***** כל הזכויות שמורות לג'סטין! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******
-פרק 4-
"היי! את מקשיבה לי בכלל?" קרלי רוטנת בבוז ואני מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות וחמדניות.
"היא כולה שקועה בסיגריה שלה," אנט מגלגלת את המילה סיגריה על לשונה ומושכת אותה יותר מהרגיל. אני מתבוננת בשתי המטומטמות האלה ומאפרת את הסיגריה שלי.
"אני שונאת את זה שאת מעשנת." קרלי משלבת את ידיה על חזה בבוז.
"אני אחיה עם העובדה הזאת," אני מגלגלת את עיניי ומועכת את בדל הסיגריה על האדמה.
"בכל אופן," – אנט יורה אל קרלי מבט כועס ושולחת אליי חיוך מאולץ ומלא צביעות – "קרלי ואני התחלנו לספר לך על המסיבה…"
"תיהנו." אני קוטעת את אנט. אני לא רוצה לשמוע על מסיבות, לא רוצה להשתתף במסיבות של אנט וקרלי. הן תמיד נגמרות באסון. ובפעם האחרונה בה אני נכחתי במסיבה, זה נגמר באונס שלי שבא מצד הבן אדם שאהבתי בכל לבי.
"אלוהים אנה!" קרלי קוראת. "דיברתי על זה איתך בדיוק אתמול! תפסיקי כבר! מאז הפרידה שלך ושל ריי את לא יוצאת אתנו בכלל. את מתנהגת כאלו זה סוף העולם. אז בואי אני אספר לך משהו, זה לא סוף העולם. דברים יום אחד יסתדרו, ואת תביני שבזבזת זמן רב מידי ויקר מידי על בן אדם שלא שווה את זה." היא מדברת בטון גבוה, כמעט וצועקת. אני מהדקת את הלסת שלי בתגובה, נאבקת בדחף שלי לצעוק עליה בחזרה ולהטיח בה מילים נוראות. מה היא מבינה? מה היא יודעת בכלל? הקול האחורי בראשי זועם. היא חושבת שאני וריי רק נפרדנו, בדיוק כמו כולם. הררי זה מה שאני סיפרתי להם.
"יום אחד אולי תביני." זה כל מה שאני בוחרת להגיד, אני נמנעת מלומר מילים נוספות מהחשש שזה יגרום לבנות לרחרח במקום ולגלות מה קורה באמת.
"אין מה להבין. את כלבה מפונקת שכל היום בוכה מהפרידה הארורה שלך ושל האקס שלך. יש לי חדשות בשבילך, את לא היחידה שחוותה פרידה. כי גם אני חוויתי פרידות רבות בחיי וגם אנט וכל אחד אחר בעולם חווה. ועליי ליידע אותך שתחווי פרידות נוספות בחייך אז תפסיקי להיות כזאת דרמטית." קרלי נעמדת מעליי בהתנשאות שמעוררת בי בחילה. אני שולחת אליה מבט מלא תיעוב והצלצול קוטע אותי לפני שאני מספיקה להגיב בצורה כלשהי. אולי זה סימן שעלייך לסתום את הפה ולא לענות לעלובה הזאת, הקול האחורי בראשי מנסה להרגיע אותי אבל הוא גורם לעצבים שלי רק להתחמם, והדם בוורידיי מבעבע מרוב כעס.
"קרלי," אנט ממלמלת, המתח בין שלושתנו הולך וגובר ואני אוזרת את כל כוחותיי כדי לשמור על איפוק ולא להניף את היד שלי באוויר ולהצליף בלחייה של קרלי.
"מה יש לך להגיד להגנתך מיס גראנט?" קרלי שואלת בגיחוך מריר ומלא ארס. אני שותקת לרגע, חושבת על הדברים שהיא אמרה, שולחת מבט אל אנט ונעמדת על רגליי בתנועה מהירה.
"נראה אותך באוניברסיטת קונורד שבוע הבא?" אני שולחת אליה חיוך מאולץ וגורמת לה ולאנט לפעור את פיהן. "עכשיו אם לא אכפת לכן, אני נאלצת לנטוש אתכן. השיעור שלי התחיל לפני…" – אני מציצה אל השעון שמתנוסס על מסך הטלפון שלי – "לפני עשר דקות. שיט! עכשיו אדון גרין לא יכניס אותי לשיעור האזרחות המטופש!" אני אומרת בנימה צינית לחלוטין, כיוון שאין לי כל עניין להיכנס לשיעור אזרחות, ולא באמת אכפת לי אם אדון גרין יכניס אותי לשיעור או לא.
אני עוקפת את הבנות ונכנסת אל בניין בית הספר, מותירה אותן מאחורי ולא מאפשרת להן להגיד לי דבר נוסף. אני עוזבת אותן המומות, את אנט פעורת פה ואת קרלי מבולבלת. אני מרגישה את הגאווה שהולכת לפניי ושמחה על כך שגרמתי להן לתגובת הלם עקב תגובת הכניעה שלי וההסכמה להראות נוכחות במסיבה. אולם אני לא באמת יודעת אם אני מעוניינת להראות נוכחות במסיבה של האוניברסיטה, אני לא יודעת אם אני מוכנה נפשית להיות שם, אבל אני שמחה שגרמתי לקרלי לסתום.
אדון גרין מכניס אותי לשיעור בלי שום בעיה. למעשה הוא לא ציפה לראות אותי, וכשאני נכנסת לכיתה זאת הפתעה גדולה בעבורו והוא ממהר להכניס אותי לכיתה מבלי להטיף לי על האיחור. שני שיעורים של אזרחות עוברים להם בקלות, אף על פי שאני לא מראה ממש עניין במקצוע.
אני שוקעת עמוק בתוך המחברת שלי ופורקת בעזרת ציור את כל סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. ראשי מתמלא בשאלות ואני סקרנית ומתוחה בנוגע למסיבה באוניברסיטת קונורד.
קרלי ואנט הפסיקו להיות תמימות כשאני גררתי אותן לראשונה למסיבה בגיל ארבע-עשרה, במסיבה הזאת הן שתו לראשונה וגילו את חיי המסיבות. אולם היינו יוצאות למסיבות קטנות ועלובות אבל זה היה טירוף בעבורנו. הכרתי את ריי באחד מהמועדונים בהם התקיימה מסיבה, וממש לקראת סיום כיתה ט' ריי הציע לנו לבוא באחת הפעמים למסיבה באוניברסיטה. בהתחלה הרהרתי אבל הסכמתי והלכתי למסיבה עם הבנות. כבר בתחילת כיתה י' מצאנו את עצמנו נוכחות בכל מסיבה בכל סוף שבוע באוניברסיטת קונורד.
הייתי מראה נוכחות במסיבות האלה כי זאת הייתה עוד הזדמנות להתראות עם ריי. אהבתי ללכת למסיבות האלה ואהבתי למשוך את תשומת הלב שלו, לנפנף בשיער שלי מול כל הגברים ולראות אותו משתגע מזה ונעשה רכושני בנוגע אליי. אהבתי את ריי, אהבתי את תשומת הלב שהקדיש לי. אהבתי את המילים הרכות והנעימות שהיה לוחש לי בלילות, אהבתי את הליטופים והנשיקות שלו, אהבתי אותו בכל נשמתי. לא היה לי אכפת מזה שהיה גדול ממני בשבע שנים. אהבתי אותו ונתתי לו את כל כולי כדי להוכיח לו שהאהבה שלו אליי הדדית. לא היה לי אכפת ממה שעשה לי, כל מה שרציתי היה שהוא יחזור אליי ויחבק אותי בלילות הקרים כמו שרק היה יודע לעשות.
אני באמת לא יודעת איך אני יכולה לשנוא את האדם שנתתי לו את כל כולי, את הבן אדם שהציל אותי כל כך הרבה פעמים מהתהום, אני לא מסוגלת לשנוא בן אדם שהוכיח לי שהוא אנושי וטעה. אבל הוא פקשש ובגדול, הוא הרס הכל והשאיר מאחורי רק טרור.
ושוב עולה השאלה הגדולה: אם אני מסוגלת לחזור לשורש המקום בו מערכת היחסים שלי ושל ריי התחילה, וכמובן הסתיימה. האם אני אהיה מסוגלת לשרוד מסיבה מטופשת אחת מבלי שכל הזיכרונות הרעים יעלו בי ואני אתמוטט שם לעיניי הסטודנטים? אני בספק, אני בקושי מסוגלת לשרוד יום אחד בחיי היום-יום שלי מבלי להתפרץ בבכי מטורף לפני השינה על המציאות הנוראה.
אני אפילו לא שמה לב ששרבטתי את שמו של ריי מעל לציור של הבחור והבחורה שציירתי. הבחור והבחורה שבציור עומדים מחובקים וזרועותיהם משולבות זה בשל זו כך שהם לא ניתנים להפרדה. הציור מתאר באופן מושלם את המחשבות שלי בתקופה שלפני האונס, כשהייתי בטוחה שאני וריי לא ניתנים לפרידה. טעית, הקול האחורי בראשי אומר כדרך אגב ואני נאנחת בייאוש.
הצלצול קוטע את דבריו של אדון גרין ואני מסתלקת ראשונה מהכיתה. אני חולפת על פני המסדרון הרחב אך שנראה צר בשל כל התלמידים שממלאים אותו, אני לא טורחת להוציא את המחברות שלי מתוך התיק שלי כדי להשאיר אותן בלוקר, אני לא טורחת לגשת אל הלוקר כדי לבדוק אם יש לי שיעורי בית במקצועות כלשהם. אני יוצאת מהמסדרון שמסריח מזיעה ובשמים זולים של תלמידים מתנשאים, מתחמקת מקרלי ואנט הישר הביתה.
אני חוזרת הביתה ברגל, וההליכה לא אורכת לי זמן רב מידי. אני מאוכזבת לגלות שאימא בבית. אבל אני מתעודדת מכך שהיא ישנה, והיא לא תפריע לעיסוקיי.
אני חולפת על פני הסלון, מתעלמת מבקבוק הבירה ובדלי הסיגריות שעל שולחן הקפה, חולפת על פני המטבח ומזכירה לעצמי לא לאכול היום, חולפת על פני המסדרון הצד והמחניק ונכנסת לחדרי. אני זורקת את התיק שלי לפינה אקראית בבית ונופלת על המזרן עם הבטן. אני שולפת את הטלפון הנייד שלי מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי ומדפדפת באנשי הקשר שלי.
יש לי היום פגישה עם קבוצת התמיכה, ולכן אני מחליטה לסמס לטמבל שמצצתי לו לפני כמה ימים – צ'אק לפי דעתי קראו לו.
ההבטחות שלך שוות לתחת, הקול האחורי בראשי מנענע את ראשו מצד לצד באכזבה רבה, אני מסלקת אותו ומקלידה הודעה.
16:03
היי
לא חולף רגע עד שהבחור שולח לי תשובה.
16:03
אני בשיעור מותק. משהו דחוף?
אני חשה בעלבון קלוש שממלא אותי אבל אני לא נותנת לו להשפיע עליי. אני לוקחת שאיפה חדה של אוויר צח אל ריאותיי ומקלידה תשובה אל צ'אק.
16:05
שום דבר דחוף. פשוט התגעגעתי אלייך (;
אני מחליטה להוסיף את החייכן הקורץ כדי להראות שיש לי עניין בו, וכדי למשוך את תשומת לבו. ברגע שאקבל את מלוא תשומת לבו, הוא יהיה כולו נתון לי ויהיה לי תירוץ מספיק טוב כדי לא לבוא היום לפגישה המטופשת אף על פי שהבטחתי לעצמי.
16:09
גם אני התגעגעתי אלייך. בעיקר לשפתיים המתוקות שלך סביב הזין שלי (;
הוא משיב לי ותחושת העלבון שהסווה לי לפני כן מתחלפת בתחושת ניצחון. השגתי את המטרה שלי. אלא שאז …
16:09
אבל לא היום מותק. יש לי מבחני סמסטר ואני חייב לחרוש את החומר, מצטער.
אני נדרכת ותחושת הניצחון שלי מתחלפת בתחושת הפסד והשפלה. אני זורקת את הטלפון הרחק ממני והוא נוחת על ערימת הבגדים שלי בשלום מבלי להתנפץ. אני מטיחה את ראשי עמוק בתוך הכרית ונותנת לעצמי לשקוע אל השינה.
לא עובר זמן רב עד שאימא מעירה אותי. דבר נוסף שאני שונאת באימא זה האגרסיביות שלה, היא אף פעם לא מעירה אותי בנועם. תמיד היא צורחת מהחדר ליד: "אנאבל! תקימי את התחת השמן שלך ובואי לפה!"
אמא צורחת, אני פוקחת את עיניי למשמע צרחותיה ומסתכלת אל השעון. השעה קרובה לשש והפגישה עם קבוצת התמיכה אמורה להתחיל בכל רגע. אני נזכרת שעליי לקיים את ההבטחה שלי – כי אין לי תירוצים למה לא – ולכן אני מחליטה למשוך את הזמן בכל יכולתי.
אני נתקעת מול דלת הארון למשך דקות ארוכות, מחפשת משהו ללבוש. לא שבאמת אכפת לי איך אני איראה, אני סתם משכנעת את עצמי שכן אכפת לי רק כדי להקדיש לזה מחשבה רבה. אני בוחרת ללבוש חולצה של להקת רוק משנות התשעים, את החולצה גזרתי לא מזמן ושיניתי לה את הצורה מחולצת טי לגופיה שיושבת עליי בצורה סקסית ומבליטה את החזה שלי באופן מושלם. אל הגופייה השחורה אני מתאימה סקיני ג'ינס שחורים ונעליי אולסטאר שחורות. לאחר התארגנות מהירה אני מתייצבת מול המראה ומתחילה להתאפר במהרה, אני מורחת שכבות מכובדות של מייק-אפ על פניי, אודם על שפתיי, מסקרה ואיילניר על עיניי. אני מתיזה על עצמי בושם, לוקחת כסף, טלפון וסיגריות, ויוצאת מהחדר.
"מה זה באת להלוויה של עצמך?" אמא צוחקת כאשר רואה את הלבוש שלי, ולמרות שהבדיחה לא מצחיקה כלל, היא גורמת לי לצחוק. מצב הרוח של אמא מורם למרבה ההפתעה, ובמהלך כל הנסיעה היא לא מבזבזת אף רגע ומדברת איתי ללא הפסקה. היא שואלת איך הלימודים ואיך התחושה לחזור לשגרה, היא שואלת על הפגישות ומתעניינת אם הן משנות משהו בנוגע להרגשה שלי. מובן שאני לא מרשה לעצמי לספר את האמת, אני ממלאת אותה בשקרים כדי לספק אותה ולגרום לה לשמוע מה שהיא כן רוצה לשמוע. אני מספרת לה שהפגישות מועילות להרגשה שלי והחזרה לשגרה גורמת לי להרגיש שוב חיה. אמנם אני ממלאת את אמא בשקרים, אבל אני מאושרת מכך שאנחנו מנהלות שיחה ושהיא סוף סוף מתעניינת לשלומי.
אמא היא אישה חמת מזג, כמו פצצה מתקתקת – תמיד על סף פיצוץ. אחרי שאבא עזב, היחסים ביני לבינה נעשו מורכבים ומעורערים. היא נעשתה יותר מחוסרת סבלנות כלפיי, וכל תשומת הלב שקיבלתי ממנה לפני כן נעלמה כלא הייתה. המצב הכלכלי בבית התדרדר ונאלצנו לעבור דירה למקום קטן יותר, מחוץ לאלנטאון – במקום בו התגוררנו קודם לכן. אמא החלה לעבוד ולקרוע את התחת שלה, ולמרות היחסים בנינו וכל השנאה הרבה שאנחנו מפגינות זו כלפי זו, עדיין יש שם ניצוץ מועט של אהבה בין אם לביתה.
למרבה האכזבה, הנסיעה לפגישה קצרה מהרגיל. אמא ואני נאלצות לסיים את השיחה שלנו, אני נפרדת ממנה ויוצאת מהרכב. אמא פותחת את החלון ואומרת לי שתהיה בעבודה הערב ולכן לא תוכל לאסוף אותי, אני מהנהנת כאות הבנה, היא לא מבזבזת אף רגע ומסתלקת מהמקום מיד.
אני מציצה אל השעון ורואה שאני מאחרת רק בחמש דקות. אני שולפת את קופסת הסיגריות שלי ומציתה את קצה הסיגריה שבין שפתיי. אני מושכת את הזמן בכל יכולתי, וכאשר אני מסיימת את הסיגריה אני רואה שאני מאחרת רק בעשר דקות עלובות.
אני נכנסת אל הבניין בתקווה שעשר דקות של איחור ייגרמו למדריכה לכעוס ולא להכניס אותי לפגישה. אבל אני טועה ובגדול, והמדריכה מקבלת אותי בברכה אף על האיחור. היא שמחה לראות אותי ומהר מארגנת לי מקום להצטרף למעגל של הקבוצה. אני מקללת בשקט ומצטרפת בלית ברירה.
