איילין ותומאס

איילין – פרק 7.

"ליל? את איתי?" מייסון הרים שתי חולצות מכופתרות זהות, אחת בצבע תכלת והשנייה לבנה. על הקולב ברקע הייתה תלויה חליפת  עסקים של ג'ורג'ו ארמני בצבע כחול כהה שרק יצאה מניקוי יבש, נזכרתי שהוא ביקש ממני לבחור את הצבע המתאים, ניסיון נואל לגרום לי להרגיש שימושית, שנינו ידענו מה הבחירה הנכונה.

"תכלת." אמרתי את ההפך ממה שחשבנו.

מייסון צחק והניח את שתיהן על המיטה, "וזה למה אני אף פעם לא מתייעץ איתך בקשר לדברים רציניים." הוא נעמד מול המראה בקצה חדרו והתחיל לסדר את השיער הפראי שלו, אשר זעק לתספורת מיידית.

"אתה לא מתייעץ איתי בקשר לשום דבר." אמרתי והנחתי את המחשב הנייד על המיטה, נשכבתי על הבטן והנחתי את ראשי על כרית הסאטן החמימה.

"את זאת שבחרת לברוח למדינה אחרת." ציין באגביות, ראיתי אותו מחמיץ פנים דרך ההשתקפות במראה.

נעצבתי למשמע המילים האלו, כשעזבתי, ברחתי, איך שלא לקרוא לזה, השארתי מאחור את הדברים השליליים בחיי, את המוות של לייסי, את אבא שלי, את תומאס, לא את קרובי, שכן אהבו אותי, כאב לי להאמין שהוא באמת חושב שנטשתי אותו ואת אנדרו, זאת לא הייתה האמת.

"לא התכוונתי להעציב אותך." אמר והתקרב למצלמה, הפנים שלו התפרסו על גבי המסך כולו, יכולתי לראות את השקיות הכהות מתחת לעיניו, את הקמטים החדשים שהופיעו, את השערה הלבנה הראשונה על ראשו, הוא סך הכל בן עשרים וחמש וכבר נראה מותש מהחיים, אבא העמיס עליהם יותר מדי עבודה, הייתי בסדר עם כך שלא היה אכפת לו ממני, אבל לאחים שלי הגיע יחס יותר טוב ממה שהם קיבלו.

"מתי לקחת חופש בפעם האחרונה?" שאלתי וספרתי את הקמטים החדשים שהתווספו על עורו השזוף.

"תפסיקי להעביר נושאים." רטן והביט בי במבט המודאג של האח הגדול, "לאיפה המחשבות שלך בורחות הפעם?" קולו היה רך ורגוע, הוא דאג לי, אני דאגתי לעצמי.

החיים שלי הפכו לאי סדר אחד גדול ועוצמתי ברגע שתומאס עבר את מפתן ביתי, זה הכעיס אותי, תסכל אותי, עורר בי זיכרונות מהעבר, את הטובים והרעים יחד, אמרתי לעצמי שאני לא נופלת בפח שלו שוב, לב שבור אחד הספיק לי, למה לחזור לנקודת ההתחלה? ואז האידיוט הזה נישק אותי, עורר בי תחושות שלא רציתי להרגיש ורגשות מסוכנים.    למה להרוס הכל? הגעתי לשלב שבו קיבלתי את העובדה שהוא ליד עד ששלבי תחזור, לקחתי בחזרה את ההבטחה לסלק אותו מבוניטה ספרינגס, התקדמתי הלאה, שכנעתי את עצמי שזה לא סיפור גדול, שאצליח לסבול אותו במשך כמה ימים נוספים, וכמו תמיד, הוא קלקל לי את התוכניות.    המגע שלו עורר בי את אותן התגובות כמו בגיל שש עשרה, הוא הלהיב אותי, גירה אותי, גרם לי להרגיש את הפרפרים המטופשים שהרגישה כל נערה בתהליך ההתאהבות הראשון שלה, הוא סחף אותי למקום אחד, לימים שבהם החיים לא היו עד כדי כך בלתי נסבלים. הידיים שלו על גופי, לשונו חוקרת את פי, ריחו הגברי המפתה, הסמיכות אליו – כל ההנאות האלו היו מסוכנות.

הגוף שלי אכזב אותי, הוא לא שמע לקולו של מוחי ונשבה בקסמי הקרבה אל תומאס, הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שנית, לא הגיע לו לקבל אותי, לא אחרי מה שעשה.

"ליל?" מייסון מחא כפיים ומשך את תשומת הלב שלי בחזרה למסך המחשב, "מה קורה? מה את לא מספרת?"

מה אני כן מספרת? ליבי מלא סודות.

"הכל בסדר מייס, אני מעופפת בגלל חוסר שעות השינה, אין לך מה לדאוג." אמרתי והתהפכתי על הגב, מייסון ידע לאבחן אמת או שקר רק על פי הבעת פנים, לא הייתי מוכנה להיתפס בשקר, ידעתי שברגע שזה יקרה הוא יפקפק בכל מה שאי פעם אמרתי.

"את אומרת לי שאת לא ישנה בלילות ואומרת לי לא לדאוג?" הקול של הרצין, תפקיד האח הבכור היה תפור עליו במידה הנכונה.

שתקתי והסתכלתי על התקרה הלבנה מעלי, היו דברים שלא יכולתי לספר למייסון, לא משנה כמה רציתי.

"לאנדרו יש בשבוע הבא כמה פגישות באורלנדו, הוא יבוא לבקר אותך כשיסיים לעבוד." אמר לאחר שתיקה ממושכת, זאת לא הייתה שאלה, הוא הציב עובדה – אשר לא שימחה אותי במיוחד. עד כמה שהייתי שמחה לראות את אנדרו, הנוכחות שלו תקשה עליי, הוא לא יפסיק לשאול על תומאס ומכיוון שלא טיפש, ישים לב ליחסים המתוחים ביני לבינו.

פתחתי את הפה כדי להביע את התנגדותי אבל מייס קטע אותי, "אם תתחילי להמציא תירוצים למה הוא לא אמור לבוא, אני אצטרף אליו ואקח איתי את אמא." איים עלי, הוא לא צחק.

"אני אספר לכולם לאיפה באמת נסעת בקיץ אחרי שסיימת את הלימודים." איימתי עליו בחזרה וגרמתי לו להירתע, למייסון הייתה נטייה לא פחות תמידית משלי לצאת להרפתקאות, לעיתים זה שיחק לטובתי, הכרתי את סודותיו ויכולתי להשתמש בהם כנקודת מילוט במקרים קיצוניים.

"את לא תעזי!" הוא קרא מופתע מהתעוזה והאומץ שלי ושנינו צחקנו. מלמטה, שמעתי את דלתות הבית נפתחות ונסגרות, הקול הגבוה של בריאנה לא איחר להישמע גם כן.

"אני צריכה ללכת." אמרתי למייסון והתיישבתי על המיטה.

"עד הפעם הבאה." חייך אלי וניתקתי את השיחה, סגרתי את המחשב ולקחתי נשימה עמוקה, שניות לאחר מכן בריאנה הופיעה בפתח הדלת השבורה שלי והביטה בה בחוסר בהירות. שלחתי לה מבט מהיר של 'אל תשאלי' וזרקתי את עצמי מחדש על המיטה.

"התקשרתי אלייך חמש פעמים." אמרה ונשכבה לצידי.

"ישנתי." שיקרתי, סיננתי את השיחות שלה בכוונה, לא רציתי להתמודד עם אף אדם אחר לפני שאצליח להתמודד עם עצמי. ידעתי שהיא לא תוותר, ההגעה שלה הייתה צפויה.

"קיבלתי שיחה מלוק לפני כמה חצי שעה. חסרות ברמניות ב'לבלס' להיום בערב, הוא שאל אם לרשום את שתינו למשמרת." אמרה והרימה את ידה כדי לבחון את הלק הטרי על ציפורניה הארוכות והמעוגלות. שקלתי את האפשרות, רציתי להתרחק מהמחשבות, מהבית, מתומאס.

"שירשום." אמרתי בנונשלנטיות ונכנסתי להתקלח בפעם השנייה לאותו יום, רציתי נואשות לקרצף החוצה ממני את שאריות המגע של תומאס, הן היו דבוקות אלי כמו טפיל, מעקצצות את עורי בנועם שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש.

☼ ☼ ☼

לבשתי את החולצה הלבנה עם לוגו המועדון ששכבה בארוני מאז הפעם האחרונה שבה הופעתי ב'לבלס' בתור עובדת מן המניין, היא הייתה צמודה וקטנה עלי במידה אחת, הבליטה בצורה משמעותית את השדיים שלי ואת המותניים הצרות שקיבלתי בירושה מאמא. ביחד עם שורט הג'ינס הכחול היה לי מראה סליזי שלא התקבל עלי ביום יום, ובכל זאת, ברמניות יפות מקבלות טיפים יפים, זאת הייתה עובדה שלא התכוונתי להתווכח איתה.

עבודה מאחורי הבר בערבים עמוסים כללה הרבה התרוצצויות ותזוזות ממקום למקום, לא רציתי לטבוע בזיעה של עצמי ולקבל תלונות מלקוחות על עבודה איטית ולא מספקת, ווידאתי במאה אחוז כי שום לבוש מיותר או שיער דבוק לעורף לא ישפיע על איכות שירותי.

"אני מוכנה. "אמרתי לבריאנה אחרי שאספתי את שיערי לקוקו הדוק שגרם לי להרגיש כאילו עברתי מתיחת פנים. עזבנו את החדר שלי, שמעתי את רעש הטלוויזיה מהסלון כשהתקרבנו למדרגות, קפאתי במקום. לא נתקלתי בתומאס מאז אותה נשיקה, ניסיתי לצאת מהחדר כמה שפחות, להימנע מפגישות אקראיות במטבח ואפילו ויתרתי על הארוחות מול האוקיינוס. לא הרגשתי מוכנה להתמודד איתו, עם מה שקרה בינינו.

"את באה?" בריאנה נעצרה והביטה בי בתהייה. הלוואי ויכולתי לצאת מהבית מבלי להיתקל בתומאס.

הנהנתי, מייסון כבר חשד שמשהו לא בסדר איתי, לא רציתי לתת לבריאנה סיבה לחשוב אותו הדבר. גררתי את רגלי במורד המדרגות בכוח והאזנתי למנגינת הפתיחה של 'נמלטים', הסדרה הזאת הפכה לאבודה עבורי, אין סיכוי שיום אחד אצליח לשבת ולצפות בה מבלי לחשוב על תומאס, כמו דברים רבים אחרים, הוא גנב לי אותה.

"את בכלל מקשיבה לי?" בריאנה עצרה בהפתעה באמצע הדרך, כמעט התנגשתי בה והעפתי אותה קדימה, היא הסתובבה אלי והסתכלה עלי בהלם, "את מוכנה להסביר לי מה קורה איתך?" היא חסמה לי את הדרך למטה ובחנה אותי בקפידות, הבנתי שאני לא עושה עבודה טובה בלא למשוך תשומת לב מיותרת, הייתי חייבת לחזור לקרקע.

"אני דואגת לשלבי, לא שמעתי ממנה הרבה זמן, השיחות שלי תמיד עוברות למענה הקולי שלה." שיקרתי בקשר לסיבה האמתית שהכניסה אותי למצב מפוזר, עם זאת, באמת דאגתי לשלבי, היא טסה לבדה למדינה אחרת ויצרה קשר רק כשנחתה, מדי פעם שלחה לי הודעות בסגנון 'אני בסדר' ו'חיה', מעבר לכך לא הייתה בינינו אינטראקציה.

"היא בלונדון, ברור שלא תענה לך," פניה של בריאנה התרככו, "במקומה הייתה עושה את אותו הדבר, תנחשי כמה בריטים חתיכים מקיפים אותה ברגעים אלו!" צחקה, "אל תדאגי לה, היא ילדה גדולה." הרגיעה את החששות שלא היו בי, ידעתי ששלבי מסתדרת מצוין, חסר לאוניברסיטת קיימברידג' לא לקבל אותה ללימודי התואר שחלמה עליהם.

ברגע שכף רגלי דרכה על משטח העץ של הקומה התחתונה פניתי לרחבת הכניסה, רציתי לנעול את נעליי ולצאת מהבית כמה שיותר מהר, אפילו לא הסתכלתי לכיוונו של תומאס, ידעתי שהוא יושב על הספה האהובה עלי והורס אותה בנוכחותו, יותר מזה לא רציתי לדעת. הכנסתי את רגלי אל תוך סנדלי הפלטפורמה הכי גבוהות שלי וקשרתי את השרוכים הדקים סביב הקרסול שלי, כנראה הבחירה הגרוע ביותר לנעלי עבודה אבל עם הגובה שלי הייתי צריכה למצוא דרך לבקבוקים על המדפים העליונים, הפתרון המהיר ביותר והטיפשי ביותר היו הסנדלים הוורדרדות של 'אקווזורה', הנעל היקרה ביותר במלתחה שלי, ידעתי שאצטער על הבחירה שלי. חזרתי למצב עמידה והורדתי את החולצה שהספיקה לעלות למעלה, לקחו לי כמה שניות לייצב את רגלי ולהתרגל לגובה.

"לאן את חושבת שאת יוצאת לבושה ככה?" הקול הרועם של תומאס חדר דרכי והקפיא אותי. הסתובבתי אחורה בבהלה וראיתי אותו עומד לצד בריאנה ובוהה בי כשאגרופיו קמוצים. הפנים שלו האדימו ועיניו טיילו על גופי, מהנקודה הגבוהה ביותר ועד הנקודה הנמוכה ביותר, מה שגרם לי להרגיש עקצוצים לא רצויים על עורי, המבט הזה, הכרתי אותו, הוא היה שילוב קטלני של כעס והתפלאות, עצבנות והשתוממות, הכרתי אותו יותר מדי טוב כדי לדעת אילו מחשבות רצות במוחו, מחשבות שלא רציתי להיות חלק מהן.

"את באה?" שאלתי את בריאנה שנראתה משועשעת מהמצב.

"את לא עוזבת ככה." תומאס לקח צעד קדימה שהקריב אותו אלי יותר מדי, יכולתי לראות את הווריד הבולט בצווארו, את קמטי הכעס במצחו ואת העיניים הכחולות שידעו להמיס אותי בכל פעם מחדש כשהבטתי לתוכן.

"אני אשאיר אתכם לבד." בריאנה פנתה לעבר היציאה, "אחכה ברכב." ליטפה ברכות את כתפי ועזבה אותי ביחד עם הבן אדם היחיד שלא רציתי להיות איתו לבד באותו החדר.

"מה אני לובשת, זה לא עניינך." אמרתי ותליתי את תיקי על כתפי ושלחתי לעברו מבט מאיים, לא הייתה לו שום זכות לדבר אלי בצורה כזאת, לבשתי מה שרציתי בלי לשאול אף אחד, במיוחד לא אותו.

"את רצינית? הסתכלת על עצמך במראה?"

לא הבנתי אם הוא כועס על המראה שלי או שהוא מגורה ממנו.

"כן, ואהבתי את מה שאני רואה." עניתי בחדות ובביטחון עצמי מופרז, מה שגרם לתומאס להחליף את הבעת הרוגז שלו בצחוק בלתי מובן, הבחור הזה הוציא אותי מדעתי.

"גם אני אוהב את מה שאני רואה," חייך משועשע, "אבל ילדות טובות לא מתלבשות ככה בפומבי." הוסיף וצמצם את המרחק בינינו עוד יותר.

"ומי אמר שאני ילדה טובה?" שאלתי בזעף והבנתי איך נשמעת השאלה המתגרה שלי כשהיה מאוחר מדי, לא הייתה לי כוונה לפלרטט איתו, בכלל לא, הוא הוציא את זה ממני בדרך ערמומית.

"אני מצטרף אליכן." אמר בחיוך וניגש לכבות את מסך הטלוויזיה.

"לא, אתה לא." הסתייגתי, רק זה חסר לי.

"זאת לא הייתה שאלה." אמר וידעתי שאת ההחלטה הזאת לא אצליח לשנות לא משנה מה, הטון הגברי והנמוך שלו הזכיר את קול אחי כשאמר כי אנדרו יבוא לבקר, זאת הייתה אחת נקודות הדימיון ביניהם ששנאתי. תומאס חלף על פני ויצא מהבית, נותרתי עומדת לבדי בחלל הגדול ועיקלתי מה בדיוק קרה, ולמה לכל הרוחות תחושת הבטן שלי בישרה לי כי הלילה הזה ייגמר בצורה רעה מאוד?

☼☼☼

בפעם היחידה שהרמתי את מבטי אל עבר המראה הקדמית הופתעתי לגלות את העיניים הכחולות של תומאס מביטות בי בסקרנות בלתי מוסברת, מיהרתי להסיט את עיני ולהתמקד בכל דבר אחר שהוא לא תומאס, אך לא הצלחתי לסלק את ההרגשה החמימה שהייתה תופעת לוואי בכל קשר עין שיצרנו.

כעסתי עליו על כך שהזמין את עצמו למקום שאף אחד לא קרא לו ועל כך שהאמין כי אכפת לי מהדעה שלו לגבי לבושי, כעסתי עליו מאחר וסירב להניח לי ולחיות את חיי מבלי להתפרץ אליהם, כעסתי על הנשיקה, על הקלות שבה ספג את כל השנאה שלי כלפיו, אבל יותר מכל, כעסתי על עצמי בגלל שהפסקתי לשנוא אותו כמו ששנאתי אותו בפגישה הראשונה שלנו לפני ימים ספורים. הדהים אותי לגלות איזו השפעה מבלבלת הייתה לו על הרגשות שלי, שנייה אחת הרגשתי מוכנה לחנוק אותו וכמה שניות לאחור מכן רציתי שיביט עלי כמו שהביט עלי בליל אמש, כשנישק אותי, שכחתי עד כמה נעימות שפתיו למגע ועד כמה הוא יודע כיצד לגרום לבחורה להרגיש מיוחדת, מבלי להשקיע מאמצים מיוחדים, לא סתם כל הבנות בבית הספר היו דלוקות עליו ועל כל החברים שלו.

גם מבלי להציץ שוב פעם במראה או להסתובב אחורה ידעתי שזוג עיניו נעוצות בי, הרגשתי אותן חולפות על פני עורי, סופגות אותי פנימה כמו שעשו תמיד. עבר כל כך הרבה זמן אבל שום דבר לא השתנה, הדרך שבה הביט בי לפני שנים נותרה זהה, התגובות שלי נותרו זהות. לעיתים הרשתי לעצמי לדמיין את הפגישה הראשונה בינינו לאחר העזיבה שלי, הכנתי נאום ארוך עם הטפות מוסר והסברים עד כמה דפוק היה שהתנהג אלי בצורה פוגענית ועזב אותי להתמודד לבד עם עולמי שהתפרק לי בידיים, דמיינתי לעצמי את ההתנצלות שלו, את רגשות האשם והחרטה שאנחיל לתוכו, רציתי להרגיש את פצעי הפתוח נאטם יחד עם העבר ואת הרגשת השחרור שלה ייחלתי, אך לעולם לא דמיינתי, שהוא יחליט שהוא רוצה לקבל אותי בחזרה אחרי כל מה שעשה ולא עשה.

"אני לא יודעת מה קרה ביניכם," בריאנה הוציאה קול בפעם הראשונה מתחילת הנסיעה כשהתקרבנו למועדון, "אבל שניכם אנשים בוגרים, אולי תנסו להשאיר את המחלוקות בעבר, במקום שאליו הן שייכות?"

עם כמה שזה נשמע הזוי, הבנתי אותה, היא לא הכירה את ההיסטוריה בינינו, אילולא הייתי מספרת לה מה קרה כנראה לא הייתה חוזרת על המילים האלו בעתיד, היא לא ידעה את מה שאני ידעתי, היא לא הרגישה את התחושות הנוראיות שעברו עלי יום אחר יום במשך תקופה בלתי מוגדרת, היא לא התמודדה עם השדים שאיתם נאבקתי ובטח שלא איבדה את מי שאני איבדתי. באופן מסוים, בריאנה הייתה זרה בחיי, היא הכירה רק את ליל החדשה, זאת שהגיעה לבוניטה ספרינגס עם חלום להתחיל חיים חדשים בדרך חדשה, לא היה לה מושג איזה בן אדם הייתי בשיקגו, לא רציתי שתדע.

"אני מעריכה את הדאגה," אמרתי והבטתי על חבורת צעירים שהתקדמה על המדרכה לעבר המועדון, "אבל יש דברים שאי אפשר להשאיר מאחור." אמרתי את האמת המרה, היא לא הוציאה מילה נוספת.

יצאנו מהרכב שלוש דקות ועשרים וחמש שניות לאחר מכן, ספרתי כל שנייה שעברה, רציתי לתפוס כמה שיותר מרחק מתומאס וזה בדיוק מה שעשיתי. בלי לחכות לו או לבריאנה, בצעדים מהירים ורחבים שנראו מגוחכים לנוכח הגובה הנמוך שלי, צעדתי לעבר הכניסה שלצידה עמדו איאן וקלארק, שני המאבטחים שעבדו בדרך כלל באמצע השבוע, "טוב לראות אותך, ליל." איאן חייך אלי בנועם ונתן לי לעקוף את העומדים בתור, "משמרת נעימה." הוסיף קלארק.

"גם אתכם." חייכתי בנימוס ומיהרתי להיכנס פנימה.

☼☼☼

אנה הביטה בי בהקלה כאילו הרגע מנעתי את מותה הוודאי, "את המושיעה שלי." אמרה ועזבה את עמדתה מאחורי הבר, תפסתי את מקומה וניגשתי אל הלקוחה הראשונה שביקשה קוקטייל מלוכלך במיוחד לה ולחברותיה. בריאנה הופיעה כמה דקות אחרי ותפסה את הצד השמאלי של הבר, חיפשתי את תומאס בין האנשים.

"איאן שאל אם תומאס איתי," בריאנה ניגשה אלי בזמן שהכנתי 'בלאק ראשן', "אמרתי לו שזאת פעם ראשונה שאני רואה אותו. יש לך בין עשרים דקות לשעה להיות חופשיה ממנו." חייכה אלי בזדוניות וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולהודות לה על כך שסוף סוף בחרה בצד הנכון, "אני מאוד מקווה שיש סיבה טובה לכך שאת כל כך רעה כלפיו." הוסיפה והתרחקה ממני, רציתי לענות, להגיד לה שאני לא רעה כלפיו אלא שאני נשמרת ממנו אבל בחרתי לשתוק, אחרת תשאל מדוע לי להישמר, וזה לא היה ערב שבו רציתי לחשוף בפניה את הסודות הכואבים ביותר ששמרתי בתוכי.

לשמחתי, העבודה עזרה לי לחשוב כמה שפחות על תומאס, התמקדתי בהכנת קוקטיילים ובהקשבה ללקוחות מצוברחים שהחיים לא האירו להם פנים, מסיבה מסוימת הם האמינו שאם יפרקו את ליבם בפני האדם שמגיש להם את האלכוהול, המציאות תהפוך לטובה יותר, הם התעלמו מהעובדה שהם נמצאים במועדון ריקודים שרוב בני האדם סביבם שמחים ונהנים מהחיים שזכו לקבל, בני אדם שלעומתם, לא התלוננו על מציאותן. המוזיקה הקצבית והאופטימית לא הפריעה להם לספר את סיפור חייהם, אחד פוטר מהעבודה, השני נכשל בקורס באוניברסיטה, השלישית גילתה שההורים שלה מתגרשים אחרי שלושים וחמש שנות נישואים, כל אחד עם הבעיות שלו. המשכתי להניד בהבנה לעבר כל נפש מיוסרת ומילאת את הכוס מחדש בכל פעם שאפשר היה לראות את התחתית, זאת הייתה העבודה שלי, לפחות הצרות של האחרים הצליחו לגרום לי להפסיק לחשוב על שלי.

"מה המשקה החזק ביותר שאתם מחזיקים כאן?" שאל אחד הבחורים שהתיישב בחלק שלי, ישר זיהיתי נפש מיוסרת וריחמתי עליה בעזרת ויסקי ישן וחזק במיוחד, "קרח?" שאלתי את הבחור, הוא הנהנן בחיוב.

"כל בני המשפחה שלך כאלו נמוכים?" שאל כשהנחתי על המפית מולו את כוס האולד פאשן המלאה, לא ידעתי מה אני אמורה לענות על השאלה המוזרה הזאת, אולי הבחור היה שיכור עוד לפני? בכל המשמרות שהעברתי במועדון, אף אדם לא שאל אותי בקשר לגנים של משפחתי. אימצתי חיוך מנומס והתקדמתי לעבר הלקוח הבא. תוך כמה דקות הבחור סיים את המשקה שלו וביקש עוד אחד, "לא התכוונתי להפחיד אותה או לגרום לך לחשוב שאני אדם מלחיץ." אמר כשמילאתי את הכוס הריקה, הוא הביט בי בהתנצלות כנה, יכולתי לראות עד כמה הובך מהשאלה של עצמו.

"זה בסדר." עודדתי אותו, "תאמין או לא, יש אנשים שמוציאים שטויות יותר גרועות מהפה שלהם כשהם מדברים איתי." צחקתי וראיתי את הבעת ההקלה על פניו, אף אחד אחר לא דרש את שירותיו באותו הרגע, לכן הרשתי לעצמי להתעכב, "אז מה סיפור הרקע המצער שלך?" הסתקרנתי, "פרידה טרייה, איבוד הון בהימורים או התמכרות לגז מזגנים?"

"אם אגיד שכולם ביחד, אעלה לראש רשימת הלקוחות הלוזרים ביותר ששירתת?" שאל ולגם מהוויסקי החום.

"לא," צחקתי, "המקום הראשון שמור לבחור שגילה כי נדבק באותה מחלת מין שחברו הטוב ביותר חלה בה."  אמרתי והעברתי סמרטוט לח על לוח העץ הדביק, נזכרתי בבחור ששיתף אותי בפרטים המבחילים שלא רציתי לדעת.

"הקטע הכי מבאס בבגידות הוא שהן לא באות מהאויבים שלך." אמר בכבדות, הסכמתי עם כל מילה. "האמת שלא ממזמן אבא שלי נפטר." הרכין את פניו מטה בעצבות.

"משתתפת בצערך." אמרתי והבטתי בעיניו שצבען ירוק, לפתע יכולתי לזהות את הכאב שמסתתר בתוכן, גם הוא איבד מישהו קרוב לליבו.

"תודה, הוא היה אדם טוב." נאנח, גם לייסי הייתה אדם טוב, האדם הטוב ביותר שהכרתי.

"הכאב לא באמת מחלים עם הזמן, נכון?" שאלתי בצער וחשבתי על כל ההבטחות הסתמיות ששמעתי אחרי המוות של לייסי, 'עם הזמן זה יעבור', 'הפצע יגליד ואת תשכחי את הכאב', 'הזמן ירפה את הכל', אנשים האכילו אותי בסיסמאות האלו על בסיס יום יומי במשך שבועות אחרי שאיבדתי את אחותי. חלפה שנה וחצי, הזמן לא ריפא כלום, הוא רק הרגיל אותי לחיות עם מציאות כואבת.

"אחד מההורים?" הבחור שאל אותי והביט בי בהבנה, ידעתי מה הוא שואל מבלי שיסביר את עצמו, חלקנו כאב משותף, שפה משותפת.

"אחותי הגדולה." אמרתי והרגשתי את תחושת המחנק בגרון שלי, לא, הזמן לא עשה שום דבר, עדיין הרגשתי את החור הגדול בתוכי שהיא השאירה אחרי המוות שלה.

"יש לך עוד אחים?"

"שניים." עניתי.

"לי אין." משך בכתפיו.

"אתה באמת רוצה להתחרות איתי למי מבין שנינו יש חיים קשים יותר?" צחקתי. לא היה לו שום סיכוי נגדי.

"את לא נראת מסוג הבחורות שמתמרמרות על החיים שלהן בפני זרים." לא, אני לא.

"אינני מתמרמרת עליהם, לטוב או לרע, כל מה שקורה הוא מבחן שעלינו לעבור." אמרתי וקלטתי לקוחה קוראת לי, התקרבתי אליה, "יש לך שם?" הקול של הבחור נשמע מאחורי.

"ליל." עניתי.

"אני קונור."  הציג את עצמו וחזר להטביע את יגונו במשקה.

הספקתי להכין עשרה קוקטיילים, להרים שלוש כוסיות עם חבורה של חבר'ה צעירים, לרקוד יחד עם בריאנה ולקלל פעמיים את מגרסת הקרח, לפני שלוק הגיע אלינו עם מגש מלא בכוסות ריקות שהיו בדרכן לשטיפה במטבח.

"ראיתן?" שאל ונשען על הבר, בריאנה הסתכלה עלי ואני עליה, מה פספסנו?

"החבר הזה שלך." לוק הסביר את עצמו בפנייה אלי והצביע לעבר רחבת הריקודים. שתינו מיהרו לסרוק את המקום ונתקענו בבהייה על אותה התמונה.

תומאס, בליווי האויבת הגדולה ביותר שלנו, ג'קלין.

"אתה צוחק עלי." בריאנה כמעט הפילה את הכוס בידה למראה ידה של ג'קלין כרוכה סביב זרועו של תומאס. זאת בהחלט הייתה סיטואציה שלא ציפינו כי תתפתח, במיוחד החזרה של ג'קלין למועדון הזה אחרי הסצנה שהקימה לפני שבועיים. הבחורה הייתה פשוט בלתי נסבלת, חצופה ומתנשאת. בדרך כלל לא שנאתי אנשים ללא סיבה, הבחורה הזאת סיפקה לי את כל הסיבות לשנוא אותה, היא הכילה את כל התכונות השליליות שבן אדם יכול לאצור באישיותו. לא ידעתי אם אני מבודרת מהמצב או מבולבלת ממנו, איך לכל הרוחות הם מצאו אחד את השני?

"הוא יודע שזאת לא בחורה אלא נחש, נכון?" לוק צחק והרים בחזרה את המגש העמוס.

"הוא יגלה בהמשך הערב." אמרתי וצפיתי בהם תופסים את מקומם ברחבה ומתחילים לרקוד בצמידות אחד לשני, הממזר הזה. רגע אחד טוען שרוצה אותי בחזרה ואז מופיע לצד אחת הבחורות השנואות עלי בעיר הזאת. הרגשתי כעס שלא היה אמור להיות בתוכי, אפילו ששנינו בני אדם חופשיים ויכולנו לעשות את מה שברוחנו, לא נהניתי מהקרבה שלו אליה.       לא ידעתי אם אפשרי לקרוא למה שהרגשתי קנאה או רכושניות, פשוט רציתי שיעזוב את ידה ויתרחק ממנה.

"זאת הפעם השלישית שהיא באה לכאן בתחפושת דולי פרטון, היא מודעת לכך שהלואין חל בעוד כמה חודשים?" בריאנה הצחיקה אותי. סרקתי את המראה הדראגי של ג'קלין, הר של תוספות שיער, שמלת פייטים כסופים זנותית וחושפנית מדי, עקבי פלטפורמה בוהקים בצבע ורוד ניאון ואיפור בולט שיכולתי לראותו גם מבלי העדשות בעיני, המראה שלה זעק 'תשומת לב מיד!', ריחמתי עליה, ליתר דיוק על הוריה.

"בחורות נואשות, מראה נואש." לוק אמר וחזר לדרכו לכיוון המטבח.

"מתערבת איתך שתוך עשר דקות הוא מגיע לכאן ומבקש שנשכר אותו עד שישכח ממנה." בריאנה לא הורידה מהם את העיניים, הם הפכו לאטרקציה המרכזית שלה לערב, אני לעומתה, לא רציתי לחשוב עליהם או להסתכל עליהם.

"עזבי." אמרתי וחסמתי במוחי את המראה הנוראי של ג'קלין ותומאס ביחד.

"היי בובה, מה דעתך על להפסיק לבהות באנשים ולמזוג לי משקה לכוס המזורגגת הזאת." אחד הגברים שישב בצד שלי בבר צעק לעברי והטיח את אגרופו לצד הכוס הריקה.

חזיתי צרות באופק. "הדבר היחידי שאתה מקבל מהבר הזה אלו מים." אמרתי באדישות, הנחתי לפניו כוס מים קרים עם קרח וניסיתי להיזכר כמה אלכוהול הגבר הכניס לתוכו, הוא העביר על הבר, "תראי לי קצת אהבה בובה, מה דעתך על למזוג לי וודקה או ויסקי?" התעקש ודחף את כוס המים ממנו, המילים המעורבבות שלו ענו לי על השאלה, הרבה אלכוהול. במצבים כאלו, הנרי, הבעלים של המועדון, הורה לנו להפסיק את מתן השירות, זה בדיוק מה שעשיתי.

"מה דעתך על לזוז מכאן ולתת לי להמשיך לעבוד?" שאלתי בעצבנות ולפני שהספקתי להבין מה קורה הרגשתי רטיבות קרה על פלג גופי העליון, הפנים שלי נרטבו והחולצה שלי נספגה במים.

"כלבה." הגבר סינן בארסיות, הייתי כל כך קרובה לצאת מהבר ולבעוט לבחור בביצים אבל מישהו הקדים אותי והנחית בפרצופו העקום אגרוף שטלטל אותו מספיק חזק כדי שיתנדנד וייפול מהכיסא לרצפה, "ככה לא מתייחסים לבחורה." קונור עמד מאחורי המכה המפתיעה. לא ציפיתי מהשיכור לקום, המכה זעזעה אותו, אלא שהוא קם והחזיר אגרוף לפרצופו של קונור אשר מעד אחורה ונפל על קבוצת אנשים שצפתה במתרחש.

"זה לא קורה." מלמלתי בשקט ויצאתי מהבר, "תקראי לאבטחה." הוריתי לבריאנה ורצתי לעבר שני המעופפים לפני שיתחילו קטטה מסיבית. בריאנה הוציאה את מכשיר הקשר שהיה מונח על אחד מהמדפים וקראה לאיאן וקלארק להיכנס פנימה. התחילה מהומה מסביב, אנשים התאספו כדי לצפות בדרמה ואולי אפילו לקחת בה חלק, תפסתי את ידו של קונור ועזרתי לו להתרומם מהרצפה, השפה שלו דיממה. הגופים המאיימים של איאן וקלארק פיזרו את הקהל מסביב ותפסו את הגבר השיכור שניסה להבין מה קורה סביבו, "מה איתו?" שאלו לגבי קונור, אמרתי להם שזה בסדר והובלתי אותו לחדר העובדים כדי לבדוק בבהירות אם זקוק לעזרה ראשונה.

מתחת לאור לבן נקי מצבעים יכולתי לתת אבחון מדויק לפצע, "זה חתך קטן, קצת קרח והנפיחות והדימום יפסקו." אמרתי והוצאתי מהמקפיא חמש קוביות קרח גדולות, "לא היית צריך להתנפל עליו." עטפתי את הקרח בנייר והושטתי אותו לקונור שישב על ספת העור השחורה וטמן את ראש בידיו.

"אולי," אמר והצמיד לשפתיו את הקרח, פניו התעוותו בכאב, "אבל זה מה שעושים כשעלמה במצוקה."

"זה מה שעושים כשכושר השיפוט לא במיטבו." תיקנתי אותו וניגשתי לעבר הלוקרים של העובדים. החולצה שלי הייתה ספוגה במים קפואים, רציתי למצוא בגד יבש וחמים. הלוקרים של הבנות היו ריקים, רק באחד בתא של סקוט, אחד המלצרים, שכבה מקופלת חולצת פולו שחורה. הייתי בטוחה שהוא לא יכעס אם אשאיל אותה ממנו לערב אחד. קילפתי מעורי את הבד הצמוד ולבשתי במהירות את החולצה שהייתה גדולה עלי במספר מידות, אולי היה לי מראה מגוחך, אבל עדיף כך מאשר להיראות כאילו יצאתי מתחרות חולצות רטובות ולבנות.

"אתה מרגיש טוב?" שאלתי את קונור והתיישבתי בקצה הספה, עדיין לא הבנתי מאיפה הגיע הצורך שלו לפגוע בשיכור, הוא פגע בי, לא בו.

"כן." הנהן והשעין את ראשו אחורה באיטיות.

"להזמין לך מונית הביתה או שאני יכולה להתקשר למישהו?" שאלתי, הרגשתי צורך להיות נחמדה, אפילו שלא הבנתי את המניע להתנהגותו, הוא הגן עלי, וזה היה נחמד ולא דרוש מצידו.

"לא." ענה, "אני לא מקומי, אין לי כאן אף אחד."

ידעתי זאת, הכרתי כמעט את כל הלקוחות של 'לבלס', הפרצוף של קונור היה חדש ואבוד בין הקהל, זה היה ביקורו הראשון במקום ללא ספק.

"מאיפה אתה?" שאלתי, לא ידעתי אם בגלל שבאמת רציתי לדעת או הרגשתי חייבת לנהל איתו שיחה בזמן שריפא את השפה שלו.

"קופר הרבור." ענה, השם צלצל לי מוכר, הייתי בטוחה ששמעתי על המקום פעם.

"זה במישיגן, נכון?" שאלתי בהיסוס וניסיון להבין מי דיבר איתי על המקום.

"היית שם?" שאל בהפתעה. הנדתי את ראשי בשלילה.

"זה מקום מדהים, יש שם נופים עוצרי נשימה והאנשים שחיים שם הם הנחמדים ביותר שפגשתי בכל חיי." אמר וחייך כשדיבר על ביתו, הלוואי ויכולתי להגיד את אותו הדבר לגבי שיקגו. לא שנאתי את עיר הולדתי, היו בה דברים טובים וזיכרונות נעימים, לא אהבתי את החברה שאליה נולדתי, זה הכל.

"איך הגעת למיאמי?" שאלתי בסקרנות.

"טיול אחרי סיום לימודים." ענה.

"תן לי לנחש," חייכתי ובחנתי אותו, הוא לבש בגדים מרושלים אך טרנדיים, השיער שלו היה פרוע ודרוש תספורת דחופה, פניו נראו עייפות אבל לא מבוגרות, "משהו אומנותי?" שאלתי.

"ספרות אנגלית. איך ידעת?" התפלא מהיכולות המיסטיות שלי.

"אתה לא נראה טיפוס של כלכלה או ראיית חשבון." עניתי.

"מה איתך? מקצוע ריאלי?"

"מתכננת ללמוד הנדסה."

"תסבירי למה, זה מקצוע נורא" התעניין.

"ובכן.." התחלתי לפרט את הסיבות.

☼☼☼

"הכל בסדר?" בריאנה שאלה כשחזרתי לפינת העבודה שלי.

הנהנתי בחיוב, "הכל מצוין. "עניתי, קונור חזר לבית המלון שלו אחרי שסיימנו לדבר וכשחזר להרגיש את השפה שלו. הודיתי לו מספר פעמים על ההירתמות להציל אותי אפילו שלא נזקקתי בהצלה ונפרדו דרכנו. הוא היה בחור נחמד, קל לדבר איתו.

"שמעתי מה קרה, את בסדר?" לוק ניגש אלינו וביקש שנכין קוקטיילים למושבי ה v.i.p למעלה.

"כולנו בסדר." צחקתי, שלושה עובדים, לא כולל בריאנה והנרי, הספיקו לשאול אותי את השאלה הזאת.

"החבר שלך מתפרע על הרחבה עם ג'קלין." לוק אמר והתיישב על אחד הכיסאות הריקים בזמן שהכנו את ההזמנות שלו.

"הוא לא חבר שלי." מיהרתי לבטל את דבריו.

"מה שתגידי." לוק קרץ לבריאנה בזמן שאיימתי לזרוק עליו את המטלית המלוכלכת שאספה את כל הזבל שהותירו אחריהם הלקוחות.

חלפה שעתיים ולא היה שום זכר לקיומו של תומאס, ברקע התחיל להתנגן רמיקס של אביצ'י שהרים כמעט את כולם לרחבה, הבר התרוקן מעט והיה לנו זמן לנוח. לצפות באנשים חסרי שיווי משקל מנסים לרקוד היה משעשע, לפחות עד שקלטתי את ג'קלין לא רחוק מאיתנו. תומאס הופיע מיד אחריה, הכלבה משכה אותו לרחבת הריקודים ונמרחה עליו בלי טיפת בושה.

"לא ראיתי יצורים יותר זנותיים ממנה." בריאנה נעמדה לצידי והסתכלה על מה שאני הסתכלתי. הבעת הפנים המוגעלת של תומאס הסגירה את חוסר העניין שלו בג'קלין, הניסיונות שלה להדליק אותו היו לשווא, ובכל זאת, הם רקדו אחד לצד השני בצמידות יתרה.

כשעיניו מצאו את שלי, שפתיו התעקלו באיטיות לחיוך והוא הניח את ידיו על גופה הפלסטי של ג'קלין, ואז הבנתי, הוא ניסה לגרום לי לקנא. ולהפתעתי, הצליח. הורדתי את מבטי מהזוג הרוקד.

"ברבי!" תומאס קרא לי והתקרב לבר כעבור עשר דקות, "מה דעתך לספר לי על החבר החדש שרכשת היום?" שאל והתיישב על אחד הכיסאות הפנויים. הריח החריף של האלכוהול הגיע עד לאפי גם ממרחק, מה לעזאזל לא היה בסדר עם הגברים שהגזימו עם השתייה הערב?