איילין ותומאס

איילין – פרק 16.

 

“את יודעת, אף פעם לא באמת הפסקתי לכעוס עלייך.” נשכבתי על הדשא הירוק והרמתי את מבטי אל השמיים התכולים שכוסו בעננים לבנים וגדושים, יכולתי להישבע שאחד מהם היה בצורת עין אנושית. “הייתי מוכנה לחדול להתקיים, הסכמתי עם הדרך שבה החיים שלי הגיעו לקיצם, ואת, את הרסת הכל. הייתי במקום כל כך טוב ואז נשלפתי ממנו באשמתך, משלווה אל תוך חדר בית חולים קר ולבן. את יודעת, שהייתי בטוחה שעובדים עלי כשסיפרו לי מה עשית? למה לכך הרוחות עזבת את האוטו המזדיין הזה? למה היית צריכה לרוץ פצועה לכביש ולאבד שם את ההכרה? למה לקחת את המקום שלי? במשך חודשים חייתי בידיעה שאני הייתי אמורה להיות במקומך, בעולם הבא.

אני לא חושבת שאי פעם אבין למה הקרבת את עצמך, את התינוק שלך, את העתיד שלך, בשבילי. את לא מתארת לעצמך כמה זעם היה טמון בתוכי במשך זמן כל כך ארוך, הייתי פצצת זמן מתקתקת, קרובה להתפוצצות כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור.

כעסתי עלייך שהשארת אותי לבד, שהחיסרון שלך יצר בתוכי שדים שלא ידעתי כיצד לנצח אותם, שלא לדבר על להילחם בהם.

אני בטוחה שאת יודעת באיזו דרך העברתי את השנה וחצי האחרונה בחיי, הרי את רואה הכל, מלאך שומר שצופה בי קיימת בחיים האלו אבל לא חיה אותם. אז אני רוצה להגיד לך, שהימים האלו מגיעים לקיצם, אני סולחת לך. אני סולחת לך על זה שפעלת נגדי, אפילו שחשבת שאת עושה את הדבר הנכון.

אני סולחת לך על זה שהותרת אותי להתמודד עם עולם שאת לא קיימת בו. אני סולחת לך על כך שגרמת לי לשמור כל כך הרבה סודות שהיו צריכים לצאת לאור עוד לפני שהלכת. אני יודעת שפעלת מתוך פחד ומחשבה שהאמת תצליף בך כשתשחררי אותה החוצה.” התמהמהתי בעוד והרוח נשאה אל הענן בצורת העין הלאה ואת מקומו תפס ענן שדמה בצורתו לארנב.

“האמת יכולה להיות מפחידה, כשאני נתקלתי בה, תפסתי את עצמי והמשכתי בשלי כאילו מעולם לא פגשתי אותה. זה דפוק, אבל זאת הדרך שבה המין האנושי פועל. מישהו אמר פעם שהאמת היא כמו שמש, אין לה יכולת לסגת לאחור, ואני אומרת, שאם האמת היא כמו השמש, אז אי אפשר להסתיר אותה לנצחים. חשבתי על זה הרבה, ימים ארוכים של חשבון נפש.   בטח ראית אותי טמונה בתוך החול, מביטה אל האוקיינוס ומקשיבה לעצות של הגלים. הגעתי למסקנה שאני לא אמשיך להחזיק את השמש על רצועה ואשחרר אותה, זאת הולכת להיות הצגה של פעם בחיים, ‘פרויקט אנדרלמוסיה’ ייצא לדרך. תתארי לעצמך את המבטים של כולם, כשאחשוף את כל הסודות ששמרתי בליבי, את אלא שאני הכנסתי לשם ואת אלא שאת תרמת לי, אלוהים, אני מדמיינת את התגובות ההיסטריות. תוהו ובוהו מוחלט. יכול להיות וזה הרעיון הכי גרוע שהגיתי אי פעם, אבל באמת שנמאס לי, לייסי, נמאס לי לחיות בערפל, אני רוצה לראות דברים בבירור, אם אמשיך להסתכל אחורה, ארחיק את עצמי מלראות את העתיד, ובפעם הראשונה מזה נצח, אני כמהה לדעת מה הגורל מתכנן עבורי. את חייבת להבין אותי, וגם אם את לא, אז אני מצטערת, אני אחותך הקטנה ולפעמים הפעולות שלי נתפסות עבורך כטעויות, אבל עכשיו הגיעה הזמן לחשוב עלי, ואני חושבת שאני הולכת לפעול בדרך הנכונה. זוכרת שהכרחת אותי לקרוא את כל הספרים של מישל דה מונטן? קראתי אותם שוב פעם. את כולם. היה שם משפט אחד, הכאב אינו תופס מקום בתוכנו אלא כפי שאנו מרשים לו לתפוס, אני חושבת שפספסתי אותו בקריאה הראשונה, אבל אחרי כל הזמן הזה, בקריאה השנייה, הוא נכנס עמוק אל תוך התודעה שלי. במשך חודשים הרגש ששלט בי היה הכאב שהיה כרוך באובדנך, באובדן של בנג’י, באובדן של לידיה, הוא היה שם בגלל שסירבתי לשחרר אותו החוצה. פחדתי, לא, אני עדיין פוחדת, שאם אסלק אותו החוצה ואקטין את המקום שלו בליבי, אז אשכח אותך , זאת מחשבה מטופשת, אבל זה הפחד הכי גדול שלי, לשכוח את קולך, את העיניים המדהימות שלך, את החיוך הענקי שהתנוסס תמיד על פנייך.

פחדתי, שאת מקומו של הכאב יתפסו רגשות אחרים, רגשות שיגרמו לי להרגיש אשמה על כך שאני חווה אותם בזמן שאת איננה, אבל אז חשבתי על שלבי, ועל כך שהיא טסה לאנגליה, היא אמרה לי שהיא עושה את זה בגלל שאביה אמר לה בילדותה לעשות תמיד את אשר היא פוחדת לעשות, החלטתי לאמץ את העצה הזאת לעצמי. בגלל זה אני כאן, בפעם הראשונה, משחררת אותך, את הכאב, את הפחד, את הסודות, את כל מה שהחזיק אותי בכלא שיצרתי בעצמי. אין לך מושג כמה מוזר זה להגיד את המילים ‘אני משחררת אותך’, אם כי זה הדבר היחיד שנמנעתי מלעשות במשך זמן רב. אני לא יכולה לנחש מה את חושבת על כך, אבל אני מאוד מקווה, שבמקום בו אשר תהיי, את צופה בי ומקבלת את ההחלטות שלי בהבנה, בסופו של דבר, אני חייבת להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי, אני חייבת להפסיק להתאבל וללמוד להכיר את עצמי בלעדייך, בלי לידיה, בלי החברים שלי, בלי תומאס. זאת הולכת להיות משימה קשה אבל אפשרית. אני יודעת שאת צופה בי, ושאת הולכת להלוות לי כוחות בכדי שאעמוד ביעדים שאציב לעצמי, ואז, כשאגיע למקום שבו את נמצאת, אחזיר לך אותם, ושתינו נסתכל על החיים שלי, ונהיה גאות באותה מידה על הדרך שבה התמודדתי איתם ועם המתנות שהם הרעיפו לכיווני, בין אם הן מצאו חן בעיני או לא.” חזרתי למצב ישיבה ולגמתי מעט מים מהבקבוק שעמד לצידי, הגרון שלי התחיל להתייבש מרוב דיבורים. הושטתי את ידי אל עבר תיק הגב ששכב על הדשא לא רחוק ממני ופתחתי את הרוכסן. “הבאתי לך כמה דברים, חלקם בעיקרון היו שייכים לך, אבל הרשתי לעצמי להלוות אותם לתקופת זמן מסוימת.” הוצאתי את מסגרת הכסף שהבאתי לה במתנה לחג המולד, בה שכבה תמונה של שתינו מיום ההולדת השש עשרה שלי, בו היא הודיעה לי שהיא הולכת ללמד אותי לנהוג. מייסון תפס את הרגע שבו היא סיפרה לי את החדשות המרגשות, אני נראיתי מופתעת ונרגשת ולייסי פשוט חייכה את החיוך הטוב שלה. זאת הייתה אחת התמונות האהובות על שתינו, לקחתי אותה איתי כשעזבתי את שיקגו.

הנחתי אותה על מצבת האבן. “אני בטוחה שמר. פינקל התגעגע אלך.” הבא בתור היה הדובון שלה, צעצוע כמעט בן שלושים שנה שהיה בשלבי התפרקות טוטאלית, העובדה שהוא עדיין נשאר בחתיכה אחת הייתה נס משמיים. “גנבתי אותו ממך בתקווה והוא ישמור עלי כמו שהוא שמר עליך, עכשיו הגיע הזמן להחזיר לך אותו בחזרה.” הנחתי אותו לצד התמונה והוספתי למקבץ הפריטים את שרשרת הזהב עם תליון הלב האהובה עלי ואת היומן שלי, שבו כתבתי עבורה דברים. נשכבתי שוב פעם על הדשא הקצוף, הפעם על הצד, והסתכלתי על המצבה של אחותי, שנבנתה מאבן גרניט יקרה להחריד.

לייסי אף פעם לא רצתה להיקבר בבית קברות.

כשמי שחשבתי שהיה סבא שלי, אביו של כיילב, נפטר מזקנה, נפתח דיון משפחתי שבו כל אחד סיפר מה הציפיות שלו לתהליך הקבורה. אני ואחותי התנגדנו באופן תקיף לקבורה באדמה, הייתה לנו משאלה משותפת, שגופתנו יישרפו ואת האפר שלנו יפזרו מעל האוקיינוס, כדי שהמים ייקחו אותנו למקומות שלא יצא לנו לבקר בהם בעוד והיינו בחיים. כמובן שהרצון של אחותי לא באמת עניין את כיילב, אפילו שהייתה ביתו הביולוגית, בניגוד אלי, כשהתעוררתי שלוש שבועות לאחר התאונה בבית החולים, לא הופתעתי לגלות שהוא לא הגשים את המשאלה האחרונה שלה ועשה כרצונו, קבר אותה בחלקה המשפחתית. שאלתי את עצמי לא מעט, אם אני הייתי במקומה, האם היה נוהג באותה הדרך?

אחת הסיבות לכך שמצאתי את עצמי עוברת לגור בבוניטה ספרינגס, היה האוקיינוס, כשדרכתי על החול הזהוב בפעם הראשונה, נשמתי את האוויר המלוח של המים, הרגשתי את השמש החמימה שקפחה מעל ראשי, וצפיתי בגלים הרגועים, הרגשתי את השלווה שהייתי לצידי כשלייסי עדיין הייתה בחיים.

זאת הייתה תחושה מוזרה להסביר, אבל הרגשתי כאילו היא שם, איתי, שלמרות שהאפר שלה לא פוזר מעל המים, היא עדיין הצליחה למצוא דרך להגיע אליהם וללוות אותי, להיות קרובה אלי. האבן ששכבתי לצידה הייתה רק עוד הוכחה, לכמה חסר התחשבות יכול היה להיות כיילב, אפילו כלפי הילדים שלו.

עצמתי את עיני ונתתי לרוח הקיצית של שיקגו ללטף את עורי בנעימות, לא רציתי לחשוב על הדברים הרעים שקרו, רציתי להתמקד בעתיד. שכבתי שם בדממה, מקשיבה לקולות רחש העלים על פני העצים, מדמיינת לעצמי אילו חיים מחכים לי.

“כבר הפסקתי לקוות שאי פעם אראה אותך כאן.” קול מן העבר נישא מאחורי ופרץ את גל הדממה שטבעתי בו. לקחתי נשימה עמוקה, התרוממתי מהאדמה ונעמדתי מול מי שהיה אמור להיות הגיס שלי. הרמתי את מבטי אל דרק, העיניים שלו, בצבע החום כהה הבזיקו בחוסר אמון מוחלט, אשר ידעתי מאיזה מקום הוא הגיע. דרק כמעט לא השתנה, למעט מספר קמטים חדשים שהופיעו על פניו השחומות והשקיות מתחת לעיניו, פניו נותרו זהות. עייפות, אך זהות. גופו עדיין היה גדול ורחב, ניכר היה לראות שהוא לא זנח את ביקוריו המתמידים בחדר הכושר.

את מקומה של החליפה שתמיד חיבקה את שריריו תפסו בגדים קיציים פשוטים וקצרים, שחשפו את העובדה שגם בגיל שלושים ושלוש אפשר להיראות טוב מאוד.

שתקתי, אם כי לא ידעתי מה לומר. לא נפגשתי או תקשרתי עם דרק מאז היום שבו אמרתי לו שאני עוזבת את שיקגו, באותו הזמן ההעדפה שלי הייתה להשאיר אותו בעבר מאשר לקחת אותו איתי לעתיד. אף פעם לא זכיתי לקבל ממנו תגובה כלשהי על הבריחה שלי.

“שתיקה ליל, באמת? ממתי אין לך מילים?” שפתיו התעקלו לחיוך זעיר בעוד המילים בקעו החוצה מגרונו. משכתי בכתפי, ואז בהפתעה מוחלטת, נמשכתי אל תוך חיבוק שלא ציפיתי לו.

הזרועות הגדולות של דרק עטפו אותי ומחצו אותי כנגד גופו הקשה. מעורו נדף ריח של הבושם האהוב והשנוא עלי בעולם, יחדיו. את ‘אקווה’ של ג’ורג’יו ארמני הוא קיבל מלייסי במתנה כמה שבועות לאחר שסיפרה לו כי היא בהריון וכמה ימים אחרי שהתברר שכך גם אני. בהתחלה שלושתנו אהבנו את הריח, הוא היה נעים ורענן, אך ככל שהתקדמו ההריונות שלי ושל לייסי, כך גם היכולת שלנו לעקל אותו הלכה וקטנה. באחד הבקרים לייסי חטפה קריז כל כך גדול, שהיא כמעט וזרקה את הבקבוקון מהחלון. נכחתי בסצנה האבסורדית ההיא וחשבתי שזה הדבר המצחיק ביותר שאי פעם הייתי עדה אליו, מעולם לא ראיתי את אחותי כל כך מעוצבנת, ועוד בגלל שטות כמו ריח. זה לא שאני הצלחתי לסבול אותו, פשוט האמנתי שקיימות דרכים אחרות להוציא אותו מחיינו מלבד זריקתו מחלון הקומה השמינית.

להריח אותו שוב פעם, ולא להרגיש שום בחילה, הייתה תזכורת נעימה לימים היותר טובים שחווינו. שמחתי שדרק לא הפסיק להשתמש בו.

“אני כועס עלייך.” אלו היו שלוש מילים שנאמרו ביותר משלושה רגשות שונים. הבנתי אותו, גם אני כעסתי על עצמי, על הדרך שבה בחרתי להתמודד עם המוות של אחותי.

“אני מצטערת.” אמרתי בחרטה והצמדתי אותו יותר קרוב אלי.

על אף הקרבה שהייתה בינינו, אף פעם לא נהגנו להפגין את הרגשות בצורה פיזית, אני לא זוכרת שאי פעם חיבקתי את דרק מלבד ימי ההולדת שלו והיום שבו הוא ולייסי סיפרו לי על ההיריון. אבל באותו הרגע, החיבוק הזה, זה היה מה שנזקקתי אליו יותר מכל דבר אחר.

“אני ממש ממש ממש מצטערת.” חזרתי על המילים בעוד והרגשתי שהוא משחרר אותי, גופי הרפה ממנו.

“אין לך מושג כמה מוזר זה לשמוע את המילים האלו יוצאות מפיך.” הוא חייך בעצבות וטמן את ידיו בכיסיו. “נעלמת להרבה זמן.”

“הייתי צריכה להתרחק מהכל.” הודיתי והשפלתי את מבטי אל הדשא. לא הצלחתי להביט בעיניו הפעם, רגשות האשם לא אפשרו לי.
“אני יודע.” נאנח, “אבל לא חשבתי שתדחפי גם אותי החוצה. את היית הדבר היחיד שנשאר לי מלייסי מלבד הזיכרונות. איבדתי אותה ואת בנג’י, לא חשבתי שאאבד גם אותך.” שמעתי את האמת הכואבת בקולו, הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן ולשנות את חלק מההחלטות שלקחתי ברגעים של עמימות.

“פחדתי שגם אתה תאשים אותי במוות שלה.”

כשהתעוררתי מהקומה בבית החולים, האצבע המאשימה של כיילב הייתה מופנת אלי. אני הייתי הסיבה להכל, לכך שהיא הייתה ברכב, לכך שהיא נסעה בכביש החלק בלילה הגשום ההוא, לכך שהיא יצאה מהרכב אחרי שראתה את מצבי.

הוא לא ניסה להסתיר את הרגשות העוינים שלו כלפי מעולם, אבל כשראיתי את המבט ההוא על פניו, הסלידה והתיעוב, ידעתי גם מבלי לשמוע, שהוא לא הולך להפסיק להאשים אותי במוות שלה עד סוף חיי. וכנראה, בפעם הראשונה בתקופת חיים שלמה, יכולתי להסכים איתו. אני הייתי האשמה במוות של אחותי ושל התינוק שלה.

כיילב חשב זאת, אני חשבתי זאת, הייתי בטוחה שאפילו המשפחה שלי חושבת ככה גם מבלי להגיד את המילים המדויקות, איזו סיבה הייתה לדרק לא להצטרף למועדון ‘אנחנו מאשימים את איילין’? בין לילה נגזלה ממנו ארוסתו, התינוק שלו, העתיד שלו. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים אחרי התאונה, שלא לדבר על להמשיך לתקשר איתו גם אחריה. רק מבט אחד מהיר בהבעה הכואבת ביותר שעל פניו, גרמה לכל האיברים שלי להתהפך. האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון, יכול להיות שטעיתי, רק שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה.

“ילדונת,” דרק הניח את ידו על כתפי ובעזרת השנייה זקף מעלה את סנטרי, עיניו החומות הביטו ישירות אל תוך שלי, ניהלתי בתוכי מלחמה בכדי לא להסיט אותן ממנו. “מעולם לא חשבתי שאת אשמה במה שקרה. זאת הייתה טרגדיה, תאונה. איבדתי את היקרים לי מכל, אבל לא הייתה לך יד בדבר. אני בטוח שאם המצב היה הפוך, ואת היית זאת שיכלה לזוז, את היית יוצאת מהרכב הזה ומנסה להציל את אחותך. לייסי בחרה לפעול בדרך הזאת, ועד כמה שכואב לי להודות בכך, אני מבין אותה, ובמקומה, לו היית אחותי הקטנה, הייתי עושה את אותו הדבר.” הוא חייך אלי בעידוד, הבחנתי בניצוץ הזה בעיניו, שהופיע בכל פעם ששמה של לייסי נישא לאוויר.

המילים שלו הצליחו להפתיע אותי ולגעת בליבי, אחרי כל הזמן הזה שהייתי בטוחה באמת שלי, מוזר היה לשמוע שהיא הייתה לא נכונה. הוא צדק בקשר למה שהייתי עושה אם המצב היה הפוך, הייתי עושה הכל בכדי להציל את אחותי, גם אם זה אמר שלא אצליח לשרוד.

לא בכיתי כבר ימים, בדרך נס, אבל למשמע המילים של דרק הדמעות לא יכלו שלא להציף אותי הן מבפנים והן מבחוץ. הורדתי את עפעפי ונתתי לדמעות לברוח מבעד עיני.

“היי, אל תבכי.” הרגשתי את אצבעותיו מוחות את הדמעות, “איילין גריימס לא בחורה בכיינית.” הוא חזר על משפט שנהגתי לומר בכל פעם שצפינו בסרטים עצובים בטלוויזיה. הזיכרון הישן והנעים גרם לשפתי להתעקל לחיוך זעיר, כמה התגעגעתי לימים שבהם רבצנו על הספה ולא עשינו שום דבר מלבד לבהות במסך הפלזמה בגודל שישים ושלושה אינץ’.

“אם היית רואה אותי במהלך השנה וחצי האחרונות, לא היית מצליח לומר את המילים האלו מבלי לשקר.” הכרחתי את סכר המים שלי להיסגר ופתחתי את עיני. דרק הביט בי בהבנה.

“אנחנו צריכים להשלים פערים.” הוא אמר בעוד וניגבתי את הנהרות מפני.

הנהנתי בהסכמה, “זה ייקח נצח.”

“מזל שהדרך לאורלנד פארק ארוכה.” הוא חייך.

הסתובבתי אל עבר הקבר של לייסי והנחתי את ידי על האבן שהתחממה מקרני השמש הקופחת. אני משחררת אותך.

לחשתי את המילים בליבי וחייכתי כששוב משב רוח קריר ליטף את עורי וגרם לשערותיי לסמור, יכול להיות שאלו היו אני והשיגעונות שלי, אבל ראיתי בכך את הסימן שלה, שהיא מקבלת את דבריי ומסכימה איתם.

 

☼ ☼ ☼

 

“וואו.” זאת הייתה המילה היחידה שהצליחה לצאת מפיו של דרק אחרי שסיפרתי לו מה התחולל בחיי מהרגע שבו עזבתי את מדינת אלינוי. הוא הביט בי בתימהון בעוד והתקרבנו אל דלתות המעלית בבניין שלו. נסיעה ארוכה, מלווה בפקקים, אפשרה לי לשפוך הכל החוצה, דרק תמיד היה מאזין מצוין.

“אני רק רוצה להבין דבר אחד.” הוא אמר לבסוף כשנכנסנו אל תוך החלל הקטן שלקח אותנו לקומה השמינית. “תומאס יודע את כל האמת, אתם אוהבים אחד את השני ועדיין, אמרת לא? משהו לא בסדר במוח שלך, ילדונת.” שמעתי את השיפוטיות בקולו, לא ציפיתי ממנו להבין. משכתי בכתפי.

“אני צריכה להחלים.” אמרתי בעצבות, כאילו זה הרגע אבחנו אותי במחלה סופנית, “לבד, בכוחות עצמי.”

“את צריכה מכת חשמל שתשנה את צורת החשיבה שלך.” דרק חייך, לא יכולתי שלא להצטרף אליו.

“מגיעה לתומאס מישהי שלא תסתיר ממנו את האמת, מישהי שלמה, לא שאריות של בן אדם.”

“כאן אני חולק עלייך. הוא אוהב אותך כמו שאת, מה יותר מזה את צריכה?”

שתקתי. הדלתות נפתחו ויצאנו אל המסדרון. דלת עץ האלון הלבנה של דירה מספר שלושים ושבע, הייתה הדבר הראשון שנתפס בעיני. בפעם האחרונה שעמדתי מולה קרו דברים רעים.    עבר כל כך הרבה זמן אבל עדיין יכולתי לראות את עצמי שוכבת על הרצפה, מכוסה בדם של עצמי, מאבדת את התינוקת שלי. הזיכרון הכואב הכה ברסיסים שבתוכי וגרם להם לפצוע את עורי מבפנים, הרגשתי בחילה קלה בעוד ודרק הכניס את המפתח למנעול וסובב אותו. אף פעם לא חשבתי שאחזור למקום הזה וארגיש את הכל מחדש, הכאב עדיין היה בתוכי, טרי, מוכן לכלות אותי בתוכו לנצחים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם יגיע יום שבו לא ארגיש כל כך רע מכל הקשור לתקופת ההתבגרות שלי, שהייתה קטסטרופה טוטאלית, מכל המובנים. גם מבלי לחכות לעתיד, ידעתי שהתשובה היא לא, בסופו של דבר, תקופות חולפות, זיכרונות הופכים לערפל, רגשות משתנים אבל הלב לעולם לא שוכח.

“את בסדר?” קולו של דרך חדר דרך מסך המחשבות שלי, לא יכולתי לראות את ההשתקפות של עצמי, אבל דמיינתי לאיזו קודרת היא הפכה ברגע שכף רגלי דרכה במסדרון.

“אני אהיה.” אמרתי והכרחתי את עצמי להאמין בזאת.

“בואי, כנסי.” דרק דחף את הדלת פנימה ונתן לי להיכנס פנימה ראשונה, ג’נטלמן כתמיד. לקחתי נשימה ארוכה ונכנסתי לדירה

שפעם הייתה הבית שלי, אומנם לתקופה לא ארוכה, אך מאושרת.

הופתעתי לגלות שגם אחרי כל מה שקרה, דרק לא שינה דבר.

צבע סיינה כיסה את הקירות הגבוהים, שעדיין היו מכוסים בתמונות ממוסגרות של לייסי ודרק. מערכת הישיבה מהבד האפור, שהתאפיינה בעיצוב נמוך וקרוב לרצפה עם רגליים נמוכות עמדה במרכז הסלון הרחב, מכוסה בכריות הנוחות ביותר בעולם, ולצידה עומד שולחן עגול ונמוך, אשר ניצב על בסיס מתכת גאומטרי שהעניק לו מראה ייחודי ומעניין. כמה אהבתי לשבת בסלון המעוצב להפליא הזה ולהעביר את הזמן בדיבורים סתמיים עם אחותי על הכל וכלום. נקישות עקבי הסנדלים שלי על הפרקט התלת שכבתי מדגם אגוז אמריקאי מלאו את החלל בעוד והתקדמתי למרכז הסלון. זרקתי את עצמי על הספה הרכה ושאפתי פנימה את האוויר בנינוח וניל פצ’ולי שהגיע ממבשם האווירה שעמד לצד הטלוויזיה הענקית.

“לא שינית כאן שום דבר.” אמרתי והמשכתי לבחון את הסלון, ספריית הספרים, המזנון, העציצים המלאכותיים, שום הבדל מאיך שהמקום נראה לפני שנה וחצי. אם הייתי עוצמת את העיניים ומתאמצת מספיק חזק, הייתי יכולה לשמוע הקול הצוחק של לייס מגיע מהמטבח, בעוד שהיא מכינה את תפוחי האדמה המוקרמים האהובים עליה, ומספרת לנו על היום שלה בעבודה.

“לפעמים אני עדיין מחכה לה, שתכניס את המפתח למנעול ותיכנס מבעד לדלת.” דרק הושיט לי כוס מים, “לא ראיתי טעם לשנות שום דבר, יש יותר מדי זיכרונות טובים בדירה הזאת, אני לא מוכן לוותר עליהם.”

“איך הצלחת להתגבר?” הסתכלתי על דרק וניסיתי להבין, איך הוא נראה שלם, אחרי שנלקחו חלקים ממנו. לא יכול להיות שזאת הצגה כל כך טובה, אפילו דרק, שלמד בבית ספר לאומנויות, לא ידע כיצד לשחק בצורה שכזאת.

על אף האובדן הוא נראה הרבה פחות מרוסק מאז שהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו.

דרק אל מזנון הטלוויזיה, ממנה הוא הרים מסגרת כסופה, דומה לזאת שהנחתי על הקבר של לייסי. הוא הושיט לי אותה בידיים רועדות. הסתכלתי על התמונה בתוכה, חמישה אנשים עומדים מחובקים, שתי נשים, שני גברים ודרק. לא זיהיתי אף אחד מהם, הם לא היו ממעגל החברים של דרק, אותו הכרתי בצורה טובה.

“הייתי שבור במשך חודשים אחר מה שקרה,” הוא נאנח ונשען אחורנית על הספה. “חיפשתי דרכים להקל על הכאב, ואז טי.ג’יי. הציע לי ללכת לקבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את הקרובים אליהם בתאונות דרכים. בהתחלה הייתי סקפטי, אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה אבל הייתי כל כך נואש למצוא דרך לצאת החוצה מהכאב שאמרתי לעצמי כי לא אפסיד כלום אם אנסה לבקר שם פעם אחת. הלכתי, התנסיתי, הבנתי שכשאני מדבר על הרגשות שלי אני גם משתחרר מהם, הכרתי שם אנשים מדהימים שעברו את מה שאני עברתי, איבדו את ילדיהם, משפחתם, החברים שלהם. היה לנו מכנה משותף כל כך מובהק שגם מבלי לדבר יכולנו להבין זה את זה. עם הזמן מצאתי לעצמי שם חברים חדשים והתחלנו להיפגש מחוץ למסגרת קבוצת התמיכה, הכרתי אותם, צפיתי בהתקדמות שלהם אחרי הטרגדיות שהם חוו ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות כמוהם, להמשיך הלאה.”

“אני רואה שזה עבד.” חייכתי, מרוצה מהמצב של דרק, לפחות אחד מאיתנו הצליח לשקם את החיים שלו.

“שלא תביני לא נכון, לא שכחתי את לייסי, היא הייתה האור של חיי, האדם הקרוב אלי ביותר. אני לעולם לא אצליח להתגבר במלואה על העובדה שהיא נלקחה בטרם עת, אבל אני כן לומד כיצד להמשיך לחיות בלעדיה.”

בחנתי שוב פעם את התמונה והעברתי את אצבעותיי על פניה של אישה ג’ינג’ית שעמדה בין דרק לבחורה נוספת, ידו של דרק נחה על כתפה ומהדרך שבה הוא הביט עליה, יכולתי לראות שהיא חשובה לו.

“קוראים לה מיה.” דרק עקב אחר תנועותיי. “היא איבדה את בעלה בתאונת דרכים לפני שלוש שנים.”

“יש לה חיוך יפה.” אמרתי, היא בעצמה הייתה יפה, היה לה מראה של פיה טובה, זעירה, חייכנית, מנומשת.

“אני צריך לספר לך משהו.”

הרמתי את מבטי אליו, וגם מבלי שישתמש במילים, ידעתי, “יש ביניכם קשר שחוצה את גבולות הידידות?” שאלתי, למרות שהייתי בטוחה בתשובה.

“בהתחלה הפכנו לחברים, ידענו מה זה לאבד מישהו שאנחנו אוהבים, מישהו שהתכוונו להעביר ביחד איתו את כל החיים. נהגתי לספר לה על לייסי והיא על בעלה, חלקנו זיכרונות.”

“ועם הזמן התחלתם ליצור כאלו בעצמכם?”

“לפני חודש בערך, הבנו שמה שיש בינינו זה משהו שמצליח להרחיק את עצמנו מכל הכאב שחווינו. לא ציפיתי שארגיש רגשות כלפי מישהי אחרי תקופה כל כך קצרה. אני עדיין אוהב את אחותך, אבל גם למיה יש מקום בלב שלי.”

“אתה מאוהב בה?” שאלתי בסקרנות.

“זה עוד לא שם, אולי בעוד כמה שנים, אולי לעולם לא. אני מנסה לחיות את הרגע ולא לחשוב על העתיד.”

הסתכלתי על הפיה הג’ינג’ית וניסיתי להבין כיצד היא הצליחה לרפא חלקים בדרק, אולי יש לה קצת קסם שתוכל להשאיל גם לי?

“את לא כועסת.” זאת לא הייתה שאלה.

“לא.” הנדתי בראשי לשלילה, “אני שמחה בשבילך.” אמרתי את האמת, לדרק הגיע להיות מאושר אחרי כל מה שעבר.

“אבל זה גורם לי לתהות.” הודיתי, עכשיו, כשיש לו מישהי אחרת בחיים, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הבחירה המחודשת שלי, לחשוף אותו בפני המשפחה שלי, היא הבחירה הנכונה. הוא המשיך הלאה, אז לשם מה לגרור אותו בחזרה לעבר ולהפיל עליו משפחה שלמה עם בעיות?

“בקשר למה?”

לגמתי מהמים. “בקשר לפרויקט ‘אנדרלמוסיה’.”

“מה איתו?” עיניו החומות הביטו בי בשאלה.

“רציתי להוציא אותו לפועל, להיפתר מכל הסודות.” אחרי שדרק סיפר לי על מיה, זה כבר לא נראה כרעיון כל כך טוב.

“אני רוצה לצאת לטיול קטן, לחפש את המקום שלי בעולם, חשבתי שהדרך הכי טובה להתחיל אותו הוא חשיפת האמת, המשקל של הסודות הפך להיות כל כך כבד, שאני לא יכולה להמשיך לנשוא אותו איתי.”

“ילדונת, זאת הקרבה עצמית.” דרק צחק, אבל לא היה שום בידור בקולו. ידעתי שהוא צודק, אבל לייסי הקריבה את עצמה עבורי, גם לי הגיע להקריב משהו מעצמי. “את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?”

“כבר לא.”

“בגללי?”

“אני לא רוצה להרוס לך את החיים.”  יותר משכבר הרסתי.

“אל תדברי שטויות, אם את רוצה להוציא את פרויקט אנדרלמוסיה לפועל, אני אהיה שם לצידך ואתמוך בך.”

באמת שניסיתי להבין מאיפה מגיע האומץ שלו, אבל לא הצלחתי.

“האחים שלי ירצו להרוג אותנו.” לחשתי.

“למדתי קונג-פו במהלך החודשים האחרונים.” דרק חייך בעידוד והניח את ידו על האמה שלי, מחווה של חיזוק, לה הייתי זקוקה.

“בסדר.” הסכמתי איתו, הדבר חייב להיעשות.

“מתי?”

“בארוחת יום ראשון הקבוע באחוזת משפחת גריימס.”

“זה הולך להיות אסון גלובלי.”

שתיקתי הייתה הסכמה.

“יש עוד שלושה ימים עד יום ראשון, איפה את לנה?”

“לא יודעת.” עניתי, לא חשבתי על זה, כשעליתי על מטוס לשיקגו בחיפזון. הייתי נחושה להגיע אל לייסי, שאר הדברים נראו עבורי כלא חשובים.

“אם כך תישארי בחדר הישן שלך. יש שם עדיין חלק מהדברים שלך.”

“תודה.” חייכתי, דרק תמיד היה כאח נוסף עבורי, שמחתי כי גם אחרי תקופה ארוכה של ניתוק הדבר לא השתנה.

“יש לי סיוטים.” הזהרתי אותו, הרגשתי שהמינימום הנדרש ממני זה להכין אותו ללילות חסרי שינה.

“אמרתי לך, למדתי קונג-פו, אסלק אותם אם הם יציקו לך.”

לא יכולתי שלא לצחוק. זאת הייתה הרגשה כל כך נעימה.

את אחר הצהריים העברנו ברביצה בסלון, צפינו בסרטי זוכי אוסקר מהמאה העשרים, שמנו דגש מיוחד על צלילי המוזיקה וקן הקוקייה. דרק לקח חופש עד יום שני, מה שאפשר לנו להעביר הרבה זמן בהשלמת פיסות מידע חסרות בנוגע לחיים של כל אחד מאיתנו. הייתי סקרנית לשמוע על ההתקדמות שלו והוא היה סקרן לשמוע על החיים לצד האוקיינוס. זאת הייתה עסקה מעולה עבור שנינו.

☼☼☼

 

Summertime Sadness של לנה דל ריי התנגן ברחבי כל הדירה, זאת הייתה גרסה אקוסטית, לכן גם איטית יותר ועצובה יותר. היא התאימה באופן מדהים להרגשת הבחילה שחשתי בה מהרגע שבו התחלתי להתארגן לקראת ארוחת בוקר יום ראשון.

דרק יצא לקנות עוגיות שוקולד צ’יפס, הוא אמר שהן תמיד מנעו ממני להפוך לפקעת העצבים שהייתי, לא התווכחתי איתו, אולי סוכר באמת יוכל לעזור לי להעלים את כל החששות שישבו בתוכי בעוד וניסיתי לבחור מה ללבוש. בארון בחדר הישן שלי היו תלויות שלוש שמלות אהובות עלי במיוחד. אחת אדומה, אחת שחורה ואחת לבנה. ההתלבטות באיזו מהן לבחור הייתה קשה. מדדתי את כולן. הדהים אותי להבין שגם אחרי כל הזמן הזה אני עדיין באותה מידה שבה הייתי בגיל שבע עשרה.

הלבנה הייתה חגיגית מיד, השחורה עצובה מדי והאדומה, של ורסצ’ה, מושלמת. לבשתי אותה במסיבת יום ההולדת הסמויה של לייסי, זאת שהמשפחה לא ידעה עלי, זאת שבה היו כל החברים האמיתיים שלה, שלקחו חלק בחיים השניים שהיא ניהלה.

הבד האדום החמיא לעורי השזוף ולשיער שהתבהר עוד במהלך הקיץ, היא הייתה קצרה אך אלגנטית, משדרת אותות אזהרה ובו זמנית מרגיעה. אהבתי אותה מהרגע הראשון שבה שמתי עליה את העין, במשך חמישה חודשים הייתי עוברת לצד הבוטיק של ורסצ’ה בשיקגו וצופה בה תלויה על הבובה בחלון הראווה. לקראת חג המולד אנדרו קנה לי אותה, בטענה שנמאס לו לצפות בי מיררת בגללה. זאת כנראה הייתה המתנה הכי מתחשבת שקיבלתי ממנו במהלך החיים, אומנם הוא היה אח טוב, אך לא היה לו כישרון קניית מתנות. במחשבה שנייה, גם למייסון לא, כנראה שזאת הייתה תכונה שדילגה על הזכרים במשפחה.

בחנתי את עצמי באותה דרך שבה עשיתי זאת ביום הולדתי, ניסיתי להבין מי היא הבחורה בהשתקפות שמביטה עלי בעיניים גדולות ומפוחדות, דומות לאלו של צבי או אייל, רגע לפני שמכונית דוהרת פוגעת בהם. ‘פרויקט אנדרלמוסיה’ היה הפחד הכי גדול של לייסי, וגם שלי במובן מסוים. ניסיתי לדמיין את התגובה של האחים שלי ואמי אחרי שאחשוף בפניהם את החיים שהסתתרו מתחת לאפם, חיים שהם לא לקחו בהם חלק. לא היה לי ספק שרגשות כמו כעס, אכזבה, הכחשה ובגידה יהיו נוכחים בחגיגה, אולי החשיפה תגרום לכך שהם ינדו אותי מהמשפחה לעולמים, אולי הם פשוט יתעלמו מהמילים שלי וינסו לחיות כאילו מעולם לא שמעו את האמת, אולי הם יכעסו עלי עד סוף ימים אבל לא יגידו לי זאת בפנים, באמת שלא ידעתי למה לצפות, מבעד לבלגן.

השחלתי את רגלי אל תוך סנדלי לבוטיין בגובה עשרה סנטימטרים בצבע זהב מטאלי והתקרבתי אל המראה שנית. נראיתי כמו הבת שכיילב גריימס תמיד חלם עליה, מטופחת, אופנתית, עם שיער אסוף באלגנטיות, פנים מאופרות ותדמית חיצונית של נערת זוהר טהורה. הוא השקיע שנים בניסיונות להפוך אותי לכזאת, תמיד נלחמתי, אבל באותו הרגע, בחרתי להפוך לכזאת בעצמי, למען ההצגה, כדי להראות לו, שאין לו שליטה עלי, לעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

“הבאתי גם עם מילוי קרמל.” דרק דפק על דלת החדר והבהיל אותי, לא שמעתי אותו נכנס לדירה בגלל הקול הפנומנלי של אחת הזמרות האהובות עלי.

“את נראת מדהים.” הפנים שלו בצבצו מבעד לדלת העץ.

“תודה.” מלמלתי והסטתי את מבטי מעצמי, העוגיות קראו לי.

יצאתי לסלון בזמן שדרק התחיל להתארגן בעצמו. פניו חשפו בפני כי הוא לחוץ למרות שהוא לא ביטא את המילים בקול.

לא יכולתי לתאר אילו רגשות מבעבעים בתוכו. אחרי כל הזמן הזה משכתי אותו בחזרה לחיים שנלקחו ממנו. הוא עמד להכיר את המשפחה של ארוסתו המנוחה, משפחה שבכלל לא ידעה על קיומו במשך חצי עסור, ולשם מה, בגלל גחמה שלי?  בגלל הרצון שלי להוציא את האמת לאור? אמת שעבורו הייתה קבורה באדמה.

“יש לך עדיין הזדמנות לסגת, לפני שמאוחר מדי.” אמרתי בזמן שהוא יצא מחדרו, לבוש בעוד אחת מהחליפות העסקיות שלו.

“בחיים לא.” הוא חייך אלי בזמן שנגסתי מהעוגייה המתפוררת.

“מאיפה האומץ?” לא יכולתי שלא לתהות. בעבר זה היה החשש הגדול ביותר של דרק ולייסי, החשיפה, אולי העובדה שהיא איננה עוד הפכה את המצב לפשוט יותר?

“ממך.”

למילה הזאת בהחלט לא ציפיתי. הבטתי בו בשאלה וניסיתי להבין למה הוא מתכוון, איך לכל הרוחות האומץ הגיע ממני?

“שמעתי את השיחה שניהלת עם לייסי.” הוא הודה, צטטן היה, צטטן נשאר. ” צדקת בדברייך. אני עד היום מצטער על כך שלא היה לנו מספיק אומץ לחשוף את האמת. ועדיין, עדיף מאוחר מדי מאשר לעולם לא.” הוא ניגש אל הדלת. הבנתי אותו, שמחתי שהוא מבין אותי. העפתי מעצמי את הפירורים ונעמדתי, מוכנה לצאת לשדה הקרב.

ירדנו לחניון, במרוצת הזמן, דרק שידרג את רכבו לאסטון מרטין יפה שתרמה לתחושה כאילו אנחנו לא נוסעים על כביש אלא מרחפים באוויר. הדרך לשיקגו הייתה מספיק ארוכה בכדי לחשב את כל המהלכים אך לא מספיק קצרה בכדי לגרום לנו לחטוף רגליים קרות. חלונות פתוחים, רוח קיצית נעימה, שתיקה רועמת.

הרשתי לעצמי לשחק עם תחנת הרדיו על אף ששנאתי כשעושים זאת ברכב שלי, השיר של ‘השכונה’, Daddy Issues, היה הראשון שהחל להתנגן. האירוניה, נכון? גם הלהקה שלי ושל תומאס, וגם שיר שדיבר על תסביכי האב לא אב שהיו לי.

שחררתי מגרוני צחוק לחוץ, מי ייתן והכוח יהיה איתי.

איילין ותומאס

פרק 15  – איילין.

 

“יום רע, שלב, יום רע.” חזרתי על המילים בזמן שירדתי מהאוטובוס ועליתי על השביל שהוביל לבניין של לייסי ודרק.

“יותר רע מהימים שבהם גילינו כי השחקנים האהובים עלינו מ’האנטומיה’ מתו?” היא שאלה בצרידות, מעבר לקו שמעתי את השיעולים הבלתי פוסקים שלה, שמחתי שלשם שינוי היא החליטה להישאר בבית ולא להופיע בבית הספר חולה, כמו שנהגה לעשות תמיד. החיסור הראשון שלה השנה, לא היה לי ספק שנדרש עבורה מאמץ רב בכדי להחליט להישאר בבית.     היא הייתה מהתלמידים האלו, שלא משנה מה מופיעים בבית הספר. לא היום. למזלי, היא לא ראה איזה חרא של יום עבר עלי.

קמתי שלושים דקות אחרי שהייתי אמורה לקום, איחרתי לאוטובוס לשיקגו והגעתי רק בשיעור השלישי, השארתי את עבודות ההגשה שלי בגאוגרפיה והיסטוריה על שולחן הכתיבה בחדר העבודה של דרק, חטפתי ריתוק, במקום לקחת מהמקרר את השקית של ארוחת הבוקר שלי לקחתי את השקית של לייסי, אשר הייתה מלאה באוכל אורגני שלא יכולתי לעקל, נכשלתי במבחן בכימיה וכנראה גם בבוחן הפתע במתמטיקה, רבתי עם השותפה שלי במעבדה בביולוגיה ומצאתי את עצמי מבצעת את הניסויים בלי שום עזרה מצדה, וכל זה רק בתחום הלימודי.     מבחינה פיזית, העברתי את כל היום עם בחילות וכאבי בטן, הייתי בטוחה שזה בגלל האוכל המקסיקני שאכלנו אמש.     הראש שלי הסתובב, העור שלי בער וההורמונים שלי השתוללו, בכיתי בשירותי בית הספר בגלל שטויות, פשוט לא יכולתי לשלוט במה שקורה בגוף שלי.

והחלק הכי גרוע, הקינוח המתוק ליום המזוויע, שמעתי מאחת הבנות בשכבה שלי, שאחותה הגדולה שכבה עם תומאס באחת ממסיבות בית האחווה שלו באוניברסיטה. זאת הייתה הידיעה שמותתה אותי סופית. לא רציתי להאמין, אבל ידעתי שלסידני אין סיבה לשקר בקשר לדבר כזה.

ההיריון שלי הלך והתקדם, במשך ימים אספתי כוחות בכדי לקבוע עם עצמי מתי אלך לספר לתומאס על הבת שלו, השמועה על הלילה שלו עם הסטודנטית, מחקה החוצה את כל התכנונים שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עומדת מולו וחושפת בפניו שהוא עומד להפוך לאבא בזמן שבמוחי מבזיקות תמונות שלו עם מישהי אחרת.

כעסתי עליו נורא. על זה שלא רע לו, שהוא המשיך הלאה בזמן שאני נותרתי קשורה אליו ברמות מסוכנות.

אילולא לידיה, כנראה הייתי מנסה למחוק את ההיסטוריה באותה הדרך כמוהו, שוכבת עם כל בחור מזדמן שהיה מעוניין בי, מוחקת מהמוח שלי את הזיכרונות של הלילות המשותפים שלנו בכך שהייתי יוצאת חדשים, עם זרים. אבל לא יכולתי לעשות זאת, לא לעצמי ולא לבת שלי.

“את חיה?” הקול של שלבי משך אותי החוצה מההרהורים.

“כן.” עניתי בלחישה והבחנתי במרכולת שמעבר לכביש, גם אחרי שאכלתי במשך כל היום את חטיפי האנרגיה מהמכונה בבית הספר עדיין חשקתי באוכל אמיתי, סוכר, שומנים ופחמימות.

“איך זה שאת חוזרת רק עכשיו הביתה? השעה שמונה בערב!” שלבי שאלה והתעטשה.

“אמרתי לך שלב, יום רע.” נאנחתי וצפיתי בשמיים הכהים שנפרסו מעלי. שלושה אוטובוסים! שלושה אוטובוסים נאלצתי להחליף בכדי להגיע לאורלנד פארק, ובנסיעה האחרונה נאלצתי לשבת ממש על הגלגלים, היטלטלתי מצד לצד בצורה כל כך חזקה שהייתי בטוחה כי עוד מהמורה אחת על הכביש ואפלוט את כל תכולת בטני החוצה. שלא לדבר על הפקקים, שעה וחצי ביציאה משיקגו וחצי שעה בכניסה לאורלנד פארק. יום ממש רע.

“לא נורא, לעומת תומאס, את עוד בסדר.” היא אמרה תוך כדי שקינחה את אפה. אני מקווה שהוא חטף מחלת מין. חשבתי.

“מה איתו?” שאלתי וניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה. בחודשים שלא דיברנו, נאלצתי להמשיך להעמיד פנים בפני שלבי והאחרים שאני לא שונאת אותו, אף על פי ששנאתי.

הם לא ידעו עלינו שום דבר וכך גם קיוויתי שהמצב יישאר, לפחות עד שאספר לו על ההיריון שלי.

“השעו אותו מהאוניברסיטה לשבוע.היא נשמעה נרגשת אפילו שהידיעה לא הייתה חיובית במיוחד. “הוא עשה הרבה בלאגן, והגיע שיכור לשיעורים והכה איזה תלמיד, בקיצור, הסתבך על מלא. אבא שלו שולח אותו לדבלין כדי שיבקר את דודה שלו וישאף אוויר נקי לפני שהוא חוזר ללימודים. הוא ממש זועם עליו, מתברר שאף בן למשפחת סמית’ עדיין לא קיבל עונש כל כך גדול באוניברסיטה.”

נאבקתי לא ללחוש ‘מגיע לו’.

“אולי לך היה יום רע,” שלבי המשיכה לדבר בזמן שחציתי את הכביש לעבר המרכולת, “אבל לו היו שבועות רעים. הוא לא עצמו בזמן האחרון. שמעת שהוא שכב עם אחות של דניס?”

“כן. זה נכון?” היססתי, לא בטוחה אם אני רוצה שהדבר יישאר בגדר שמועה או יהפוך לעובדה.

“אני לא יודעת, הוא לא ממש מדבר איתי בזמן האחרון.” קולה הפך לעצוב, לא יכולתי שלא לקוות כי אני היא לא הסיבה לכך שהקשר בין האחים דעך מעט.

“תראי שלב, אם הוא עשה משהו רע, שיישא בתוצאות. אל תדאגי לו.” אמרתי ונכנסתי אל תוך המכולת, העובדת בקופה, ג’וסלין שמה נדמה לי, נופפה לעברי בזמן שלקחתי את סל הקניות. זאת הפעם החמישית השבוע שנכנסתי למקום, היא כבר זיהתה אותי בתור חברה ולא בתור לקוחה.

נופפתי לה בחזרה בליווי חיוך מנומס.

“את נשמעת כמו אבא שלו.” קולה של שלבי הרצין.

“אבא שלו צודק.”

“יש לך נטייה לא להסכים עם אבות.” שלב צחקה, “מוזר לשמוע ממך את המילים האלו.”

“כן, באמת מוזר.” הסכמתי והעמסתי אל תוך הסך חבילות של עוגיות שוקולד צ’יפס, אשר בשבועות האחרונים הפכו עבורי כדלק שהתניע את המערכת שלי. מצאתי את עצמי זוללת ללא סוף, תופעת ההיריון היחידה שאהבתי, מאחר והיא הצדיקה את הכמיהה שלי למתוקים. החדר שלי היה מלא בקופסאות ריקות של העוגיות, על המיטה, מתחתיה, בתוך ארון הבגדים, על הרצפה, על השידה. הרגשתי כאילו אני גרה בתוך פח מחזור של חפיסות קרטון, ובמקום לנקות אחרי קצת, המשכתי לקנות אותן ולזבל את החדר, הרגשתי נורא אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.

“שלב, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר בערב, תודה על הליווי הטלפוני אבל כרגע אני לא יכולה לדבר,אמרתי כשידיי הפכו לעסוקות בזריקת הקופסאות אל הסל, “תרגישי טוב.”

“אני אחכה לשיחה.” אמרה והשיחה נותקה. הכנסתי את הטלפון אל התיק והמשכתי להעמיס מצרכים ואוכל, כרטיס האשראי של לייסי היה אצלי, ידעתי כי אני יכולה להתפרע.

הסל התמלא עד תומו. נעמדתי מול הקופה והתחלתי לפרוק החוצה את כל החטאים הקטנים שהוסבו תחת השמות ‘חטיפים’ ו’מתוקים’.

“או שיש לך תיאבון מאוד לא בריא או שאת בהיריון.” ג’וסלין צחקה והתחילה להעביר את המאכלים בקופה.

“כן, היריון בגיל שבע עשרה, זאת אני.” אימצתי חיוך, היא חשבה שצחקתי, כשאני לא. עוד כמה חודשים, כשתראה את הבטן הענקית שלי, תבין, כמה קרובה הייתה לאמת.

הקנייה הסתכמה בשלוש שקיות בשווי שמונים דולר.

לא היה לי מושג לאן הכסף נעלם, אבל זה קרה.

יצאתי אל הרחוב. גשם קל החל לטפטף בעוד ובצעתי את דרכי אל עבר הבניין הקרוב. אילולא המצב רוח הירוד שלי וההרגשה הפנימית הרעה שלי, הייתי חושבת כי זה לילה יפה ומזג האוויר בחוץ מושלם, לא קר מדי ולא חם מדי.

הסימנים הראשונים לסערה הקרובה החלו להופיע, ידעתי שאת הימים הבאים אני הולכת להעביר בדירה מבלי לצאת ממנה, מאחר ובימי שישי לא התקיימו לימודים במערכת שלי, יכולתי להתחיל את חופש סוף השבוע שלי באופן רשמי.

נעצרתי מול המעלית במבואה ולחצתי על הכפתור בזמן שהטלפון שלי צלצל, הנחתי את השקיות על המרצפות שרק עברו שטיפה והוצאתי אותו מהתיק, הפנים של לייסי נפרסו על המסך, עניתי. “אני למטה.”

רכי לנסות לחכות למעלית, היא תקועה בקומה השביעית.” הקול שלה נשמע עייף, “התיק של כבד?”

“לא.”

“לא לשלוח את דרק לעזור לך לעלות?”

“אני בהיריון, לייסי, לא נכה.” שמעתי בקולי נימת כעס לא מכוונת, בזמן האחרון יצר הגינון האימהי שלה גדל, ומסיבה מסוימת, היא הפעילה אותו עלי, כנראה בגלל שחשבה כי העובדה שאני נושאת ילדה ברחמי, הופכת אותי לשברירית, במיוחד אחרי הפרידה מתומאס.

“אל תתמהמהי, העוף ברוטב לימון עם זיתים, האהוב עלייך, בדיוק יצא מהתנור.” אמרה וניתקה את השיחה.

שינסתי כוחות, הרמתי את השקיות ונכנסתי לחדר המדרגות החשוך והקר. שמונה קומות, מאה עשרים ושש מדרגות.

זה מה שהפריד ביני לבין אוכל נורמלי, ביתי וטעים.

הרופאה שלי, דר. שוורץ, אמרה שזה בריא לעסוק בספורט במהלך ההיריון, כל עוד אני לא אתאמץ יותר מדי ולא אנסה לשבור שיאים אולימפיים, המשימה לחצות את המדרגות הייתה אמורה להיות קלה, אבל ברגע שהגעתי אל הקומה החמישית, הרגשתי כי אזלו כוחותיי.

התיישבתי על המדרגות בחלל החשוך והקר והתמקדתי בנשימות עמוקות, ראשי הסתחרר והנשימה שלי לא הייתה סדירה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה.

בליווי המחשבה שאלו סך הכל עייפות ונפילת סוכר, הוצאתי מאחת השקיות את קופסת העוגיות והתחלתי לזלול.

כשחוסלו שלוש עוגיות, חשתי שוב פעם ברע.

בחילה גדולה יותר מזאת שבבוקר תקפה אותי ואיימה להוציא החוצה את כל תכולתה ,וביחד איתה, הופיעה התכווצות כואבת בבטן התחתונה שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר, ולא יכולתי להאשים שום אוכל.

השארתי את כל חפצי בחדר המדרגות וזינקתי במהירות על רגלי, הייתי נחושה להגיע לדירה ולבקש עזרה.

בדרך לא דרך צלחתי להגיע לקומה השמינית ולהיכנס למסדרון.

“לייסי!” צעקתי  תוך כדי התכווצות מייסרת שהרגישה כסכין אל תוך הבטן. התקפלתי בכאב מול דלת האלון הלבנה בכניסה לדירה שלהם, תפסתי את בטני וכיסיתי בידי את הבליטה, את התינוקת שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, איתה, עם שתינו.

לפעמים הבטן הציקה לי, פה ושם הרגשתי אי נוחות ואף כאבים קלילים, דר. שוורץ אמרה שלפעמים זה קורה ושההתפתחות של התינוקת בסדר, שהיא בריאה וכי שום סכנה לא נשקפת לחייה או לחיי.

באותו רגע הרגשתי כאילו מילותיה היו שקר אחד גדול ושמן. שום דבר לא היה בסדר.

כתמים כיסו את שדה הראייה שלי בעוד שחיבקתי את עצמי וניסיתי להתפלל לאלוהים שיעצור את הכאב הבלתי נסבל, הכל הפך למטושטש. הורדתי את מבטי אל הבטן, לא הופתעתי לגלות כתם דם גדול ומכוער במכנסי, הרגשתי שאני מדממת. נכנסתי להיסטריה כמו שלא נכנסתי לעולם, מלבד כאב לא הרגשתי דבר, הרמתי את ידי על הדלת ודפקתי עליה, הדבר האחרון שראיתי לפני ההתמוטטות שלי, היה כתם דם בצורת כף היד שלי על דלת עץ האלון הלבנה, והדבר האחרון ששמעתי, היו הקריאות הרמות של אחותי לדרק, שנדמו כהקולות המכאיבים ביותר שיכלו אוזני לשמוע, לאחר מכן, העולם הפך לשחור, קר, ואכזרי.

 

☼☼☼

 

זה לא קל.

זה לא קל להתעורר אל תוך יום שאת יודעת שהוא יהיה אחד הגרועים בחייך, רע יותר מהיום הקודם.

זה לא קל להבין, גם מבלי לשמוע את הרופאה אומרת זאת, שהחיים שהתפתחו בתוכי הופסקו.

זה לא קל, לפקוח את העיניים ולהבין שעל השמש והכוכבים, כבר לא אסתכל באותה צורה.

זה לא קל, להבין שלא משנה עד כמה מאמצים אשקיע, לעולם לא אחזור להיות אותה איילין.

הלוואי ויכולתי לעצום את עיני מספיק חזק בכדי להיעלם ולדמיין שכל זה לא קרה, הלוואי ויכולתי להעלים את ההרגשה החלולה שהתיישבה בתוכי כמו טפיל, גם בבטן וגם בלב.

“ליל, מתוקה.” הקול של דר. שוורץ גרם לי להתכווץ בכאב, הסטתי את מבטי מקופסת עוגיות השוקולד שעמדה על אחד המדפים והעברתי אותו לרופאה. היא עמדה לא רחוק מהמיטה שעליה שכבתי, מחוברת לצינורות שהכניסו אל תוכי נוזלים ותרופות, תרופות שגרמו לי לא להרגיש שום דבר ולהרגיש הכל בו זמנית. עיניים מלאות רחמים הסתכלו עלי בכאב.

“היא כבר לא בחיים?” המילים בקעו ממני בלחישה רועדת, היא לא אמרה דבר, אבל הרגשתי. זה היה מוזר.

כל הזמן הזה, ארבעת החודשים וחצי שבהם הבת שלי התפתחה בתוכי, ניסיתי להרגיש אותה, לא רק כשהנחתי את ידי על הבטן שלי, אלא מבפנים, ידעתי שהיא שם אבל לא תמיד הרגשתי אותה, אבל באותו רגע, כשעיני רפרפו באיטיות על פני הגוף שלי, הרגשתי את החיסרון שלה יותר מכל דבר אחר, מלווה בכאב עמוק שלא ידעתי אם אוכל אי פעם לסלק.

“אני מצטערת מתוקה,” דר. שוורץ התקרבה אלי והניחה את ידה על ידי בזהירות, כאילו אם תנועתה תהיה חדה מדי או מהירה מדי, תפגע בי. “עברת מה שנקרא ‘הפלה בלתי שלמה’. שק ההיריון שלך נפרד מהרחם וצוואר הרחם התרחב, לא הייתה שום דרך למנוע את ההפלה. חלקים משק ההריון שלך נפלו, מה שהוביל לדימום, אך נותרו שרידי היריון בתוך הרחם, לכם נאלצנו לבצע גרידה.” הקול שלה היה עדין אך מילותיה גסות.

ניסיתי לעקל את דבריה. היום הרע, הבחילות, כאבי הבטן, זה לא היה סתם, הכל היה קשור להפלה. כיצד לא יכולתי להבין זאת לפני כן? אולי אם הייתי מתנהגת באחריות ולוקחת את עצמי לרופא זה לא היה קורה? אולי היה לי סיכוי להציל את התינוקת שלי ולא עשיתי זאת?

עצמתי את עיני בעוד שגל דמעות השתחרר מהן החוצה.

לא רציתי להיות. פשוט לא. להיות בלעדיה הרגיש לי לא נכון בכל המובנים.

“יכולתי למנוע את זה?” שאלתי בחשש שמא התשובה לא תמצא חן בעיני.

“לא מתוקה, יש דברים שאי אפשר למנוע. אבל את בריאה וצעירה ואת תתאוששי מזה. הרחם שלך בריא ושלם, אחרי שהטראומה תעבור תוכלי להיכנס בעתיד לעוד הרבה הריונות.”

להיכנס להיריון ולקחת סיכון לאבד את התינוק שלי שוב פעם? לא תודה. פעם אחת הספיקה לי.

“אני רוצה להישאר לבד.” ביקשתי ממנה, בטענה שאני צריכה זמן לעקל את מה שהתרחש. לצערי, היא סירבה.

במשך השעה הקרובה עברתי סדרה ארוכה של בדיקות כואבות ופולשניות שגרמו לי לרצות להתכווץ עד לגודל חיידקי שבו הם לא יצליחו להגיע אלי.

 הרגשתי כאילו אני מצויה בתוך ערפל, שום דבר לא היה בהיר או מובן, רק קטעים קצרים של מציאות, החיבוקים של לייסי, המילים המנחמות של דרק, הבעת הצער של הרופאה, לא יכולתי לשמוע או לראות אותם יותר, במיוחד לא את לייסי.

לא ידעתי כיצד להסתכל בעיניה או על בטנה, לא ידעתי כיצד אוכל להיות בסביבתה ובסביבת התינוק שלה אחרי שאיבדתי את שלי. ידעתי שאלו דברים נוראים להרגיש, אבל לא יכולתי שלא. הבטן שלה, הזוהר על פניה שלא דעך אפילו שפניה היו עצובות כמו שמעולם לא היו, הרגשתי שאין בי כוחות מספיק חזקים להתמודד עם זה, עם המציאות.

היא חזרה על המילים של דר. שוורץ וטענה שזאת לא אשמתי, כי לא היה שום דבר שיכולתי לעשות, אבל מהשיחות עם הפסיכולוגית במרפאה, הבנתי שכל הלחץ וחוסר הסדר בחיים שלי, הם אלו שהובילו את הגוף שלי לדחיית התינוקת. לא הצלחתי להבין כיצד דבר כזה יכול לקרות, הייתי כל כך מוכנה אליה, כל כך קשורה אליה, רציתי אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם, אז למה?

למה הגוף שלי החליט שלא מתאים לא להמשיך את ההיריון שאליו התחברתי? למה הוא החליט שמבלי לשאול את המוח שלי הוא יכול לקחת ולהרוס חיים של גוף זעיר שעוד לא התפתח עד תומו? כל כך הרבה שאלות של למה הדהדו בראש שלי וגרמו לי להימצא במצב של ‘זומבי’.

שלושה ימים שכבתי במרפאה. הייתי אני ולא אני, שאריות של בן אדם. זאת הייתה המכה השלישית, קודם אבא שלי, אחר כך הפרידה מתומאס ואז ההפלה. הן לא התכוונו להיעצר, אלא ההפך, הרגשתי שברגע שאצא מהמרפאה הן רק  ימשיכו.

איך לכל הרוחות, אחרי כל מה שעברתי, אצליח להתנהג כמו בן אדם רגיל? איך אחזור לבית ספר, אדבר עם בני אדם, אנהל קשרים? איך ממשיכים הלאה אחרי דבר כזה? זה נראה לי כלא הגיוני, עוד משימה בלתי אפשרית.

 

☼☼☼

 

“זה בסדר, את לא צריכה להחזיק את הכאב בפנים, תבכי אותו החוצה.” המילים של אחותי הגיעו לאוזני אך לא נכנסנו אליהן. עמדתי מול קבר של מישהי שעדיין לא נולדה וחיפשתי את המילים הנכונות להיפרד ממנה, אבל לא משנה כמה גדול היה אוצר המילים שלי, פשוט לא הצלחתי להוציא מגרוני החוצה צליל. מאז השיחה הקצרה עם דר. שוורץ, העברתי את זמן החלמתי במרפאה בשתיקה מוחלטת, מעבירה במוחי את היום הנורא ההוא מחדש, בוחנת את ההתנהגות שלי, את הדברים שעשיתי ולא עשיתי, את הטעויות שביצעתי ועליהן אני משלמת את המחיר.

גדלתי אל תוך סביבה שבה למדתי להיות ביקורתית כלפי עצמי. בכל פעם שפישלתי בדרך כלשהי או עשיתי משהו לא כשורה, הייתי עוצרת את הזמן ומסתכלת אחורה, בוחנת את העבר ובודקת, באיזו נקודה שגאיתי, מה פספסתי, מה הייתי צריכה לעשות בכדי לא להגיע לתוצאה המרה שלא מצאה חן בעיני.

עשיתי את אותו הדבר גם הפעם, בוחנת בדייקנות את כל האירועים שקרו במהלך החצי שנה האחרונה. אני לא חושבת שהחיים שלי היו מתי שהוא כל כך אינטנסיביים כמו בששת החודשים האחרונים, כל כך הרבה קרה, כל כך הרבה השתנה, אני השתנתי. מוחי חלף על כל זיכרון במוחי, אבל הבעיה הייתה, שלעומת הפעמים הקודמות, הפעם לא הצלחתי לשים את האצבע על מה עשיתי לא נכון. בזמנו, כשהייתי מעורבת עמוקות במערכת היחסים שלי עם תומאס, הרגשתי שזה הנדבר הנכון ביותר שעשיתי אי מעולם, אז למה ההשלכות של הקשר שלנו כאלו כואבות? מה התפקשש בדרך והוביל אותי לתוצאות ההרסניות האלו, איתן נאלצתי להתמודד לבדי?

שאפתי פנימה כמות גדולה של אוויר ונאנחתי בכבדות בעוד טיפות של גשם התחילו לרדת מהשמיים ולהכתים את הסוודר השחור שלי. דמעות התחילו להתגלגל במורד פני בעוד הרגשתי את האומללות מכלה אותי בתוכה.

“ליל, אנחנו צריכות ללכת.” היד של אחותי מצאה את מקומה על הכתף שלי, ברגע שנוצר מגע, לקחתי צעד הצידה והתרחקתי מלייסי. לא יכולתי להתמודד איתה באותו הרגע.

“אני אחכה לך במכונית.” היא שחררה את המילים לאוויר בלחישה שקטה ועזבה אותי לנפשי. רק כשהייתי לבד, הרשתי לעצמי להתכופף אל עבר האדמה הלחה ולהניח את אצבעותיו עליה ברעד. “תינוקת שלי,” המילים רעדו החוצה מגרוני, המחשבה שאני לא מזהה את הקול של עצמי הפחידה אותי, “אמא מאוד אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, והיא כל כך, אבל כל כך מצטערת שהיא לא הצליחה למלא את התפקיד שלה כראוי ולהגן עלייך.” הנחתי את ידי הפנויה על פי וחסמתי את אנקת הכאב שפרצה החוצה מבלי לשאול אם אני מוכנה אליה, ההתייפחויות הפכו עבורי לדבר כה רגיל, שהפסקתי להילחם בהן. מה הטעם? כך או כך הכאב בלתי נמנע, הוא ישב בתוכי כמו חיידק שהתרבה ותפס פיקוד על כל תא זעיר במערכת האיברים שלי. הדמעות הפכו את שדה הראייה שלי למטושטש, הן נקוו ביחד עם הגשם סביב הקבר הטרי, הרגשתי שאני נשאבת שוב פעם אל תוך היסטריה.

“אני מבטיחה לך שאזכור אותך לנצח.” ההבטחה נישאה לאוויר בליווי רעם שהרעיד את עולמי. ישבתי שם למשך כמה דקות נוספות, נספגת ברטיבות של חודש אוקטובר, שמעולם לא נראה כה קודר ואפלולי כמו בשנה הזאת.

בדרך לא דרך, הצלחתי להרים את עצמי מהקרקע ולהוביל את עצמי לרכב של לייסי. נכנסתי פנימה בשתיקה רועמת ועצמתי את העיניים בחוזקה, מסרבת לתת לדמעות נוספות לצאת החוצה, נמאס לי לדמוע, נמאס לי לכאוב, נמאס לי להרגיש.

רציתי קסם, כישוף פשוט שיגרום לכל הרגשות בתוכי לעזוב את נפשי, העדפתי להיות מאלחשת מאשר להחזיק בתוכי כל כך הרבה כאב. ועדיין, חייתי בעולם ריאלי קר ועצוב, שבו לא היו קיימות שום פיות או קוסמים שיכלו לקחת ממני את אחת התכונות שהפכו אותי לאנושית.

“ליל…” שמעתי את הצער בקולה השקט של אחותי, גם מבלי להסתכל עליה ראיתי בדמיוני את המבט המרחם שלה, רחמים.   זה כל מה שקיבלתי ממנה בימים האחרונים. מנה גדולה וקרה של רחמים, שלא רציתי. הם לא יכלו לעזור לי להרגיש טוב יותר או להחזיר את הגלגל אחורה? אז מה הטעם בהם?

“תחזירי אותי לשיקגו.” ביקשתי ממנה וכיסיתי את פני בכפות ידי. לא יכולתי להסתכל עליה או להיות לידה, עד כמה שזה נוראי, הקרבה אל אחותי הזכירה לי את האבדה הגדולה ביותר שלי.

“את צוחקת עלי?” נימת ההפתעה בקולה הייתה חדה, מעורבב עם כעס ורוגז. לא עניתי, פשוט שתקתי.

זה הרגיש עבורי הזמן הגרוע ביותר לגור באותו בית עם לייסי.

לא יכולתי להמשיך להתקיים לצידה ולצפות מהצד במה שיכול היה להיות שלי, ידעתי שזה היה דבר נורא לחשוב ולהרגיש, אבל לא יכולתי אחרת. חשבתי על כך רבות, הבנתי, שגרוע יותר ממה שיש, לא יהיה, אוכל להסתדר עם אבי ועם הטענות האין סופיות שלו כלפי. לא, רציתי להסתדר עם הטענות שלו כלפי, כל דבר, רק לא להיות שם בזמן שאחותי זוכה לחוות את מה שהיה החלום שלי. חלום שהתחיל להתגשם ואז התנפץ למיליון חלקיקים קטנים של חוסר תקווה.

“מצידי תורידי אותי בכניסה לעיר, אני רוצה להיות לבד.”

לא הצלחתי להסתיר את הארסיות בקולי. לא התכוונתי לשגר אותה כלפי אחותי, אבל לא הרגשתי שיש לי ברירה.

“ליל, מתוקה, דר. שוורץ אמרה שאת צריכה לנוח בתקופה הקרובה, שתינו יודעת שזה לא יקרה בחיים אם תחזרי לאמא ואבא. הבית שלך הוא איתי ועם דרק, אנחנו נדאג לך בתקופת החלמה, ואם כשתרגישי טוב יותר עדיין תרצי לחזור לשיקגו אני אחזיר אותך לשם.” היא הניחה את ידה על רגלי וצבטה אותה בעדינות, כפי שהייתה עושה תמיד.

“את לא מבינה?!” הרמתי את קולי וצעקתי אל תוך החלל הקטן והחם של המכונית, לא הצלחתי להחזיק את עצמי שלווה ורגועה כפי שרציתי, “אני לעולם לא אחלים מזה ואני לעולם לא ארגיש טוב יותר, במיוחד אם אהיה שם לידך ואצפה בך מהצד הופכת לאמא, בזמן שהזכות הזאת נגזלה ממני.”

זאת לא הייתה אני, לפחות לא הגרסה השפויה שלי. מעולם, אבל מעולם, לא הרשתי לעצמי לדבר אל אחותי בטונים כאלו. ועדיין, לא הצלחתי להחזיק את עצמי, גם אם זה הפך אותי לבן אדם רע, רציתי שהיא תבין שמרחק, זה הדבר שהייתי צריכה לשים בינינו.

לא ידעתי כמה המילים שלי הצליחו לפגוע בה, סירבתי להסתכל לכיוונה, אבל האוטו התחיל לנוע, והשאלה לאן היא לוקחת אותי, לאורלנד פארק או לשיקגו, הדהדה במוחי.

סופות הסתיו שהובטחו בחדשות טלטלו את הרכב מצד לצד בעוד ושקעתי במחשבות על איך החיים שלי הולכים להיראות.

כמו כמעט בכל פעם אחרת, נדדתי אל המקום שפעם היה בטוח עבורי, אל תומאס. ידעתי שהוא נמצא איפה שהוא בדבלין, רחוק מהמציאות שאני מכירה, רחוק מלדעת מה התרחש בחיים שלי אחרי אותו הרגע שבו הוא הוציא מהחיים שלו. הדחיות הבלתי פוסקות שלי בלספר לו את האמת, הובילו למצב מסובך שלא ידעתי כיצד לצאת ממנו. מצד אחד, רציתי שידע, שלקשר שלנו, אפילו שהוא נמאס עליו, היה תוצר מדהים ועוצר נשימה. ומצד שני, ידעתי עד כמה הידיעה כואבת, ולמרות ששנאתי אותו וכעסתי עליו והתאכזבתי ממנו, הבנתי שגם אם הוא ירגיש את הרגשות שהיו בתוכי, זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב, לא עם עצמי ולא עם האמת.

כשפקחתי את עיני הנפוחות והבטתי מעבר לזגוגיות החלון, מצאתי את עצמי בוהה בחשכה, והחלק המפחיד, החשכה בהתה בי בחזרה, קראה לי להצטרף אליה, אפפה אותי בניגוד לרצוני.

הרגשתי איך לייסי מורידה את המהירות ותוך כמה שניות הרכב עצר בשולי הדרך. “אנחנו טסות לפריז.” היא הוציאה את המילים בכבדות, “נעשה הפסקה קטנה ממדינת אלינוי, זמן איכות עם סבא וסבתא יעשה לנו רק טוב. נבקר במגדל אייפל, נאכל קוראסונים, אקלרים ומקרונים, נעמוד שעות בתור ללובר, נחכה ימים ארוכים לשולחן פנוי בקפה פרוקופ ונחלים מהכאב.” הנחישות בקולה גרמה לי להאמין שהיא איבדה את האחיזה במציאות, איזה פריז ואיזה מקרונים? הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לקבור את עצמי באפלה ולא לצאת ממנה לעולם.

“לייסי…”התחלתי להגיד,

“תשתקי.” היא קטעה אותי בחדות. “אני יודעת שאת עצובה ושכואב לך, אבל תאמיני לי את לא היחידה שסובלת כאן.    

אחותי הקטנה, שהייתה בהיריון ביחד איתי, זה איבדה את התינוקת שלה, את באמת חושבת שישנתי אפילו לילה אחד מאז שזה קרה? כל בעיטה של בנג’י גורמת לי להרגיש אשמה, כל פעם שאני מניחה את הידיים על הבטן שלי אני מרגישה פחד אדיר, כל פעם שאני מסתכלת עלייך ורואה איך את מסתכלת עלי, בסלידה, אני מרגישה את כל האיברים בתוכי מתכווצים. אני לא מסוגלת לדמיין מה את מרגישה בפנים אבל אני רואה שאת מנסה לדחוף אותי החוצה וזה אחד הדברים שהבטחנו זו לזו שלא נעשה אותם לעולם, לא משנה מה. את נפש פצועה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בכדי לתקן את זה, אני יודעת שלא משנה מה אומר זה לא יעזור לך להתגבר על האיבוד של התינוקת, אבל את חייבת להבין, אם תתרחקי ממני עכשיו, אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמות אחת כלפי השנייה.” שמעתי את קולה נשבר, ובפעם הראשונה מאז שנכנסתי לרכב, הרשתי לעצמי להסיט את מבי לכיוונה. לא הופתעתי לראות דמעות פורצות מהן החוצה.

“תדברי איתי, תצעקי עלי, תחשפי את כל הרגשות שלך, תשחררי את מה שיושב בתוכך, את יודעת שאוכל לספוג הכל, רק לא שתיקה.” זאת הייתה התחננות שלא ידעתי כיצד להתייחס אליה.

“זה פשוט לא הוגן.” נאנחתי ומלאי הדמעות התחדש. נמאס לי לבכות, אך זה לא היה בשליטתי.

“אני יודעת, מתוקה, אין הרגשה נוראית מזו, שהעולם מתפרק לך בין הידיים ואת לא יודעת כיצד לעצור את זה, אבל זאת רק תקופה כזאת, אני מבטיחה שזה לא לנצח, עם נחישות ועבודה קשה אנחנו נצליח לעבור אותה, ואז בעוד כמה שנים, את תהיי גאה בעצמך על כך שלא הרמת ידיים ונלחמת על החיים שלך.”

“פריז לא תפטור שום דבר.”

“אולי לא, ואולי כן, את שוללת מבלי לוודא.”

“אני לא מסוגלת לייסי, אין לי כוחות יותר.” הודיתי, נמאס לי להילחם ברגשות שלי, בהורים שלי, במציאות שבה אני חיה, מציאות שמעניקה לי דברים טובים רק בכדי לקחת אותם בחזרה.

“אז אני אשאיל לך את שלי.” היא ניסתה לחייך אלי בעידוד אך לא צלחה במשימתה, כשהאווירה בחוץ ובפנים כל כך קודרת, כיצד אפשר לחייך?

ישבנו בדממה, רק קולות הטיפות המתנפצות על החלון והרעמים בחוץ מילאו את עולמו. חשבתי על המילים של אחותי, רציתי להאמין להן, רציתי להאמין שיום אחד אסתכל אחורה ואדע שהתגברתי על הכאב אבל היה בתוכי קול שדי נמוך ומכוער שאמר לי כי זאת רק ההתחלה, שלעולם לא אצליח להמשיך האלה. ומסיבה מסוימת, נטיתי להאמין לו ולא ללייסי.

“תחשבי על זה.” לייסי ביקשה ממני וחזרה אל הכביש הרטוב והחלק. לחשוב זה היה הדבר היחיד שלא רציתי לעשות.

עצמתי עיניים וספרתי את הנשימות שלי, דורשת מהגוף שלי להרפות, וכשזה קרה, נפלתי לנמנום שליו וחמים.

כשפקחתי את העיניים, אלוהים יודע כמה זמן לאחר מכן, הפעולה לוותה בצעקה מחרישת אוזניים ואור בהיר שסנוור את עיניי. רגע אחד נסענו על הכביש ורגע לאחר מכן הגיעה הפגיעה, מכה חזקה שטלטלה את הרכב וגרמה לו להחליק על הכביש בתנועות מעגליות. מבלי להתכוון לכך, קולי הצטרף לצעקות של לייסי, צפיתי בה מנסה להחזיר את השליטה על הרכב, קוראת לעזרה, מנסה לעצור אותנו, היא לא הצליחה. עשרות רסיסי זכוכית ננעצו בעורי ברגע שהאוטו נחבט במשהו קשה ונעצר כשהדלת לצידי התעקמה, התנפצה ונעצה בתוך עורי. כריות האוויר לא פעלו, ועדיין, טעם מתכתי של דם פרץ בתוך פי וגרם לי לחטוף בחילה. הכל הפך למעומעם, הקולות, הראייה, המציאות. הבנתי מה קורה באותה מידה שלא הבנתי מה קורה. מישהו התנגש בנו, עפנו, נעצרנו. ניסיתי לסובב את הצוואר שלי לכיוונה של לייסי, כשלא שמעתי את קולה יותר. הגוף שלי סירב להקשיב לפקודות של מוחי. חיפשתי אחר העיניים שלה, העיניים הטובות והמוכרות שיכלו להרגיע אותי מהצצה קלה אליהן, חיפשתי אחר המגע החם שלה, אחר המילים שלה, אחר הקול שלה, אבל לא זזתי, לא הצלחתי. מסך בצבע אדום שחור כיסה את עיני בעוד הרגשתי את עצמי נחלשת.

הכאב, זה היה כאב חזק שלא הרגשתי מאודי, בכל מקום, בידיים, ברגליים, בבטן שלי, הוא היה בכל מקום, שולח גרורות לכל תא זעיר בגופי. “לייסי!” פתחתי את פי וניסיתי לצעוק את שמה, מלבד לחישה לא יצא צליל מגרוני. הייתי תקועה, ולא ידעתי מה קורה עם אחותי. “לייסי!” אזרתי כוחות חדשים וניסיתי להישמע באוזניה.

“אלוהים אדירים, ליל, מתוקה!” הקול שלה חדר אל תוך אוזני והרגיע אותי, בעוד והמילים שלה, והנימה שבה הם נאמרו, גרמה לי להבין שהמצב רע. “אל תזוזי, ילדונת, אני אלך לקרוא לעזרה, בבקשה אל תזוזי!” היא התחננה בפני וגם מבלי לראות את הדמעות בעיניה ידעתי שהיא בוכה.

“אל תעזבי אותי.” ניסיתי להגיד אבל ידעתי שהיא כבר לא ליד. ואז הגיע הרגע הזה. הרגע שבו החיים חלפו כמו סרט מהיר, הימים הטובים והטובים פחות, כל הדברים שעשיתי בפעם הראשונה, כל הסיכונים שלקחתי, כל הפחדים שהחזיקו בי כבת ערובה, כל המילים שאמרתי והמילים שרציתי לומר אך לא היה לי מספיק אומץ. הרגשתי איך גופי נחלש, איך נפשי נחלשת.

לא ידעתי עד כמה חמורות הפגיעות שלי, פשוט ידעתי שהן שם, והמחשבה על כך שהן מסוגלות לקחת לי את החיים, לא הפחידה אותי כמו שחשבתי שתפחיד. לשבריר שנייה, חשבתי שזאת תהיה סיומת נהדרת לטרגדיה הזאת שנקראת ‘החיים שלי’, דרך מעולה לא להתמודד עם התוצאות הכואבות של הבחירות והמעשים שלי. עצמתי את עיניי וקיוויתי, קיוויתי שאם יש במרומים אלוהים שמקשיב לי, הוא ישמע את בקשתי וייקח אותי אליו.     לגן עדן, לגיהנום, לא היה באמת אכפת לי, העיקר בריחה מהחיים על פני כדור הארץ. רציתי מקום נטול כאב, נטול דאגות, נטול אבדון ושברון לב. רציתי להפסיק להרגיש, לכאוב, להילחם.

הייתי בטוחה שהוא ישמע את תחינותיי, הרגשתי שאני מתחילה להרפות, שהכאב מתחיל לעזוב את גופי, כאילו הנפש נשלפת מתוך הגוף ומותירה אותו לבד. לראשונה מזה ימים, ראיתי נקודת אור שקראה לי לבוא אליה, וזה מה שרציתי לעשות. לרוץ לעברה ולאחוז בה מספיק חזק בכדי שתעלים אותי מהמקום האפל ששווה אותי. הייתי כל כך קרובה אליה, במרחק של שניות, הרגשתי את החום שנדף ממנה החוצה. חום כל כך ממכר ונעים, חום שאיים להפשיר את כל הקרח שהצטבר בתוכי. האור הזה, זה היה המוות, ואני? אני הייתי מוכנה לחבק אותו בזרועות פתוחות.

הרי בסופו של דבר, החיים הם מחלה, והמוות הוא התרופה אליה. תמיד שנאתי תרופות, אבל את זאת, ידעתי שאוהב.

 

איילין ותומאס

פרק 14 – איילין.

 

“עכשיו!” לייסי צעקה עלי ודחפה לתוך ידי את קופסת הקרטון שבה שכבה בדיקת ההיריון.

“חומד, תירגעי.” דרק הניח את ידיו על כתפיה והתחיל לעסות אותם. הלוואי היה עלי לקבל מסאז’ כמוה.

“אני לא בהיריון.” עמדתי על שלי והסתכלתי על אחותי בכעס, אם הייתה מתאמצת טיפה יותר, למבטה הייתה יכולת להעלות אותי באש.

“תחזרי על המילים האלו כשהבדיקה תצא שלילית.” זעפה ודחפה אותי אל תוך השירותים בדירה שלה ושל דרק, חשבתי שתישאר מחוץ לדלת, אבל לא, היא נכנסה איתי ונעלה אותנו בפנים.

“לייס..” התחלתי להגיד,

“איילין ניקול גריימס, את לא תעזי להתווכח איתי עכשיו.” הרימה את קולה וסימנה לי בעזרת ראשה להתיישב על האסלה.

הסיטואציה הייתה מטורפת. המחזור שלי איחר בשבועיים. אז מה? הוא עדיין לא היה סדיר ומדי פעם היו הפרשים גדולים מווסת אחת לשנייה, דברים כאלו יכלו לקרות לכל אחת. אני ותומאס לא שכבנו אף פעם ללא קונדום, לא הבנתי מדוע אחותי עושה רעש כה גדול סביב משהו כל כך קטן.

הרמתי את החצאית והתיישבתי על האסלה, פתחתי את הקופסה והוצאתי את הבדיקה, “תסתובבי.” אמרתי וחיכיתי עד שגבה היה מופנה אלי.

הטלתי את מימי והנחתי את הבדיקה על שפת הכיור.

שלוש דקות, זה היה הזמן שהיינו צריכות להמתין.

הורדתי את המים, שתפתי ידיים והתיישבתי על השרפרף לצד מתלה המגבות בזמן שלייסי התמקמה על קצה האמבטיה והניחה את ידיה על בטנה.

היא סירבה להביט עלי, דמיינתי איך רצים במוחה התסריטים המגוונים ביותר, היא הייתה בטוחה שאני בהיריון, אני לא.

זה מסוג הדברים שאישה צריכה להרגיש, לא?

לא הרגשתי כאילו מתפתחים בי חיים, לא הייתי רעבה יותר מדי ולא חוויתי בחילות. לייסי טענה שזה לא אומר כלום, שגם היא לא חוותה תסמיני ההיריון אחרים חוץ מאיחורה של הווסת, שאי אפשר להסתמך על הדברים האלו בלבד.

“מתי קיימתם יחסי מין בפעם האחרונה?” סוף סוף הסכימה לפנות אלי. זאת לא הייתה שאלה שרציתי לענות עליה, משכתי בכתפי.

“ליל..” קולה התרכך, “אני לא מתכוונת לנזוף בך.”

הרמתי את ידי והבטתי בשעון היד של קרטייה, אותו קיבלתי ממנה במתנה ביום ההולדת שלי לפני כמה שבועות, “לפני שש שעות ועשרים דקות.” עניתי על שאלתה, ואפילו שאמרה כי לא תנזוף בי, הייתי מוכנה לדברי התוכחה שלה.

היא לא ניסתה להסתיר את ההפתעה על פניה, אך במקום להרצות לי כמה חסרת תקנה אני, פרצה בצחוק מתגלגל שגרם לי לערער בשפיות שלה. האשמתי את ההורמונים.

“אוי, ילדונת,” היא קמה והתיישבה לצידי, “את יצור מיוחד.” ליטפה את גבי.

“את לא כועסת?” שאלתי נדהמת.

“ברור שלא, אבל אני מודאגת.”

“אין לך סיבה לדאוג.” הרגעתי אותה והסתכלתי שוב על השעון, נותרה דקה וחצי.

היא ניסתה לחייך אבל לא יכולתי שלא להרגיש רע כשהדממה אפפה את שתינו.

“האינטואיציה הזאת שאמרת שיש לך, אולי אלו צרבות?” ניסיתי לגרום לה לצחוק והצלחתי, לכמה שניות בודדות.

כאשר ללייסי הייתה תחושת בטן, לרוב היא צדקה, וזה מה שהביל אותי.

ספרתי את עשרת השניות האחרונות והבטתי על הבדיקה ששכבה במרחק מטר ממני. הגיע הזמן לגזר הדין.

התרוממתי באיטיות והתקרבתי אל הכיור, הרמתי אותה וכשהסתכלתי עלי החלונית עם התוצאה, הרגשתי את ליבי צונח מטה, החמצן אזל מריאותיי.

“ידעתי.” אמרה ונאנחה.

שני פסים עבים חרצו את גורלי, עמדתי להפוך לאמא בגיל שבע עשרה. לא הצלחתי לעקל את ראות עיני.

“אולי זה פגום?” שאלתי, התקשיתי להאמין שיש בתוכי תינוק.

“נקפוץ בדרך לקנות עוד אחת.” אמרה ומשכה את הדלת פנימה, דרק כמעט נפל לחדר האמבטיה.

“נו?” שאל והחליף בינינו מבטים.

“אני הולכת להפוך לדודה.” לייסי מלמלה ונעלמה.        

כשאני גיליתי את אותה הבשורה, ליבי התמלא שמחה, כשלייסי גילתה אותה, הותקפה במרירות.

“את מרגישה טוב?” דרק שאל אותי אך מבטו עקב אחר אחותי נכנסת לחדר השינה שלהם.

שתקתי והתקרבתי אל המראה, הייתי לבנה כסיד, לבנה יותר מבדרך כלל, “אני חושבת שכן.” עניתי בחוסר ביטחון ובחנתי את עצמי בקפידות. מבחוץ, לא היה שום סימן מסגיר לכך שאני בהריון, אבל בפנים, היה לי תינוק בבטן.

אלו היו חדשות מטלטלות עולם, הופתעתי, לא האמנתי שיכול להיות שאכנס להיריון ולא ארגיש זאת, לא הבנתי איך זה קרה כשדאגנו להיות מוגנים.

“דרק!” הקול של לייסי נישא ממרחק, הוא נעלם ונשארתי לבד, או שכבר לא לבד.

הנחתי את ידי על בטני, לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להרגיש משהו שונה כמו אנרגיה קסומה שתפרוץ מהבטן שלי ותסמן לי שבאמת יש משהו גדל בתוכי, לא ידעתי איך הריון מרגיש. ליבי דפק במהירות מדאיגה בזמן שמוחי חזר על המילים ‘יש בתוכך תינוק, את אמא’ פעם אחר פעם.

 “ליל, בואי.” לייסי קטעה את המחשבות שלי.

“לאן אנחנו הולכים?” שאלתי, בהשתקפותי במראה ראיי שהצבע שב ללחיי.

“לתומאס.” אמרה ומשכה אותי בעקבותיה.

תומאס. הוא עמד להפוך לאבא. עמדנו להפוך למשפחה.

לא תיארתי לעצמי מה תהיה התגובה שלו, ידעתי שהוא לא מהבחורים שישאירו את הבחורה לעבור את התהליך לבד, ידעתי שהוא יתמוך בי, אבל עדיין פחדתי שלא ירצה את התינוק. הוא עמד להיבהל, גם אני הייתי מבוהלת, אבל קיוויתי כי האהבה שלנו תצליח לעמוד בפני הכל, לא משנה מה.

עזבנו את הדירה באורלנד פארק ונסענו ברכב של דרק לכיוון שיקגו. בדרך עצרנו בבית בתחנת דלק, שלהפתעתנו, על מדפיה שכבו לא מעט בדיקות היריון. קנינו שתיים נוספות.

בפעם השנייה לאותו היום, השתנתי על המקלות ולקחתי אותם איתי לרכב, עטופים בשקית ניילון שקופה, לא יכולנו לאפשר לעצמנו להישאר בשירותים הציבוריים המטונפים.

הנחתי את הבדיקות על ברכי ואת ידי על בטני.

הייתי נחושה להרגיש משהו.

את לא תרגישי כלום.” לייסי אמרה מבלי להוריד את עיניה מהכביש.

“אני רוצה להרגיש את התינוק שלי.” אמרתי, ידעתי שאני מדברת בחוסר היגיון, קראתי שנשים מתחילות להרגיש את העובר רק בימים שבין השבועות השלוש עשרה עד השש עשרה.

“את לא מוכנה להיות אמא.” היא מלמלה בשקט, “את צריכה לסיים לימודים, להמשיך ללמוד, לטייל בעולם, לעשות בייביסיטר לבנג’י בזמן שאני ודרק נצא לבלות. את צעירה מדי.”

“את חושבת שאני צריכה להפיל?” שאלתי בחשש, המחשבה על לקיחת חיים העלתה בתוכי בחילה, לא יכולתי לעשות דבר כה אכזרי, זה נגד את אמונתי.

“חס וחלילה, לא!” מיהרה להגיב, אבל, “אני מפחדת עבורך.”

“אני לא.” אמרתי באומץ שהגיע ממעמקים בתוכי אשר לא ידעתי כי קיימים. הייתי בת שבע עשרה ושלושה שבועות, חברה בסתר של האח החורג והגדול של החברה הכי טובה שלי, ובהיריון. שתי הבדיקות הנוספות אימתו זאת.        

הייתי אמורה להיות מבועתת מפחד ולהיכנס לפאניקה, אולם, בדרך בלתי צפויה הייתי רגועה לחלוטין, אולי אפילו מעט נלהבת מהרעיון שהגוף שלי כבר לא שייך רק לי, אבל רגועה.

רציתי את התינוק הזה, לא שונה מלייסי, חלמתי להפוך לאמא, אולי לא בגיל כה צעיר, אבל כן, רציתי משפחה גדולה, חמה ואוהבת. אהבתי את האבא של התינוק בכל ליבי  ואת המחשבה שנבנה לעצמנו משפחה, אפילו חלמתי כי יום אחד נתחתן, לא בקרוב, אבל בעתיד. תיארתי את נשארת עם תומאס עד סוף חיי, עם התינוק שלנו, החלומות שלי הפכו אותי למאושרת, הם היו נקודות האור בתקופה האפלה שחלפה עלי לאחרונה.

לא דיברתי עם ההורים שלי כמעט חודש ואת אחי פגשתי בתדירות הרבה יותר נמוכה משרציתי, הציונים בבית הספר שלי התדרדרו מעט ואפילו קיבלתי כמה נכשלים במתמטיקה. הדברים הטובים והיחידים שהיו לי הם תומאס, לייסי, דרק ושלבי. דמיינתי את עצמי מבשרת להורי שאני בהיריון, לייסי לא עשתה זאת עדיין, לכן המכה תהיה חזקה יותר, הם יגלו שלשתי הבנות שלהם היו קשרים סודיים וכי שתיהן נכנסו להיריון אחת אחרי השנייה. זה היה חומר בעל ערך של תוכנית סאטירה בטלוויזיה, לא לחיים של משפחת גריימס.

“מייסון ואנדרו הולכים לחטוף התקף לב.” אמרתי והבטתי על התנועה העמוסה של שעות הצהריים בכבישים.

“הם ייהרגו את כולנו.” שמעתי את החיוך בקולה.

“שני אחיינים במכה אחת.” הסכמתי איתה.

הרשתי לעצמי לחשוב על השמות, ידעתי, שאם זה יהיה בן, ללא ספק אקרא לו טריסטן, ואם זאת תהיה בת, לידיה.

כשהשמש החלה לשקוע לייסי עצרה את הרכב מול הבית של תומאס, לקחתי נשימה ארוכה, “את הולכת להיכנס איתי?” שאלתי בהיסוס.

“לא, את ילדה גדולה.”

הסכמתי איתה ויצאתי מהרכב. נקשתי שלוש פעמים בדלת העץ הכבירה, את פני קידמה לורן, עוזרת הבית שלהם.

“מיס גריימס,  שלבי לא בבית.”

“באתי לתומאס.”

“אם כך, היכנסי.” 

עליתי במדרגות עד לקומה השלישית והלכתי לכיוון דלת החדר שלו, ככל שהתקרבתי, כך שמעתי יותר בבירור את תומאס מדבר. נעצרתי מאחורי הדלת הסגורה והקשבתי,

“ברבי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה.”                       

הוא ידע שאני כאן?

“לא. איילין. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן.”

לא האמנתי למשמע אוזני, המילים האלו ניפצו את ליבי לרסיסים קטנים, הוא התכוון להיפרד ממני??

“לא. ליל,”

 לא יכולתי לשמוע את המילים האלו ופתחתי את הדלת מבלי לדפוק, “אתה זורק אותי?” התפרצתי פנימה ותפסתי אותו עומד מול המראה עם ידיים בכיסי הג’ינס שלו ופנים נבוכות ומבולבלות.

“ברבי, מה את עושה כאן?” הוא בחן אותי בדאגה.

“תענה על השאלה שלי.” התעקשתי, מתאפקת לא להתמוטט מולו, לא הבנתי מה לעזאזל קורה.

“תקשיבי, אני מבין שאת מבולבלת, אבל..”

“איזה אבל מזדיין?!” כמעט צרחתי עליו, זועמת, פגועה, אבודה.

“גם האהבות הגדולות ביותר, גורלן להסתיים, אני מצטער.” השפיל את מבטו וסירב להביט עלי, הרגשתי את הקרביים שלי מתהפכים לעשרות כיוונים מנוגדים, זה לא מה שציפיתי לשמוע ממנו, לא באותו הרגע, לא לעולם.

“חתיכת בן זונה!” הרמתי את קולי ולא היה אכפת לי מי שומע או מקשיב, רציתי לצעוק החוצה את כל הקללות מאוצר המילים שלי, התקרבתי לעברו ודחפתי אותו אחורה עד שהתנגש בשידת הבגדים השחורה והמבולגנת שלו. הוא הסיט את מבטו ממני. חתיכת חלאה.

“מה הסיבה?” דרשתי לדעת, הכל היה טוב. לא. הכל היה מדהים, התקופה האחרונה, הפכנו לכל כך קרובים, הפכנו לשלם, לא הייתי עוברת אותה אילולא הוא, מדוע בחר להיפרד ממני דווקא עכשיו? כשבאתי לספר לו שהתינוק שלו נמצא בתוכי.

“את לא תביני.” הוא הביט על כל דבר חוץ ממני, הייתי אוויר, כלום ושום דבר, חלל ריק. דמעותיי התפרצו החוצה, בחיים לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה זה שיגרום לשיברון הלב שלי.

התחושה כל כך כאבה, מכה נוספת, סכין חדה אל תוך הרקמות הרכות ביותר בתוכי. קריעתן. רציתי להיעלם.

“אתה צודק.” שיננתי בכעס, “אני לא מבינה.”

“אם אגיד לך שאני לא אוהב אותך יותר, תביני?” שאל בשקט, המילים שלו היו חדות כלהב. לא יכולתי להקשיב למילים שלו, לא יכולתי לעמוד בחדר שלו ולהסתכל עליו ממוטט את עולמי וגורם להריסתו אחרי שהיה זה שהחזיק אותו שלם.

הסתובבתי ורצתי החוצה בסערה, הוא אפילו לא נלחם עלי.

“מיס גריימס, הכל בסדר?” לורן עצרה אותי מול דלת הכניסה בקומה התחתונה. מלבד כתמים מטושטשים לא ראיתי דבר, התעלמתי ממנה וזינקתי אל תוך הרחוב השקט, לייסי חיכתה לי ברכב, נכנסתי לתוכו.

“מה קרה?” שאלה במהירות בזמן שפרצתי בבכי רועם ומכוער.

“הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי.” ייללתי בכאב והבטתי במראה על הנחלים השחורים שזרמו וזרמו במורד פני.

“אני הולכת להרוג אותו.” לייסי מלמלה בכעס ופנתה להוריד את החגורה, תפסתי את ידה ומנעתי ממנה לעשות זאת.

“תקחי אותי הביתה, בבקשה.” התחננתי בפניה, לא רציתי שהיא תיכנס אל תוך הסיפור הזה, לא רציתי שתספר לו שאני בהיריון ממנו. זה לא היה הזמן המתאים, לא ידעתי אם הוא אי פעם יגיע.

 

לא הפסקתי לבכות מאז אותו היום, נהרות זלגו ממני החוצה כאילו הייתי מפל, חלפו שבועות, הייתי טמונה כל כך עמוקות בעניין הפרידה מתומאס ששכחתי מכל דבר אחר בעולם, חוץ מהתינוק בתוכי.

לא הרגשתי אותו אבל ידעתי שהוא שם, גודל ומתפתח, אוזר כוח לקראת בואו לעולם. הוא הפך לתקווה, הוא היה סדק האור שלי בתוך שיברון הלב הראשון שלי, הדבר שהוציא אותי בכל בוקר מהמיטה והפציר בי לנהל אורח חיים רגיל, אפילו שרציתי להיקבר בין השמיכות. הוא הציל אותי מהתהום.

החלטתי שאני הולכת להביא את הילד הזה לעולם, עם תמיכה של אחרים או בלי. רק דרק, לייסי, והרופא הפרטית שלי ידעו על קיומו, וכך רציתי שזה יישאר, לפחות בזמן הקרוב.

“את מתרגשת?” לייסי שאלה אותי בזמן שחיכינו באזור ההמתנה. הגיע היום של האולטרסאונד שהיה אמור לחשוף את מין התינוק.

“מבועתת.” עניתי, לא הייתה לי העדפה, לא היה אכפת לי אם זה בן או בת, העיקר תינוק בריא.

“אל תדאגי, אני כאן.” אמרה ושילבה את ידה בידי.

ישבנו אחת לצד השנייה, היא עם בטן היריון של חודש חמישי שהסתתרה מתחת לסוודר כחול כהה ואני עם בליטה של חודש רביעי שהסתתרה מאחורי מעיל העור השחור האהוב עלי.

לא ידעתי מה הייתי עושה בלי התמיכה שלה, כנראה מאבדת את עצמי או מזיקה לתינוק, אבל לא, היא עזרה לי, שתינו עמדו להפוך לאימהות ולעבור איתה את התהליך הזה היה כחלום שהתגשם.

הגיע התור שלי.

נשכבתי על מיטת המטופלים והרמתי את החולצה בעקבות הוראותיה של הרופאה, לייסי נעמדה לצידי וסירבה לעזוב את ידי בזמן שדר. שוורץ מרחה על בטני את הג’ל הקפוא, “בדיקת מין, אם אני לא טועה.”

“הגיעה הזמן לדעת.” לייסי ענתה במקומי, לא הצלחתי להפיק צליל מגרוני, כל כך התרגשתי ששתקת תקפה אותי. הבטתי על המוניטור ועקבתי אחר הציור המשתנה, דפיקות הלב של התינוק פקדו את אוזנינו והעלו על פני חיוך, זה הפך לצליל האהוב עלי בחודשים האחרונים.

הרופאה הצביעה על האיברים וסיכמה שההתפתחות מתבצעת כראוי, הייתי מרותקת למראה היצור שגדל בתוכי, על אף כל תמונות האולטרסאונד, קולות דפיקות הלב והתמונה מלפני, עדיין התקשיתי להאמין שזה באמת קורה.

“והמין?” שאלתי חסרת סבלנות, כל הנושאים כוסו, חוץ מהמין.

“הולכת להיות לך בת. ” הרופאה חייכה אלי, עולמי נדלק.

עמדתי ללדת נסיכה קטנה, תינוקת. גל של אושר הציף אותי, בת.

“אלוהים זה כל כך מרגש!” לייסי לחצה את ידי בהתלהבות. הרופאה הדפיסה את תמונת האולטרסאונד העדכנית והושיטה לי אותה בזמן שניגבת את הג’ל.

לקחתי אותה ברעד, נרגשת לדעת סוף סוף את מי אני מגדלת בתוכי.

“לידיה.” אמרתי ללייסי שצפתה בי עם עיניים מלאות בדמעות של אושר, “אני אקרא לי לידיה.” חזרתי על המילים כלא מאמינה והנחתי את ידי על התינוקת שלי, לא הרגשתי אותה, אבל היא הייתה בתוכי, חיה ונושמת, בריאה ושלמה, ממלאת את עולמי באור ושולפת אותי החוצה מהחושך.

תומאס ואני כבר לא היינו ביחד, לא דיברנו, לא התראינו, משני בני אדם קרובים הפכנו לזרים, אבל המתנה שהוא השאיר בתוכי, לא היו בפי מספיק מילים להודות לו עליה.

ידעתי שהגיע הזמן לספר לו כי בעוד חמישה חודשים הולכת להיוולד לו בת, נסיכה קטנה וקסומה שגם מבלי לצאת עדיין לעולם, הפעילה את קסמיה על אימה והפכה אותה לשלמה, אפילו שהיו חסרים בה חלקים.

 

 

 

☼☼☼

 

“ליל.” בריאנה נכנסה לחדרי, שלבי בעקבותיה.

שכבתי על המיטה, מכוסה בשמיכות עד הראש, חבויה בתוך חלל רך שהגן עלי מפני העולם החיצוני, הקר והמריר.

“את חייבת לצאת מהמיטה, זאת החתונה של ג’ני.” שלבי התיישבה על המיטה והורידה את השמיכה מפני.

היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים.

לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי ללכת לשום חתונה ולא רציתי שאף אחד יציק לי בימים הקרובות. מצב רוח שחור תקף אותי מאז שסיפרתי לתומאס על לידיה, לא יכולתי להוציא ממוחי את מראה פניו ברגע שחשפתי את אחד הסודות הגדולים ביותר ששמרתי בתוכי, לא האמנתי שנשברתי, שסיפרתי, שלידיה כבר לא הכאב שלי בלבד, אלא גם שלו.

איבוד התינוקת שלי, גם אם עדיין לא נולדה, הייתה טלטלה שלא הצלחתי להתגבר עליה וכנראה גם לא אצליח לעולם, החיים שלי לא המשיכו אחרי ההפלה, הם נקטעו.

לא הצלחתי למצוא דרך להביס את כאב האבדה ובמחשבה שאני עושה את הדבר הנכון, החלטתי לא לספר עליה לאף אחד, גם לא לתומאס. ואז, כשהאמת יצאה לאור, ידעתי שהכל ישתנה, שהוא לא יסתכל עלי יותר באותה צורה שהסתכל לפני שידע על התינוקת שלנו, ידעתי שהכל הולך להשתנות, שהוא הולך להתאבל על המוות שלה כמו שאני התאבלתי במשך שנה וחצי, ופשוט לא יכולתי, לא יכולתי להמשיך להיות לידו, לא בזמן הקרוב.

אהבתי את תומאס, בכל ליבי, אבל האהבה שלי כלפיו הייתה כואבת, ולייסי הזהירה אותי שאהבה לא אמורה לכאוב, אלא אם אוהבים את הבן אדם הלא נכון.

הקשבתי בקולה, שחררתי אותו על אף הקושי שהיה כרוח בכך, שנינו היינו צריכים ללמוד לחיות אחד בלי השני, זה היה הדבר הנכון לעשות. לפחות כך קיוויתי.

“מותק אני צריכה שתקומי, תתקלחי ותתלבשי, תהיי חמודה במשך כמה שעות ואז תוכלי לחזור הביתה ולקבור את עצמך במבצר השמיכות שבנית, כמה שתרצי.” שלבי ליטפה אותי כמו שלייסי נהגה ללטף אותי כששכבתי חולה, חסרת כוחות. “פספסת את מסיבת הרווקות, אסור לך להבריז גם מהחתונה, אם המצב היה הפוך, ג’ני לעולם לא הייתה עושה לך את זה.” אמרה.

ידעתי שהיא צודקת, אבל לא יכולתי לקום.

“הוא לא שווה את הכאב שאת מרגישה.” בריאנה תפסה ידי ומשכה אותי למצב ישיבה. היא עזרה לי להתרומם והובילה אותי עד המקלחת, “יש לך עשר דקות, אנחנו גם ככה באיחור.” אמרה והשאירה אותי לבד.

הורדתי את הבגדים, פתחתי את הברז ונעמדתי תחת זרם המים הקפוא שגרם לשערותיי לצמור. סיבנתי את עורי ושיערי ושטפתי ממני את העצבות, הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים, אם לא עבורי, אז עבור ג’ני.

התאפרתי, סידרתי את השיער, זחלתי לתוך שמלת המיני האדומה של  ,Hervé Léger אותה קניתי במיאמי ונעלתי את סנדלי הפראדה החדשות שלי. ההשתקפות שהביטה עלי במראה נראתה כמו הגרסה הקודמת שהייתי, לפני שה’מכות’ התחילו. זהרתי מבחוץ, אבל בפנים הייתי כבויה.

“תתעודדי מותק, את נראת נהדר.”  בריאנה חייכה אלי ונעמדה לצידי, לבושה באוברול הצבעוני של מת’יו וויליאמסון, מציגה מראה מרשים ושיקי שאפיין באופן מדויק את האישיות הצבעונית שלה. היא הייתה יפיפייה, ושלבי שהצטרפה אלינו בשמלת הקוקטייל הכחולה של סטלה מקרטני, בהחלט העלתה את הסטנדרטים.

הבנות חייכו והצטלמו, תיעדו את הרגע ואת ההופעה המגונדרת שלהן, רציתי לשמוח ביחד איתן, באמת שכן, אבל מלבד חיוך שהסתיר עצב, לא הצלחתי להעלות על פני שום רגש אחר.

צלצול בדלת בישר את הגעתם של לוק ודין, בני הזוג של הבנות, צביטה הכאיבה לליבי כשהבנתי שאני הולכת לבד, והמקום בשולחן שהיה מיועד עבור תומאס, עמד להיות ריק.

היינו מוכנים לצאת לדרך.

עזבתי את הבית ראשונה, לא חיכיתי לאף אחד והתקדמתי אל עבר המוסך שבו עמד הרכב שלי. הייתי בתקן הנהגת של הערב, מאחר ולא התכוונתי לשתות, וגם אם כן, אף אחד לא היה מאפשר לי, לא אחרי התקרית הקודמת.

הערתי את המנוע לחיים, מהרמקולים בקעה בקול רם מוזיקה רועמת שהכאיבה לאוזניי, מיהרתי לכבות אותה ולחצתי על דוושת הגז, כשהרמתי את ראשי וראיתי את תומאס חוסם את היציאה, ליבי קפץ, בלמתי, כמעט פגעתי בו. הוא הופיע משום מקום.

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי ויצאתי מהרכב, מה לא היה מובן עבורו? אני והוא סיימנו.

הוא העברי את מבטו ביני לבין המכונית בשעשוע ואז נעל את עיניו עלי. הן בחנו אותי ביסודיות, הותירו על עורי עקצוצים מוכרים.

“את נראת מדהים.” חייך אלי כנער ביישן.

“אתה צריך ללכת.” אמרתי, מתעלמת מהמחמאה שלו.

“את לא יכולה לעשות לי את זה.” פלט בלחישה והתקרב אלי, ריח חריף אפף אותי, וזה לא היה הבושם שלי.

הוא שתה.

בידר אותי לדעת, שאחרי כל השיחות שלנו על “בעיית השתייה” שלי, הוא בחר לפנות דווקא למקום הזה, כדי לטשטש את הכאב.

“תחזור הביתה.” ניסיתי לשמור על אדישות ולא להתפרק. בחנתי אותו, הוא עדיין היה לבוש בבגדים של שלשום אשר הפכו למקומטים ומלוכלכים, הבעתו הייתה שבורה.

“זה אני, נלחם עלייך.” הוא נעמד מולי ואפילו שהייתי על עקבים בגובה אחד עשר סנטימטרים וחצי, הפרש הגבהים בינינו, היה גדול. הרמתי את ראשי ושאלתי את עצמי מדוע, אחרי כל הזמן הזה, אחרי מה שגילה, מדוע לו לרצות להיות לידי, מה משאיר אותו צמוד אלי? מדוע החליט להילחם עלי דווקא באותו הרגע, כשלפני שנה וחצי הייתה לו את אותה ההזדמנות.

“מה שקורה בינינו, זה לא בריא.” חזרתי על המילים שנאמרו לפני ימים רבים.

“את לא יכולה לעזוב אותי, אני אוהב אותך.” הרים את כף ידו והניח אותה על פני, חום מרגיע התפשט על הלחי שלי, המגע שלו היה ייחודי, ידעתי שאף אחד לא יצליח לגרום לי להרגיש את אותה התחושה, “אנחנו נצליח להתגבר על הכל, ביחד.” הרים את ידו השנייה וחפן את פני בעדינות, לא הייתה לי ברירה אלא להביט בעיני הכחולות שהרגישו את מה שאני הרגשתי.

עצרתי את הדמעות שביקשו להתפרץ החוצה, “אני אוהבת אותך, תומאס.” הודיתי בתבוסה, “תמיד אהבתי וכנראה גם תמיד אוהב. זה לא תלוי בי, פשוט חלק גדול מהחיים שלי קשור אלייך. אבל אני ואתה? זה לא בנוי להתקיים, זה סיבוך, זאת ערמה של כאב ובעיות, אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי. אני צריכה להבריא ממך.” עצמתי את עיני והרגשתי איך דמעה בודדה התפלחה החוצה וזלגה במורד פני. “ברבי, בבקשה.” קולו היה שבור כמו שמעולם לא שמעתי, הוא העיף את הדמעה הצידה ברעד.

סירבתי להיות מושפעת מכאבו ונענעתי בראשי לצדדים, “לא.” אמרתי בחדות. לקחתי צעד אחורה והורדתי את ידיו ממני, הרגע הזה, המילים האלו, ללא ספק הן היו אחד הדברים הכואבים ביותר שנאלצתי להתמודד איתן, אבל הייתי צריכה להיות חזקה, לעמוד על שלי הפעם ולא ליפול שוב בקסמיו, הייתי חייבת להביס את החולשה שלי כלפיו.

שמעתי קולות, החבורה יצאה סוף סוף מהבית, הם היו ההצלה שלי.

“תומאס!” דין קרא בהפתעה, כולם הביטו עלי, בדקו אם אני בסדר, אם הצלחתי לא להישבר.

“תגידו לה שהיא טועה.” תומאס פנה אליהם בקריאה רועמת, מילותיו היו מסורבלות. לא האמנתי שזה באמת קורה, שכולם רואים אותנו במצב הזה, כששנינו שבורים ממה שעוללנו זה לזה.

“בוא נחזיר אותך הביתה.” דין התקרב לתומאס והניח את ידו על כתפו ומשך אותו רחוק ממני. “לא!” התנער ממנו בפשטות והתקדם לכיווני, “תפסיק עבר!” לוק עצר אותו, רציתי שהאדמה תבלע אותי.

“תומאס, היא לא רוצה לראות אותך.” הקול של דין היה מזהיר.

“ברבי..” תומאס הסתכל עלי ממרחק, “תראי מה קורה לי! אני לא יכול להעביר רגע אחד במחשבה על מה שקרה מבלי להרגיש אשם, ואת לא מדברת איתי, את מרחיקה אותי.” השפיל את מבטו, לא ידעתי מה להגיד לו כדי שהוא ירפה, המילים היחידות שיכולתי להגיד רק יכאיבו לו יותר.

מה שקרה לו באותו הרגע, זאת הייתה הסיבה שלא סיפרתי לו על ההיריון, ידעתי עד כמה חזק הכאב וידעתי שאם יש לי הזדמנות למנוע אותו, אעשה זאת, והאידיוט הזה, הוא הוציא את זה החוצה בכוח, הוא עולל זאת לעצמו, הטביע את עצמו.

כולם ציפו לצעד הבא שלי, למה שאני הולכת להגיד, כיצד אני עומדת להתמודד עם תומאס, לא התכוונתי להתמודד, זה היה מעבר לגבולות היכולות שלי.

“אנחנו מאחרים.” אמרתי ונכנסתי בחזרה למכונית.

שלבי התיישבה במושב לידי ובריאנה בכיסא האמצעי מאחורה  דין ולוק המשיכו לדבר עם תומאס כמה דקות נוספוץ והצליחו לגרום לו ללכת. המבט האחרון ששלח אלי לפני שעזב, הבהיר בפני שזאת לא הייתה השיחה האחרונה שלנו. “את בטוחה שאת יכולה לנהוג?” דין שאל אותי כשהתיישב מאחורה, שלבי הביטה על ידי הרועדות בדאגה.

ניסיתי להרגיע את עצמי, נשימות ארוכות. “אני בסדר.” הנהנתי, משקרת לחלוטין. שום דבר לא היה בסדר.

“את לא חייבת להעמיד פנים ליל, אנחנו יודעים שכואב לך לעשות את זה.” לוק הניח את ידו על כתפי במחוות הבנה.

לא ידעתי מה הייתי עושה ללא התמיכה של החברים שלי, הכול היה הופך להרבה יותר קשה בלעדיהם.

 

עובד החניון לקח ממני את המפתחות בזמן שעלינו על השטיח האדום שהוביל לכניסת אולם האירועים המפואר ביותר בבוניטה ספרינגס. לא היה לי ספק הדרך שבה ג’ני השיגה את המקום לחתונתה, הייתה לא חוקית. אנשים חויבו לתת התראה של חצי שנה לפחות בהנחה ורצו לקבוע אירוע ולשריין את המקום רק לעצמם, אבל לא במקרה של ג’ני.. הנחנו את המתנות על הערמה המכובדת בכניסה ובספר עם הדפים החלקים כל אחד כתב את הברכות שלו לזוג הצעיר.

אחרי סיבוב ארוך באולם קבלת הפנים, התקדמנו אל עבר הכיסאות המקושטים שעמדו סביב הבמה שעליה עמד אחיה של ג’ני אשר עמד לחתן אותם, וגארי. הטקס היה קרוב להתחיל, אפשר היה להרגיש את ההתרגשות באוויר.     כולם רצו לראות את הכלה בשמלתה הלבנה והמהודרת, לשמוע את הנדרים של הזוג הצעיר ולצפות בהם נשבעים מול אלוהים באהבה נצחית, רק אני ישבתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים והרגשתי לבד, טעונה בשני אחוזים בלבד של התרגשות כשהשאר מתפוצצים ממנה. אפילו לחייך לא הצלחתי, הרגשתי כהחברה הגרועה ביותר בעולם.

המוזיקה החלה להתנגן וכולם נעמדו והביטו אל עבר הדלתות שמהן יצאה ג’ני.

היא הייתי מהממת, לבושה בשמלת תחרה לבנה וצמודה עם שובל ארוך, שיערה אסוף למעלה ומקושט בפנינים קטנות. היא קרנה, האור ממש בקע ממנה ונראה כי כולם קיבלו רסיסים ממנו וחייכו, אפילו אני חייכתי, זאת הייתה חתונת החלומות שלה, עם הגבר שהיא אהבה, זה הגיע לה, הייתי חייבת להיות מאושרת בשבילה. הדרך שבה גארי הסתכל עליה כשהיא התקדמה לעברו הייתה בלתי ניתנת לתיאור, הבחור העריץ אותה, הוא ראה בה את כל עולמו.

היא הסתכלה עליו והוא הסתכל עליה, הם היו כבושים אחד על ידי השני, ברגע שהטקס התחיל לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מלבדו, לזמן מה, הוא הצליח להשכיח ממני את הצרות שלי. הוא היה מקסים ונוגע ללב, כל מילה שנאמרה נאמרה מתוך כוונה אמיתית, הם אהבו אחד את השני ללא גבולות.

בתומו, נעמדו האורחים ומחאו כפיים עד אשר הזוג יצא מהאולם. ההמון התקדם אל עבר האולם הבא בכדי לברך את הזוג הנשוי ולהתפנק באוכל ושתייה.

“זה היה יפיפה.” אמרה לי בריאנה כשהתקדמנו אחרי כולם, “אני יודעת.” הסכמתי והיא שילבה את ידה בידי.

התיישבנו סביב השולחן העגול שלנו, לא הסתכלתי על הכיסא הפנוי לידי שהיה מיועד לתומאס, ניסיתי לא לחשוב עליו.

הגיע הזמן שבו היה תפקיד האורחים לברך, בהתחלה היו אלה הוריה של ג’ני ואז של גארי, אחר כך כמה קרובים נוספים שרק דיברו על כמה טהורה ועוצמתית האהבה שלהם. הייתי מעופפת לגמרי, הופתעתי לשמוע את שמי נאמר ברמקול. הסתכלתי סביבי, על בריאנה ושלבי ומריה, חיפשתי חילוץ, אבל הן גם היו מאלה שלחצו עלי לדבר, ידעתי שאין דרך לצאת מבלי לנאום. אכן, נעמדתי ולקחתי כוס של שמפניה ביד, כיאה לכל המברכים, אחד המלצרים רץ לכיווני והושיט לי את המיקרופון, לקחתי נשימה עמוקה.

“אהבה זה דבר מסובך,” התחלתי לדבר, “היא יכולה להיות מקסימה ומסוכנת בו זמנית, אבל כשהיא שם הכול נראה שונה. יש אנשים שצריכים לעבוד קשה על קשר ויש אנשים שזה בה להם בקלות, כמו לג’ני ולגארי, אני מכירה את שניהם כמעט שנה וחצי, ובכל התקופה הזאת הם היו ביחד, הם היו זה לצד זה, אחד עם השני, תמכו ועזרו זה לזה. הנדרים שלהם דיברו בשם עצמם, האהבה שיש בין שניהם לא ניתנת לשבירה. מי ייתן וזה יישאר כך לנצח.” חייכתי לעברם והרמתי את הכוס. האורחים מחאו כפיים והתיישבתי בחזרה.

“מקורי.” חייך דין בעידוד.

כעבור זמן מה הגיע החלק של הריקודים, המשכתי לשבת למרות שלוק ודין הציעו לי לחלוק איתם את הרחבה.

צפיתי מרחוק בילדים הרוקדים במעגלים סביב ג’ני וזורקים עליה סוכריות צבעוניות, היא הייתה כל כך מאושרת, קינאתי בה. זה היה רע, אבל לא יכולתי לעשות דבר מלבד לייחל לעצמי להיות מתי שהוא מאושרת כמוה.

הבחנתי בלוק מפלס את דרכו לעברי מבין כל האורחים, “את חייבת לסיים עם זה.” אמר ומשך אותי אחריו, הסתכלתי עליו מבולבלת, לא הבנתי מה קורה אבל אפשרתי לו להוביל אותי בעקבותיו. הוא יצא מהאולם והמשיכה אל עבר הגנים הצמודים, “ניסיתי לדבר איתו, הוא לא מוכן להקשיב לנו. תעצרי אותו לפני שהוא יהרוס את החתונה.” ביקש ממני. “על מה אתה מדבר?” שאלתי ואז ראיתי את תומאס יושב על הדשא כשראשו טמון בידיו. אוי לא.

לא האמנתי שהוא באמת הופיע.

“מה הוא עושה כאן?” שאלתי את לוק, “תשימי לזה סוף.” ענה והשאיר אותנו לבד. הוא עמד להצטער על זה.

“תומאס?” שאלתי בהיסוס ונעמדתי לצד שיח ורדים אדומים.

“בואי נדבר, בבקשה. אני צלול, פשוט תדברי איתי.” הוא נעמד והתקרב אלי. זזתי אחורה.

“אין על מה לדבר.” הייתי צריכה לשים לזה סוף.

“בכל הקשור אלייך, יש דברים שאצטער עליהם עד סוף חיי, ואחד מהם הוא אם אני אתן לך לעזוב אותי ככה, בתבוסה. את הכל בשבילי, האדם הקרוב אלי, האדם היחיד שאני רוצה להיות איתו שם עד הסוף, ובחיים לא חשבתי שאקבל הזדמנות נוספת לאהבה כלפייך. אני יודע שאת אוהבת אותי, אבל אני לא מצליח להבין מה נכנס לך לראש וגורם לך להאמין שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, כל הקשקוש הזה על ‘זה לא נועד להיות’ לא קונה אותי. אל תמנעי אותך ממני.”  לא ידעתי כיצד להגיב למילים האלו, לא הבנתי, מדוע אחרי הכל, התעקש להיות ביחד איתי, עם הבחורה שהסתירה ממנו את ההיריון שלה ממנו.

“תעצמי את העיניים.” ביקש, לא רציתי לשחק במשחקים אבל הקשבתי בקולו, “תפקחי.” אמר כעבור שניות. פקחתי.

בעיניים נעולות על שלי, הוא ישב על ברך אחת כשבידיו טבעת, לא האמנתי שזה באמת קורה.

“ברבי, מהיום שנכנסת לחיי הדברים השתנו, עשיתי המון טעויות וכנראה שלעולם לא אפסיק לעשות אותן, אבל יש דבר אחד והוא הכי חשוב. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך בחוזק הכי עוצמתי שבן אדם יכול לאהוב, אני אוהב את החיוכים שלך ואני אוהב את הצחוק שלך, אני אוהב את זה שנתת לי את האפשרות לאהוב אותך ואני מבטיח לך שתמיד אהיה שם כשתהיה זקוקה לי, אני אפצה אותך על כל הפישולים שלי. אני רוצה אותך בחיי, אני רוצה שתהיי שם כל יום, חלק ממני. אני אפסיק ללכת בדרכים שהורסות את הדבר הטוב היחידי בחיי ואלך באלה שמשקמות הכול

“תומאס קום!” הפצרתי בו.

“תני לי לסיים.” אמר לי. “כל דקה בלעדייך הם ייסורים בשבילי, ואם את באמת אוהבת אותי תתחתני איתי, אני אלך איתך לכל מקום שאליו תלכי, אגן עלייך בכול הכוחות שיש לי ולא אאכזב אותך. אנחנו נקים משפחה, נביא ילדים ונאהב אותם ללא גבולות. את תראי שנצליח להפוך למאושרים כנגד כל הכאב שכרוך בכך. אם תגידי לא, אני מבטיח לך שאני אצא מהחיים שלך לתמיד, את לא תראי אותי, לא תשמעי ממני וזה באמת ייגמר, כמו שרצית, אני לא אשאל אותך שאלות, אני לא אנסה לברר מדוע, אני אבין שזה בגלל שאת  לא אוהבת אותי מספיק. עם כל הקושי, אתן לך ללכת מבלי לנסות לעצור אותך.

העברתי את המבטים בינו לבין הטבעת, הייתי בהלם, נבוכה, מפוחדת ברמות. הוא לא יכול לעשות לי את זה, לשים אותי במצב הבחירה זה.

“תומאס אני..” הייתי חסרת מילים, לא הייתי מוכנה לזה, הוא הציע לי חיים שנראו כלא אמיתיים, כמו חלום שלעולם לא יתגשם. התשובה הדהדה במוחי, לא ידעתי כיצד אני אמורה להוציא אותה מפי, כיוון שברגע שבו תפלח את הדממה, זה יהיה הסוף. הכול יגמר אחת ולתמיד, כל אחד מאיתנו ימשיך בדרכו, לא נראה יותר אחד את השני, לא נשמע את הקולות שלנו יותר, ניתוק מוחלט.

“לא.” עניתי, שתי אותיות, הברה אחת, מילה אחת, סוף אחד. הוא הסתכל עלי כאילו נתתי אגרוף בבטן, הוא לא ציפה לסירוב שלי. התרחקתי ממנו, כל גופי רעד, הרגליים שלי לא הצליחו ללכת ישר על העקבים הגבוהים שלי עצרתי את עצמי מלהתמוטט, זה היה הסוף, רומן הקיץ נגמר.

עוד בהתחלה, הבטחתי לעצמי שאני לא אקשר אליו מחדש, כדי שלא יכאב לי ברגע שזה יגמר, ובכן, אכזבתי את עצמי, זה כאב כמו להידרס, זה כאב כמו לאבד אדם קרוב, זה כאב כמו אינספור סכינים אל תוך הלב.

התקווה היחידה שהייתה בשבילי היא שעם הזמן זה יעבור, שהכאב הזה יעלם. לא הסתכלתי אחורה, לא רציתי לראות אותו עדיין יושב שם, ממלא את הבטחתו ולא עוצר אותי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איילין ותומאס

פרק  13 – תומאס

 

“אני מאוד מעריך את זה שבאת עד לכאן.” בירכתי את פניו של דר. גלמן ולחצתי את ידו.

“אני מקווה שאצליח לעזור.” ענה ונכנס מבעד לדלת הבית של איילין ושלבי. יכול להיות שזה עתה גזרתי על עצמי גזר דין מוות, אך הסיכון היה מחושב, הייתי מוכן לקחת אותו.

דר. גלמן היה הפסיכולוג שליווה אותי במשך שנה לאחר המוות של אימי, בדרך פלא הוא הצליח לעזור לי לעבור את התקופה הקשה, קיוויתי שיצליח לעשות זאת גם עם איילין.

הימים האחרונים היו מדהימים, אבל הלילות, זה היה סיפור אחר לגמרי. לא יכולתי להמשיך לצפות בה מתהפכת בין הסדינים כמו בשדה של מלחמה, לא יכולתי לעזור לה, לא יכולתי לעצור את הדמעות והכאב, לא יכולתי למנוע את הסיוטים מלבוא ולפקוד את שינתה. הייתי לצידה, קרוב מאי פעם, ולא הצלחתי לעשות שום דבר בכדי לתקן את הנזק שנגרם לה.

ניסיתי לדבר איתה כמעט בכל יום, לשכנע אותה לפרוק החוצה את הדברים שמכבידים עליה, רציתי להראות לה שלא משנה מה היא מחזיקה בפנים, היא תרגיש הרבה יותר טובה אם תשחרר את זה החוצה.

הייתי עקשן ונדנדתי לה, עצבנתי אותה וגרמתי לה לכעוס עלי, אבל היא לא מנעה את עצמה ממני, כמה דקות של מבט זועם והיא המשיכה הלאה, ניסתה להראות לי שהיא מצליחה להתמודד עם המשקל של הסודות בתוכה, אבל זה היה שקר, היא לא התמודדה, היא התמוטטה באיטיות.

כמה זמן בן אדם יכול להיאבק בקרב שגורלו להפסיד בו?

לדברים שאני שומרת בפנים יש יכולת לשנות חיים של בני אדם, לא לצד הטוב, לא יכולתי לשמוע את המילים האלו מבלי להרגיש את הדם בתוכי מתחמם, על מי היא ניסתה להגן בכזאת תקיפות, שהייתה מוכנה להקריב את עצמה?

לא. לא יכולתי לעמוד בחוסר מעשה ולראות אותה הולכת ונכלאת בתוך הסיוטים שלה. רציתי שהם ייעלמו, לעולמים, ישאירו אותה רק בשבילי.

זאת הייתה הסיבה לכך שהתקשרתי לדר. גלמן, להביא אותו לבוניטה ספרינגס עלה יותר משש מאות דולר, אבל אם היא תצליח להשתחרר מהרעל, כל דולר יהיה שווה את התוצאה.

דר. גלמן לא היה כמו שאר הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים, הוא היה קשיש חביב בשנות השבעים לחייו, אדם מבוגר שעבר לא מעט בחייו. הוא לא לבש חליפות יוקרתיות ולא החזיק מחברת עם הרישומים של לקוחותיו, הוא לא רשם הערות ולא דיבר אל המטופלים שלו כאל מטופלים, אלא כאל בני אדם, חברים לפעמים אפילו משפחה.

כשנכנסתי לראשונה לביתו בשכונת פרברים בשיקגו, בגיל שלוש עשרה, שבוע ימים לאחר מות אימי, הופתעתי לגלות בית מגורים פשוט. שום עמדת קבלה, אזור המתנה או משרד עבודה. הוא הוביל אותי אל עבר החצר האחורית שלו אשר הייתה מקושטת כולה בפרחים מגוונים, בכל הגדלים, הצבעים והצורות. התיישבנו על כיסא נדנדה ושתינו לימונדה שהכין בעצמו לפני שהגעתי. הוא היה הראשון שדיבר, סיפר לי את הסיפור מאחורי מות אביו בתאונת דרכים כשהיה קרוב לגילי. היה משהו בדרך שבה דיבר, כסבא המספר היסטוריה כואבת לנכדו הסקרן, לא רופא ומטופל, לא שני זרים, משפחה, אנשים שחולקים את אותו הכאב ומתמודדים עם החיסרון של הקרובים אליהם.

דר. גלמן הצליח לעזור לי לקחת את המוות של אמא שלי בפרופורציה, היה בי הכל, כעס, אבל, הבנה, הסכמה, חלקיקים שווים של רגשות מנוגדים שביחד הצליחו ליצור בתוכי שלווה, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מתוח, שבה צפיתי באמא שלי הולכת ונעלמת.

רציתי שיפעיל שוב פעם את הקסם שלו, הפעם על איילין, איבדתי את אמא שלי, אותה לא הצלחתי לקבל בחזרה.

איבדתי את איילין, אותה הצלחתי להחזיר לחיי, לא רציתי לצפות בה דוהה מהם.

אפילו שהקרבה בינינו הייתה מקסימלית, היה בינינו מסך בלתי נראה של מרחק שנוצר על ידי העקשנות שלה לא לשחרר, מסך שהרגשתי כי משימתי היא לנפץ אותו וגרום לו להיעלם.

“איילין אמורה לחזור בקרוב.” אמרתי והצעתי לו לשבת ולהמתין בסלון, הבאתי לו מים ופתחתי עבורו את הטלוויזיה, כשאני בעצמי, עמדתי לצד הדלת וחיכיתי שהרכב של בריאנה יכנס אל חניית הבית.

איילין נסעה למיאמי מוקדם בבוקר עם הבנות כדי לחפש שמלות לחתונה של ג’ני, אפילו שהארון שלה היה מלא בבגדים שהתווית עדיין הייתה מחוברת אליהם, בנות.

“זאת חייבת להיות מישהי מיוחדת, אם אתה מתאמץ למענה כל כך.” דר. גלמן, או פרנק – כפי שביקש ממני לקרוא לו, ציין באגביות בזמן שהעביר בין ערוצי הספורט.

“אין כמוה יותר בעולם.” הסכמתי והבחנתי ברכב החונה.

מריה, בריאנה, שלבי ואיילין יצאו ממנו כשבידיהן שקיות מבוטיקי יוקרה. יצאתי החוצה ועצרתי אותן מלהיכנס פנימה.

“תיסעו לעוד סיבוב בקניון, אני צריך את הבית לי ולברבי.” אמרתי להן וכרכתי את ידי סביב איילין שהביטה עלי המומה, הרגשתי שאני במרחק של שניות מהתקף הכעס שלה עלי, עם זאת, לא הייתה דרך אחורה.

“הבנו את הרמז.” מריה קרצה לאיילין ומשכה את בריאנה ושלבי בחזרה לכיוון המכונית, המחשבות שלה היה רחוק מלהיות נכונות.

“מה קורה?” איילין שאלה אותי מסוקרנת בזמן שהובלתי אותה לכיוון הבית.

“תבטיחי לי שלא תכעסי עלי.”  שלחתי לעברה מבט מתחנן, “אני מנסה לעזור לך.”

היא ניסתה להבין מה המשמעות של המילים שלי, “מה עשית?” שאלה וכבר הצלחתי לשמוע את נימת הכעס בקולה, אפילו שניסתה לא להסגיר אותה.

“רק תיתני לו הזדמנות.” אמרתי ופתחתי את הדלת, דחפתי אותה קלות פנימה ונעלתי אותנו בפנים.

“למי?” שאלה מבולבלת, ואז עיניה קלטו את דר. גלמן.

“שלום.” אמר והתקרב אלינו, “קוראים לי פרנק.” הציג את עצמו והושיט את ידו לעברה. איילין החליפה בינינו מבטים ואז בהיסוס לחצה את ידו, “ליל.”

“נעים מאוד, ליל. מה דעתך על טיול על החוף?” שאל בחביבות בזמן שהניחה את הקניות שלה על הדלפק במטבח.

“אל תיפגע אדוני, אבל אני לא יודעת מי אתה ומה אתה רוצה ממני.” אמרה ואז שלחה לעברי מבט של ‘מה לכל הרוחות קורה כאן’.

“ברבי,” צמצמתי בינינו את המרחק, “פרנק היה הפסיכולוג שלי אחרי שאמא שלי נפטרה, הוא מעולה בעבודה שלו, אני בטוח שהוא יוכל לעזור לך.” אמרתי ותפסתי את ידה. בשנייה שמילותיי הגיעו לאוזניה משכה אותי ממני, “בבקשה, תגיד לי שזאת בדיחה!” קראה בזעם והביטה עלי בארסיות. זהו זה, הרגשות השליליים כלפי צפו למעלה, הייתי מוכן להתמודד איתם.

“אל תהי כל כך אנטי, את תראי שזה יעזור לך.” אמרתי.

“אלוהים אדירים,” הצבע אזל מפניה בחדות שהפחידה אותי, “אתה לא שונה מהם.” מלמלה לעצמה ופנתה לעבר הדלת, מסרבת להביט עלי או על דר. גלמן.

“ברבי, עצרי.” השגתי אותה לפני שהגיעה אל היציאה וחסמתי את דרכה, “אני מבקש, ממך, תעשי את זה בשבילי.” התחננתי בפניה וליטפתי בעדינות את שתי זרועותיה, “אם אכפת לך ממני.”

היא הרימה את ראשה כלפי באיטיות, אכזבה בהקה בתוך עיניה האפורות, “חתיכת אידיוט כפוי טובה.” לחשה, “אם רק היית יודע.”

“יודע מה, איילין?! את לא מספרת לי שוב דבר!” הרמתי את קולי והבטתי עליה, עם אותה הרגשה קודמת, שאני מפספס משהו.

“ליל,” קולו של דר. גלמן מנע ממני להוציא מילים שהייתי מצטער עליהן אילולא היו נפלטות לאוויר.

“תלך, בבקשה.” היא השפילה את מבטה והביטה על ידיה שהחלו לרעוד, לא ידעתי אם היא מתכוונת אלי או אל פרנק. הייתי צריך לדעת ששום דבר טוב לא יצא מההגעה שלו לכאן אבל הנחישות שלי לטלטל אותה ולהוציא ממנה את השדים שלה מנעה ממני להקשיב לקול הפנימי שלי.

“דר. גלמן, אולי בפעם אחרת.” עזבתי את ידיה והתרחקתי ממנה, “אני אהיה איתך בקשר.” הוספתי ופתחתי את הדלת, מלווה אותו החוצה.

“אני אחכה לשיחה.” אמר וחזרתי לבית.

היא עמדה מול הכיור, המים זרמו מתוך הברז בזמן שידיה שכבו על קצה הדלפק וגופה נשען עליהן. יכולתי להבחין ברעד שלה מרחוק, ידעתי שהיא תגיב להפתעה שלי בצורה רעה אך לא חשבתי שגופה יגיב בצורה כזאת.

“ברבי,” פניתי להתקרב אליה ולבקש סליחה על כך שלא התייעצתי איתה קודם.

“פסיכולוג. באמת? אחרי שסיפרתי לך איזו טראומה אנשי המקצוע הזה השאירו לי? חוץ מלדחוף לי כדורים לגוף ולסמם אותי הם לא עשו שום דבר.” נאנחה  ושתפה את פניה.

“פרנק שונה, הוא א כמו האנשים שההורים שלך שלחו אותך אליהם.” ניסיתי להסביר לה שאני לא כמוהם, שהיו לי כוונות כנות לעזור לה, לא להזיז את הבעיות הצידה.

“אל תנסה להצדיק את עצמך. הם כולם אותו הדבר.”

“את לא הבאת לו אפילו הזדמנות!” קראתי בכעס, “הבן אדם הגיע מפאקינג שיקגו כדי לנסות לעזור לך!”

“אני לא צריכה עזרה!” הסתובבה אלי ושלחה לעברי את עוד אחד מהמבטים הארסיים שאפיינו אותה לאחרונה, ראיתי זאת, היא הייתה קרובה להישבר.

“נכון, את לא צריכה עזרה, את צריכה שמישהו יציל אותך מהתהום שאליה את מתקרבת.” אמרתי, “את כל כך ממוקדת בלשחק אותה סוהרת, כולאת בתוכך דברים שליליים שמזיקים לך, את לא מבינה מה נכון עבורך, אין לך מושג איך להתמודד עם עצמך או עם החיים שזכית בהם בחזרה.” התקרבתי אליה, ליבי היה מלא בתקווה שהיא לא רק תשמע אותי אלא גם תקשיב, רציתי שתבין איך זה נראה מהצד שלי, רציתי שתבין שהיא נלחמת, אבל בצורה הלא נכונה.

“בשביל זה הבאת אותו לכאן? בשביל שיציל אותי?” שאלה בקול חנוק, “בשביל שיגיד לי את כל מה ששמעתי עשרות פעמים?”

“בשביל שינסה להכניס לראש העקשן שלך את ההבנה שאת לא צריכה להילחם בשביל אף אחד, שאת צריכה לשחרר.”

הרגשתי חסר אונים, לא משנה באילו מילים השתמשתי, הן לא הגיעו למוחה.

“יש דברים שאי אפשר לשחרר!” צרחה בפני, קולה הדהד ברחבי הבית הדומם והכעס על פניה הפך למערבולת של כאב, איתה היא התעוררה בכל פעם מסיוטיה.

“קיבינימט, איילין! אין לי יותר כוח לסודות האלו.” לא האמנתי שאני צועק עליה בחזרה, שאנחנו באמת רבים אחד עם השני.

“אז תלך, תיעלם, אתה טוב בזה.” האדישות שלה הפתיעה אותי, כאילו לא אכפת לה ממני, כאילו אני כלום בשבילה, אוויר.

“בכזאת קלות את מוכנה לוותר עלי?” הייתי פגוע, מזועזע מכך שחשוב לה יותר להמשיך לייסר את עצמה מאשר להיות פתוחה איתי.

“באותה קלות שבה אתה וויתרת עלי.”  משכה בכתפיה, עיניה הפכו לאדומות, מוכנות לשחרר שובל דמעות החוצה.

“זאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיים שלי.” הסכמתי, ידעתי שאצטער על כך עד סוף חיי אבל הייתי בטוח שהשארנו את הנושא בעבר, “בבקשה,” התחננתי, “עבור מי את מקריבה את עצמך?” רציתי לדעת. לא. דרשתי לדעת.

היא שתקה זמן מה, נאבקה נגד רעד גופה, נגד הדמעות.

לא לחצתי עליה, סירבתי לעזוב את הנושא מבלי לדעת מה באמת קורה בתוכה, הייתי מוכן לחכות כמה שצריך. מבטה היה מושפל מטה. ידעתי שבליבה היא מתפללת שהאדמה תיפתח ותבלע אותה, שתמנה ממנה לענות על השאלה המאתגרת שלי.

“עבורך.” התשובה שלה תפסה אותי לא מוכן.

ציפיתי לשמוע כל שם אחר, ההורים שלה, מייסון, אנדרו, שלבי, אפילו לייסי, הייתי מוכן להתמודד עם כל תשובה אחרת, רק לא עם זאת.

זזתי לכיוונה מזועזע, “למה את מתכוונת?” שאלתי, “מה את לא מספרת לי?” תבעתי לדעת, מה אכל אותה מבפנים, שאסור היה לי לדעת על כך? מה הסוד שאותו שמרה ממני?

“אתה לא תצליח להציל אותי, אף אחד לא.” היא הרימה את מבטה ונעצה בי את עיניה ששום דבר מלבד ייסורים לא נראה דרכן.

“את לא מביאה לי לנסות.” לחשתי.

משכתי אותה אל תוך חיבוק וליטפתי את ראשה בעדינות, שנאתי את העקשנות שלה, ובאותו רגע, שנאתי את עצמי, על כך שאני הייתי הסיבה לכל מה שעברה, למלחמות הפנימיות שהתנהלו בתוכה.

“ממה את שומרת עלי?” שאלתי ועצמתי את עיני.

היא ניענה בראשה בשלילה, מסרבת לענות על השאלה שלי, “איילין, בבקשה.” הייתי שבור מהניסיונות שלי להוציא את האמת החוצה.

“אני לא יכולה.” בכתה אל תוך גופי, “אתה לא תוכל להתמודד עם זה.”

“להתמודד עם מה?!” לקחתי צעד אחורה ושחררתי את האחיזה שלי בה, “קדימה! תפגעי בי, תטיחי בי את האמת המרה, העיקר שתשתחררי ממנה!”

“אתה הכנסת אותי להיריון.”  היא החניקה יבבה וכיסתה את פיה בידיה, מצטערת על המילים שבקעו מגרונה.

הרגשתי את האוויר סביבי אוזל, זה לא יכול היה לקרות, היינו מוגנים, תמיד, בלי מקרים יוצאי דופן.

“ילדת?” שאלתי המום, מנסה להרגיע בתוכי את הכעס שלי כלפיה, על כך שהסתירה ממני את העובדה הזאת, כיצד יכלה לשמור ממני דבר שכזה?

היא ניענה בראשה לצדדים, “עברתי הפלה.”

“הרגת את התינוק שלנו?” אלו היו ארבעת המילים הראשונות שעלו במוחי, לעולם לא תיארתי שהיא מסוג הבחורות האלו, שיכולות להיכנס להיריון ולהפיל מבלי לספר לבן זוג שלהן, היא לא הייתה כזאת. סירבתי להאמין לכך.

“הגוף שלי,” היא התחילה לבכות בהיסטריה, “הם אמרו לי שהוא דחה את התינוקת שלי.” רגליה כשלו תחת גופה והיא התרסקה על הרצפה בישיבה, “הם אמרו לי שלא סיפקתי עבורה את הסביבה הנכונה להמשך ההתפתחות שלה.” הנשימה שלה החלה להיות לא סדירה, היא הפחידה אותי, “הם אמרו לי שלא היה שום דבר שיכולתי לעשות אבל אני ידעתי שזה לא נכון, אם הייתי מתאמצת יותר אולי הייתי מאבדת אותה.” איילין טמנה את ראשה בידיה.

עמדתי קפוא במקום, מחוסר יכולת לזוז, משותק.

לא הייתי בטוח שאי פעם הרגשתי כעס כה עוצמתי כמו באותו הרגע. כעסתי על עצמי, על כך שנפרדתי ממנה, על כך שהשארתי אותה להתמודד עם ההיריון לבד, על כך שלא הייתי לצידה כשאיבדה את התינוקת שלנו, על כך שהתנהגתי בצורה חסרת אחריות.

ואז, כמו ברגע הארה, הבנתי.

שלושת הוורדים השחורים, שלושת המלאכים הלבנים, הם היו האבדות שלה. היא לא איבדה רק את לייסי והתינוק שלה, אלא גם את התינוקת שלנו. שאלתי את עצמי מי האבדה השלישית, את התשובה לא אהבתי.

“למה לא סיפרת לי שאת בהיריון?” התכופפתי אליה ומשכתי אותה אל תוך ידי, היא רעדה כמו שלא רעדה מעולם.

“זרקת אותי ביום שבו באתי אלייך כדי לספר, הייתי כל כך המומה שלא יכולתי לחשוב באותו הרגע על לחלוק את החדשות, ואז הפכנו לזרים, לא רציתי אותך בחיים שלי, השארתי אותך בחוץ ואת התינוקת בפנים.”.

“אלוהים, ברבי,” הרגשתי את הדמעות גועשות בעיני ומתחילות לצאת החוצה בזרימה עוצמתית, “היית צריכה לספר לי, אסור היה לך לעבור את זה לבד.” כעסתי עליה ועל האופי הקשה שלה. היום שבו נפרדתי ממנה היה חרוט במוחי, אינו ניתן למחיקה, הייתי אידיוט, אבל היא, היא הייתה צריכה לספר לי, הייתה לי זכות מלאה לדעת, הייתי האבא.

“רציתי לספר לך, באמת שכן, אבל לא הצלחתי לאזור אומץ ולהתמודד איתך, הבטחתי לעצמי שכשהבטן תתחיל להיות מובחנת אחשוף הכל, אבל איבדתי אותה לפני שזה קרה ואז התאבלתי עבור שנינו בגלל שידעתי שעדיף לך לא לדעת בכלל, כי היית כועס עלי ואחרי התאונה לא היו לי כוחות להתמודד עם שוב דבר, היה טמון בתוכי יותר מדי כעס, אפס מקום להכניס עוד. הבטחתי לעצמי שאשמור הכל בפנים.”

זהו זה, הקלפים נפרסו על השולחן וחשפו מידע שלא ציפיתי לדעת. כל כך הרבה דברים עברו בתוכי באותו הרגע, כל כך הרבה מידע לעקל, הרגשתי שאני לא מצליח לעמוד בקצב. כל החלקים היו בידי, אחרי כל כך הרבה זמן, הצלחתי להרכיב את הפאזל.

הכעס שלה עלי, רגשות האשמה שלה, הסיוטים בלילה, השתייה המופרזת שלה במועדון אחרי שגילתה כי ג’ני בהיריון, לכל הדברים האלו היה דבר משותף, התינוקת שלנו.

התינוקת שאיבדנו ועל כך היא האשימה את עצמה שלא כצורך. היא מנעה ממני לדעת, מנעה ממני לחלוק איתה את הכאב, להתאבל, היא צדקה כשאמרה שלסודות שלה יש אפשרות לשנות חיים, היא שינתה את שלי, והרגשת האשמה בתוכי הייתה נוראית, הבנתי אותה, את הצורך שלה לקחת קרדיט על כל הדברים הרעים שקראו, אפילו שלא יכלה לעשות שום דבר בכדי למנוע אותם.

רציתי ללחוץ אותה חזק אלי ולעולם לא לשחרר, להתנצל עשרות פעמים על זה שנאלצה לעבור זאת לבד,

הרגשתי בחילה נוראית.

“אני צריכה קצת זמן לבד.” איילין אמרה אחרי שישבה בין זרועותיי במשך זמן מה ורק בכתה. היא ניסתה להתנתק מהמגע שלי, לא שחררתי אותה.

“אני צריכה הפסקה.” התעקשה, דחפה אותי ממנה ונעמדה.

“הפסקה ממה?” נעמדתי בעקבותיה וצפיתי בה מנגבת את זרמי הדמעות על פניה הנפוחות.

“ממך.”

למילים שלה הייתה אותה השפעה של סכין אל תוך הלב, אחרי הכל, אחרי כל מה שעברנו, מה שהיא רצתה זה מרחק?

“ברבי,” ליבי החל לפעום במהירות מסוכנת, היא סירבה להקשיב לי ויצאה בריצה מהבית, השאירה אותי לבד עם פחד ויגון שלא ידעתי כמותם.

 

☼☼☼

יכול להיות שעברו עשר דקות מאז שחצתה את מפתן הדלת ויצאה מחיי, אולי זמנית ואולי לתמיד, ויכול להיות שעברו שעות. לא ידעתי, הלכתי לאיבוד בתוך מערבולת של רגשות, זמן היה הדבר היחיד שלא היה אכפת לי ממנו.

כששמעתי מפתחות זזים בתוך המנעול, לשבריר שנייה הרגשתי הקלה, הקלה שנעלמה ברגע שראיתי את שלבי נכנסת פנימה בסערה.

“החברה כי טובה שלי!” היא צעקה עלי בצרידות וכעס, “איך יכולת לפגוע בה?” היא חטפה את האגרטל שעמד על דלפק המטבח ובתנופה חדה זרקה אותו לכיווני.

הזכוכית התנפצה על הקיר הקרוב אלי ורסיסיה התפזרו לכל עבר, בדיוק כמו החיים שלי.

“היא סיפרה לך?” שאלתי, מדמיין לעצמי אילו מחשבות רעות עוברות במוחה, שאכזבתי אותה, את איילין, את עצמי.

“איך היא יכולה לספר לי משהו, אם היא לא מפסיקה לבכות בהיסטריה?” הניחה את ידיה על מותניה ושלחה לעברי מבט זועף.

היא לא ידעה. אילולא הייתה יודעת האגרטל הזה היה פוגע בי ולא בקיר.

“אני אוהבת אותך תומאס, אבל חצית כאן גבול. כל מה שעשיתי זה להגן עליך ואתה היית חייב להרוס הכל? רציתי שתשמור עליה, לא שתפגע בה.” מילותיה היו כארס, הרגשתי אותו מתפשט בתוכי ופוצע אותי.

זה הגיע לי, באמת שכן, אחרי כל מה שעשיתי ולא עשיתי, נראה לי שמעולם לא באמת הצלחתי להסתדר עם האהבה שלי כלפי איילין, כל מה שעשיתי זה להמשיך לפגוע בה, אפילו מבלי לדעת זאת.

מאז שהגעתי לבוניטה ספרינג, כל הזמן הזה היא שמרה הכל בפנים, ידעה אמת שאני לא ידעתי, ובכל זאת החליטה להכניס אותי בחזרה לחייה אפילו שהנוכחות שלי הכאיבה לה. כל הזמן הזה חשבתי שאני עוזר לה, כשבעצם הפעולה הייתה הפוכה. מבלי שידעתי זאת, הקרבה בינינו הזכירה לה את מה שהיא איבדה, איבדנו.

“איפה היא?” שאלתי בהיסוס, ידעתי שאני צריך לתקן הכל לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהיא תחליט שוב פעם שהיא שונאת אותי, אם כי זה הגיע לי, אבל לא הייתי מסוגל להתמודד עם הרגשות האלו.

“זה לא משנה.” שלבי נאנחה ועלתה במעלה המדרגות.           צפיתי בה נכנסת לחדר של איילין, מוציאה תיק ספורט ששכב מתחת למיטה ומעמיסה לתוכו בגדים שלא היו שייכים לה. זה היה סימן לא טוב.

“שלבי, אני מתחנן.” חסמתי את הדלת ולא נתתי לה לצאת.

“הפעם אני לא יכולה להיות בצד שלך.” היא הביטה עלי בעצבות, קולה היה קר ויבש. היא איבדה את האמון שלה בי, ראיתי זאת בעיניה החומות. הצלחתי לפגוע גם בה.

“אני אוהב אותה.” סירבתי להקשיב להתנגדות שלה, “היא לא יכולה להוציא אותי מהחיים שלה, אני לא אתן לה.” יכול להיות שנשמעתי משוגע, אבל הרגשות שלי כלפיה חלפו את גבולות השפיות ממזמן, לטוב או לרע.

“תן לה זמן להיות עם עצמה.”

הזמן לא היה בן ברית עבורי.

“היא אצל בריאנה?” נותרתי עקשן.

השתיקה שלה הייתה תשובה חיובית.

“אני נוסע איתך.” אמרתי ופיניתי לשלבי את הדרך, היא סירבה לזוז והשפילה את עיניה.

“זה לא רעיון טוב.”

“את לא תוכלי לשנות את דעתי.”  הפצרתי .

היא שחררה אל האוויר אנחה וחלפה על פני, היא ידעה שהיא לא הולכת לנצח במערכה הזאת.

הייתי זה שישב מאחורי ההגה. זאת לא הייתה החלטה נבונה מאחר והמוח שלי לא חשב בצלילות, הייתי שרוי בתוך ערפל והתנועה על הכביש הייתה הדבר האחרון ששמתי אליו לב.

לחצתי על הגז ועברתי את המהירות המותרת, נחוש להגיע כמה שיותר מהר לבית של בריאנה.

כשהשמש החלה לשקוע ולסנוור את עיני, הבנתי כמה ארוך היה הזמן שבו ישבתי בחוסר תזוזה וחיכיתי לאיילין שתיכנס מבעד לדלת. שלוש שעות.

שלוש שעות שבהם חוויתי כאב של תקופת חיים שלמה, שלוש שעות של חוסר הבנה, שלוש שעות שבהם רעדתי מפחד כתוצאה מהמחשבה מחשבה שמה שהיה בינינו נגמר.

לא יכולתי לתת לזה לקרות, הרסתי כל כך הרבה דברים טובים בחיים שלי, נמאס לי מזה, רציתי למצוא דרך שבה אוכל לכפר על כל העוונות שעוללתי.

הלכתי לאיבוד, לחצתי על הגז והוספתי מהירות.

“תומאס! אתה תהרוג אותנו!” שלבי צעקה וקולה צלצל באוזני, שמעתי אותו אבל לא יכולתי להגיב.

אולי הייתי בי תקווה סמויה שרכב כלשהו יפגע בי ואז אחוש את הכאב שהרגישה איילין, אולי רציתי למצוא את עצמי על מיטת בית חולים כשהיא לצידי, מסרבת לעזוב אותי, בין אם מתוך דאגה אמתית או רחמים. אולי.

אבל כשחלפתי על פני האור האדום ברמזור, מכוניות צפרו לעברי ושלבי צרחה עלי בקול מפוחד עד השמיים, הבנתי שאני לא רוצה לסכן את החיים שלה.

הורדתי את הרגל מדוושת הגז וחזרתי למהירות המותרת, התנשמתי בכבדות, מבועת מהמחשבה באיזו קלות יכולתי לפגוע בחיים של שלבי בגלל דברים שלא נגעו אליה.

“אני מצטער.” מלמלתי כשקלטתי את מבטה המבוהל.

“יכולת להרוג אותנו.” זעמה, “אתה משתמש במוח שלך לפעמים?”

לא. פעלתי על אינסטינקטים.

“אני לא יודע מה נכנס בי.” התנצלתי שוב כעבור חמש דקות ועצרתי את הרכב מול הבית הצבוע בצבע ירוק עדין, מבעד לחלון הצרפתי קלטתי את בריאנה צופה בנו בעוד שיצאו מהרכב.

“מה הוא עושה כאן?” פתחה את הדלת, שאלה את שלבי ומנעה ממני להיכנס פנימה, היא עמדה בצורה מאיימת וחסמה את הדלת בגופה הקטן.

“אתה לא יכול להיכנס.” פנתה אלי ולכסנה את עיניה בזעף.

“ומי יעצור אותי, את?” גיחכתי, היא היוותה איום.

“אם צריך, אני.” הקול של דין הגיע מבפנים וכעבור שניות הוא בעצמו נעמד מאחורי בריאנה ותמך בה. הבוגד הזה.

“אתה אמור להיות בצד שלי!” קראתי בכעס, לא האמנתי שאחרי כל שנות החברות שלנו הוא באמת יכול לחבור למתנגדי.

“אל תצעק!” בריאנה קראה לעברי בלחישה צורמת ונתנה לי אגרוף חלש בחזה, “היא רק נרדמה.”

“אני לא אעיר אותה.” הבטחתי בתקווה שאצליח לעמוד בהבטחה.

“המילה שלך לא שווה שום דבר.” בריאנה המשיכה להיות עקשנית, התכונה הזאת אפיינה כל תושב של בוניטה ספרינגס או רק את החברים של איילין?

“תני לי לעבור.” המשחקים נמאסו עלי ובדחיפה קלילה עברתי את המחסום שהיא ודין יצרו.

פניתי לעבר המדרגות שהובילו לקומה השנייה, היא הייתה חייבת להיות באחד מחדרי השינה למעלה. אף אחד לא ניסה לעצור אותי מלהגיע אליה, לשמחתי.

נכנסתי אל תוך חלל שבכל אחד משלושת קירותיו שהקיפו אותו עמדה דלת עץ לבנה. הדלת הראשונה הובילה לספרייה ריקה, השנייה לחדר שינה ריק והשלישית לאיילין.

נכנסתי בשקט והתקרבתי אליה.

היא שכבה על הצד כשכפות ידיה שמשו עבורה כרית, פניה היו אדומות, עינה ושפתיה נפוחים מבכי, כל חולצתה ושיערה רטובים. היא שכבה בדממה, נשימותיה היו ארוכות וסדירות, שונות לחלוטין מהנשימות הכבדות והמתייסרות שבדרך כלל פקדו אותה בשינתה.

להגיד שלא כעסתי היה שקר.

כעסתי על כך שבלעדי הייתה שלווה יותר מאשר איתי. אני רציתי להיות זה שמקנה לה את השקט הדרוש, לא ההפך.

חלצתי נעליים ונשכבתי בעדינות במקום הריק לצידה.

נמנעתי מלגעת בה על אף שרציתי, שכבתי על הגב והבטתי על התקרה הלבנה, פחדתי להעיר אותה, לגרום להצפת דמעות מחודשת.

במוחי עברתי על המילים שאגיד לה כשתתעורר, על ההתנצלויות שהייתי חייב לה ועל ההבטחות שהייתי נחוש להבטיח לה ולעולם לא להפר אותן.

חשבתי על דר. גלמן ועל כך שבאופן מסוים, הנוכחות שלו כן הצליחה לגרום לה לשחרר את הסוד שלה בקול, שוב פעם, מבלי לעשות הרבה, הוא עמד בעבודתו.

זה היה רעיון רע להביא אותו בדיוק כמו שזה היה רעיון טוב, אולם לא קיבלתי את התוצאה שלה קיוויתי, אבל היא הייתה עדיפה מכלום.

עצמתי את העיניים ונתתי למסך השחור לכסות את עולמי.

 

☼☼☼

“אבא! אני מפחדת. הילדה הקטנה שלי לחשה לי בזמן שהידקתי את הקסדה על ראשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היא התכוונה לנסות לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, לא ידעתי מי נרגש יותר, אני או היא.

פעלתי על פי כל ההוראות. פרקתי את גלגלי העזר, התאמתי את גובה האוכף, חבשתי קסדה ובחרתי את המיקום, הפארק האהוב עליה, היום היה שמשי וחמים, מלווה ברוח נעימה ומלטפת. היא הייתה מוכנה, לבושה במגנים מכף רגל ועד הראש, לחוצה לקראת הניסיון הראשון שלה.

“זה בסדר מתוקה,” עודדתי אותה, “אני אהיה לצידך, ואם אראה שאת מתכוונת ליפול, אתפוס אותך במהירות.” הבטחתי לה, ידעתי בליבי שהיא לא הולכת להיפגע בגלל רכיבה על אופניים, לא כשאני זה שעומד לצידה.

“תזכרי, אל תסתכלי הצידה, למטה או למעלה, רק קדימה. תהיי מרוכזת רק במה שלפנייך. תדוושי, בדיוק כמו שדיוושת עם גלגלי העזר. אל תפחדי, אני אחזיק אותך מאחורה ואשמור עלייך, הכל יהיה בסדר.” אמרתי לה ונישקתי את קודקוד הקסדה שלה. היא הביטה בי בעיניה האפורות שקיבלה מאימה וראיתי את החשש בעיניה, גם אני פחדתי לרכב בלי גלגלי עזר, זה היה תהליך ארוך להיגמל מהם, אמא שלי ליוותה אותי לאורך כל הדרך, זה גם מה שהתכוונתי לעשות עם ביתי.

“ואם אפול ואשבר?” שאלה והעבירה את ידיה הקטנטנות על הצמה השחורה שלה. היא תמיד עשתה זאת כשחששה, משום מה, הפעולה של ליטוף שיערה הרגיעה אותה.

“אני לא אתן לזה לקרות.” הבטחתי וחייכתי, “את עוד תראי.”

היא הנהנה בראשה מעלה ומטה והניחה את ידיה על הכידון. תפסתי את מוט האוכף וייצבתי את האופניים.

“תתחילי לדווש.” אמרתי.

היא הקשיבה בקולי והניחה את רגליה על הפדלים, בהתחלה חששה לסובב את רגליה, לא דחקתי בה. זזנו באיטיות, האופניים התנדנדו מצד לצד אך היו רחוקים מנפילה, הייתי דרוך לכל מקרה.

“אל תזיזי את הכידון לצדדים.” אמרתי וכששמעה בקולי, הרעידות פסקו. היא החלה לדווש יותר ויותר מהר, רצתי אחרי ופחדתי לשחרר, שמה תיפול אם אאבד את אחיזתי בה, הבטחתי לה שאשמור עליה.

“אני נוסעת!” היא קראה בשמחה והגבירה את המהירות.

“כל הכבוד מתוקה!” שמחתי לשמוע את קולה המאושר.

ליוויתי אותה חמישים מטרים נוספים, ואז כמו שנדרש מכל הורה לעשות, שחררתי. היא אפילו לא הבחינה בכך שאני כבר לא רץ אחריה, היא המשיכה לנסוע קדימה, ישר, מבלי להציץ אחורה, מהר וכנגד הרוח.

ואז לפתע, היא נעלמה. לא בנתי איך ולא הבנתי לאן.

“תינוקת!” צעקתי אל תוך החלל סביבי, “תינוקת!”

חיפשתי אחריה בכל הפארק, לא היה לה זכר, כאילו לא הייתה קיימת כלל, היא נעלמה.

“תינוקת!” צרחתי והתמוטטתי על ברכיי, הקול הרך שלה לא נשמע בחזרה. הילדונת שלי נעלמה, צעקתי אל תוך האוויר, בכיתי בקול, חיפשתי אחר מה שלא היה קיים, לא לחלוטין. את השמיים הכחולים והבהירים החליפה סערה חזקה, גשם, ברקים ורעמים שהרעידו אותי מבפנים, הכל הפך לקודר.

“הזהרתי אותך.” הקול של איילין הגיע מאחורי.

 הסתובבתי אחורה, היא עמדה שם, לבושה בשחור מכף רגל עד הראש, שמלה שחורה, נעליים שחורות, כפפות שחורות, כובע שחור, אפילו שפתייה היו צבועות בשחור, ומה אם לא זר וורדים שחור, היה בידיה.

היא התכופפה והניחה את הפרחים על המדרכה, מולי.

“הזהרתי אותך.” חזרה על עצמה בלחישה והתיישבה על ברכיה במרחק לא גדול ממני. עיניה הביטו אל תוך שלי, וראיתי, שהיא מנהלת קרב, ואני נכנסתי לתוכו, עומד לצידה, מתאבל על מה שיכול היה להיות, על מה שהיה ונעלם.

 אלו היינו אני, היא, והפרחים השחורים שבינינו, אשר באיטויות, הפכו לאפר.

 

☼☼☼

התעוררתי אל תוך לילה, מזיע, מבוהל ומתנשף.

זה היה חלום רע. ממש רע.

הבטתי הצידה, ונרגעתי כאשר ראיתי כי איילין עדין ישנה, רגועה.

אף פעם לא הייתי טיפוס שחווה חלומות, במיוחד לא סיוטים, אבל כשאחד מהם הצליח להגיע אלי, הבנתי עד כמה גדולה ההשפעה שלהם. לא היה לי ספק כי מה שאני ראיתי, היה עוד כלום לעומת מה שהתחולל בסיוטים של איילין, לא הבנתי איך הצליחה לסחוב אותם לאורך כל הזמן הזה.

חיבקתי אותה ומשכתי אותה אלי, לא יכולתי לסבול את המרחק ממנה. שכבנו כפיות, גבה כנגד בית החזה שלי.

ספרתי את הנשימות הארוכות שלה, שבדרך פלא הצליחו להרגיע אותי.

“רציתי לקרוא לה לידיה.” שמעתי את הקול החלש והשבור שבקע ממנה.

חיברתי את השם לפנים היפייפות שהופיעו ונעלמו בחלומי, הוא התאים לה.

“לידיה.” חזרתי על מילותיה ונרדמתי שוב פעם.

 

כשהתעוררתי בבוקר למחר הייתי לבד על המיטה, שום זכר לאיילין. התיישבתי והבטתי על המקום הריק לצידי, על הכרית שכב פתק עם השם שלי כתוב בכתב ידה המסודר של איילין, הרמתי אותו ברעד.

לפעמים גם האהבות החזקות ביותר, גורלן להסתיים.

 

 

 

 

 

איילין ותומאס

איילין פרק 12.

 

“תודה.” הודיתי למייסון ולקחתי את ספל התה מידיו, ניחוח הארל גריי חדר לאפי ומילא אותו בריח האהוב עלי.

ישבתי על המיטה בחדר השינה שלי כשאלבום התמונות הישן שלי ושל לייסי שוכב מולי. לא נגעתי בו כמה חודשים, התוכן שלו הכאיב בצורה יותר מדי חדה, נכללו בתוכו החיים שבהם באמת הרגשתי מאושרת, קלפים קטנים שהזכירו רגעים גדולים ובלתי נשכחים, רגעים שהזכירו לי את כל מה שאיבדתי.

בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה הצלחתי לאזור מספיק אומץ כדי לפתוח את האלבום הזה ולעיין בחיים הקודמים שלי, הרגשתי שאני חייבת להסתכל עליה, לראות את הפנים היפות שהיו לה, את החיוך הקורן שלה שיכול היה להאיר את הסמטות האפלות ביותר בעולם.

פרצתי בצחוק למראה התמונה הראשונה, שתי אחיות מחופשות, לייסי בת האחת עשרה לבושה כרקדנית בלט עם שמלת טוטו ורודה, שהייתי בטוחה כי אמא עדיין שמרה אותה איפה שהוא בבית, ותינוקת קטנה בת שנה עם פרצוף בוכה מחופשת לשפן עם אף ורוד במיוחד.

דילגתי לתמונה מיום ההולדת השלישי שלי, עוד הפעם הייתי על הידיים של לייסי והפעם חייכתי חיוך רחב שהסגיר את צמיחת שיני הבינה העקומה שהייתה לי. חייכתי אל אחותי הגדולה שדגדגה אותי והסתכלה עלי באהבה והערצה.

כל האלבום היה מוקדש לשתינו, בכל תמונה ראיתי את הפנים שלה מחייכות מאושר, את הילדות שלנו נפרסה כנגד עיני ,את הרגעים המאושרים שחלקנו אחת עם השנייה.

קולה היה חסר לי, כך גם השירים שהייתה שרה לי בכל לילה כשהייתה משכיבה אותי לישון, פחדתי לשכוח אותו, שיום אחד אתעורר ולא אזכור כיצד נשמעה וכמה עדין ומלאכי היה קולה, זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי.

במציאות אחרת הייתי יושבת ומדפדפת ביחד איתה באלבום התמונות, כשהיא חיה ונושמת, ומקשיבה לסיפורי הילדות שלנו שהסתתרו מאחורי התמונות הללו.

במציאות אחרת היא הייתה זאת ששומרת עלי ולא מביאה לי לאבד את עצמי בעולם כל כך מסובך.

במציאות אחרת היא הייתה הופכת לאמא, לאישתו של דרק, לכל מה שאי פעם רצתה להיות, היא הייתה חיה את החיים שהגיעו לה, שנלקחו ממנה באכזריות.

“אני ואנדרו תמיד קינאנו בקשר שלך עם לייסי.” מייסון התיישב לצידי בעוד שהמשכתי לדפדף הלאה, “הייתה לכן מן שפת סתרים שרק אתן ידעתן לדבר בה, לייסי אף פעם לא הייתה קרובה אלי או אל אנדרו באותה הצורה שבה הייתה קרובה אליך. אמא תמיד שכנעה אותנו שזה בגלל היותכן בנות אבל בליבי ידעתי שגם אם אחת ממכן הייתה נולדת כזכר, המצב לא היה שונה.” הוא הניח את ידו על כפתי והביט בתמונה שלי ושל לייסי ממסיבת יום ההולדת החמש עשרה שלי. שמעתי את העצב בקולו, אף פעם לא חשבתי שהוא ואנדרו הרגישו מבודדים מאיתנו, הידיעה הזאת רק גרמה לי להרגיש רע יותר ממה שהרגשתי.

“ליל, את ידעת שלייסי בהיריון, נכון?” שאלתו בקעה כלחישה מיוסרת מכאב.

נזכרתי בימים שהגיעו אחרי ההתעוררות שלי בבית החולים, אמא הייתה בהלם, חזרה ושאלה אותי פעם אחר פעם אם ידעתי משהו על כך שלייסי נושאת ילד ברחמה, עניתי בשלילה עד שהפסיקה לשאול, זה היה הסוד שלנו, לא התכוונתי לחשוף אותו רק בגלל שהיא מתה.

הייתה לה סיבה מספיק טובה לשמור את דרק ואת המשפחה הקטנה שבנתה רק לעצמה, בזמן ההוא פשוט לא יכולתי לספר להם, שמה זאת תהיה בגידה בלייסי ובביטחון שלה בי.

“ליל?” מייסון הזכיר לי שהוא עדיין ליד, התחושה הפנימית שלו לא הוליכה אותו שולל, הבנתי שהוא ידע, אבל הוא רצה לשמוע זאת ממני. דמעה בודדה יצאה מעיני וזלגה במורד לחיי עד שנפלה על התצלום, בדיוק על פניה של לייסי.  הנהנתי בחיוב, “היא רצתה לקרוא לו בנג’מין.” אמרתי, דרק רצה לקרוא לו קווין, הוויכוחים שלהם בנושא היו הדבר הכי חמוד שאי פעם הייתי עדה אליו.

“היא רצתה את הילד הזה?”

“יותר מכל דבר אחר בעולם.” עניתי.

“היא הייתה בקשר עם האב?”

היא לא הייתה רק בקשר איתו, היא הייתה מאוהבת בו עד השמיים.

הבנתי מאיזה מקום מגיעות השאלות של מייסון, הוא היה צמא למידע, מידע שלא יכולתי לחשוף בפניו.

להמשיך לחיות בסודיות הייתה בחירה משותפת שלהם, אילולא דרק היה רוצה להיחשף בפני המשפחה שלי הוא היה עושה זאת, שנה וחצי של הזדמנויות עמדו בפניו, הבנתי מדוע בחר לא לעשות זאת, כיבדתי את ההחלטה שלו.

“מייס,” פניתי אל אחי הגדול וניסיתי להביט אליו בפנים מעודדות, ההבעה העצובה על פניו חשפה בפני שלא משנה מה אגיד או אעשה, העצבות לא תיעלם, “יש דברים שאני לא יכולה לספר, גם אם הייתי רוצה.”

“וזאת מדוע?”

“לייסי הייתה מאושרת, היה לה את כל מה שהיא רצתה מהחיים האלו, זה מה שחשוב.” סירבתי לענות על השאלה שלו.

“תמיד שנאתי את הסודות ששמרתן מאיתנו, הבנים.” מייסון נאנח בכבדות.

הסודות שאני ממשיכה לשמור, לא תיקנתי אותו, פשוט המשכתי לדפדף בזיכרונות.

כמו אורחת בספרייה, הוצאתי ספר מהמדף, הבטתי בתוכנו, קראתי אותו, לשניות בודדות נכנסתי אל תוך חיים שנראו עבורי כזרים, וכשסיימתי להתפעל מהשוני במציאות, החזרתי אותו והעברתי הלאה. הזיכרונות שלי הפכו לספרים, הצצות מהירות לתוך חיים שכבר מונחים על קרקעית הים, הזיכרונות הישנים האלו היו טובים, מה שהכפיל את הכאב בהווה.

 

 

☼☼☼

“אני אספר לך כיצד זה נראה מהצד,” מייסון עזר לי לפנות את הכלים המלוכלכים שנערמו בכיור לאחר ארוחת הערב  המפוארת שהכנתי לכבוד עזיבתו.

עברו חמישה ימים מאז שהשתכן בחדר השינה השכן לשלי, עם כמה שאהבתי את אחי הבכור, הייתה לו יכולת מחרידה להציק לי ולעלות לי על העצבים, אמרתי לו שהוא צריך לחזור הביתה, הוא לא קיבל זאת בהבנה, אבל העיקר שקיבל.

ההורים עמדו לחזור לארצות הברית למחרת, הם לא ידעו שום דבר על תקרית האלכוהול שלי וסיכמנו שכך זה צריך להמשיך להיות, חוסר הנוכחות של אנדרו ומייסון בשיקגו תעלה במוחם מספר סימני שאלה, מאחר והם לא עוזבים אותה אף פעם, אפילו לא כדי לבקר אותי. זה נשמע נורא, אבל זה לא, התא המשפחתי שלנו מתפקד בצורה טובה יותר שכשיש בינינו מרחק פיזי, כמות הפעמים שבהן צעקתי על מייסון בימים שחלפו, שלא בכוונה תחילה, רק הוכיחה את התיאוריה הזאת.

נסעתי לסופר מרקט במרכז העיר, קניתי את המצרכים למנת הבשר האהובה של אחי ולהפתעתי, ולהפתעת סובבי, הצלחתי לארגן ארוחת ערב מפוארת, עסיסית וטעימה, הסעודה האחרונה לפני הטיסה שלו.

למרות שניסיתי לשכנע את מייסון לעלות למעלה ולהמשיך לסדר את המזוודה שלו, הוא התעקש להישאר לצידי ולעזור לי עם העבודה השחורה, מה שהדהים אותי, הואיל ובשש עשרה וחצי שנותיי הראשונות, הוא לא התקרב לסבון כלים וכנראה גם לא ידע מה ההבדל בינו לבין סבון רגיל.

“תספר לי מייס, כיצד זה נראה מהצד.” חזרתי על דבריו והעברתי את הספוג המסובן על הצלחת שעליה שכב פעם סטייק.

“מהצד זה נראה כאילו נעלת את הדלת ואת מכריחה את השדים שלך לבלות איתך, במקום לשחרר אותם החוצה.” אמר והביט עלי ברכות ודאגה.

“תפסיק.” הזהרתי אותו, לא היה לי עניין לדון על כך שוב פעם.

“אני יודע שאני מכעיס אותך, אבל ליל, תביני, את רק בת תשע עשרה. מאז התאונה ההיא, הבעיה שלך היא שאת בחיים, אבל לא יודעת כיצד לחיות.”

“אני לא רוצה לחיות את החיים האלו, אני רוצה לשרוד אותם.” לחשתי בעצבות, מייסון נאנח. הוא לא הבין אותי, לא ציפיתי ממנו לעשות זאת, אומנם גם הוא איבד את אחותו הגדולה, אך הוא לא חווה את הדברים שאני חוויתי, הוא לא נאבק בקרבות שנלחמתי בהם, הוא הצליח להתגבר על המוות של לייסי, אני לא, ספק אם יום אחד אצליח להתעורר אל תוך בוקר שבו כבר לא יכאב לי על האובדנות שחוויתי בחיי.

“את ילדה ממורמרת, בלתי נסבלת ועקשנית. אם אנער אותך מספיק חזר, השטויות שאת מחזירה בראש שלך ייפלו החוצה?” רטן ברוגז.

“לא, אבל אני לא מבטיחה לא להרים עליך יד.” חייכתי והשענתי את ראשי על כתפו הרחבה. הוא נישק את קודקוד ראשי ונאנח שנית.

“בוא לא נדבר על דברים עצובים.” אמרתי וניסיתי למחוק את המצב רוח הירוד שתקף אותי, “תספר לי על הבת זוג החדשה של אנדרו, הוא לא אמר עליה אפילו מילה אחת במהלך השהות הזמנית שלו בבית החולים לצידי.” ביקשתי. חיי האהבה של אנדרו היוו את מוקד השאלות הגדול ביותר שלי בימים האחרונים, מאז שנזרק על ידי אליסיה, החברה היחידה שהצליח להיות איתה בקשר תקופה ארוכה, לא שמעתי ממנו שום חדשות על בחורות אחרות.

הזדהיתי עם כאב הפרידה שלו גם אם לא ידע זאת, ההרגשה הזאת, של ריסוק הלב לחתיכות קטנות הייתה מוכרת עבורי יותר מכל תחושה אחרת. כששמעתי מאמא שאנדרו התחיל לצאת עם מישהי חדשה, לא יכולתי שלא להסתקרן מי היא וכיצד הצליחה לגרום לאחי לצאת מהדיכאון שהיה שרוי בו.

אנדרו בעצמו לא דיבר איתי על הזוגיות שיש לו או אין לו, הוא לא שונה ממני בתחום הזה, הוא שמר הכל בפנים.

מייסון היה הדרך היחידה שלי לקבל קצת מידע ורכילות.

“קוראים לה טסה, היא בת עשרים ושתיים, סטודנטית לגרפיקה. הם הכירו במסיבת יום הולדת של הנרי בלייק, אחד השותפים העסקיים שלנו והחבר הכי טוב שלה או משהו כזה. הם יוצאים, יותר מזה אני לא יודע. הוא לא הכיר אותה להורים, ולי באופן אישי, לא יצא לפגוש אותה.”

“ואיך כייל..” עצרתי את עצמי, “אבא,” תיקנתי את דברי, “קיבל את העובדה שהוא יוצא עם מישהי שבחרה ללמוד מקצוע הומני ולא כלכלה או מנהל עסקים?”

“את יודעת, יש לו את מצבי הרוח שלו, לפעמים הוא עובר על הדבר בשתיקה ולפעמים הוא דוחק בו לסיים את הקשר.”

איזה בן אדם חולני, “זה כל כך לא הוגן.” התמרמרתי, כל הרגשות השליליים שלי כלפי כיילב התחזקו, מילא היחס שלו כלפי היה מובן ומוצדק מבחינתו, אך כיצד יכול היה למנוע מבנו, שללא ספק הוא בנו הביולוגי, לחוות אושר?

“אל תדאגי, אנדרו יודע לעמוד על שלו.” מייסון ניסה לעודד אותי ונכשל.

“זה לא אומר שהוא יכול להתנהג אליו בצורה כזאת.”

אף פעם לא הבנתי כיצד היחסים בין כיילב לבניו עובדים, מצד אחד הם במלחמה תמידית ומצד שני הם מצליחים לחיות בדו קיום שליו ומתעתע.

“ראית אותה?” העברתי את הנושא מהאדם היחיד ששנאתי בכל ליבי, השיחה לא עליו, אלא על אנדרו.

“ברשת החברתית.” מייסון הנהנן בחיוב וניגב את ידיו במגבת המטבח היבשה ששכבה לא רחוק ממנו. הוא הוציא מכיס מכנסיו את הטלפון שלו ונכנס לפרופיל של החברה המסתורית של אנדרו, העונה לשם טסה רייבן.

לא נדרש עבורי זמן רב בכדי להבין מי היא, הפנים החייכניות שנפרסו על המסך הגדול היו מוכרות עבורי, עיניים בצבע חום דבש, שיער שטני בתספורת קארה, האודם האדום שאפיין את הלוק התמידי שלה.

טסה רייבן הייתה אחותו של החבר הכי טוב של דרק, טי.ג’יי. התיאור עד כמה העולם קטן תיאר את הסיטואציה באופן מדויק.

“היא נראת חמודה.” אמרתי, היא לא רק נראתה כזאת, זה היה האופי שלה. יצא לי לפגוש אותה פעם אחת, כשהייתי בת חמש עשרה וחצי, במסיבת יום ההולדת של דרק. טי.ג’יי הביא את אחותו כדי שלא אהיה המתבגרת היחידה במסיבה.

ביני לבינה נוצר קליק ברגע הראשון, אילולא הנוכחות שלה הייתי מתה משעמום, אנשים מבוגרים לא ידעו כיצד לחגוג בצורה נכונה. זכרתי כיצד סיפרה לי על החלום שלה ללמוד אומנות בלוס אנג’לס, כנראה לשם לא הצליחה להגיע, אבל אל אחי כן.

לא טי.ג’יי, לא טסה, ולא שום חבר אחר של דרק ידעו על הקשר הרומנטי שלו עם לייסי, בעיניהם, הם היו רק ידידים קרובים, לא מעבר. יכולתי להיות בטוחה בקשר אליה, וגם אם במקרה תפלוט את העובדה שאני והיא כבר נפגשנו, הנימוק יהיה הגיוני.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא להתפלא מצירוף המקרים המוזר.

“היא נראת טוב, אבל זה לא אומר שום דבר על האישיות שלה.” מייסון הסכים איתי בזמן שדפדפתי הלאה בתמונות וחקרתי את הבת זוג החדשה של אחי, אשר לא השתנתה כלל מאז הפגישה היחידה בינינו.

“אנדרו אף פעם לא יצא עם מישהי בעלת אופי רע.” אמרתי והחזרתי לו את הטלפון.

“אנדרו היה בקשר עם אליסיה.” הוא מיהר לבטל את דברי.

“כשהוא התחיל את הקשר איתה היה לה אופי נעים וחביב, זה שהיא השתנתה במהלך השנתיים של הזוגיות שלהם זה כבר דבר אחר.”

“אני כל כך שונא אותה בגלל מה שהיא עשתה לאנדרו.” מלמל בכעס וחזר לשטוף את הכלים המסובנים שנערמו בערימה.

“אנחנו באותה סירה.” הסכמתי איתו, אליסיה קינג הייתה אדם מחוק מבחינתי, היא פגעה באנדרו, משמע פגעה בי, ויש גבול לכמה פגיעות אני יכולה לסבול במהלך תקופת חיים אחת.

“ומה איתך, קשר באופק?” התעניינתי, אם כבר מדברים על אהבה.

“אני נהנה מחיי הרווקות.” ארבע מילים שהשתמש בהן בכל פעם שמישהו ביקש לדעת מה קורה בחיים האישיים שלו.

“ואני לא אלרגית לתפוחים.” אני כן, לביס אחד הייתה יכולת להכניס אותי לחדר מיון במצב קריטי, עברתי זאת.

“אני מקווה שאת לא מגדלת בחצר האחורית שלך עץ תפוחים.” מייסון החמיץ לעברי פנים.

“כבר לא.” עניתי, “התקופה הזאת מאחור.”

“אני שמח לשמוע זאת. אני לא יודע מה הייתה עושה אם הייתי מאבד עוד אחות.” מבטו הוצף בכאב, הוא את הכוס הנקייה על שיש הגרניט, ואז, בהפתעה, מבלי לנגב את ידיו, משך אותי לחיבוק של מוחץ במיוחד.

“תפסיק. להיות. כזה. מניאק.” צחקתי וניסיתי להשתחרר מהאחיזה החזקה שלו, החולצה שלי נספגה במים מסריחים בסבון כלים.

“בחיים לא.” התנגד לדחייה שלי ולפני שהבנתי מה קורה הוא כיוון אלי את זרם המים מהדוש, ואני כולי, הפכתי למטלית רטובה מהלכת.

“אני הולכת להרוג אותך.” צעקתי עליו והכנסתי אגרוף אל תוך הכתף שלו, הוא סגר את המים וברח ממני.

מצאתי את עצמי מרגישה שוב פעם ילדה קטנה, שרודפת אחר אחיה במטרה להזיק לו, לאחר שהוא גרם לה להתעצבן.

רגעים כאלו, בהם חזרתי לילדות, בהם הרגשתי מטופשת, מבודרת ומעוצבנת, רגעים כאלו גרמו לי להודות לעולם על כך שהביא לי במתנה את אחיי, על כך שהם לצידי בזמנים האלו.

 

☼☼☼

“אל תשכחי לזכור לחיות.” אלו היו מילות הפרידה של אחי ממני.

צפיתי בו נעלם דרך שער העלייה למטוס, כלי הטיס הפרטי של אנדרו נמצא בשימוש, המטוס של ההורים אי שם בטוקיו, מה שהוביל לירידה של מייסון לעם הפשוט והרגיל שטס עם חברות תעופה אמריקאיות במחלקת עסקים. זה לא שהוא התלונן, הוא מעולם לא היה מפונק, אפילו שהיו למשפחה שלנו אמצעים כלכליים גבוהים בהרבה מהממוצע.

תחושת אכזבה אחזה את בטני בזמן שנפרדתי ממנו, היציאה של מייסון מחיי היום יום שלי, משמעותה חזרה למציאות הקודמת, חזרה לתומאס. לא הצלחתי להתרגל לקרבה בינינו, אבל אהבתי אותה. היה בה משהו ממגנט, במגע שלו, בדרך שבה הביט בי, לפעמים, הוא הצליח לגרום להיסטוריה בינינו להימחק, לשניות בודדות, הרי בסופו של דבר היא תמיד תהיה שם ותמיד תצוף למעלה, אך הרגעים האלו בהם הרגשתי טוב, ערכם היה עצום עבורי.

“למיטה?” תומאס שאל אותי וכרך את זרועו סביב מותני, הנהנתי בהסכמה והשענתי את גופי על שלו כדי לא להירדם בעמידה.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, נותרנו בשדה התעופה עד שהמטוס המריא, זאת הייתה מסורת האחים שלנו, האחד לא עוזב את הטרמינל עד שהשני בשמיים.

“אני יכול לעשות קסם, לא תצטרכי להזיז את הרגליים ותגיעי לחדר השינה שלך בכל זאת.” תומאס הציע בליווי צחוקו המהפנט בזמן שפיהוק כביר תפס אותי לא מוכנה.

“תמיד הייתה לך נטייה להגזים במחוות.” אמרתי והתחלנו להתקדם אל עבר היציאה.

“אני אקח את זה כמחמאה.”  חייך, הרמתי אליו את ראשו וצפיתי בעיניו הכחולות בורקות כנגד האורות הבהירים באולם שהנחילו תחושה אל אמצע יום באמצע הלילה.    הכרתי את המבט על פניו, שביעות רצון, שמחה, אושר.    הוא השיג אותי, אני אפשרתי זאת, ועדיין לא הייתי בטוחה שזאת החלטה חכמה או נכונה. לא יכולתי להגיד שהוא הפך אותי למאושרת מאחר והאושר עזב את גופי, מוחי ונפשי לפני זמן רב, אבל הוא כן הפך את האומללות לנסבלת, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל דבר אחר, בגלל שידעתי, שיום אחד אחד מאיתנו הולך להתפוצץ על השני, וכשזה יקרה נחזור להיות זרים, ליבי לחש לי, בפעם הבאה לא תצליחי לאסוף את השברים, האמנתי לו.

“הייתי נותן הכל כדי לדעת על מה את חושבת עכשיו.” הוא אמר בזמן שהבטתי אל עומק עיניו היפייפות.

“ליל?” הקול המוכר למחצה הגיע מאחורי והציל אותי מהתייחסות למילים המאתגרות של תומאס. הסתובבתי באיטיות והבחנתי כי במרחק לא גדול מאיתנו עמד קונור, הבחור מהלילה שבו עבדתי בתור ברמנית ב’לבלס’, לצידו עמדה מזוודה ענקית.

“היי.” אמרתי והתקרבתי, משאירה את תומאס כמה צעדים מאחורי, “איך השפה שלך?” שאלתי והבטתי על הפצע שנראה כי עבר לשלבי החלמה.

“מבריאה.” ענה בקול לא פחות עייף משלי, “טסה לאן שהוא?”

“ליוויתי את אחי, הוא חוזר לשיקגו.” עניתי, “חוזר הביתה?”

“כל חופשה גורלה להסתיים.” נאנח בעצבות והעביר את מבטו אל תומאס, אשר את נשימתו החמה התחלתי להרגיש על קודקוד ראשי.

“אולי תכירי בינינו?” שמעתי את קולו הנמוך, הוא אפילו לא ניסה להסתיר את נימת הקנאה בקולו.

“זה קונור,” אמרתי, “הוא עזר לי עם בעיה אחת לפני כמה ימים.” הבטתי לעבר קונור, “וזה אמ.. ה..” השתתקתי לרגע. לא ידעתי עד כמה נכון יהיה להציג אותו כחבר שלי, אם כי לא דיברנו על הסטטוס שלנו, “זה תומאס.” אמרתי בשקט וצפיתי בשני הזכרים לוחצים ידיים אחד עם השני,

“החבר שלה.” הקול הקשה של תומאס היה רועם וחד, הוא ענה לי על השאלה שלא שאלתי בקול.

העיוותים הקטנים על פניו של קונור הסגירו את העובדה שהלחיצה של תומאס כנראה הייתה חזקה יותר מהרצוי, משכתי בעדינות את ידו וניסיתי להרגיע את הרוחות שלא היו אמורות להיות כה רועמות. תסריטי הקנאה האלו היו מוכרים עבורי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה וכנראה גם לא הפעם האחרונה שהייתי ואהיה עדה להתקפי הקנאה ו’זכר האלפא’, אפילו בימים שתומאס ואני עדיין לא היינו בני זוג, ההתנהגות שלו כלפי גברים אחרים שהייתי איתם בקשר הייתה זהה.

“בכל מקרה,” אמרתי תוך כדי פיהוק ארוך במיוחד, “כדאי שנחזור הביתה.” פניתי לתומאס, “היה נעים לפגוש אותך.” סובבתי את ראשי אל קונור וחייכתי בנימוס, “תודה על העזרה.”

“העונג כולו שלי.”

“שתהיה לך טיסה נעימה.” אמרתי, כשהודה לי פניתי ללכת לכיוון היציאה, מהרהרת במוחי אם אספיק להניח את ראשי על הכרית הרכה שלי לפני שהשמש תזרח.

“ליל?” הקול של קונור עצר אותי בפעם השנייה, הסתובבתי, במשך כמה שניות הןא הביט עלי בדממה עם מבט שהסגיר שמשהו עומד על קצה לשונו והוא תוהה האם יהיה נכון לבטא את המילים בקול או שמה, לשמור אותן בפנים.

“כן?” שאלתי חסרת סבלנות, בטוחה בבטני כי מה שיש לו לומר לא יאמר בקול, טבעה של האנושות לשמור הכל בפנים.

“מצטער, לא משנה.” אמר והוכיח לי כי יכולת קריאת האנשים שלי לא השתבשה במהלך החודשים האחרונים. חייכתי בנימוס וחזרתי להתרחק ממנו. היד של תומאס הייתה עטופה סביב מותני והחזיקה אותי בצמידות אליו, “במה בדיוק הוא עזר לך?” שאל בסקרנות כשנימת הקנאה עדיין בקולו, כמה טיפוסי עבורו.

“אדם כשיר ובעל בטחון אינו מסוגל לחוש קנאה בשום דבר. הקנאה היא תמיד סימפטום של חוסר ביטחון עצבני.” ציטטתי את המשפטים מאחד הספרים האהובים על לייסי, ‘די זמן לאהבה’ של רוברט היינליין, אותו היא הכריחה אותי לקרוא פעמיים.

“את קוראת לי חסר ביטחון?” תומאס שאל, צוחק ומנסה להישמע פגוע מדבריי. שתקתי והנהנתי בחיוב. שום מילה לא נאמרה יותר עד שהגענו לרכב שלי. יכול לראות באופן מוחשי את הגלגלים מסתובבים בראשו ומעכלים את ה”עלבון” שזה עתה זרקתי עליו, אולי לא היה לו נעים לשמוע זאת, אך זאת הייתה האמת, שיתמודד איתה, ואם אינה מוצאת חן בעיניו, שינסה לשנות אותה.

“תנהג אתה.” פתחתי את הרכב והנחתי את המפתח בידיו, הייתי עייפה מדי כדי לשבת מאחורי ההגה. תומאס התיישב במקומו בדממה, התיישבתי לצידו וכיוונתי את הכיסא בצורה מספיק נוחה להירדמות.

דקות לאחר מכן עמדנו בפקק ביציאה משדה התעופה, פקק שהפתיע אותי מאחר והשעה הייתה מוקדמת במיוחד, ציפיתי מאנשים לישון בזמן הזה ולא להאריך את זמן ההגעה שלי הביתה.

השענתי את ראשי על משענת מושב הרכב ועצמתי את עיניי שהפכו לאדומות ודומעות. רציתי לישון וזה מה שעשיתי, נפלתי אל תוך החשכה מבלי לדעת מה מחכה לי הפעם, שינה אמיתית או ביעותים מכאיבים.

 

כשהרמתי את עפעפי ונחשפתי לאור הבוהק של השמש החמה הייתי בתנועה. תומאס לא צחק כשאמר שיכול לקחת אותי עד המיטה מבלי שאצטרך להזיז את גופי.

ידיו היו כרוחות סביב גופי וראשי נטמן בחזהו, ההליכה שלו הייתה קלילה ומהירה, לא נראה כי המשקל שלי הכביד עליו.

“תחזרי לישון.” לחש וקולו העביר צמרמורת על עורי, שמעתי בקולו ועצמי את עייני.

כשהגענו לחדרי הוא הניח אותי בעדינות על המיטה וקילף מגופי את נעלי הספורט, את הג’ינס הצמוד ואת הטי שירט. אחר כך תפס את מקומו על המזרן הרך לצידי ובתנועה חדה משך אותי אל חיקו, לא הייתה קיימת הרגשה נעימה כהרגשת עורו כנגד עורי, הוא היה חמים ומוצק, מקנה ביטחון ומרגיע, כמו תרופת פלא למחלה שאינה מאובחנת.

הנחתי את ראשי על זרועו וכיסיתי בידי את ידו שעטפה את מותני ונחה על בטני, הוא הצמיד אותי אליו. הרגשתי את בית החזה שלו עוkה ויורד כנגד גבי, הנשימות החמות שלו דיגדגו את עורפי.

“את יודעת,” לחש אל תוך אוזני, “קשה לי לא להיות חסר ביטחון בכל מה שקשור אלייך.”

“נדבר על זה אחר כך, תיתן לי לישון עכשיו.” מלמלתי והתכסיתי במצעי הכותנה המצרית הנעימים ביותר שאי פעם היו לי, המוח שלי היה ברקיע אחר, לא רציתי לדבר על שום דבר.

“When I wake up I’m afraid, somebody else might take my place.

When I wake up I’m afraid, somebody else might take my place.

Keep on dreaming, don’t stop giving, fight those demons.

Sell your soul, not your whole self

If they see you when you’re sleeping, make them leave it

And I can’t even see if it’s all there anymore”

הוא שר עבורי והקול הנעים שלו הצליח להדליק פינות כבויות בלב שלי ששכבו בחשכה זמן ארוך מדי.

 

“המחיר שווה את ההזדמנות השנייה, מי כמוך יודע זאת.” הקול הגיע מקצה המיטה, תומאס דיבר בטלפון. ידעתי שאם אסגיר סימן לכך שאני ערה השיחה תיפסק, התעוררתי עם מצב רוח חטטני במיוחד, צותתי.

“אבא, אלו מילים יפות, אבל הן לא עובדות עלי. אם היית שואל אותי פעם אחת מה באמת אני רוצה מהחיים האלו השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת עכשיו.” הקול שלו היה שקט ורם בו זמנית, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותו מדבר עם אביו בצורה כזאת, בחוסר הסכמה. מאז ההיכרות שלי עם תומאס, לא נחשפתי לאף סיטואציה שבה הדעות בין מר. סמית’ לתומאס היו חלוקות, עד אותו הרגע, קול פנימי שקט הצביע עלי כעל האשמה בכך.

“אבא, אין לי דבר יקר ממנה, אני מצפה ממך להבין זאת.    אני לא חוזר לשיקגו בסוף הקיץ, זאת עובדה, תצטרך להתמודד איתה גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך.”

המילים שלו המיסו אותי מבפנים.

הוא ניתק את השיחה והרגשתי את המקום הריק לצידי מתמלא בנוכחות שלו.

“כמה הספקת לשמוע?” השאלה הפתיעה אותי מאחר ולא זזתי או הוצאתי צליל מפי בזמן שדיבר. הסתובבתי ונשכבתי על צד גופי כשפני מופנות כלפי פניו, עיניו צפו בי מתמקמת בנוחות על הכרית הרכה.

“קצת.” הודיתי, “הוא כועס?”

“הוא די המום, אבל לא הייתי קורא לזה כעס.” הסביר והניח את ידו על ידי ברכות, “תקשיבי, בקשר לאתמול.” הוסיף, “אני מצטער אם הבכתי אותך או גרמתי לחוסר נוחות עבורך, אני פשוט חייב להודות שמה שמתרחש בינינו, עם כמה שזה מרגיש נכון, הסיטואציה מבעיתה אותי מפחד. הדרך שבה את מצליחה להשפיע עלי חזרה להיות מוכרת ויכול להיות שאני אחצה לפעמים גבולות כלשהן מבלי שאשים לב לכך, אם את מרגישה לא בנוח, תגידי לי ואנסה להפסיק.”

“זה מה שקרה בפעם הקודמת?” שאלתי, מעקלת את המילים שלו, “הרגשת חוסר ביטחון וחטפת רגליים קרות?”

“ההבנה שאנחנו אחד שלם משמעותה שאני רק חצי.” הודה בשקט, לצערי, הבנתי על מה הוא מדבר מאחר וחוויתי את אותה ההרגשה בניסיון הראשון שלנו להיות ביחד, עם זאת, לעולם לא הייתי חותכת את הקשר בגלל הסיבה הזאת.   היינו שלם, וכשעזב אותי הפכתי להיות שאריות של בן אדם, קטנה יותר מחצי.

“אני לא אצליח לעבור עוד התרסקות.” הזהרתי אותו, “אין לי מספיק כוחות נפשיים להתמודד עם זה עוד פעם.”

“אני יודע,” משך את גב כף ידי ונישק אותה, “אני לא מתכוון לפגוע בך לעולם.” הבטיח לי, מתכוון, זאת הייתה מילת מפתח כה חשובה שלא הבין עד כמה משמעותית היא בהבטחה הזו, “ואני לא אתן לאף אחד אחר לפגוע בך.”

רציתי להאמין לו, אבל בתוך עומק ליבי הסדוק ידעתי שאין טעם לקחת את המילים האלו ברצינות, אפילו שרציתי להאמין לשקר המתוק שלו, תומאס היה הדבר המסוכן ביותר שהכרתי, יום אחד הוא יהרוס אותי מחדש גם אם יעשה זאת בחוסר מודעות ובחוסר כוונה.

“אני אוהב אותך.” אמר ונישק את שפתי ברכות, בימים האחרונים שמתי לב כי המילים האלו הפכו עבורו כאוויר לנשימה, אם רק הייתי מספיק אמיצה הייתי אומרת לו אותן בחזרה, אך הפחד בתוכי מנע ממני לבטא אותן בקול, אמירתן משמעותה הודאה בכך שאני שלו לחלוטין, והיו בתוכי חלקים שהייתי חייבת לשמור לעצמי, חלקים חשוכים וקרים מלאים בסודות מכאיבים שתפקידי היה לשמור עליהם בכל מחיר, גם אם הדבר אמר כי אצטרך למנוע מהגבר הזה לשמוע את וידויי רגשותיי.

הוא חיכה לשמוע אותן בחזרה, מלא באמונה כי הפעם אצליח לשחרר אותן החוצה, אך נאלצתי לאכזב אותו, בפעם המי יודע כמה.

הנחתי את ידי על עורפו ומשכתי את פניו קרוב לשלי, מצח כנגד מצח, אף כנגד אף, שפתיים כנגד שפתיים.

ניסיתי לכפר על ההרגשה הנוראית הזאת בנשיקה עמוקה וסליזית, מרה ומתוקה בו זמנית, פולשנית ולוהטת כמו יום קיצי במיאמי.

תוך שניות ספורות האוויר סביבנו התחמם והרגשתי את מעמקי גופי מתחילים להיות יותר ויותר צמאים לקרבה אליו, למגע בינינו, הוא היה מים ואני צימאון, הרגשתי שכדי לשרוד אני חייבת למלא את עצמי בעזרתו.

מבלי לנתק את השפתיים העפתי את השמיכה הצידה וטיפסתי על תומאס, הוא תפס את הירך שלי ועבר למצב ישיבה, הייתי עליו, עם רגליים מפוסקות ולשון טמונה בתוך פיו, חוקרת אותו, רוצה עוד מהטעם המיוחד של חוסר השפיות שלנו.

ידיו טיילו על גבי, הותירו על עורי שובל של עקצוצים חשמליים ורעד. המגע שלו טלטל אותי, הרגשתי שאני מתמוססת ונמסה לתוכו, מאבדת את עצמי בתוך חלום מתוק ונכנסת מחדש לזיכרונות שנשמרו במדפים המרוחקים ביותר ומאובקים ביותר בספריית הזיכרונות שלי.

השפתיים שלו התרחקו משלי והשאירו אותי מיוסרת מהניתוק הפתאומי, הן עברו במורד צווארי ברפיפות, נישקו את עורי החשוף והבוער, פילסו את דרכן מטה.

“אלוהים.” גנחתי כשלשונו הגיעה אל השדיים שלי ואצבעותיו שיחררו אותי במיומנות מהחזייה הצמודה. הרגשתי את הנשימה שלו הולכת והופכת לכבדה יותר, הזיקפה הקשה שלו ננעצה בחלק הפנימי של ירכיי, רציתי אותו בתוכי וכשהרים אלי את עיניו שצעקו לעברי הזדקקות, הבנתי שהוא רוצה אותו בתוכי לא פחות ממני.

“אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם את עדיין לא מוכנה.” אילולא הייתי כה מגורה, המילים שלו היו הורסות את הרגע האינטימי שחלקנו בינינו. הוא עדיין לא הבין שאני מסוגלת לתת לו את כולי, אם כי אין הרבה מה לתת, הוא נתן לי אהבה שיכלה לחמם את האיברים הקפואים בתוכי, רציתי שימיס אותי לחלוטין.

“אני שורפת גשרים.” אמרתי ודחפתי אותו אחורה, שורפת כדי שלא תהיה לי דרך לברוח. גופו התרסק על המיטה וראשו על הכרית, עיניו ננעלו על שלי בזמן שרכנתי לעברו והתנפלתי על פיו שנית, רוצה עוד מההרגשה שהלשון שלו עוררה בי.

שדי נחלצו כנגד החזה שלו, בעוד שידיו נטמנו בשיערי ומשכו אותי אחורה, ניתקו אותי ממנו בחוסר רצון.

בתנועה מהירה הוא דחף אותי לצידו וכיסה את גופי בגופו.

הייתי כלואה בין המזרון הרך לבין גופו החם, כנועה בין העבר שלנו ולהווה. פיו טייל על כל נקודה בגופי שאליה הצליח להגיע, הוא לא הפסיק לגעת בי, לא רק מבחינה פיזית. ידיו הגיעו אל כל המקומות הכבויים בתוכי והציתו בהם אש לוהטת ומסוכנת שיכלה לכלות בתוכה את כל עולמי, הן נגעו בי וליטפו את המקומות הכואבים ביותר, גרמו לתחושת ההקלה, אחלשו את הכאב המייסר, סחפו אותי למקום מרוחק שרציתי להישאר בו לנצח.

“אני אוהב אותך.” הוא לחש אל תוך אוזני ונישק את צווארי, המילים האלו היו הדבר היחידי שיצא מפיו שבאמת האמנתי לו, מסיבה מסוימת, הוא אהב אותי, מגיל ארבע עשרה, עם הפסקות או בלעדיהן, הקשר שלנו לעולם לא היה חברי בלבד.

“אני צריכה אותך.” עניתי בתשובה, אלו היו שלוש מילים עם משמעות שונה, המקסימום שיכולתי להוציא מגרוני בכדי לראות לו שאם יעזוב אותי שוב פעם לעולם לא אשוב להיות אותו הדבר.

המילים האלו היו האור הירוק שלי, פיו כיסה את פי בזמן שהפשיל ממני את תחתוני התחרה שתאמו לחזייה הזרוקה בקצה החדר ואליהם הצטרפו הבוקסרים שלן. נותרתי ערומה מתחתיו, חשופה לחלוטין, חסרת הגנה מפני הגבר המסוכן שעמד לגרום לי להיות מוצפת מחדש בעונג שהיה חסר לי במשך זמן רב מדי.

איברו נדחק כנגד שלי, ובתנועה מהירה הוא נדחף פנימה, “אלוהים, כן!” גנחתי בקול כשנסוג אחורה ונדחף לתוכי שנית.

את לא תוכלי לאהוב אף אחד אחר באותה דרך שבה את אוהבת אותי, אנחנו מתאימים אחד לשני בצורה יותר מדי מושלמת.

קולו מהעבר הדהד במוחי בזמן שהתענגתי על החיבור הפיזי שנוצר ביני לבינו, זאת הייתה ההבטחה שלו לאחר שעשינו סקס בפעם הראשונה, היא נעלמה ממוחי לתקופה ממושכת וחזרה אליו במכה מהירה, כשהתחברנו אחד לשני מחדש.

הוא צדק, לא משנה מה, אף פעם לא אוכל לחוות את אותם הרגשות כלפי מישהו אחר, לא רציתי לחוות את הרגשות האלו כלפי מישהו אחר, רציתי אותו בתוך עולמי, בפינה המיוחדת בנפשי שהוקפאה ונשמרה עבורו, בפינה שהתמוססה והתחממה ברגע שחזר.

 

☼☼☼

“אני מציעה לקחת את מערכת היחסים שלנו צעד אחד קדימה.” עיניו של תומאס היו נעוצות בבטני בזמן שהוציא את המשפט מפיו, קצות אצבעותיו רפרפו בדגדוג על הקעקועים שכיסו את הצלקות מהתאונה.

“אנאלי לא בא בחשבון.” שלחתי לכיוונו מבט מאיים שגרם לו לפרוץ בצחוק מקסים ושובה לב.

“לא לזה התכוונתי.” חייך, “אני רוצה שתספרי לי מה המשמעות של הקעקועים האלו, ספרתי חמישה שונים.”

“לא לכל קעקוע חייבת להיות משמעות.” אמרתי והכנתי מתחת לראשי כרית נוספת שהגביהה אותי, רציתי שתהיה לי תצפית טובה יותר על הגבר היפיפה ששכב לצידי ולא הפסיק לגעת בי.

“ברבי, אני מכיר אותך מגיל ארבע עשרה, לכל דבר יש משמעות עבורך.” אמר בקול רציני והעביר את אצבעותיו על הציור של שלושת הוורדים השחורים, אשר מגבעולם זלגו טיפות דם אדומות.

“ורדים שחורים מסמלים טרגדיה, מאבק פנימי ועצבות.” נאנחתי בכאב, “זה לא משהו שהמצאתי, פשוט הרגשתי שזה המקום הנכון לציור הזה. שתינו נפצענו בבטן, הפציעה שלה גרמה למות התינוק ודימומו והפציעה שלי גרמה לאיבוד דם רציני ופגיעה באיברים הפנימיים, יצאתי עם מהניתוח עם עשרים וחמישה תפרים וצלקת באורך שלושים סנטימטרים.”

אצבעותיו ירדו מטה ונחו על הצד החיצוני של הירך שלי עליה היה מצויר מגדל אייפל גדול ומרשים, “פריז הייתה העיר האהובה על שתינו.” אמרתי, “אתה יודע שבכל קיץ טסנו לצרפת לשלושה שבועות, לבקר את סבתא וסבא שלנו. מחלון דירתם נגלה לנו הנוף של המגדל, אהבנו לצפות בו מואר בלילה ולטייל בעיר במהלך היום, אפילו שבילינו שם מעט זמן זה היה הבית שלנו יותר מהבית בשיקגו.”

“והפציעה?” שאל והביט אל תוך עומק עיני.

“הזכוכית של השמשה הקדמית שנשברה דקרה אותי, היה לי זיהום שהסתבך ונשארתי מצולקת.” עניתי והוא נישק את הצלקות המכוסות בקעקוע.

“הדלת?” עבר לציור השלישי על המותן שלי.

“דלת לחדר הסודות והזיכרונות.”

“היא לא הולכת להיפתח אף פעם?” שאל בכבדות והרים את מבטו אלי, העיניים שלו ביקשו ממני להיחשף, להקריב עבורו את ההבטחות שהבטחתי לעצמי, ללייסי.

“יש דברים שצריכים להישמר בפנים.” אמרתי.

“אני לא מסכים איתך, לפעמים קל יותר לפרוק.” ביטל את דבריי.

“ומה אז? לדברים שאני שומרת בפנים יש יכולת לשנות חיים של בני אדם, לא לצד הטוב.”

“אל תקריבי את עצמך בשביל אף אחד אחר.” הקול שלו היה רך לעומת דברים, אם רק היה יודע מה אני שומרת בפנים, הוא לא היה מביט בי באותה הדרך שבה הביט עלי באותו הרגע.

“המלאכים מסמלים את האבדות בחיי.” עברתי לקעקוע הבא שהיה מצויר על מותני, חדר הסודות היה אחד הקעקועים שעליו רציתי לדבר הכי פחות.

“שהם שומרים עלייך לא משנה איפה הם נמצאים?” שאל ובחן את הדמויות הלבנות.

“משהו כזה.”

מבטו ירד אל עבר שורש כף ידי שלי, שם היה הקעקוע האחרון, סנונית צבעונית התפרסה על גבי קוטר של שמונה סנטימטרים, היא צוירה כאילו בנויה מרסיסים, חלקיקים קטנים שהרכיבו תמונה שלמה ומרהיבה.

“זה לא מכסה צלקות מהתאונה, נכון?” קולו הפך לשבור בעוד אצבעותיו עברו על גבי קווי הגבול של הציפור, הוא ידע גם מבלי שהייתי צריכה לספר לו.

“היה לי רע.” הודיתי בכאב, “כאילו מתתי והמשכתי לחיות בתוך חיים שלא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם.”

“שמעתי את מייסון ואנדרו מדברים עם הרופא בבית החולים, ניסית להתאבד מפעם אחת?”

“שלוש.”

“אני כל כך מצטער.” לחש ושילב את אצבעותיו בשלי, “הייתי צריך להיות ליד.” יכולתי לראות שהוא באמת מתחרט על המרחק ששם בו אותנו, מתחרט על השגיאות שעשה.

“אחרי התאונה המצב הנפשי שלי היה כל כך גרוע ששלחו אותי לכל הפסיכיאטרים בשיקגו, אחד אבחן אותי כחולת מלנכוליה, השני כסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, השלישי אמר שיש לי דיכאון מז’ורי, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת דה-ריאליזציה, דיסתימיה, דיכאון פסיכוטי, מאניה דיפרסיה. הם הכניסו אל תוך הגיליון הרפואי שלי שמות של מחלות נפש ודחפו לי תרופות חזקות שהפכו את המצב שלי לגרוע יותר. אף אחד לא הבין מה באמת אני מרגישה בפנים ועם מה נאלצתי להתמודד, ההורים שלי העדיפו לשלם שש מאות דולר בשעה לפסיכיאטר מזדיין מאשר לשבת ולדבר איתי בצורה נורמאלית, האחים שלי היו רחוקים ממני אפילו שהיו קרובים, הבנתי שאני לא היחידה שאיבדתי אחות אבל הוואקום שאליו נכנסתי הפך אותי לזומבי מהלך. לא יכולתי להמשיך לשאת את הכאב או לשתות את התרופות שחנקו אותי מבפנים, לא רציתי לחיות בעולם שבו לייסי קיימת או לקחת חלק בהצגות שההורים שלי הפיקו בכדי להראות לכלום שאנחנו ממשיכים לתפקד אפילו שזה לא היה נכון. הצטערתי על כך שאני לא הייתי זאת שמתה בתאונה ההיא, רציתי להחליף מקום עם לייסי, האמנתי שהיוצרות התבלבלו ולקחו את האדם הלא נכון והייתי בטוחה כי אם אצטרף אליה אז אפסיק להרגיש את הכאב. בהתחלה ניסיתי לחתוך את עצמי, מייסון מצא אותי מחוסרת הכרה בחדר השינה שלי והזמין אמבולנס, הדימום נעצר בבית החולים והשתחררתי ממנו אחרי שבועיים מבלי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי בגלל שההורים שלי היו נגד כך שבת למשפחת גריימס תיכנס לבית משוגעים.  בפעם השנייה ניסיתי לגרום לניסיון ההתאבדות שלי כתאונה, מיץ תפוחים ירוקים סחוט. אותה תוצאה, שבוע בבית חולים ושחרור הביתה.

בפעם השלישית שתיתי עד אובדן הכרה, המצב היה דומה למה שקרה בשבוע שעבר, הרעלת אלכוהול, שטיפת קיבה, שחרור עם המלצה לראות פסיכיאטר.” סיפרתי, “הייתי נחושה להיעלם, וכשהבנתי שלא אצליח להיעלם לחלוטין בחרתי לעזוב ולנסות לחיות רחוק מכל הדברים הרעים שקרו לי. לצערי השדים ממשיכים לרדוף אחרי מבפנים ואני צריכה להמשיך להיאבק בהם לא משנה באיזה מקום אני נמצאת, רחוק מהבית או קרוב אליו.”

“את כבר לא לבד.” הוא אמר וכרך סביבי את זרועותיו, החיבוק שלו היה מוחץ וקשה, כאילו חשב שאם יחבק אותי מספיק חזק כל החלקים השבורים שלי יחזרו להיות יחד, צמודים אחד לשני, שלמים, “למה דווקא סנונית? ולמה רסיסים?” שאל ונישק את קודקוד מצחי ברכות.

“סנונית מסמלת תקווה.” עניתי והרמתי את ידי, בחנתי את הציור, “מאז אותו היום החיים שלי הפכו לרסיסים של תקווה. שייקספיר אמר פעם כי לאומלל אין רפואה מלבד תקווה, אימצתי את זה המילים האלו לעצמי.”

“תקווה למה?”

“לכך שיום אחד אתרפא.” אמרתי.

“ממה?”

“מהכאב שכרוח באובדן.” לא יכולתי שלא להישמע כבדה כשמילים אלו יצאו מפי.

“את יודעת, חום הורג חיידקים.” חייך בעצבות.

“נכון,” הסכמתי איתו, “תחמם אותי?”

“תמיד.” הבטיח ועלה עלי, מחץ אותי, וגרם לי ללכת לאיבוד ביקום אחר.

 

☼☼☼

הזדחלתי אל תוך שורטים קצרים, לבשתי גופייה משוחררת ויצאתי מהחדר על קצות האצבעות. תומאס נרדם ואני לא רציתי להעיר אותו, השעות האחרונות היו אינטנסיביות במיוחד ומענגות במיוחד, הגיעה לו קצת מנוחה. מבעד זאת, לא יכולתי להישאר קרובה אליו מבלי לרצות מעבר למגע פשוט, הייתי זקוקה לו בכל המובנים.

מפאת התיאבון שהתפתח אצלי בחרתי ללכת על ארוחת צהריים עשירה בקלוריות והזמנתי מהמסעדה האיטלקית בקצה העיר את המנות המשמינות ביותר.

מבעד החלון הפתוח לרווחה הבחנתי בשלבי שהייתה עסוקה בהתעמלות היוגה היומית שלה, הוצאתי מהמקרר בקבוק מים קרים והצטרפתי אליה. האוויר בחוץ היה חמים אך הרוח קרירה, קרני השמש קפחו מעל ראשי וליטפו את עורי, האוקיינוס השקט זעק לכיווני “כנסי פנימה!” וזה מה שהתכוונתי לעשות, אחרי ארוחת הצהריים.

“תראו מי הועילה בטובה לצאת מחדר השינה.”  שלבי אמרה בזמן שעברה מתנוחת יוגה אחת לאחרת, “בפעם הבאה שאת מחליטה לזיין את האח החורג שלי זרקי לכיווני אזהרה כדי שאעזוב את הבית.” העלתה חיוך על פניה והרימה את עפעפיה באיטיות.

“אלוהים אדירים, אני מצטערת.” מיהרתי להתנצל וניסיתי להבין איך יכולתי לשכוח מהנוכחות של שלבי בחדר השינה ממול, נסחפנו כל כך רחוק, התנתקנו מהמציאות, אפילו לא עלה בדעתי שהיא מספיק קרובה בכדי לשמוע הכל.

“אני מזהירה אותך שאם את רוצה לדבר על הסקס הלוהט שהיה לכם, תפני לבריאנה, ג’ני או מריה, גם אם הוא לא אחי הביולוגי הוא עדיין אחי ואני לא רוצה להקיא את ארוחת הבוקר שלי החוצה בגללו.” הזהירה אותי והתיישבה על החול, התיישבתי לצידה וצפיתי בגלים הרגועים.

“אל תדאגי, אני לא מתכוונת לדבר על חיי המין שלי עם אף אחד, בניגוד אלייך.” הקנטתי אותה, “לספק פרטי פרטים זה התפקיד שלך ושל מריה.” חייכתי.

“אגב מריה, היא שוב פעם יוצאת עם הבן של ראש העיר, הפעם הוא זה שהתחנן להיפגש איתה. היית מאמינה? היא כמו עכביש, תופסת את כולם ברשת.”

“כל אחד והכישורים המיוחדים שלו.” הסכמתי, “מתי את מתכוונת לטוס לשיקגו?” שאלתי, השיחה שלה עם הוריה הייתה אמורה להתקיים בקרוב מאחר והמעבר לאנגליה נקבע לתאריך בעוד שלושה שבועות מאותו היום.

“את כבר מסלקת אותי מהבית שלי?” צחקה ועיניה הבזיקו בשובבות.

“כן,” גיחכתי, “כדי שאוכל לזיין את אחיך בכל פינה ריקה בבית.”

“אלוהים אדירים, אישה! את הופכת להיות אני!” המצב רוח שלה היה מבודר במיוחד, “בעוד כמה ימים.” ענתה על השאלה שלי, “אבלה שם שבוע, אחזור לבוניטה ספרינגס ומכאן כבר לאירופה. ואז כבר לא נהיה קרובות כמו שאנחנו עכשיו.” נאנחה.

“שטויות, בשביל זה יש אינטרנט.” מחיתי וחיבקתי את גופה הדביק, “את תקועה איתי לעולמים.” עודדתי אותה.

“אין לי ספק בכך, אבל בכל זאת, מדינה אחרת, אנשים זרים, מציאות חדשה, אני אולי לא מציגה זאת אבל אני מבועתת מפחד.”

“לפני שנה וחצי, כשאמרתי לך שאני מפחדת לעזוב את שיקגו אמרת לי ‘השינוי אינו רק חיוני לחיים, הוא החיים עצמם’, תחשבתי אותו דבר. אנגליה הולכת למות עלייך.”

“ואת? אני לא רוצה לקבל הזמנה להלוויה שלך בדואר.” המצב רוח שלה התהפך והפך לקודר, “אני באמת אוהבת אותך, אבל שכחת מה היא הדרך הנכונה לחיות את החיים. מי יכוון אותך?”

“אל תדאגי לי.” ניסיתי להרגיע אותה, “יש לי תחושה שאני לא הולכת להיעלם מהעולם בזמן הקרוב.”

“אמרה זאת שהייתה מאושפזת בטיפול נמרץ בגלל מנת יתר והרעלת אלכוהול. חסרת תקנה שכמותך.” גיחכה והניחה את ראשה על הכתף שלי, “אני באמת הולכת להתגעגע אלייך.”

“גם אני.” הסכמתי, “אבל, אל תקדימי את המאוחר, בינתיים את כאן, מצותתת ועושה יוגה.” חייכתי.

“אני מפריעה לרגע?” הקול של בריאנה נישא מאחורינו, היא התיישבה משמאלי והצטרפה לבהייה שלי ושל שלבי באוקיינוס הכחול.

“את תמיד מפריעה.” שלבי רטנה בצחוק.

“תלבשו בגדי ים, נכנסים למים.” היא לא הייתה צריכה לחזור על המילים האלו שוב פעם. נעזרות אחת בשנייה, שלבי ואני התרוממנו מהחול הרותח וחזרנו אל תוך הבית, דין ישב על כיסא הבר מול הדלפק במטבח וסימס למישהו בטלפון.

“היי בנות,” קידם את פנינו כשחלפנו על פניו מבלי לומר מילה, “גם לי נחמד לראות אתכן שוב פעם.” צחק בזמן שנעלמנו כל אחד בתוך החדר שלה. הנוכחות שלו בתקופה האחרונה בתוך הבית הפכה כמעט לקבועה, אפילו שלבי לא בילתה במקום כל כך הרבה זמן כמוהו, מה הטעם להגיד שלום לבן אדם שאף פעם לא עוזב?

בשקט ובזהירות, פתחתי את ארון הבגדים וחיפשתי אחר בגד ים בצבע הזית שכה אהבתי, היחיד שהחמיא לצבע עורי הבהיר שסירב להפוך לכהה יותר אפילו אחרי שנה וחצי של מגורים באחת הערים החמות של פלורידה.

תומאס ישן על המיטה. ניסיתי להיות כמה שיותר שקטה כשהפלתי את הבגדים על רצפת העץ ועוללתי בלגן בחדר, מבט מהיר אחורה חשף בפני תמונה יפה במיוחד של קרני שמש מאירות את העור השזוף והבוהק שלו, הסדינים מלופפים סביב פלג גופו התחתון בחוסר סדר וראשו שוכב על הכרית המעוכה, פניו שלוות ורגועות, מוחו נמצא אי שם בחלום מרוחק. יכולתי לצפות בתמונה הזאת במשך שעות מבלי להעיף את מבטי, אולם הרעש שהגיע מהקומה התחתונה הזכיר לי שפני מעדו לאן שהוא.

מצאתי את הביקיני המקומט והחלפתי את לבושי במהירות, מחדר האמבטיה הוצאתי מגבת וקרם הגנה בהנחה והעור שלי לא יסבול זמן רב בשמש מבלי להיכוות.

“המציאות מתוקה יותר מהחלום.” הקול של תומאס עצר אותי מלחצות היציאה מהחדר, השענתי את צידי על מסגרת העץ והבטתי עליו מתרומם למצב ישיבה, “זורקת אותי לכלבים לטובת האוקיינוס?” שאל בגיחוך והעביר את ידו על שיערו המסורבל.

“אתה תמיד קולע למטרה.” צחקתי, “קום, הולכים לשחות.”

הוא משך את הרגע.

עיניו רפרפו על פני עורי, מכף רגל עד הראש, חיוך רחב, פראי וזדוני עלה על פניו, ידעתי בדיוק על אילו דברים מוחו חושב. אילולא החברים שלי למטה, הייתי מתנפלת עליו מחדש ונמנעת מלעזוב אותו במשך השעות הבאות.

הוא נעמד ויצא מהחדר, חולף על פני מבלי להוריד את העיניים ממני ונכנס לחדר השינה הצמוד שהיה אמור להיות שלו, אולם ישן איתי באותה מיטה בזמן שחלף, הדברים שלו עדיין שכבו בארון של חדר האורחים. כמה דקות לאחר מכן יצא לבוש במכנסי גלישה צבעוניים, “אני מוכן לקרוא תיגר על האוקיינוס.” חייך ותפס את ידי ברכות, “אף אחד לא לוקח אותך ממני.”

 

“אני רוצה לדבר איתך על משהו רציני.” שלבי אמרה בזמן שפרקתי את ההזמנה מהמסעדה האיטלקית על השולחן בחצר החולית.

הספקנו להשתכשך במים עשרים דקות עד שהשליח צלצל בדלת עם שלוש שקיות מלאות במאכלים מושחתים.

“על מה?” שאלתי והעפתי את המים שנערמו על השולחן מהשיער הרטוב שלי.

“על תומאס.” היא אמרה ומשכה את תשומת ליבי, חשבתי שאני לא אמורה לדבר איתה עליו.

“אוקיי.” נעצתי בה מבט מבולבל.

“אני לא יודעת אם הוא סיפר לך, אבל לפני שנתיים הוא היה בקשר עם מישהי.” אמרה והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן. איתי, הוא היה בקשר איתי.  רציתי לומר אבל אמרתי לעצמי שאני קודם כל הולכת לשמוע את דבריה.

“הוא לא סיפר לאף אחד אבל ידעתי, יכולתי לראות זאת על פניו, השעות המאוחרות שחזר בלילה, השיחות הארוכות בטלפון, חלומות בהקיץ, הסמקות והכחשות, אני לא מטומטמת, ידעתי שיש מישהי פשוט לא הצלחתי לגלות מי. במשך חצי שנה הוא היה מאוהב ב’מיס מסתוריות’ ואז ההתנהגות שלו השתנתה והבנתי שקרה משהו, אני חושבת שהיא שברה לו את הלב.” היא שלחה את מבטה לעבר תומאס ששתה בירה קרה עם דין לצד המים, מבט מלא ברחמים. הוא שבר לי את הלב, רציתי ללחוש לה, לא היה לה מושג.

מבחינה מסוימת זה טוב, אחרת לא הייתה מצלצלת לתומאס ומביאה אותה לבוניטה ספרינג, ואם זה לא היה קורה הייתי נותרת אותו גוש קרח קפוא מבפנים, חוסר הידיעה שלה הציל אותי בדרך כלשהי, אבל היא לא ידעה את האמת, ולא ידעתי עד כמה נכון יהיה לחשוף אותה בפניה באותו הרגע.

“לא היה לי מושג שהוא נפגש עם מישהי.” העמדתי פנים.

“גם לי לא, לפחות לא עד שהבנתי עד כמה הוא מאוהב.” הסכימה איתי, “אבל שנוצר הקרע הוא סבל כמו שלא ראיתי אותו סובל לעולם, כאילו משהו בתוכו נשבר. עכשיו אני רואה שהוא התגבר על כך אבל אני מבקשת ממך, אם אין לך כוונות רציניות לגביו, אל תוליכי אותו שולל. המבטים שבהם הוא מסתכל עלייך כרגע לא שונים מהמבטים שהיו על פניו בתקופה שהוא היה איתה. הוא באמת מאוהב בך.” אמרה וחייכה לעבר תומאס שהביט עלי בזמן שדיבר עם דין.       אין לך מושג כמה האמת הזאת מסולפת, רציתי להסביר לה הכל, אבל היא לא הייתה מבינה אותי, לא מדוע הסתרתי את הקשר שלנו ממנה, לא מדוע כעסתי עליו כל כך, לא מדוע הסכמתי לקבל אותו לחיי בחזרה. זה היה עוד דבר אחד מני הרבים שהיו אמורים להישאר אצלי בחדר הסודות.

“אני בטוחה שהוא היה מעריך את הדאגה שלך.” אמרתי, התפקיד של האחות המגוננת היה מתאים לה במידה הנכונה.

“שום מילה על כך, הוא לא חושד אפילו שידעתי על הקשר המסתורי שלו.” שלחה לעברי מבט אזהרה חמור ואז נעמדה וחזרה לפרוק את האוכל, כאילו לא ניהלנו הרגע שיחה על חיי האהבה המסתוריים של תומאס.

גם אני לא חשדתי שידעת משהו.

“האוכל מוכן להגשה.” קראתי לבריאנה, דין ותומאס. בעזרת ריצה מהירה הם מיקמו את עצמם מהאוקיינוס לשולחן האוכל.

תומאס התיישב על הכיסא בקצה השולחן, פניתי להתיישב לצידו אך הוא תפס אותי ומשך אותי בעדינות אליו, נחתי על ברכיו ואילולא החול המגרד על עורו, הייתי מחליקה מטה ומתרסקת על הישבן.

“גועל נפש, אנחנו מתכוונים לאכול.” שלבי התמרמרה בצורה מוגזמת ובתגובה בריאנה נישקה את דין מול פניה.

“חכו, חכו, אני הולכת למצוא לעצמי חתיך אנגלי ולנפנף בו מול פניכם.” שלבי גערה בנו ופשטה על הספגטי ברוטב העגבניות.

זאת הייתה אחת האורחות המבדרות ביותר שלקחתי בה חלק, צחקנו, שיתפנו, דיברנו, חלקנו והתווכחנו מבלי לסגור את הפה.

אל תשכחי לזכור לחיות, קולו של מייסון נכח במוחי לאורך כל הבילוי המשותף שלנו.

הוא צדק, לפעמים באמת שכחתי כמה טוב להרגיש את הקלילות, להיות חופשיה מהכאב, מרגשות האשמה, גם אם זה רק לרגעים ספורים.

מעבר לסרגל הכלים