איילין ותומאס

איילין – פרק 16.

 

“את יודעת, אף פעם לא באמת הפסקתי לכעוס עלייך.” נשכבתי על הדשא הירוק והרמתי את מבטי אל השמיים התכולים שכוסו בעננים לבנים וגדושים, יכולתי להישבע שאחד מהם היה בצורת עין אנושית. “הייתי מוכנה לחדול להתקיים, הסכמתי עם הדרך שבה החיים שלי הגיעו לקיצם, ואת, את הרסת הכל. הייתי במקום כל כך טוב ואז נשלפתי ממנו באשמתך, משלווה אל תוך חדר בית חולים קר ולבן. את יודעת, שהייתי בטוחה שעובדים עלי כשסיפרו לי מה עשית? למה לכך הרוחות עזבת את האוטו המזדיין הזה? למה היית צריכה לרוץ פצועה לכביש ולאבד שם את ההכרה? למה לקחת את המקום שלי? במשך חודשים חייתי בידיעה שאני הייתי אמורה להיות במקומך, בעולם הבא.

אני לא חושבת שאי פעם אבין למה הקרבת את עצמך, את התינוק שלך, את העתיד שלך, בשבילי. את לא מתארת לעצמך כמה זעם היה טמון בתוכי במשך זמן כל כך ארוך, הייתי פצצת זמן מתקתקת, קרובה להתפוצצות כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור.

כעסתי עלייך שהשארת אותי לבד, שהחיסרון שלך יצר בתוכי שדים שלא ידעתי כיצד לנצח אותם, שלא לדבר על להילחם בהם.

אני בטוחה שאת יודעת באיזו דרך העברתי את השנה וחצי האחרונה בחיי, הרי את רואה הכל, מלאך שומר שצופה בי קיימת בחיים האלו אבל לא חיה אותם. אז אני רוצה להגיד לך, שהימים האלו מגיעים לקיצם, אני סולחת לך. אני סולחת לך על זה שפעלת נגדי, אפילו שחשבת שאת עושה את הדבר הנכון.

אני סולחת לך על זה שהותרת אותי להתמודד עם עולם שאת לא קיימת בו. אני סולחת לך על כך שגרמת לי לשמור כל כך הרבה סודות שהיו צריכים לצאת לאור עוד לפני שהלכת. אני יודעת שפעלת מתוך פחד ומחשבה שהאמת תצליף בך כשתשחררי אותה החוצה.” התמהמהתי בעוד והרוח נשאה אל הענן בצורת העין הלאה ואת מקומו תפס ענן שדמה בצורתו לארנב.

“האמת יכולה להיות מפחידה, כשאני נתקלתי בה, תפסתי את עצמי והמשכתי בשלי כאילו מעולם לא פגשתי אותה. זה דפוק, אבל זאת הדרך שבה המין האנושי פועל. מישהו אמר פעם שהאמת היא כמו שמש, אין לה יכולת לסגת לאחור, ואני אומרת, שאם האמת היא כמו השמש, אז אי אפשר להסתיר אותה לנצחים. חשבתי על זה הרבה, ימים ארוכים של חשבון נפש.   בטח ראית אותי טמונה בתוך החול, מביטה אל האוקיינוס ומקשיבה לעצות של הגלים. הגעתי למסקנה שאני לא אמשיך להחזיק את השמש על רצועה ואשחרר אותה, זאת הולכת להיות הצגה של פעם בחיים, ‘פרויקט אנדרלמוסיה’ ייצא לדרך. תתארי לעצמך את המבטים של כולם, כשאחשוף את כל הסודות ששמרתי בליבי, את אלא שאני הכנסתי לשם ואת אלא שאת תרמת לי, אלוהים, אני מדמיינת את התגובות ההיסטריות. תוהו ובוהו מוחלט. יכול להיות וזה הרעיון הכי גרוע שהגיתי אי פעם, אבל באמת שנמאס לי, לייסי, נמאס לי לחיות בערפל, אני רוצה לראות דברים בבירור, אם אמשיך להסתכל אחורה, ארחיק את עצמי מלראות את העתיד, ובפעם הראשונה מזה נצח, אני כמהה לדעת מה הגורל מתכנן עבורי. את חייבת להבין אותי, וגם אם את לא, אז אני מצטערת, אני אחותך הקטנה ולפעמים הפעולות שלי נתפסות עבורך כטעויות, אבל עכשיו הגיעה הזמן לחשוב עלי, ואני חושבת שאני הולכת לפעול בדרך הנכונה. זוכרת שהכרחת אותי לקרוא את כל הספרים של מישל דה מונטן? קראתי אותם שוב פעם. את כולם. היה שם משפט אחד, הכאב אינו תופס מקום בתוכנו אלא כפי שאנו מרשים לו לתפוס, אני חושבת שפספסתי אותו בקריאה הראשונה, אבל אחרי כל הזמן הזה, בקריאה השנייה, הוא נכנס עמוק אל תוך התודעה שלי. במשך חודשים הרגש ששלט בי היה הכאב שהיה כרוך באובדנך, באובדן של בנג’י, באובדן של לידיה, הוא היה שם בגלל שסירבתי לשחרר אותו החוצה. פחדתי, לא, אני עדיין פוחדת, שאם אסלק אותו החוצה ואקטין את המקום שלו בליבי, אז אשכח אותך , זאת מחשבה מטופשת, אבל זה הפחד הכי גדול שלי, לשכוח את קולך, את העיניים המדהימות שלך, את החיוך הענקי שהתנוסס תמיד על פנייך.

פחדתי, שאת מקומו של הכאב יתפסו רגשות אחרים, רגשות שיגרמו לי להרגיש אשמה על כך שאני חווה אותם בזמן שאת איננה, אבל אז חשבתי על שלבי, ועל כך שהיא טסה לאנגליה, היא אמרה לי שהיא עושה את זה בגלל שאביה אמר לה בילדותה לעשות תמיד את אשר היא פוחדת לעשות, החלטתי לאמץ את העצה הזאת לעצמי. בגלל זה אני כאן, בפעם הראשונה, משחררת אותך, את הכאב, את הפחד, את הסודות, את כל מה שהחזיק אותי בכלא שיצרתי בעצמי. אין לך מושג כמה מוזר זה להגיד את המילים ‘אני משחררת אותך’, אם כי זה הדבר היחיד שנמנעתי מלעשות במשך זמן רב. אני לא יכולה לנחש מה את חושבת על כך, אבל אני מאוד מקווה, שבמקום בו אשר תהיי, את צופה בי ומקבלת את ההחלטות שלי בהבנה, בסופו של דבר, אני חייבת להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי, אני חייבת להפסיק להתאבל וללמוד להכיר את עצמי בלעדייך, בלי לידיה, בלי החברים שלי, בלי תומאס. זאת הולכת להיות משימה קשה אבל אפשרית. אני יודעת שאת צופה בי, ושאת הולכת להלוות לי כוחות בכדי שאעמוד ביעדים שאציב לעצמי, ואז, כשאגיע למקום שבו את נמצאת, אחזיר לך אותם, ושתינו נסתכל על החיים שלי, ונהיה גאות באותה מידה על הדרך שבה התמודדתי איתם ועם המתנות שהם הרעיפו לכיווני, בין אם הן מצאו חן בעיני או לא.” חזרתי למצב ישיבה ולגמתי מעט מים מהבקבוק שעמד לצידי, הגרון שלי התחיל להתייבש מרוב דיבורים. הושטתי את ידי אל עבר תיק הגב ששכב על הדשא לא רחוק ממני ופתחתי את הרוכסן. “הבאתי לך כמה דברים, חלקם בעיקרון היו שייכים לך, אבל הרשתי לעצמי להלוות אותם לתקופת זמן מסוימת.” הוצאתי את מסגרת הכסף שהבאתי לה במתנה לחג המולד, בה שכבה תמונה של שתינו מיום ההולדת השש עשרה שלי, בו היא הודיעה לי שהיא הולכת ללמד אותי לנהוג. מייסון תפס את הרגע שבו היא סיפרה לי את החדשות המרגשות, אני נראיתי מופתעת ונרגשת ולייסי פשוט חייכה את החיוך הטוב שלה. זאת הייתה אחת התמונות האהובות על שתינו, לקחתי אותה איתי כשעזבתי את שיקגו.

הנחתי אותה על מצבת האבן. “אני בטוחה שמר. פינקל התגעגע אלך.” הבא בתור היה הדובון שלה, צעצוע כמעט בן שלושים שנה שהיה בשלבי התפרקות טוטאלית, העובדה שהוא עדיין נשאר בחתיכה אחת הייתה נס משמיים. “גנבתי אותו ממך בתקווה והוא ישמור עלי כמו שהוא שמר עליך, עכשיו הגיע הזמן להחזיר לך אותו בחזרה.” הנחתי אותו לצד התמונה והוספתי למקבץ הפריטים את שרשרת הזהב עם תליון הלב האהובה עלי ואת היומן שלי, שבו כתבתי עבורה דברים. נשכבתי שוב פעם על הדשא הקצוף, הפעם על הצד, והסתכלתי על המצבה של אחותי, שנבנתה מאבן גרניט יקרה להחריד.

לייסי אף פעם לא רצתה להיקבר בבית קברות.

כשמי שחשבתי שהיה סבא שלי, אביו של כיילב, נפטר מזקנה, נפתח דיון משפחתי שבו כל אחד סיפר מה הציפיות שלו לתהליך הקבורה. אני ואחותי התנגדנו באופן תקיף לקבורה באדמה, הייתה לנו משאלה משותפת, שגופתנו יישרפו ואת האפר שלנו יפזרו מעל האוקיינוס, כדי שהמים ייקחו אותנו למקומות שלא יצא לנו לבקר בהם בעוד והיינו בחיים. כמובן שהרצון של אחותי לא באמת עניין את כיילב, אפילו שהייתה ביתו הביולוגית, בניגוד אלי, כשהתעוררתי שלוש שבועות לאחר התאונה בבית החולים, לא הופתעתי לגלות שהוא לא הגשים את המשאלה האחרונה שלה ועשה כרצונו, קבר אותה בחלקה המשפחתית. שאלתי את עצמי לא מעט, אם אני הייתי במקומה, האם היה נוהג באותה הדרך?

אחת הסיבות לכך שמצאתי את עצמי עוברת לגור בבוניטה ספרינגס, היה האוקיינוס, כשדרכתי על החול הזהוב בפעם הראשונה, נשמתי את האוויר המלוח של המים, הרגשתי את השמש החמימה שקפחה מעל ראשי, וצפיתי בגלים הרגועים, הרגשתי את השלווה שהייתי לצידי כשלייסי עדיין הייתה בחיים.

זאת הייתה תחושה מוזרה להסביר, אבל הרגשתי כאילו היא שם, איתי, שלמרות שהאפר שלה לא פוזר מעל המים, היא עדיין הצליחה למצוא דרך להגיע אליהם וללוות אותי, להיות קרובה אלי. האבן ששכבתי לצידה הייתה רק עוד הוכחה, לכמה חסר התחשבות יכול היה להיות כיילב, אפילו כלפי הילדים שלו.

עצמתי את עיני ונתתי לרוח הקיצית של שיקגו ללטף את עורי בנעימות, לא רציתי לחשוב על הדברים הרעים שקרו, רציתי להתמקד בעתיד. שכבתי שם בדממה, מקשיבה לקולות רחש העלים על פני העצים, מדמיינת לעצמי אילו חיים מחכים לי.

“כבר הפסקתי לקוות שאי פעם אראה אותך כאן.” קול מן העבר נישא מאחורי ופרץ את גל הדממה שטבעתי בו. לקחתי נשימה עמוקה, התרוממתי מהאדמה ונעמדתי מול מי שהיה אמור להיות הגיס שלי. הרמתי את מבטי אל דרק, העיניים שלו, בצבע החום כהה הבזיקו בחוסר אמון מוחלט, אשר ידעתי מאיזה מקום הוא הגיע. דרק כמעט לא השתנה, למעט מספר קמטים חדשים שהופיעו על פניו השחומות והשקיות מתחת לעיניו, פניו נותרו זהות. עייפות, אך זהות. גופו עדיין היה גדול ורחב, ניכר היה לראות שהוא לא זנח את ביקוריו המתמידים בחדר הכושר.

את מקומה של החליפה שתמיד חיבקה את שריריו תפסו בגדים קיציים פשוטים וקצרים, שחשפו את העובדה שגם בגיל שלושים ושלוש אפשר להיראות טוב מאוד.

שתקתי, אם כי לא ידעתי מה לומר. לא נפגשתי או תקשרתי עם דרק מאז היום שבו אמרתי לו שאני עוזבת את שיקגו, באותו הזמן ההעדפה שלי הייתה להשאיר אותו בעבר מאשר לקחת אותו איתי לעתיד. אף פעם לא זכיתי לקבל ממנו תגובה כלשהי על הבריחה שלי.

“שתיקה ליל, באמת? ממתי אין לך מילים?” שפתיו התעקלו לחיוך זעיר בעוד המילים בקעו החוצה מגרונו. משכתי בכתפי, ואז בהפתעה מוחלטת, נמשכתי אל תוך חיבוק שלא ציפיתי לו.

הזרועות הגדולות של דרק עטפו אותי ומחצו אותי כנגד גופו הקשה. מעורו נדף ריח של הבושם האהוב והשנוא עלי בעולם, יחדיו. את ‘אקווה’ של ג’ורג’יו ארמני הוא קיבל מלייסי במתנה כמה שבועות לאחר שסיפרה לו כי היא בהריון וכמה ימים אחרי שהתברר שכך גם אני. בהתחלה שלושתנו אהבנו את הריח, הוא היה נעים ורענן, אך ככל שהתקדמו ההריונות שלי ושל לייסי, כך גם היכולת שלנו לעקל אותו הלכה וקטנה. באחד הבקרים לייסי חטפה קריז כל כך גדול, שהיא כמעט וזרקה את הבקבוקון מהחלון. נכחתי בסצנה האבסורדית ההיא וחשבתי שזה הדבר המצחיק ביותר שאי פעם הייתי עדה אליו, מעולם לא ראיתי את אחותי כל כך מעוצבנת, ועוד בגלל שטות כמו ריח. זה לא שאני הצלחתי לסבול אותו, פשוט האמנתי שקיימות דרכים אחרות להוציא אותו מחיינו מלבד זריקתו מחלון הקומה השמינית.

להריח אותו שוב פעם, ולא להרגיש שום בחילה, הייתה תזכורת נעימה לימים היותר טובים שחווינו. שמחתי שדרק לא הפסיק להשתמש בו.

“אני כועס עלייך.” אלו היו שלוש מילים שנאמרו ביותר משלושה רגשות שונים. הבנתי אותו, גם אני כעסתי על עצמי, על הדרך שבה בחרתי להתמודד עם המוות של אחותי.

“אני מצטערת.” אמרתי בחרטה והצמדתי אותו יותר קרוב אלי.

על אף הקרבה שהייתה בינינו, אף פעם לא נהגנו להפגין את הרגשות בצורה פיזית, אני לא זוכרת שאי פעם חיבקתי את דרק מלבד ימי ההולדת שלו והיום שבו הוא ולייסי סיפרו לי על ההיריון. אבל באותו הרגע, החיבוק הזה, זה היה מה שנזקקתי אליו יותר מכל דבר אחר.

“אני ממש ממש ממש מצטערת.” חזרתי על המילים בעוד והרגשתי שהוא משחרר אותי, גופי הרפה ממנו.

“אין לך מושג כמה מוזר זה לשמוע את המילים האלו יוצאות מפיך.” הוא חייך בעצבות וטמן את ידיו בכיסיו. “נעלמת להרבה זמן.”

“הייתי צריכה להתרחק מהכל.” הודיתי והשפלתי את מבטי אל הדשא. לא הצלחתי להביט בעיניו הפעם, רגשות האשם לא אפשרו לי.
“אני יודע.” נאנח, “אבל לא חשבתי שתדחפי גם אותי החוצה. את היית הדבר היחיד שנשאר לי מלייסי מלבד הזיכרונות. איבדתי אותה ואת בנג’י, לא חשבתי שאאבד גם אותך.” שמעתי את האמת הכואבת בקולו, הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן ולשנות את חלק מההחלטות שלקחתי ברגעים של עמימות.

“פחדתי שגם אתה תאשים אותי במוות שלה.”

כשהתעוררתי מהקומה בבית החולים, האצבע המאשימה של כיילב הייתה מופנת אלי. אני הייתי הסיבה להכל, לכך שהיא הייתה ברכב, לכך שהיא נסעה בכביש החלק בלילה הגשום ההוא, לכך שהיא יצאה מהרכב אחרי שראתה את מצבי.

הוא לא ניסה להסתיר את הרגשות העוינים שלו כלפי מעולם, אבל כשראיתי את המבט ההוא על פניו, הסלידה והתיעוב, ידעתי גם מבלי לשמוע, שהוא לא הולך להפסיק להאשים אותי במוות שלה עד סוף חיי. וכנראה, בפעם הראשונה בתקופת חיים שלמה, יכולתי להסכים איתו. אני הייתי האשמה במוות של אחותי ושל התינוק שלה.

כיילב חשב זאת, אני חשבתי זאת, הייתי בטוחה שאפילו המשפחה שלי חושבת ככה גם מבלי להגיד את המילים המדויקות, איזו סיבה הייתה לדרק לא להצטרף למועדון ‘אנחנו מאשימים את איילין’? בין לילה נגזלה ממנו ארוסתו, התינוק שלו, העתיד שלו. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים אחרי התאונה, שלא לדבר על להמשיך לתקשר איתו גם אחריה. רק מבט אחד מהיר בהבעה הכואבת ביותר שעל פניו, גרמה לכל האיברים שלי להתהפך. האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון, יכול להיות שטעיתי, רק שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה.

“ילדונת,” דרק הניח את ידו על כתפי ובעזרת השנייה זקף מעלה את סנטרי, עיניו החומות הביטו ישירות אל תוך שלי, ניהלתי בתוכי מלחמה בכדי לא להסיט אותן ממנו. “מעולם לא חשבתי שאת אשמה במה שקרה. זאת הייתה טרגדיה, תאונה. איבדתי את היקרים לי מכל, אבל לא הייתה לך יד בדבר. אני בטוח שאם המצב היה הפוך, ואת היית זאת שיכלה לזוז, את היית יוצאת מהרכב הזה ומנסה להציל את אחותך. לייסי בחרה לפעול בדרך הזאת, ועד כמה שכואב לי להודות בכך, אני מבין אותה, ובמקומה, לו היית אחותי הקטנה, הייתי עושה את אותו הדבר.” הוא חייך אלי בעידוד, הבחנתי בניצוץ הזה בעיניו, שהופיע בכל פעם ששמה של לייסי נישא לאוויר.

המילים שלו הצליחו להפתיע אותי ולגעת בליבי, אחרי כל הזמן הזה שהייתי בטוחה באמת שלי, מוזר היה לשמוע שהיא הייתה לא נכונה. הוא צדק בקשר למה שהייתי עושה אם המצב היה הפוך, הייתי עושה הכל בכדי להציל את אחותי, גם אם זה אמר שלא אצליח לשרוד.

לא בכיתי כבר ימים, בדרך נס, אבל למשמע המילים של דרק הדמעות לא יכלו שלא להציף אותי הן מבפנים והן מבחוץ. הורדתי את עפעפי ונתתי לדמעות לברוח מבעד עיני.

“היי, אל תבכי.” הרגשתי את אצבעותיו מוחות את הדמעות, “איילין גריימס לא בחורה בכיינית.” הוא חזר על משפט שנהגתי לומר בכל פעם שצפינו בסרטים עצובים בטלוויזיה. הזיכרון הישן והנעים גרם לשפתי להתעקל לחיוך זעיר, כמה התגעגעתי לימים שבהם רבצנו על הספה ולא עשינו שום דבר מלבד לבהות במסך הפלזמה בגודל שישים ושלושה אינץ’.

“אם היית רואה אותי במהלך השנה וחצי האחרונות, לא היית מצליח לומר את המילים האלו מבלי לשקר.” הכרחתי את סכר המים שלי להיסגר ופתחתי את עיני. דרק הביט בי בהבנה.

“אנחנו צריכים להשלים פערים.” הוא אמר בעוד וניגבתי את הנהרות מפני.

הנהנתי בהסכמה, “זה ייקח נצח.”

“מזל שהדרך לאורלנד פארק ארוכה.” הוא חייך.

הסתובבתי אל עבר הקבר של לייסי והנחתי את ידי על האבן שהתחממה מקרני השמש הקופחת. אני משחררת אותך.

לחשתי את המילים בליבי וחייכתי כששוב משב רוח קריר ליטף את עורי וגרם לשערותיי לסמור, יכול להיות שאלו היו אני והשיגעונות שלי, אבל ראיתי בכך את הסימן שלה, שהיא מקבלת את דבריי ומסכימה איתם.

 

☼ ☼ ☼

 

“וואו.” זאת הייתה המילה היחידה שהצליחה לצאת מפיו של דרק אחרי שסיפרתי לו מה התחולל בחיי מהרגע שבו עזבתי את מדינת אלינוי. הוא הביט בי בתימהון בעוד והתקרבנו אל דלתות המעלית בבניין שלו. נסיעה ארוכה, מלווה בפקקים, אפשרה לי לשפוך הכל החוצה, דרק תמיד היה מאזין מצוין.

“אני רק רוצה להבין דבר אחד.” הוא אמר לבסוף כשנכנסנו אל תוך החלל הקטן שלקח אותנו לקומה השמינית. “תומאס יודע את כל האמת, אתם אוהבים אחד את השני ועדיין, אמרת לא? משהו לא בסדר במוח שלך, ילדונת.” שמעתי את השיפוטיות בקולו, לא ציפיתי ממנו להבין. משכתי בכתפי.

“אני צריכה להחלים.” אמרתי בעצבות, כאילו זה הרגע אבחנו אותי במחלה סופנית, “לבד, בכוחות עצמי.”

“את צריכה מכת חשמל שתשנה את צורת החשיבה שלך.” דרק חייך, לא יכולתי שלא להצטרף אליו.

“מגיעה לתומאס מישהי שלא תסתיר ממנו את האמת, מישהי שלמה, לא שאריות של בן אדם.”

“כאן אני חולק עלייך. הוא אוהב אותך כמו שאת, מה יותר מזה את צריכה?”

שתקתי. הדלתות נפתחו ויצאנו אל המסדרון. דלת עץ האלון הלבנה של דירה מספר שלושים ושבע, הייתה הדבר הראשון שנתפס בעיני. בפעם האחרונה שעמדתי מולה קרו דברים רעים.    עבר כל כך הרבה זמן אבל עדיין יכולתי לראות את עצמי שוכבת על הרצפה, מכוסה בדם של עצמי, מאבדת את התינוקת שלי. הזיכרון הכואב הכה ברסיסים שבתוכי וגרם להם לפצוע את עורי מבפנים, הרגשתי בחילה קלה בעוד ודרק הכניס את המפתח למנעול וסובב אותו. אף פעם לא חשבתי שאחזור למקום הזה וארגיש את הכל מחדש, הכאב עדיין היה בתוכי, טרי, מוכן לכלות אותי בתוכו לנצחים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם יגיע יום שבו לא ארגיש כל כך רע מכל הקשור לתקופת ההתבגרות שלי, שהייתה קטסטרופה טוטאלית, מכל המובנים. גם מבלי לחכות לעתיד, ידעתי שהתשובה היא לא, בסופו של דבר, תקופות חולפות, זיכרונות הופכים לערפל, רגשות משתנים אבל הלב לעולם לא שוכח.

“את בסדר?” קולו של דרך חדר דרך מסך המחשבות שלי, לא יכולתי לראות את ההשתקפות של עצמי, אבל דמיינתי לאיזו קודרת היא הפכה ברגע שכף רגלי דרכה במסדרון.

“אני אהיה.” אמרתי והכרחתי את עצמי להאמין בזאת.

“בואי, כנסי.” דרק דחף את הדלת פנימה ונתן לי להיכנס פנימה ראשונה, ג’נטלמן כתמיד. לקחתי נשימה ארוכה ונכנסתי לדירה

שפעם הייתה הבית שלי, אומנם לתקופה לא ארוכה, אך מאושרת.

הופתעתי לגלות שגם אחרי כל מה שקרה, דרק לא שינה דבר.

צבע סיינה כיסה את הקירות הגבוהים, שעדיין היו מכוסים בתמונות ממוסגרות של לייסי ודרק. מערכת הישיבה מהבד האפור, שהתאפיינה בעיצוב נמוך וקרוב לרצפה עם רגליים נמוכות עמדה במרכז הסלון הרחב, מכוסה בכריות הנוחות ביותר בעולם, ולצידה עומד שולחן עגול ונמוך, אשר ניצב על בסיס מתכת גאומטרי שהעניק לו מראה ייחודי ומעניין. כמה אהבתי לשבת בסלון המעוצב להפליא הזה ולהעביר את הזמן בדיבורים סתמיים עם אחותי על הכל וכלום. נקישות עקבי הסנדלים שלי על הפרקט התלת שכבתי מדגם אגוז אמריקאי מלאו את החלל בעוד והתקדמתי למרכז הסלון. זרקתי את עצמי על הספה הרכה ושאפתי פנימה את האוויר בנינוח וניל פצ’ולי שהגיע ממבשם האווירה שעמד לצד הטלוויזיה הענקית.

“לא שינית כאן שום דבר.” אמרתי והמשכתי לבחון את הסלון, ספריית הספרים, המזנון, העציצים המלאכותיים, שום הבדל מאיך שהמקום נראה לפני שנה וחצי. אם הייתי עוצמת את העיניים ומתאמצת מספיק חזק, הייתי יכולה לשמוע הקול הצוחק של לייס מגיע מהמטבח, בעוד שהיא מכינה את תפוחי האדמה המוקרמים האהובים עליה, ומספרת לנו על היום שלה בעבודה.

“לפעמים אני עדיין מחכה לה, שתכניס את המפתח למנעול ותיכנס מבעד לדלת.” דרק הושיט לי כוס מים, “לא ראיתי טעם לשנות שום דבר, יש יותר מדי זיכרונות טובים בדירה הזאת, אני לא מוכן לוותר עליהם.”

“איך הצלחת להתגבר?” הסתכלתי על דרק וניסיתי להבין, איך הוא נראה שלם, אחרי שנלקחו חלקים ממנו. לא יכול להיות שזאת הצגה כל כך טובה, אפילו דרק, שלמד בבית ספר לאומנויות, לא ידע כיצד לשחק בצורה שכזאת.

על אף האובדן הוא נראה הרבה פחות מרוסק מאז שהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו.

דרק אל מזנון הטלוויזיה, ממנה הוא הרים מסגרת כסופה, דומה לזאת שהנחתי על הקבר של לייסי. הוא הושיט לי אותה בידיים רועדות. הסתכלתי על התמונה בתוכה, חמישה אנשים עומדים מחובקים, שתי נשים, שני גברים ודרק. לא זיהיתי אף אחד מהם, הם לא היו ממעגל החברים של דרק, אותו הכרתי בצורה טובה.

“הייתי שבור במשך חודשים אחר מה שקרה,” הוא נאנח ונשען אחורנית על הספה. “חיפשתי דרכים להקל על הכאב, ואז טי.ג’יי. הציע לי ללכת לקבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את הקרובים אליהם בתאונות דרכים. בהתחלה הייתי סקפטי, אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה אבל הייתי כל כך נואש למצוא דרך לצאת החוצה מהכאב שאמרתי לעצמי כי לא אפסיד כלום אם אנסה לבקר שם פעם אחת. הלכתי, התנסיתי, הבנתי שכשאני מדבר על הרגשות שלי אני גם משתחרר מהם, הכרתי שם אנשים מדהימים שעברו את מה שאני עברתי, איבדו את ילדיהם, משפחתם, החברים שלהם. היה לנו מכנה משותף כל כך מובהק שגם מבלי לדבר יכולנו להבין זה את זה. עם הזמן מצאתי לעצמי שם חברים חדשים והתחלנו להיפגש מחוץ למסגרת קבוצת התמיכה, הכרתי אותם, צפיתי בהתקדמות שלהם אחרי הטרגדיות שהם חוו ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות כמוהם, להמשיך הלאה.”

“אני רואה שזה עבד.” חייכתי, מרוצה מהמצב של דרק, לפחות אחד מאיתנו הצליח לשקם את החיים שלו.

“שלא תביני לא נכון, לא שכחתי את לייסי, היא הייתה האור של חיי, האדם הקרוב אלי ביותר. אני לעולם לא אצליח להתגבר במלואה על העובדה שהיא נלקחה בטרם עת, אבל אני כן לומד כיצד להמשיך לחיות בלעדיה.”

בחנתי שוב פעם את התמונה והעברתי את אצבעותיי על פניה של אישה ג’ינג’ית שעמדה בין דרק לבחורה נוספת, ידו של דרק נחה על כתפה ומהדרך שבה הוא הביט עליה, יכולתי לראות שהיא חשובה לו.

“קוראים לה מיה.” דרק עקב אחר תנועותיי. “היא איבדה את בעלה בתאונת דרכים לפני שלוש שנים.”

“יש לה חיוך יפה.” אמרתי, היא בעצמה הייתה יפה, היה לה מראה של פיה טובה, זעירה, חייכנית, מנומשת.

“אני צריך לספר לך משהו.”

הרמתי את מבטי אליו, וגם מבלי שישתמש במילים, ידעתי, “יש ביניכם קשר שחוצה את גבולות הידידות?” שאלתי, למרות שהייתי בטוחה בתשובה.

“בהתחלה הפכנו לחברים, ידענו מה זה לאבד מישהו שאנחנו אוהבים, מישהו שהתכוונו להעביר ביחד איתו את כל החיים. נהגתי לספר לה על לייסי והיא על בעלה, חלקנו זיכרונות.”

“ועם הזמן התחלתם ליצור כאלו בעצמכם?”

“לפני חודש בערך, הבנו שמה שיש בינינו זה משהו שמצליח להרחיק את עצמנו מכל הכאב שחווינו. לא ציפיתי שארגיש רגשות כלפי מישהי אחרי תקופה כל כך קצרה. אני עדיין אוהב את אחותך, אבל גם למיה יש מקום בלב שלי.”

“אתה מאוהב בה?” שאלתי בסקרנות.

“זה עוד לא שם, אולי בעוד כמה שנים, אולי לעולם לא. אני מנסה לחיות את הרגע ולא לחשוב על העתיד.”

הסתכלתי על הפיה הג’ינג’ית וניסיתי להבין כיצד היא הצליחה לרפא חלקים בדרק, אולי יש לה קצת קסם שתוכל להשאיל גם לי?

“את לא כועסת.” זאת לא הייתה שאלה.

“לא.” הנדתי בראשי לשלילה, “אני שמחה בשבילך.” אמרתי את האמת, לדרק הגיע להיות מאושר אחרי כל מה שעבר.

“אבל זה גורם לי לתהות.” הודיתי, עכשיו, כשיש לו מישהי אחרת בחיים, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הבחירה המחודשת שלי, לחשוף אותו בפני המשפחה שלי, היא הבחירה הנכונה. הוא המשיך הלאה, אז לשם מה לגרור אותו בחזרה לעבר ולהפיל עליו משפחה שלמה עם בעיות?

“בקשר למה?”

לגמתי מהמים. “בקשר לפרויקט ‘אנדרלמוסיה’.”

“מה איתו?” עיניו החומות הביטו בי בשאלה.

“רציתי להוציא אותו לפועל, להיפתר מכל הסודות.” אחרי שדרק סיפר לי על מיה, זה כבר לא נראה כרעיון כל כך טוב.

“אני רוצה לצאת לטיול קטן, לחפש את המקום שלי בעולם, חשבתי שהדרך הכי טובה להתחיל אותו הוא חשיפת האמת, המשקל של הסודות הפך להיות כל כך כבד, שאני לא יכולה להמשיך לנשוא אותו איתי.”

“ילדונת, זאת הקרבה עצמית.” דרק צחק, אבל לא היה שום בידור בקולו. ידעתי שהוא צודק, אבל לייסי הקריבה את עצמה עבורי, גם לי הגיע להקריב משהו מעצמי. “את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?”

“כבר לא.”

“בגללי?”

“אני לא רוצה להרוס לך את החיים.”  יותר משכבר הרסתי.

“אל תדברי שטויות, אם את רוצה להוציא את פרויקט אנדרלמוסיה לפועל, אני אהיה שם לצידך ואתמוך בך.”

באמת שניסיתי להבין מאיפה מגיע האומץ שלו, אבל לא הצלחתי.

“האחים שלי ירצו להרוג אותנו.” לחשתי.

“למדתי קונג-פו במהלך החודשים האחרונים.” דרק חייך בעידוד והניח את ידו על האמה שלי, מחווה של חיזוק, לה הייתי זקוקה.

“בסדר.” הסכמתי איתו, הדבר חייב להיעשות.

“מתי?”

“בארוחת יום ראשון הקבוע באחוזת משפחת גריימס.”

“זה הולך להיות אסון גלובלי.”

שתיקתי הייתה הסכמה.

“יש עוד שלושה ימים עד יום ראשון, איפה את לנה?”

“לא יודעת.” עניתי, לא חשבתי על זה, כשעליתי על מטוס לשיקגו בחיפזון. הייתי נחושה להגיע אל לייסי, שאר הדברים נראו עבורי כלא חשובים.

“אם כך תישארי בחדר הישן שלך. יש שם עדיין חלק מהדברים שלך.”

“תודה.” חייכתי, דרק תמיד היה כאח נוסף עבורי, שמחתי כי גם אחרי תקופה ארוכה של ניתוק הדבר לא השתנה.

“יש לי סיוטים.” הזהרתי אותו, הרגשתי שהמינימום הנדרש ממני זה להכין אותו ללילות חסרי שינה.

“אמרתי לך, למדתי קונג-פו, אסלק אותם אם הם יציקו לך.”

לא יכולתי שלא לצחוק. זאת הייתה הרגשה כל כך נעימה.

את אחר הצהריים העברנו ברביצה בסלון, צפינו בסרטי זוכי אוסקר מהמאה העשרים, שמנו דגש מיוחד על צלילי המוזיקה וקן הקוקייה. דרק לקח חופש עד יום שני, מה שאפשר לנו להעביר הרבה זמן בהשלמת פיסות מידע חסרות בנוגע לחיים של כל אחד מאיתנו. הייתי סקרנית לשמוע על ההתקדמות שלו והוא היה סקרן לשמוע על החיים לצד האוקיינוס. זאת הייתה עסקה מעולה עבור שנינו.

☼☼☼

 

Summertime Sadness של לנה דל ריי התנגן ברחבי כל הדירה, זאת הייתה גרסה אקוסטית, לכן גם איטית יותר ועצובה יותר. היא התאימה באופן מדהים להרגשת הבחילה שחשתי בה מהרגע שבו התחלתי להתארגן לקראת ארוחת בוקר יום ראשון.

דרק יצא לקנות עוגיות שוקולד צ’יפס, הוא אמר שהן תמיד מנעו ממני להפוך לפקעת העצבים שהייתי, לא התווכחתי איתו, אולי סוכר באמת יוכל לעזור לי להעלים את כל החששות שישבו בתוכי בעוד וניסיתי לבחור מה ללבוש. בארון בחדר הישן שלי היו תלויות שלוש שמלות אהובות עלי במיוחד. אחת אדומה, אחת שחורה ואחת לבנה. ההתלבטות באיזו מהן לבחור הייתה קשה. מדדתי את כולן. הדהים אותי להבין שגם אחרי כל הזמן הזה אני עדיין באותה מידה שבה הייתי בגיל שבע עשרה.

הלבנה הייתה חגיגית מיד, השחורה עצובה מדי והאדומה, של ורסצ’ה, מושלמת. לבשתי אותה במסיבת יום ההולדת הסמויה של לייסי, זאת שהמשפחה לא ידעה עלי, זאת שבה היו כל החברים האמיתיים שלה, שלקחו חלק בחיים השניים שהיא ניהלה.

הבד האדום החמיא לעורי השזוף ולשיער שהתבהר עוד במהלך הקיץ, היא הייתה קצרה אך אלגנטית, משדרת אותות אזהרה ובו זמנית מרגיעה. אהבתי אותה מהרגע הראשון שבה שמתי עליה את העין, במשך חמישה חודשים הייתי עוברת לצד הבוטיק של ורסצ’ה בשיקגו וצופה בה תלויה על הבובה בחלון הראווה. לקראת חג המולד אנדרו קנה לי אותה, בטענה שנמאס לו לצפות בי מיררת בגללה. זאת כנראה הייתה המתנה הכי מתחשבת שקיבלתי ממנו במהלך החיים, אומנם הוא היה אח טוב, אך לא היה לו כישרון קניית מתנות. במחשבה שנייה, גם למייסון לא, כנראה שזאת הייתה תכונה שדילגה על הזכרים במשפחה.

בחנתי את עצמי באותה דרך שבה עשיתי זאת ביום הולדתי, ניסיתי להבין מי היא הבחורה בהשתקפות שמביטה עלי בעיניים גדולות ומפוחדות, דומות לאלו של צבי או אייל, רגע לפני שמכונית דוהרת פוגעת בהם. ‘פרויקט אנדרלמוסיה’ היה הפחד הכי גדול של לייסי, וגם שלי במובן מסוים. ניסיתי לדמיין את התגובה של האחים שלי ואמי אחרי שאחשוף בפניהם את החיים שהסתתרו מתחת לאפם, חיים שהם לא לקחו בהם חלק. לא היה לי ספק שרגשות כמו כעס, אכזבה, הכחשה ובגידה יהיו נוכחים בחגיגה, אולי החשיפה תגרום לכך שהם ינדו אותי מהמשפחה לעולמים, אולי הם פשוט יתעלמו מהמילים שלי וינסו לחיות כאילו מעולם לא שמעו את האמת, אולי הם יכעסו עלי עד סוף ימים אבל לא יגידו לי זאת בפנים, באמת שלא ידעתי למה לצפות, מבעד לבלגן.

השחלתי את רגלי אל תוך סנדלי לבוטיין בגובה עשרה סנטימטרים בצבע זהב מטאלי והתקרבתי אל המראה שנית. נראיתי כמו הבת שכיילב גריימס תמיד חלם עליה, מטופחת, אופנתית, עם שיער אסוף באלגנטיות, פנים מאופרות ותדמית חיצונית של נערת זוהר טהורה. הוא השקיע שנים בניסיונות להפוך אותי לכזאת, תמיד נלחמתי, אבל באותו הרגע, בחרתי להפוך לכזאת בעצמי, למען ההצגה, כדי להראות לו, שאין לו שליטה עלי, לעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

“הבאתי גם עם מילוי קרמל.” דרק דפק על דלת החדר והבהיל אותי, לא שמעתי אותו נכנס לדירה בגלל הקול הפנומנלי של אחת הזמרות האהובות עלי.

“את נראת מדהים.” הפנים שלו בצבצו מבעד לדלת העץ.

“תודה.” מלמלתי והסטתי את מבטי מעצמי, העוגיות קראו לי.

יצאתי לסלון בזמן שדרק התחיל להתארגן בעצמו. פניו חשפו בפני כי הוא לחוץ למרות שהוא לא ביטא את המילים בקול.

לא יכולתי לתאר אילו רגשות מבעבעים בתוכו. אחרי כל הזמן הזה משכתי אותו בחזרה לחיים שנלקחו ממנו. הוא עמד להכיר את המשפחה של ארוסתו המנוחה, משפחה שבכלל לא ידעה על קיומו במשך חצי עסור, ולשם מה, בגלל גחמה שלי?  בגלל הרצון שלי להוציא את האמת לאור? אמת שעבורו הייתה קבורה באדמה.

“יש לך עדיין הזדמנות לסגת, לפני שמאוחר מדי.” אמרתי בזמן שהוא יצא מחדרו, לבוש בעוד אחת מהחליפות העסקיות שלו.

“בחיים לא.” הוא חייך אלי בזמן שנגסתי מהעוגייה המתפוררת.

“מאיפה האומץ?” לא יכולתי שלא לתהות. בעבר זה היה החשש הגדול ביותר של דרק ולייסי, החשיפה, אולי העובדה שהיא איננה עוד הפכה את המצב לפשוט יותר?

“ממך.”

למילה הזאת בהחלט לא ציפיתי. הבטתי בו בשאלה וניסיתי להבין למה הוא מתכוון, איך לכל הרוחות האומץ הגיע ממני?

“שמעתי את השיחה שניהלת עם לייסי.” הוא הודה, צטטן היה, צטטן נשאר. ” צדקת בדברייך. אני עד היום מצטער על כך שלא היה לנו מספיק אומץ לחשוף את האמת. ועדיין, עדיף מאוחר מדי מאשר לעולם לא.” הוא ניגש אל הדלת. הבנתי אותו, שמחתי שהוא מבין אותי. העפתי מעצמי את הפירורים ונעמדתי, מוכנה לצאת לשדה הקרב.

ירדנו לחניון, במרוצת הזמן, דרק שידרג את רכבו לאסטון מרטין יפה שתרמה לתחושה כאילו אנחנו לא נוסעים על כביש אלא מרחפים באוויר. הדרך לשיקגו הייתה מספיק ארוכה בכדי לחשב את כל המהלכים אך לא מספיק קצרה בכדי לגרום לנו לחטוף רגליים קרות. חלונות פתוחים, רוח קיצית נעימה, שתיקה רועמת.

הרשתי לעצמי לשחק עם תחנת הרדיו על אף ששנאתי כשעושים זאת ברכב שלי, השיר של ‘השכונה’, Daddy Issues, היה הראשון שהחל להתנגן. האירוניה, נכון? גם הלהקה שלי ושל תומאס, וגם שיר שדיבר על תסביכי האב לא אב שהיו לי.

שחררתי מגרוני צחוק לחוץ, מי ייתן והכוח יהיה איתי.

מעבר לסרגל הכלים