איילין ותומאס

פרק 15  – איילין.

 

“יום רע, שלב, יום רע.” חזרתי על המילים בזמן שירדתי מהאוטובוס ועליתי על השביל שהוביל לבניין של לייסי ודרק.

“יותר רע מהימים שבהם גילינו כי השחקנים האהובים עלינו מ’האנטומיה’ מתו?” היא שאלה בצרידות, מעבר לקו שמעתי את השיעולים הבלתי פוסקים שלה, שמחתי שלשם שינוי היא החליטה להישאר בבית ולא להופיע בבית הספר חולה, כמו שנהגה לעשות תמיד. החיסור הראשון שלה השנה, לא היה לי ספק שנדרש עבורה מאמץ רב בכדי להחליט להישאר בבית.     היא הייתה מהתלמידים האלו, שלא משנה מה מופיעים בבית הספר. לא היום. למזלי, היא לא ראה איזה חרא של יום עבר עלי.

קמתי שלושים דקות אחרי שהייתי אמורה לקום, איחרתי לאוטובוס לשיקגו והגעתי רק בשיעור השלישי, השארתי את עבודות ההגשה שלי בגאוגרפיה והיסטוריה על שולחן הכתיבה בחדר העבודה של דרק, חטפתי ריתוק, במקום לקחת מהמקרר את השקית של ארוחת הבוקר שלי לקחתי את השקית של לייסי, אשר הייתה מלאה באוכל אורגני שלא יכולתי לעקל, נכשלתי במבחן בכימיה וכנראה גם בבוחן הפתע במתמטיקה, רבתי עם השותפה שלי במעבדה בביולוגיה ומצאתי את עצמי מבצעת את הניסויים בלי שום עזרה מצדה, וכל זה רק בתחום הלימודי.     מבחינה פיזית, העברתי את כל היום עם בחילות וכאבי בטן, הייתי בטוחה שזה בגלל האוכל המקסיקני שאכלנו אמש.     הראש שלי הסתובב, העור שלי בער וההורמונים שלי השתוללו, בכיתי בשירותי בית הספר בגלל שטויות, פשוט לא יכולתי לשלוט במה שקורה בגוף שלי.

והחלק הכי גרוע, הקינוח המתוק ליום המזוויע, שמעתי מאחת הבנות בשכבה שלי, שאחותה הגדולה שכבה עם תומאס באחת ממסיבות בית האחווה שלו באוניברסיטה. זאת הייתה הידיעה שמותתה אותי סופית. לא רציתי להאמין, אבל ידעתי שלסידני אין סיבה לשקר בקשר לדבר כזה.

ההיריון שלי הלך והתקדם, במשך ימים אספתי כוחות בכדי לקבוע עם עצמי מתי אלך לספר לתומאס על הבת שלו, השמועה על הלילה שלו עם הסטודנטית, מחקה החוצה את כל התכנונים שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עומדת מולו וחושפת בפניו שהוא עומד להפוך לאבא בזמן שבמוחי מבזיקות תמונות שלו עם מישהי אחרת.

כעסתי עליו נורא. על זה שלא רע לו, שהוא המשיך הלאה בזמן שאני נותרתי קשורה אליו ברמות מסוכנות.

אילולא לידיה, כנראה הייתי מנסה למחוק את ההיסטוריה באותה הדרך כמוהו, שוכבת עם כל בחור מזדמן שהיה מעוניין בי, מוחקת מהמוח שלי את הזיכרונות של הלילות המשותפים שלנו בכך שהייתי יוצאת חדשים, עם זרים. אבל לא יכולתי לעשות זאת, לא לעצמי ולא לבת שלי.

“את חיה?” הקול של שלבי משך אותי החוצה מההרהורים.

“כן.” עניתי בלחישה והבחנתי במרכולת שמעבר לכביש, גם אחרי שאכלתי במשך כל היום את חטיפי האנרגיה מהמכונה בבית הספר עדיין חשקתי באוכל אמיתי, סוכר, שומנים ופחמימות.

“איך זה שאת חוזרת רק עכשיו הביתה? השעה שמונה בערב!” שלבי שאלה והתעטשה.

“אמרתי לך שלב, יום רע.” נאנחתי וצפיתי בשמיים הכהים שנפרסו מעלי. שלושה אוטובוסים! שלושה אוטובוסים נאלצתי להחליף בכדי להגיע לאורלנד פארק, ובנסיעה האחרונה נאלצתי לשבת ממש על הגלגלים, היטלטלתי מצד לצד בצורה כל כך חזקה שהייתי בטוחה כי עוד מהמורה אחת על הכביש ואפלוט את כל תכולת בטני החוצה. שלא לדבר על הפקקים, שעה וחצי ביציאה משיקגו וחצי שעה בכניסה לאורלנד פארק. יום ממש רע.

“לא נורא, לעומת תומאס, את עוד בסדר.” היא אמרה תוך כדי שקינחה את אפה. אני מקווה שהוא חטף מחלת מין. חשבתי.

“מה איתו?” שאלתי וניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה. בחודשים שלא דיברנו, נאלצתי להמשיך להעמיד פנים בפני שלבי והאחרים שאני לא שונאת אותו, אף על פי ששנאתי.

הם לא ידעו עלינו שום דבר וכך גם קיוויתי שהמצב יישאר, לפחות עד שאספר לו על ההיריון שלי.

“השעו אותו מהאוניברסיטה לשבוע.היא נשמעה נרגשת אפילו שהידיעה לא הייתה חיובית במיוחד. “הוא עשה הרבה בלאגן, והגיע שיכור לשיעורים והכה איזה תלמיד, בקיצור, הסתבך על מלא. אבא שלו שולח אותו לדבלין כדי שיבקר את דודה שלו וישאף אוויר נקי לפני שהוא חוזר ללימודים. הוא ממש זועם עליו, מתברר שאף בן למשפחת סמית’ עדיין לא קיבל עונש כל כך גדול באוניברסיטה.”

נאבקתי לא ללחוש ‘מגיע לו’.

“אולי לך היה יום רע,” שלבי המשיכה לדבר בזמן שחציתי את הכביש לעבר המרכולת, “אבל לו היו שבועות רעים. הוא לא עצמו בזמן האחרון. שמעת שהוא שכב עם אחות של דניס?”

“כן. זה נכון?” היססתי, לא בטוחה אם אני רוצה שהדבר יישאר בגדר שמועה או יהפוך לעובדה.

“אני לא יודעת, הוא לא ממש מדבר איתי בזמן האחרון.” קולה הפך לעצוב, לא יכולתי שלא לקוות כי אני היא לא הסיבה לכך שהקשר בין האחים דעך מעט.

“תראי שלב, אם הוא עשה משהו רע, שיישא בתוצאות. אל תדאגי לו.” אמרתי ונכנסתי אל תוך המכולת, העובדת בקופה, ג’וסלין שמה נדמה לי, נופפה לעברי בזמן שלקחתי את סל הקניות. זאת הפעם החמישית השבוע שנכנסתי למקום, היא כבר זיהתה אותי בתור חברה ולא בתור לקוחה.

נופפתי לה בחזרה בליווי חיוך מנומס.

“את נשמעת כמו אבא שלו.” קולה של שלבי הרצין.

“אבא שלו צודק.”

“יש לך נטייה לא להסכים עם אבות.” שלב צחקה, “מוזר לשמוע ממך את המילים האלו.”

“כן, באמת מוזר.” הסכמתי והעמסתי אל תוך הסך חבילות של עוגיות שוקולד צ’יפס, אשר בשבועות האחרונים הפכו עבורי כדלק שהתניע את המערכת שלי. מצאתי את עצמי זוללת ללא סוף, תופעת ההיריון היחידה שאהבתי, מאחר והיא הצדיקה את הכמיהה שלי למתוקים. החדר שלי היה מלא בקופסאות ריקות של העוגיות, על המיטה, מתחתיה, בתוך ארון הבגדים, על הרצפה, על השידה. הרגשתי כאילו אני גרה בתוך פח מחזור של חפיסות קרטון, ובמקום לנקות אחרי קצת, המשכתי לקנות אותן ולזבל את החדר, הרגשתי נורא אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.

“שלב, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר בערב, תודה על הליווי הטלפוני אבל כרגע אני לא יכולה לדבר,אמרתי כשידיי הפכו לעסוקות בזריקת הקופסאות אל הסל, “תרגישי טוב.”

“אני אחכה לשיחה.” אמרה והשיחה נותקה. הכנסתי את הטלפון אל התיק והמשכתי להעמיס מצרכים ואוכל, כרטיס האשראי של לייסי היה אצלי, ידעתי כי אני יכולה להתפרע.

הסל התמלא עד תומו. נעמדתי מול הקופה והתחלתי לפרוק החוצה את כל החטאים הקטנים שהוסבו תחת השמות ‘חטיפים’ ו’מתוקים’.

“או שיש לך תיאבון מאוד לא בריא או שאת בהיריון.” ג’וסלין צחקה והתחילה להעביר את המאכלים בקופה.

“כן, היריון בגיל שבע עשרה, זאת אני.” אימצתי חיוך, היא חשבה שצחקתי, כשאני לא. עוד כמה חודשים, כשתראה את הבטן הענקית שלי, תבין, כמה קרובה הייתה לאמת.

הקנייה הסתכמה בשלוש שקיות בשווי שמונים דולר.

לא היה לי מושג לאן הכסף נעלם, אבל זה קרה.

יצאתי אל הרחוב. גשם קל החל לטפטף בעוד ובצעתי את דרכי אל עבר הבניין הקרוב. אילולא המצב רוח הירוד שלי וההרגשה הפנימית הרעה שלי, הייתי חושבת כי זה לילה יפה ומזג האוויר בחוץ מושלם, לא קר מדי ולא חם מדי.

הסימנים הראשונים לסערה הקרובה החלו להופיע, ידעתי שאת הימים הבאים אני הולכת להעביר בדירה מבלי לצאת ממנה, מאחר ובימי שישי לא התקיימו לימודים במערכת שלי, יכולתי להתחיל את חופש סוף השבוע שלי באופן רשמי.

נעצרתי מול המעלית במבואה ולחצתי על הכפתור בזמן שהטלפון שלי צלצל, הנחתי את השקיות על המרצפות שרק עברו שטיפה והוצאתי אותו מהתיק, הפנים של לייסי נפרסו על המסך, עניתי. “אני למטה.”

רכי לנסות לחכות למעלית, היא תקועה בקומה השביעית.” הקול שלה נשמע עייף, “התיק של כבד?”

“לא.”

“לא לשלוח את דרק לעזור לך לעלות?”

“אני בהיריון, לייסי, לא נכה.” שמעתי בקולי נימת כעס לא מכוונת, בזמן האחרון יצר הגינון האימהי שלה גדל, ומסיבה מסוימת, היא הפעילה אותו עלי, כנראה בגלל שחשבה כי העובדה שאני נושאת ילדה ברחמי, הופכת אותי לשברירית, במיוחד אחרי הפרידה מתומאס.

“אל תתמהמהי, העוף ברוטב לימון עם זיתים, האהוב עלייך, בדיוק יצא מהתנור.” אמרה וניתקה את השיחה.

שינסתי כוחות, הרמתי את השקיות ונכנסתי לחדר המדרגות החשוך והקר. שמונה קומות, מאה עשרים ושש מדרגות.

זה מה שהפריד ביני לבין אוכל נורמלי, ביתי וטעים.

הרופאה שלי, דר. שוורץ, אמרה שזה בריא לעסוק בספורט במהלך ההיריון, כל עוד אני לא אתאמץ יותר מדי ולא אנסה לשבור שיאים אולימפיים, המשימה לחצות את המדרגות הייתה אמורה להיות קלה, אבל ברגע שהגעתי אל הקומה החמישית, הרגשתי כי אזלו כוחותיי.

התיישבתי על המדרגות בחלל החשוך והקר והתמקדתי בנשימות עמוקות, ראשי הסתחרר והנשימה שלי לא הייתה סדירה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה.

בליווי המחשבה שאלו סך הכל עייפות ונפילת סוכר, הוצאתי מאחת השקיות את קופסת העוגיות והתחלתי לזלול.

כשחוסלו שלוש עוגיות, חשתי שוב פעם ברע.

בחילה גדולה יותר מזאת שבבוקר תקפה אותי ואיימה להוציא החוצה את כל תכולתה ,וביחד איתה, הופיעה התכווצות כואבת בבטן התחתונה שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר, ולא יכולתי להאשים שום אוכל.

השארתי את כל חפצי בחדר המדרגות וזינקתי במהירות על רגלי, הייתי נחושה להגיע לדירה ולבקש עזרה.

בדרך לא דרך צלחתי להגיע לקומה השמינית ולהיכנס למסדרון.

“לייסי!” צעקתי  תוך כדי התכווצות מייסרת שהרגישה כסכין אל תוך הבטן. התקפלתי בכאב מול דלת האלון הלבנה בכניסה לדירה שלהם, תפסתי את בטני וכיסיתי בידי את הבליטה, את התינוקת שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, איתה, עם שתינו.

לפעמים הבטן הציקה לי, פה ושם הרגשתי אי נוחות ואף כאבים קלילים, דר. שוורץ אמרה שלפעמים זה קורה ושההתפתחות של התינוקת בסדר, שהיא בריאה וכי שום סכנה לא נשקפת לחייה או לחיי.

באותו רגע הרגשתי כאילו מילותיה היו שקר אחד גדול ושמן. שום דבר לא היה בסדר.

כתמים כיסו את שדה הראייה שלי בעוד שחיבקתי את עצמי וניסיתי להתפלל לאלוהים שיעצור את הכאב הבלתי נסבל, הכל הפך למטושטש. הורדתי את מבטי אל הבטן, לא הופתעתי לגלות כתם דם גדול ומכוער במכנסי, הרגשתי שאני מדממת. נכנסתי להיסטריה כמו שלא נכנסתי לעולם, מלבד כאב לא הרגשתי דבר, הרמתי את ידי על הדלת ודפקתי עליה, הדבר האחרון שראיתי לפני ההתמוטטות שלי, היה כתם דם בצורת כף היד שלי על דלת עץ האלון הלבנה, והדבר האחרון ששמעתי, היו הקריאות הרמות של אחותי לדרק, שנדמו כהקולות המכאיבים ביותר שיכלו אוזני לשמוע, לאחר מכן, העולם הפך לשחור, קר, ואכזרי.

 

☼☼☼

 

זה לא קל.

זה לא קל להתעורר אל תוך יום שאת יודעת שהוא יהיה אחד הגרועים בחייך, רע יותר מהיום הקודם.

זה לא קל להבין, גם מבלי לשמוע את הרופאה אומרת זאת, שהחיים שהתפתחו בתוכי הופסקו.

זה לא קל, לפקוח את העיניים ולהבין שעל השמש והכוכבים, כבר לא אסתכל באותה צורה.

זה לא קל, להבין שלא משנה עד כמה מאמצים אשקיע, לעולם לא אחזור להיות אותה איילין.

הלוואי ויכולתי לעצום את עיני מספיק חזק בכדי להיעלם ולדמיין שכל זה לא קרה, הלוואי ויכולתי להעלים את ההרגשה החלולה שהתיישבה בתוכי כמו טפיל, גם בבטן וגם בלב.

“ליל, מתוקה.” הקול של דר. שוורץ גרם לי להתכווץ בכאב, הסטתי את מבטי מקופסת עוגיות השוקולד שעמדה על אחד המדפים והעברתי אותו לרופאה. היא עמדה לא רחוק מהמיטה שעליה שכבתי, מחוברת לצינורות שהכניסו אל תוכי נוזלים ותרופות, תרופות שגרמו לי לא להרגיש שום דבר ולהרגיש הכל בו זמנית. עיניים מלאות רחמים הסתכלו עלי בכאב.

“היא כבר לא בחיים?” המילים בקעו ממני בלחישה רועדת, היא לא אמרה דבר, אבל הרגשתי. זה היה מוזר.

כל הזמן הזה, ארבעת החודשים וחצי שבהם הבת שלי התפתחה בתוכי, ניסיתי להרגיש אותה, לא רק כשהנחתי את ידי על הבטן שלי, אלא מבפנים, ידעתי שהיא שם אבל לא תמיד הרגשתי אותה, אבל באותו רגע, כשעיני רפרפו באיטיות על פני הגוף שלי, הרגשתי את החיסרון שלה יותר מכל דבר אחר, מלווה בכאב עמוק שלא ידעתי אם אוכל אי פעם לסלק.

“אני מצטערת מתוקה,” דר. שוורץ התקרבה אלי והניחה את ידה על ידי בזהירות, כאילו אם תנועתה תהיה חדה מדי או מהירה מדי, תפגע בי. “עברת מה שנקרא ‘הפלה בלתי שלמה’. שק ההיריון שלך נפרד מהרחם וצוואר הרחם התרחב, לא הייתה שום דרך למנוע את ההפלה. חלקים משק ההריון שלך נפלו, מה שהוביל לדימום, אך נותרו שרידי היריון בתוך הרחם, לכם נאלצנו לבצע גרידה.” הקול שלה היה עדין אך מילותיה גסות.

ניסיתי לעקל את דבריה. היום הרע, הבחילות, כאבי הבטן, זה לא היה סתם, הכל היה קשור להפלה. כיצד לא יכולתי להבין זאת לפני כן? אולי אם הייתי מתנהגת באחריות ולוקחת את עצמי לרופא זה לא היה קורה? אולי היה לי סיכוי להציל את התינוקת שלי ולא עשיתי זאת?

עצמתי את עיני בעוד שגל דמעות השתחרר מהן החוצה.

לא רציתי להיות. פשוט לא. להיות בלעדיה הרגיש לי לא נכון בכל המובנים.

“יכולתי למנוע את זה?” שאלתי בחשש שמא התשובה לא תמצא חן בעיני.

“לא מתוקה, יש דברים שאי אפשר למנוע. אבל את בריאה וצעירה ואת תתאוששי מזה. הרחם שלך בריא ושלם, אחרי שהטראומה תעבור תוכלי להיכנס בעתיד לעוד הרבה הריונות.”

להיכנס להיריון ולקחת סיכון לאבד את התינוק שלי שוב פעם? לא תודה. פעם אחת הספיקה לי.

“אני רוצה להישאר לבד.” ביקשתי ממנה, בטענה שאני צריכה זמן לעקל את מה שהתרחש. לצערי, היא סירבה.

במשך השעה הקרובה עברתי סדרה ארוכה של בדיקות כואבות ופולשניות שגרמו לי לרצות להתכווץ עד לגודל חיידקי שבו הם לא יצליחו להגיע אלי.

 הרגשתי כאילו אני מצויה בתוך ערפל, שום דבר לא היה בהיר או מובן, רק קטעים קצרים של מציאות, החיבוקים של לייסי, המילים המנחמות של דרק, הבעת הצער של הרופאה, לא יכולתי לשמוע או לראות אותם יותר, במיוחד לא את לייסי.

לא ידעתי כיצד להסתכל בעיניה או על בטנה, לא ידעתי כיצד אוכל להיות בסביבתה ובסביבת התינוק שלה אחרי שאיבדתי את שלי. ידעתי שאלו דברים נוראים להרגיש, אבל לא יכולתי שלא. הבטן שלה, הזוהר על פניה שלא דעך אפילו שפניה היו עצובות כמו שמעולם לא היו, הרגשתי שאין בי כוחות מספיק חזקים להתמודד עם זה, עם המציאות.

היא חזרה על המילים של דר. שוורץ וטענה שזאת לא אשמתי, כי לא היה שום דבר שיכולתי לעשות, אבל מהשיחות עם הפסיכולוגית במרפאה, הבנתי שכל הלחץ וחוסר הסדר בחיים שלי, הם אלו שהובילו את הגוף שלי לדחיית התינוקת. לא הצלחתי להבין כיצד דבר כזה יכול לקרות, הייתי כל כך מוכנה אליה, כל כך קשורה אליה, רציתי אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם, אז למה?

למה הגוף שלי החליט שלא מתאים לא להמשיך את ההיריון שאליו התחברתי? למה הוא החליט שמבלי לשאול את המוח שלי הוא יכול לקחת ולהרוס חיים של גוף זעיר שעוד לא התפתח עד תומו? כל כך הרבה שאלות של למה הדהדו בראש שלי וגרמו לי להימצא במצב של ‘זומבי’.

שלושה ימים שכבתי במרפאה. הייתי אני ולא אני, שאריות של בן אדם. זאת הייתה המכה השלישית, קודם אבא שלי, אחר כך הפרידה מתומאס ואז ההפלה. הן לא התכוונו להיעצר, אלא ההפך, הרגשתי שברגע שאצא מהמרפאה הן רק  ימשיכו.

איך לכל הרוחות, אחרי כל מה שעברתי, אצליח להתנהג כמו בן אדם רגיל? איך אחזור לבית ספר, אדבר עם בני אדם, אנהל קשרים? איך ממשיכים הלאה אחרי דבר כזה? זה נראה לי כלא הגיוני, עוד משימה בלתי אפשרית.

 

☼☼☼

 

“זה בסדר, את לא צריכה להחזיק את הכאב בפנים, תבכי אותו החוצה.” המילים של אחותי הגיעו לאוזני אך לא נכנסנו אליהן. עמדתי מול קבר של מישהי שעדיין לא נולדה וחיפשתי את המילים הנכונות להיפרד ממנה, אבל לא משנה כמה גדול היה אוצר המילים שלי, פשוט לא הצלחתי להוציא מגרוני החוצה צליל. מאז השיחה הקצרה עם דר. שוורץ, העברתי את זמן החלמתי במרפאה בשתיקה מוחלטת, מעבירה במוחי את היום הנורא ההוא מחדש, בוחנת את ההתנהגות שלי, את הדברים שעשיתי ולא עשיתי, את הטעויות שביצעתי ועליהן אני משלמת את המחיר.

גדלתי אל תוך סביבה שבה למדתי להיות ביקורתית כלפי עצמי. בכל פעם שפישלתי בדרך כלשהי או עשיתי משהו לא כשורה, הייתי עוצרת את הזמן ומסתכלת אחורה, בוחנת את העבר ובודקת, באיזו נקודה שגאיתי, מה פספסתי, מה הייתי צריכה לעשות בכדי לא להגיע לתוצאה המרה שלא מצאה חן בעיני.

עשיתי את אותו הדבר גם הפעם, בוחנת בדייקנות את כל האירועים שקרו במהלך החצי שנה האחרונה. אני לא חושבת שהחיים שלי היו מתי שהוא כל כך אינטנסיביים כמו בששת החודשים האחרונים, כל כך הרבה קרה, כל כך הרבה השתנה, אני השתנתי. מוחי חלף על כל זיכרון במוחי, אבל הבעיה הייתה, שלעומת הפעמים הקודמות, הפעם לא הצלחתי לשים את האצבע על מה עשיתי לא נכון. בזמנו, כשהייתי מעורבת עמוקות במערכת היחסים שלי עם תומאס, הרגשתי שזה הנדבר הנכון ביותר שעשיתי אי מעולם, אז למה ההשלכות של הקשר שלנו כאלו כואבות? מה התפקשש בדרך והוביל אותי לתוצאות ההרסניות האלו, איתן נאלצתי להתמודד לבדי?

שאפתי פנימה כמות גדולה של אוויר ונאנחתי בכבדות בעוד טיפות של גשם התחילו לרדת מהשמיים ולהכתים את הסוודר השחור שלי. דמעות התחילו להתגלגל במורד פני בעוד הרגשתי את האומללות מכלה אותי בתוכה.

“ליל, אנחנו צריכות ללכת.” היד של אחותי מצאה את מקומה על הכתף שלי, ברגע שנוצר מגע, לקחתי צעד הצידה והתרחקתי מלייסי. לא יכולתי להתמודד איתה באותו הרגע.

“אני אחכה לך במכונית.” היא שחררה את המילים לאוויר בלחישה שקטה ועזבה אותי לנפשי. רק כשהייתי לבד, הרשתי לעצמי להתכופף אל עבר האדמה הלחה ולהניח את אצבעותיו עליה ברעד. “תינוקת שלי,” המילים רעדו החוצה מגרוני, המחשבה שאני לא מזהה את הקול של עצמי הפחידה אותי, “אמא מאוד אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, והיא כל כך, אבל כל כך מצטערת שהיא לא הצליחה למלא את התפקיד שלה כראוי ולהגן עלייך.” הנחתי את ידי הפנויה על פי וחסמתי את אנקת הכאב שפרצה החוצה מבלי לשאול אם אני מוכנה אליה, ההתייפחויות הפכו עבורי לדבר כה רגיל, שהפסקתי להילחם בהן. מה הטעם? כך או כך הכאב בלתי נמנע, הוא ישב בתוכי כמו חיידק שהתרבה ותפס פיקוד על כל תא זעיר במערכת האיברים שלי. הדמעות הפכו את שדה הראייה שלי למטושטש, הן נקוו ביחד עם הגשם סביב הקבר הטרי, הרגשתי שאני נשאבת שוב פעם אל תוך היסטריה.

“אני מבטיחה לך שאזכור אותך לנצח.” ההבטחה נישאה לאוויר בליווי רעם שהרעיד את עולמי. ישבתי שם למשך כמה דקות נוספות, נספגת ברטיבות של חודש אוקטובר, שמעולם לא נראה כה קודר ואפלולי כמו בשנה הזאת.

בדרך לא דרך, הצלחתי להרים את עצמי מהקרקע ולהוביל את עצמי לרכב של לייסי. נכנסתי פנימה בשתיקה רועמת ועצמתי את העיניים בחוזקה, מסרבת לתת לדמעות נוספות לצאת החוצה, נמאס לי לדמוע, נמאס לי לכאוב, נמאס לי להרגיש.

רציתי קסם, כישוף פשוט שיגרום לכל הרגשות בתוכי לעזוב את נפשי, העדפתי להיות מאלחשת מאשר להחזיק בתוכי כל כך הרבה כאב. ועדיין, חייתי בעולם ריאלי קר ועצוב, שבו לא היו קיימות שום פיות או קוסמים שיכלו לקחת ממני את אחת התכונות שהפכו אותי לאנושית.

“ליל…” שמעתי את הצער בקולה השקט של אחותי, גם מבלי להסתכל עליה ראיתי בדמיוני את המבט המרחם שלה, רחמים.   זה כל מה שקיבלתי ממנה בימים האחרונים. מנה גדולה וקרה של רחמים, שלא רציתי. הם לא יכלו לעזור לי להרגיש טוב יותר או להחזיר את הגלגל אחורה? אז מה הטעם בהם?

“תחזירי אותי לשיקגו.” ביקשתי ממנה וכיסיתי את פני בכפות ידי. לא יכולתי להסתכל עליה או להיות לידה, עד כמה שזה נוראי, הקרבה אל אחותי הזכירה לי את האבדה הגדולה ביותר שלי.

“את צוחקת עלי?” נימת ההפתעה בקולה הייתה חדה, מעורבב עם כעס ורוגז. לא עניתי, פשוט שתקתי.

זה הרגיש עבורי הזמן הגרוע ביותר לגור באותו בית עם לייסי.

לא יכולתי להמשיך להתקיים לצידה ולצפות מהצד במה שיכול היה להיות שלי, ידעתי שזה היה דבר נורא לחשוב ולהרגיש, אבל לא יכולתי אחרת. חשבתי על כך רבות, הבנתי, שגרוע יותר ממה שיש, לא יהיה, אוכל להסתדר עם אבי ועם הטענות האין סופיות שלו כלפי. לא, רציתי להסתדר עם הטענות שלו כלפי, כל דבר, רק לא להיות שם בזמן שאחותי זוכה לחוות את מה שהיה החלום שלי. חלום שהתחיל להתגשם ואז התנפץ למיליון חלקיקים קטנים של חוסר תקווה.

“מצידי תורידי אותי בכניסה לעיר, אני רוצה להיות לבד.”

לא הצלחתי להסתיר את הארסיות בקולי. לא התכוונתי לשגר אותה כלפי אחותי, אבל לא הרגשתי שיש לי ברירה.

“ליל, מתוקה, דר. שוורץ אמרה שאת צריכה לנוח בתקופה הקרובה, שתינו יודעת שזה לא יקרה בחיים אם תחזרי לאמא ואבא. הבית שלך הוא איתי ועם דרק, אנחנו נדאג לך בתקופת החלמה, ואם כשתרגישי טוב יותר עדיין תרצי לחזור לשיקגו אני אחזיר אותך לשם.” היא הניחה את ידה על רגלי וצבטה אותה בעדינות, כפי שהייתה עושה תמיד.

“את לא מבינה?!” הרמתי את קולי וצעקתי אל תוך החלל הקטן והחם של המכונית, לא הצלחתי להחזיק את עצמי שלווה ורגועה כפי שרציתי, “אני לעולם לא אחלים מזה ואני לעולם לא ארגיש טוב יותר, במיוחד אם אהיה שם לידך ואצפה בך מהצד הופכת לאמא, בזמן שהזכות הזאת נגזלה ממני.”

זאת לא הייתה אני, לפחות לא הגרסה השפויה שלי. מעולם, אבל מעולם, לא הרשתי לעצמי לדבר אל אחותי בטונים כאלו. ועדיין, לא הצלחתי להחזיק את עצמי, גם אם זה הפך אותי לבן אדם רע, רציתי שהיא תבין שמרחק, זה הדבר שהייתי צריכה לשים בינינו.

לא ידעתי כמה המילים שלי הצליחו לפגוע בה, סירבתי להסתכל לכיוונה, אבל האוטו התחיל לנוע, והשאלה לאן היא לוקחת אותי, לאורלנד פארק או לשיקגו, הדהדה במוחי.

סופות הסתיו שהובטחו בחדשות טלטלו את הרכב מצד לצד בעוד ושקעתי במחשבות על איך החיים שלי הולכים להיראות.

כמו כמעט בכל פעם אחרת, נדדתי אל המקום שפעם היה בטוח עבורי, אל תומאס. ידעתי שהוא נמצא איפה שהוא בדבלין, רחוק מהמציאות שאני מכירה, רחוק מלדעת מה התרחש בחיים שלי אחרי אותו הרגע שבו הוא הוציא מהחיים שלו. הדחיות הבלתי פוסקות שלי בלספר לו את האמת, הובילו למצב מסובך שלא ידעתי כיצד לצאת ממנו. מצד אחד, רציתי שידע, שלקשר שלנו, אפילו שהוא נמאס עליו, היה תוצר מדהים ועוצר נשימה. ומצד שני, ידעתי עד כמה הידיעה כואבת, ולמרות ששנאתי אותו וכעסתי עליו והתאכזבתי ממנו, הבנתי שגם אם הוא ירגיש את הרגשות שהיו בתוכי, זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב, לא עם עצמי ולא עם האמת.

כשפקחתי את עיני הנפוחות והבטתי מעבר לזגוגיות החלון, מצאתי את עצמי בוהה בחשכה, והחלק המפחיד, החשכה בהתה בי בחזרה, קראה לי להצטרף אליה, אפפה אותי בניגוד לרצוני.

הרגשתי איך לייסי מורידה את המהירות ותוך כמה שניות הרכב עצר בשולי הדרך. “אנחנו טסות לפריז.” היא הוציאה את המילים בכבדות, “נעשה הפסקה קטנה ממדינת אלינוי, זמן איכות עם סבא וסבתא יעשה לנו רק טוב. נבקר במגדל אייפל, נאכל קוראסונים, אקלרים ומקרונים, נעמוד שעות בתור ללובר, נחכה ימים ארוכים לשולחן פנוי בקפה פרוקופ ונחלים מהכאב.” הנחישות בקולה גרמה לי להאמין שהיא איבדה את האחיזה במציאות, איזה פריז ואיזה מקרונים? הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לקבור את עצמי באפלה ולא לצאת ממנה לעולם.

“לייסי…”התחלתי להגיד,

“תשתקי.” היא קטעה אותי בחדות. “אני יודעת שאת עצובה ושכואב לך, אבל תאמיני לי את לא היחידה שסובלת כאן.    

אחותי הקטנה, שהייתה בהיריון ביחד איתי, זה איבדה את התינוקת שלה, את באמת חושבת שישנתי אפילו לילה אחד מאז שזה קרה? כל בעיטה של בנג’י גורמת לי להרגיש אשמה, כל פעם שאני מניחה את הידיים על הבטן שלי אני מרגישה פחד אדיר, כל פעם שאני מסתכלת עלייך ורואה איך את מסתכלת עלי, בסלידה, אני מרגישה את כל האיברים בתוכי מתכווצים. אני לא מסוגלת לדמיין מה את מרגישה בפנים אבל אני רואה שאת מנסה לדחוף אותי החוצה וזה אחד הדברים שהבטחנו זו לזו שלא נעשה אותם לעולם, לא משנה מה. את נפש פצועה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בכדי לתקן את זה, אני יודעת שלא משנה מה אומר זה לא יעזור לך להתגבר על האיבוד של התינוקת, אבל את חייבת להבין, אם תתרחקי ממני עכשיו, אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמות אחת כלפי השנייה.” שמעתי את קולה נשבר, ובפעם הראשונה מאז שנכנסתי לרכב, הרשתי לעצמי להסיט את מבי לכיוונה. לא הופתעתי לראות דמעות פורצות מהן החוצה.

“תדברי איתי, תצעקי עלי, תחשפי את כל הרגשות שלך, תשחררי את מה שיושב בתוכך, את יודעת שאוכל לספוג הכל, רק לא שתיקה.” זאת הייתה התחננות שלא ידעתי כיצד להתייחס אליה.

“זה פשוט לא הוגן.” נאנחתי ומלאי הדמעות התחדש. נמאס לי לבכות, אך זה לא היה בשליטתי.

“אני יודעת, מתוקה, אין הרגשה נוראית מזו, שהעולם מתפרק לך בין הידיים ואת לא יודעת כיצד לעצור את זה, אבל זאת רק תקופה כזאת, אני מבטיחה שזה לא לנצח, עם נחישות ועבודה קשה אנחנו נצליח לעבור אותה, ואז בעוד כמה שנים, את תהיי גאה בעצמך על כך שלא הרמת ידיים ונלחמת על החיים שלך.”

“פריז לא תפטור שום דבר.”

“אולי לא, ואולי כן, את שוללת מבלי לוודא.”

“אני לא מסוגלת לייסי, אין לי כוחות יותר.” הודיתי, נמאס לי להילחם ברגשות שלי, בהורים שלי, במציאות שבה אני חיה, מציאות שמעניקה לי דברים טובים רק בכדי לקחת אותם בחזרה.

“אז אני אשאיל לך את שלי.” היא ניסתה לחייך אלי בעידוד אך לא צלחה במשימתה, כשהאווירה בחוץ ובפנים כל כך קודרת, כיצד אפשר לחייך?

ישבנו בדממה, רק קולות הטיפות המתנפצות על החלון והרעמים בחוץ מילאו את עולמו. חשבתי על המילים של אחותי, רציתי להאמין להן, רציתי להאמין שיום אחד אסתכל אחורה ואדע שהתגברתי על הכאב אבל היה בתוכי קול שדי נמוך ומכוער שאמר לי כי זאת רק ההתחלה, שלעולם לא אצליח להמשיך האלה. ומסיבה מסוימת, נטיתי להאמין לו ולא ללייסי.

“תחשבי על זה.” לייסי ביקשה ממני וחזרה אל הכביש הרטוב והחלק. לחשוב זה היה הדבר היחיד שלא רציתי לעשות.

עצמתי עיניים וספרתי את הנשימות שלי, דורשת מהגוף שלי להרפות, וכשזה קרה, נפלתי לנמנום שליו וחמים.

כשפקחתי את העיניים, אלוהים יודע כמה זמן לאחר מכן, הפעולה לוותה בצעקה מחרישת אוזניים ואור בהיר שסנוור את עיניי. רגע אחד נסענו על הכביש ורגע לאחר מכן הגיעה הפגיעה, מכה חזקה שטלטלה את הרכב וגרמה לו להחליק על הכביש בתנועות מעגליות. מבלי להתכוון לכך, קולי הצטרף לצעקות של לייסי, צפיתי בה מנסה להחזיר את השליטה על הרכב, קוראת לעזרה, מנסה לעצור אותנו, היא לא הצליחה. עשרות רסיסי זכוכית ננעצו בעורי ברגע שהאוטו נחבט במשהו קשה ונעצר כשהדלת לצידי התעקמה, התנפצה ונעצה בתוך עורי. כריות האוויר לא פעלו, ועדיין, טעם מתכתי של דם פרץ בתוך פי וגרם לי לחטוף בחילה. הכל הפך למעומעם, הקולות, הראייה, המציאות. הבנתי מה קורה באותה מידה שלא הבנתי מה קורה. מישהו התנגש בנו, עפנו, נעצרנו. ניסיתי לסובב את הצוואר שלי לכיוונה של לייסי, כשלא שמעתי את קולה יותר. הגוף שלי סירב להקשיב לפקודות של מוחי. חיפשתי אחר העיניים שלה, העיניים הטובות והמוכרות שיכלו להרגיע אותי מהצצה קלה אליהן, חיפשתי אחר המגע החם שלה, אחר המילים שלה, אחר הקול שלה, אבל לא זזתי, לא הצלחתי. מסך בצבע אדום שחור כיסה את עיני בעוד הרגשתי את עצמי נחלשת.

הכאב, זה היה כאב חזק שלא הרגשתי מאודי, בכל מקום, בידיים, ברגליים, בבטן שלי, הוא היה בכל מקום, שולח גרורות לכל תא זעיר בגופי. “לייסי!” פתחתי את פי וניסיתי לצעוק את שמה, מלבד לחישה לא יצא צליל מגרוני. הייתי תקועה, ולא ידעתי מה קורה עם אחותי. “לייסי!” אזרתי כוחות חדשים וניסיתי להישמע באוזניה.

“אלוהים אדירים, ליל, מתוקה!” הקול שלה חדר אל תוך אוזני והרגיע אותי, בעוד והמילים שלה, והנימה שבה הם נאמרו, גרמה לי להבין שהמצב רע. “אל תזוזי, ילדונת, אני אלך לקרוא לעזרה, בבקשה אל תזוזי!” היא התחננה בפני וגם מבלי לראות את הדמעות בעיניה ידעתי שהיא בוכה.

“אל תעזבי אותי.” ניסיתי להגיד אבל ידעתי שהיא כבר לא ליד. ואז הגיע הרגע הזה. הרגע שבו החיים חלפו כמו סרט מהיר, הימים הטובים והטובים פחות, כל הדברים שעשיתי בפעם הראשונה, כל הסיכונים שלקחתי, כל הפחדים שהחזיקו בי כבת ערובה, כל המילים שאמרתי והמילים שרציתי לומר אך לא היה לי מספיק אומץ. הרגשתי איך גופי נחלש, איך נפשי נחלשת.

לא ידעתי עד כמה חמורות הפגיעות שלי, פשוט ידעתי שהן שם, והמחשבה על כך שהן מסוגלות לקחת לי את החיים, לא הפחידה אותי כמו שחשבתי שתפחיד. לשבריר שנייה, חשבתי שזאת תהיה סיומת נהדרת לטרגדיה הזאת שנקראת ‘החיים שלי’, דרך מעולה לא להתמודד עם התוצאות הכואבות של הבחירות והמעשים שלי. עצמתי את עיניי וקיוויתי, קיוויתי שאם יש במרומים אלוהים שמקשיב לי, הוא ישמע את בקשתי וייקח אותי אליו.     לגן עדן, לגיהנום, לא היה באמת אכפת לי, העיקר בריחה מהחיים על פני כדור הארץ. רציתי מקום נטול כאב, נטול דאגות, נטול אבדון ושברון לב. רציתי להפסיק להרגיש, לכאוב, להילחם.

הייתי בטוחה שהוא ישמע את תחינותיי, הרגשתי שאני מתחילה להרפות, שהכאב מתחיל לעזוב את גופי, כאילו הנפש נשלפת מתוך הגוף ומותירה אותו לבד. לראשונה מזה ימים, ראיתי נקודת אור שקראה לי לבוא אליה, וזה מה שרציתי לעשות. לרוץ לעברה ולאחוז בה מספיק חזק בכדי שתעלים אותי מהמקום האפל ששווה אותי. הייתי כל כך קרובה אליה, במרחק של שניות, הרגשתי את החום שנדף ממנה החוצה. חום כל כך ממכר ונעים, חום שאיים להפשיר את כל הקרח שהצטבר בתוכי. האור הזה, זה היה המוות, ואני? אני הייתי מוכנה לחבק אותו בזרועות פתוחות.

הרי בסופו של דבר, החיים הם מחלה, והמוות הוא התרופה אליה. תמיד שנאתי תרופות, אבל את זאת, ידעתי שאוהב.

 

איילין ותומאס

פרק 14 – איילין.

 

“עכשיו!” לייסי צעקה עלי ודחפה לתוך ידי את קופסת הקרטון שבה שכבה בדיקת ההיריון.

“חומד, תירגעי.” דרק הניח את ידיו על כתפיה והתחיל לעסות אותם. הלוואי היה עלי לקבל מסאז’ כמוה.

“אני לא בהיריון.” עמדתי על שלי והסתכלתי על אחותי בכעס, אם הייתה מתאמצת טיפה יותר, למבטה הייתה יכולת להעלות אותי באש.

“תחזרי על המילים האלו כשהבדיקה תצא שלילית.” זעפה ודחפה אותי אל תוך השירותים בדירה שלה ושל דרק, חשבתי שתישאר מחוץ לדלת, אבל לא, היא נכנסה איתי ונעלה אותנו בפנים.

“לייס..” התחלתי להגיד,

“איילין ניקול גריימס, את לא תעזי להתווכח איתי עכשיו.” הרימה את קולה וסימנה לי בעזרת ראשה להתיישב על האסלה.

הסיטואציה הייתה מטורפת. המחזור שלי איחר בשבועיים. אז מה? הוא עדיין לא היה סדיר ומדי פעם היו הפרשים גדולים מווסת אחת לשנייה, דברים כאלו יכלו לקרות לכל אחת. אני ותומאס לא שכבנו אף פעם ללא קונדום, לא הבנתי מדוע אחותי עושה רעש כה גדול סביב משהו כל כך קטן.

הרמתי את החצאית והתיישבתי על האסלה, פתחתי את הקופסה והוצאתי את הבדיקה, “תסתובבי.” אמרתי וחיכיתי עד שגבה היה מופנה אלי.

הטלתי את מימי והנחתי את הבדיקה על שפת הכיור.

שלוש דקות, זה היה הזמן שהיינו צריכות להמתין.

הורדתי את המים, שתפתי ידיים והתיישבתי על השרפרף לצד מתלה המגבות בזמן שלייסי התמקמה על קצה האמבטיה והניחה את ידיה על בטנה.

היא סירבה להביט עלי, דמיינתי איך רצים במוחה התסריטים המגוונים ביותר, היא הייתה בטוחה שאני בהיריון, אני לא.

זה מסוג הדברים שאישה צריכה להרגיש, לא?

לא הרגשתי כאילו מתפתחים בי חיים, לא הייתי רעבה יותר מדי ולא חוויתי בחילות. לייסי טענה שזה לא אומר כלום, שגם היא לא חוותה תסמיני ההיריון אחרים חוץ מאיחורה של הווסת, שאי אפשר להסתמך על הדברים האלו בלבד.

“מתי קיימתם יחסי מין בפעם האחרונה?” סוף סוף הסכימה לפנות אלי. זאת לא הייתה שאלה שרציתי לענות עליה, משכתי בכתפי.

“ליל..” קולה התרכך, “אני לא מתכוונת לנזוף בך.”

הרמתי את ידי והבטתי בשעון היד של קרטייה, אותו קיבלתי ממנה במתנה ביום ההולדת שלי לפני כמה שבועות, “לפני שש שעות ועשרים דקות.” עניתי על שאלתה, ואפילו שאמרה כי לא תנזוף בי, הייתי מוכנה לדברי התוכחה שלה.

היא לא ניסתה להסתיר את ההפתעה על פניה, אך במקום להרצות לי כמה חסרת תקנה אני, פרצה בצחוק מתגלגל שגרם לי לערער בשפיות שלה. האשמתי את ההורמונים.

“אוי, ילדונת,” היא קמה והתיישבה לצידי, “את יצור מיוחד.” ליטפה את גבי.

“את לא כועסת?” שאלתי נדהמת.

“ברור שלא, אבל אני מודאגת.”

“אין לך סיבה לדאוג.” הרגעתי אותה והסתכלתי שוב על השעון, נותרה דקה וחצי.

היא ניסתה לחייך אבל לא יכולתי שלא להרגיש רע כשהדממה אפפה את שתינו.

“האינטואיציה הזאת שאמרת שיש לך, אולי אלו צרבות?” ניסיתי לגרום לה לצחוק והצלחתי, לכמה שניות בודדות.

כאשר ללייסי הייתה תחושת בטן, לרוב היא צדקה, וזה מה שהביל אותי.

ספרתי את עשרת השניות האחרונות והבטתי על הבדיקה ששכבה במרחק מטר ממני. הגיע הזמן לגזר הדין.

התרוממתי באיטיות והתקרבתי אל הכיור, הרמתי אותה וכשהסתכלתי עלי החלונית עם התוצאה, הרגשתי את ליבי צונח מטה, החמצן אזל מריאותיי.

“ידעתי.” אמרה ונאנחה.

שני פסים עבים חרצו את גורלי, עמדתי להפוך לאמא בגיל שבע עשרה. לא הצלחתי לעקל את ראות עיני.

“אולי זה פגום?” שאלתי, התקשיתי להאמין שיש בתוכי תינוק.

“נקפוץ בדרך לקנות עוד אחת.” אמרה ומשכה את הדלת פנימה, דרק כמעט נפל לחדר האמבטיה.

“נו?” שאל והחליף בינינו מבטים.

“אני הולכת להפוך לדודה.” לייסי מלמלה ונעלמה.        

כשאני גיליתי את אותה הבשורה, ליבי התמלא שמחה, כשלייסי גילתה אותה, הותקפה במרירות.

“את מרגישה טוב?” דרק שאל אותי אך מבטו עקב אחר אחותי נכנסת לחדר השינה שלהם.

שתקתי והתקרבתי אל המראה, הייתי לבנה כסיד, לבנה יותר מבדרך כלל, “אני חושבת שכן.” עניתי בחוסר ביטחון ובחנתי את עצמי בקפידות. מבחוץ, לא היה שום סימן מסגיר לכך שאני בהריון, אבל בפנים, היה לי תינוק בבטן.

אלו היו חדשות מטלטלות עולם, הופתעתי, לא האמנתי שיכול להיות שאכנס להיריון ולא ארגיש זאת, לא הבנתי איך זה קרה כשדאגנו להיות מוגנים.

“דרק!” הקול של לייסי נישא ממרחק, הוא נעלם ונשארתי לבד, או שכבר לא לבד.

הנחתי את ידי על בטני, לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להרגיש משהו שונה כמו אנרגיה קסומה שתפרוץ מהבטן שלי ותסמן לי שבאמת יש משהו גדל בתוכי, לא ידעתי איך הריון מרגיש. ליבי דפק במהירות מדאיגה בזמן שמוחי חזר על המילים ‘יש בתוכך תינוק, את אמא’ פעם אחר פעם.

 “ליל, בואי.” לייסי קטעה את המחשבות שלי.

“לאן אנחנו הולכים?” שאלתי, בהשתקפותי במראה ראיי שהצבע שב ללחיי.

“לתומאס.” אמרה ומשכה אותי בעקבותיה.

תומאס. הוא עמד להפוך לאבא. עמדנו להפוך למשפחה.

לא תיארתי לעצמי מה תהיה התגובה שלו, ידעתי שהוא לא מהבחורים שישאירו את הבחורה לעבור את התהליך לבד, ידעתי שהוא יתמוך בי, אבל עדיין פחדתי שלא ירצה את התינוק. הוא עמד להיבהל, גם אני הייתי מבוהלת, אבל קיוויתי כי האהבה שלנו תצליח לעמוד בפני הכל, לא משנה מה.

עזבנו את הדירה באורלנד פארק ונסענו ברכב של דרק לכיוון שיקגו. בדרך עצרנו בבית בתחנת דלק, שלהפתעתנו, על מדפיה שכבו לא מעט בדיקות היריון. קנינו שתיים נוספות.

בפעם השנייה לאותו היום, השתנתי על המקלות ולקחתי אותם איתי לרכב, עטופים בשקית ניילון שקופה, לא יכולנו לאפשר לעצמנו להישאר בשירותים הציבוריים המטונפים.

הנחתי את הבדיקות על ברכי ואת ידי על בטני.

הייתי נחושה להרגיש משהו.

את לא תרגישי כלום.” לייסי אמרה מבלי להוריד את עיניה מהכביש.

“אני רוצה להרגיש את התינוק שלי.” אמרתי, ידעתי שאני מדברת בחוסר היגיון, קראתי שנשים מתחילות להרגיש את העובר רק בימים שבין השבועות השלוש עשרה עד השש עשרה.

“את לא מוכנה להיות אמא.” היא מלמלה בשקט, “את צריכה לסיים לימודים, להמשיך ללמוד, לטייל בעולם, לעשות בייביסיטר לבנג’י בזמן שאני ודרק נצא לבלות. את צעירה מדי.”

“את חושבת שאני צריכה להפיל?” שאלתי בחשש, המחשבה על לקיחת חיים העלתה בתוכי בחילה, לא יכולתי לעשות דבר כה אכזרי, זה נגד את אמונתי.

“חס וחלילה, לא!” מיהרה להגיב, אבל, “אני מפחדת עבורך.”

“אני לא.” אמרתי באומץ שהגיע ממעמקים בתוכי אשר לא ידעתי כי קיימים. הייתי בת שבע עשרה ושלושה שבועות, חברה בסתר של האח החורג והגדול של החברה הכי טובה שלי, ובהיריון. שתי הבדיקות הנוספות אימתו זאת.        

הייתי אמורה להיות מבועתת מפחד ולהיכנס לפאניקה, אולם, בדרך בלתי צפויה הייתי רגועה לחלוטין, אולי אפילו מעט נלהבת מהרעיון שהגוף שלי כבר לא שייך רק לי, אבל רגועה.

רציתי את התינוק הזה, לא שונה מלייסי, חלמתי להפוך לאמא, אולי לא בגיל כה צעיר, אבל כן, רציתי משפחה גדולה, חמה ואוהבת. אהבתי את האבא של התינוק בכל ליבי  ואת המחשבה שנבנה לעצמנו משפחה, אפילו חלמתי כי יום אחד נתחתן, לא בקרוב, אבל בעתיד. תיארתי את נשארת עם תומאס עד סוף חיי, עם התינוק שלנו, החלומות שלי הפכו אותי למאושרת, הם היו נקודות האור בתקופה האפלה שחלפה עלי לאחרונה.

לא דיברתי עם ההורים שלי כמעט חודש ואת אחי פגשתי בתדירות הרבה יותר נמוכה משרציתי, הציונים בבית הספר שלי התדרדרו מעט ואפילו קיבלתי כמה נכשלים במתמטיקה. הדברים הטובים והיחידים שהיו לי הם תומאס, לייסי, דרק ושלבי. דמיינתי את עצמי מבשרת להורי שאני בהיריון, לייסי לא עשתה זאת עדיין, לכן המכה תהיה חזקה יותר, הם יגלו שלשתי הבנות שלהם היו קשרים סודיים וכי שתיהן נכנסו להיריון אחת אחרי השנייה. זה היה חומר בעל ערך של תוכנית סאטירה בטלוויזיה, לא לחיים של משפחת גריימס.

“מייסון ואנדרו הולכים לחטוף התקף לב.” אמרתי והבטתי על התנועה העמוסה של שעות הצהריים בכבישים.

“הם ייהרגו את כולנו.” שמעתי את החיוך בקולה.

“שני אחיינים במכה אחת.” הסכמתי איתה.

הרשתי לעצמי לחשוב על השמות, ידעתי, שאם זה יהיה בן, ללא ספק אקרא לו טריסטן, ואם זאת תהיה בת, לידיה.

כשהשמש החלה לשקוע לייסי עצרה את הרכב מול הבית של תומאס, לקחתי נשימה ארוכה, “את הולכת להיכנס איתי?” שאלתי בהיסוס.

“לא, את ילדה גדולה.”

הסכמתי איתה ויצאתי מהרכב. נקשתי שלוש פעמים בדלת העץ הכבירה, את פני קידמה לורן, עוזרת הבית שלהם.

“מיס גריימס,  שלבי לא בבית.”

“באתי לתומאס.”

“אם כך, היכנסי.” 

עליתי במדרגות עד לקומה השלישית והלכתי לכיוון דלת החדר שלו, ככל שהתקרבתי, כך שמעתי יותר בבירור את תומאס מדבר. נעצרתי מאחורי הדלת הסגורה והקשבתי,

“ברבי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה.”                       

הוא ידע שאני כאן?

“לא. איילין. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן.”

לא האמנתי למשמע אוזני, המילים האלו ניפצו את ליבי לרסיסים קטנים, הוא התכוון להיפרד ממני??

“לא. ליל,”

 לא יכולתי לשמוע את המילים האלו ופתחתי את הדלת מבלי לדפוק, “אתה זורק אותי?” התפרצתי פנימה ותפסתי אותו עומד מול המראה עם ידיים בכיסי הג’ינס שלו ופנים נבוכות ומבולבלות.

“ברבי, מה את עושה כאן?” הוא בחן אותי בדאגה.

“תענה על השאלה שלי.” התעקשתי, מתאפקת לא להתמוטט מולו, לא הבנתי מה לעזאזל קורה.

“תקשיבי, אני מבין שאת מבולבלת, אבל..”

“איזה אבל מזדיין?!” כמעט צרחתי עליו, זועמת, פגועה, אבודה.

“גם האהבות הגדולות ביותר, גורלן להסתיים, אני מצטער.” השפיל את מבטו וסירב להביט עלי, הרגשתי את הקרביים שלי מתהפכים לעשרות כיוונים מנוגדים, זה לא מה שציפיתי לשמוע ממנו, לא באותו הרגע, לא לעולם.

“חתיכת בן זונה!” הרמתי את קולי ולא היה אכפת לי מי שומע או מקשיב, רציתי לצעוק החוצה את כל הקללות מאוצר המילים שלי, התקרבתי לעברו ודחפתי אותו אחורה עד שהתנגש בשידת הבגדים השחורה והמבולגנת שלו. הוא הסיט את מבטו ממני. חתיכת חלאה.

“מה הסיבה?” דרשתי לדעת, הכל היה טוב. לא. הכל היה מדהים, התקופה האחרונה, הפכנו לכל כך קרובים, הפכנו לשלם, לא הייתי עוברת אותה אילולא הוא, מדוע בחר להיפרד ממני דווקא עכשיו? כשבאתי לספר לו שהתינוק שלו נמצא בתוכי.

“את לא תביני.” הוא הביט על כל דבר חוץ ממני, הייתי אוויר, כלום ושום דבר, חלל ריק. דמעותיי התפרצו החוצה, בחיים לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה זה שיגרום לשיברון הלב שלי.

התחושה כל כך כאבה, מכה נוספת, סכין חדה אל תוך הרקמות הרכות ביותר בתוכי. קריעתן. רציתי להיעלם.

“אתה צודק.” שיננתי בכעס, “אני לא מבינה.”

“אם אגיד לך שאני לא אוהב אותך יותר, תביני?” שאל בשקט, המילים שלו היו חדות כלהב. לא יכולתי להקשיב למילים שלו, לא יכולתי לעמוד בחדר שלו ולהסתכל עליו ממוטט את עולמי וגורם להריסתו אחרי שהיה זה שהחזיק אותו שלם.

הסתובבתי ורצתי החוצה בסערה, הוא אפילו לא נלחם עלי.

“מיס גריימס, הכל בסדר?” לורן עצרה אותי מול דלת הכניסה בקומה התחתונה. מלבד כתמים מטושטשים לא ראיתי דבר, התעלמתי ממנה וזינקתי אל תוך הרחוב השקט, לייסי חיכתה לי ברכב, נכנסתי לתוכו.

“מה קרה?” שאלה במהירות בזמן שפרצתי בבכי רועם ומכוער.

“הוא אפילו לא ניסה לעצור אותי.” ייללתי בכאב והבטתי במראה על הנחלים השחורים שזרמו וזרמו במורד פני.

“אני הולכת להרוג אותו.” לייסי מלמלה בכעס ופנתה להוריד את החגורה, תפסתי את ידה ומנעתי ממנה לעשות זאת.

“תקחי אותי הביתה, בבקשה.” התחננתי בפניה, לא רציתי שהיא תיכנס אל תוך הסיפור הזה, לא רציתי שתספר לו שאני בהיריון ממנו. זה לא היה הזמן המתאים, לא ידעתי אם הוא אי פעם יגיע.

 

לא הפסקתי לבכות מאז אותו היום, נהרות זלגו ממני החוצה כאילו הייתי מפל, חלפו שבועות, הייתי טמונה כל כך עמוקות בעניין הפרידה מתומאס ששכחתי מכל דבר אחר בעולם, חוץ מהתינוק בתוכי.

לא הרגשתי אותו אבל ידעתי שהוא שם, גודל ומתפתח, אוזר כוח לקראת בואו לעולם. הוא הפך לתקווה, הוא היה סדק האור שלי בתוך שיברון הלב הראשון שלי, הדבר שהוציא אותי בכל בוקר מהמיטה והפציר בי לנהל אורח חיים רגיל, אפילו שרציתי להיקבר בין השמיכות. הוא הציל אותי מהתהום.

החלטתי שאני הולכת להביא את הילד הזה לעולם, עם תמיכה של אחרים או בלי. רק דרק, לייסי, והרופא הפרטית שלי ידעו על קיומו, וכך רציתי שזה יישאר, לפחות בזמן הקרוב.

“את מתרגשת?” לייסי שאלה אותי בזמן שחיכינו באזור ההמתנה. הגיע היום של האולטרסאונד שהיה אמור לחשוף את מין התינוק.

“מבועתת.” עניתי, לא הייתה לי העדפה, לא היה אכפת לי אם זה בן או בת, העיקר תינוק בריא.

“אל תדאגי, אני כאן.” אמרה ושילבה את ידה בידי.

ישבנו אחת לצד השנייה, היא עם בטן היריון של חודש חמישי שהסתתרה מתחת לסוודר כחול כהה ואני עם בליטה של חודש רביעי שהסתתרה מאחורי מעיל העור השחור האהוב עלי.

לא ידעתי מה הייתי עושה בלי התמיכה שלה, כנראה מאבדת את עצמי או מזיקה לתינוק, אבל לא, היא עזרה לי, שתינו עמדו להפוך לאימהות ולעבור איתה את התהליך הזה היה כחלום שהתגשם.

הגיע התור שלי.

נשכבתי על מיטת המטופלים והרמתי את החולצה בעקבות הוראותיה של הרופאה, לייסי נעמדה לצידי וסירבה לעזוב את ידי בזמן שדר. שוורץ מרחה על בטני את הג’ל הקפוא, “בדיקת מין, אם אני לא טועה.”

“הגיעה הזמן לדעת.” לייסי ענתה במקומי, לא הצלחתי להפיק צליל מגרוני, כל כך התרגשתי ששתקת תקפה אותי. הבטתי על המוניטור ועקבתי אחר הציור המשתנה, דפיקות הלב של התינוק פקדו את אוזנינו והעלו על פני חיוך, זה הפך לצליל האהוב עלי בחודשים האחרונים.

הרופאה הצביעה על האיברים וסיכמה שההתפתחות מתבצעת כראוי, הייתי מרותקת למראה היצור שגדל בתוכי, על אף כל תמונות האולטרסאונד, קולות דפיקות הלב והתמונה מלפני, עדיין התקשיתי להאמין שזה באמת קורה.

“והמין?” שאלתי חסרת סבלנות, כל הנושאים כוסו, חוץ מהמין.

“הולכת להיות לך בת. ” הרופאה חייכה אלי, עולמי נדלק.

עמדתי ללדת נסיכה קטנה, תינוקת. גל של אושר הציף אותי, בת.

“אלוהים זה כל כך מרגש!” לייסי לחצה את ידי בהתלהבות. הרופאה הדפיסה את תמונת האולטרסאונד העדכנית והושיטה לי אותה בזמן שניגבת את הג’ל.

לקחתי אותה ברעד, נרגשת לדעת סוף סוף את מי אני מגדלת בתוכי.

“לידיה.” אמרתי ללייסי שצפתה בי עם עיניים מלאות בדמעות של אושר, “אני אקרא לי לידיה.” חזרתי על המילים כלא מאמינה והנחתי את ידי על התינוקת שלי, לא הרגשתי אותה, אבל היא הייתה בתוכי, חיה ונושמת, בריאה ושלמה, ממלאת את עולמי באור ושולפת אותי החוצה מהחושך.

תומאס ואני כבר לא היינו ביחד, לא דיברנו, לא התראינו, משני בני אדם קרובים הפכנו לזרים, אבל המתנה שהוא השאיר בתוכי, לא היו בפי מספיק מילים להודות לו עליה.

ידעתי שהגיע הזמן לספר לו כי בעוד חמישה חודשים הולכת להיוולד לו בת, נסיכה קטנה וקסומה שגם מבלי לצאת עדיין לעולם, הפעילה את קסמיה על אימה והפכה אותה לשלמה, אפילו שהיו חסרים בה חלקים.

 

 

 

☼☼☼

 

“ליל.” בריאנה נכנסה לחדרי, שלבי בעקבותיה.

שכבתי על המיטה, מכוסה בשמיכות עד הראש, חבויה בתוך חלל רך שהגן עלי מפני העולם החיצוני, הקר והמריר.

“את חייבת לצאת מהמיטה, זאת החתונה של ג’ני.” שלבי התיישבה על המיטה והורידה את השמיכה מפני.

היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים.

לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי ללכת לשום חתונה ולא רציתי שאף אחד יציק לי בימים הקרובות. מצב רוח שחור תקף אותי מאז שסיפרתי לתומאס על לידיה, לא יכולתי להוציא ממוחי את מראה פניו ברגע שחשפתי את אחד הסודות הגדולים ביותר ששמרתי בתוכי, לא האמנתי שנשברתי, שסיפרתי, שלידיה כבר לא הכאב שלי בלבד, אלא גם שלו.

איבוד התינוקת שלי, גם אם עדיין לא נולדה, הייתה טלטלה שלא הצלחתי להתגבר עליה וכנראה גם לא אצליח לעולם, החיים שלי לא המשיכו אחרי ההפלה, הם נקטעו.

לא הצלחתי למצוא דרך להביס את כאב האבדה ובמחשבה שאני עושה את הדבר הנכון, החלטתי לא לספר עליה לאף אחד, גם לא לתומאס. ואז, כשהאמת יצאה לאור, ידעתי שהכל ישתנה, שהוא לא יסתכל עלי יותר באותה צורה שהסתכל לפני שידע על התינוקת שלנו, ידעתי שהכל הולך להשתנות, שהוא הולך להתאבל על המוות שלה כמו שאני התאבלתי במשך שנה וחצי, ופשוט לא יכולתי, לא יכולתי להמשיך להיות לידו, לא בזמן הקרוב.

אהבתי את תומאס, בכל ליבי, אבל האהבה שלי כלפיו הייתה כואבת, ולייסי הזהירה אותי שאהבה לא אמורה לכאוב, אלא אם אוהבים את הבן אדם הלא נכון.

הקשבתי בקולה, שחררתי אותו על אף הקושי שהיה כרוח בכך, שנינו היינו צריכים ללמוד לחיות אחד בלי השני, זה היה הדבר הנכון לעשות. לפחות כך קיוויתי.

“מותק אני צריכה שתקומי, תתקלחי ותתלבשי, תהיי חמודה במשך כמה שעות ואז תוכלי לחזור הביתה ולקבור את עצמך במבצר השמיכות שבנית, כמה שתרצי.” שלבי ליטפה אותי כמו שלייסי נהגה ללטף אותי כששכבתי חולה, חסרת כוחות. “פספסת את מסיבת הרווקות, אסור לך להבריז גם מהחתונה, אם המצב היה הפוך, ג’ני לעולם לא הייתה עושה לך את זה.” אמרה.

ידעתי שהיא צודקת, אבל לא יכולתי לקום.

“הוא לא שווה את הכאב שאת מרגישה.” בריאנה תפסה ידי ומשכה אותי למצב ישיבה. היא עזרה לי להתרומם והובילה אותי עד המקלחת, “יש לך עשר דקות, אנחנו גם ככה באיחור.” אמרה והשאירה אותי לבד.

הורדתי את הבגדים, פתחתי את הברז ונעמדתי תחת זרם המים הקפוא שגרם לשערותיי לצמור. סיבנתי את עורי ושיערי ושטפתי ממני את העצבות, הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים, אם לא עבורי, אז עבור ג’ני.

התאפרתי, סידרתי את השיער, זחלתי לתוך שמלת המיני האדומה של  ,Hervé Léger אותה קניתי במיאמי ונעלתי את סנדלי הפראדה החדשות שלי. ההשתקפות שהביטה עלי במראה נראתה כמו הגרסה הקודמת שהייתי, לפני שה’מכות’ התחילו. זהרתי מבחוץ, אבל בפנים הייתי כבויה.

“תתעודדי מותק, את נראת נהדר.”  בריאנה חייכה אלי ונעמדה לצידי, לבושה באוברול הצבעוני של מת’יו וויליאמסון, מציגה מראה מרשים ושיקי שאפיין באופן מדויק את האישיות הצבעונית שלה. היא הייתה יפיפייה, ושלבי שהצטרפה אלינו בשמלת הקוקטייל הכחולה של סטלה מקרטני, בהחלט העלתה את הסטנדרטים.

הבנות חייכו והצטלמו, תיעדו את הרגע ואת ההופעה המגונדרת שלהן, רציתי לשמוח ביחד איתן, באמת שכן, אבל מלבד חיוך שהסתיר עצב, לא הצלחתי להעלות על פני שום רגש אחר.

צלצול בדלת בישר את הגעתם של לוק ודין, בני הזוג של הבנות, צביטה הכאיבה לליבי כשהבנתי שאני הולכת לבד, והמקום בשולחן שהיה מיועד עבור תומאס, עמד להיות ריק.

היינו מוכנים לצאת לדרך.

עזבתי את הבית ראשונה, לא חיכיתי לאף אחד והתקדמתי אל עבר המוסך שבו עמד הרכב שלי. הייתי בתקן הנהגת של הערב, מאחר ולא התכוונתי לשתות, וגם אם כן, אף אחד לא היה מאפשר לי, לא אחרי התקרית הקודמת.

הערתי את המנוע לחיים, מהרמקולים בקעה בקול רם מוזיקה רועמת שהכאיבה לאוזניי, מיהרתי לכבות אותה ולחצתי על דוושת הגז, כשהרמתי את ראשי וראיתי את תומאס חוסם את היציאה, ליבי קפץ, בלמתי, כמעט פגעתי בו. הוא הופיע משום מקום.

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי ויצאתי מהרכב, מה לא היה מובן עבורו? אני והוא סיימנו.

הוא העברי את מבטו ביני לבין המכונית בשעשוע ואז נעל את עיניו עלי. הן בחנו אותי ביסודיות, הותירו על עורי עקצוצים מוכרים.

“את נראת מדהים.” חייך אלי כנער ביישן.

“אתה צריך ללכת.” אמרתי, מתעלמת מהמחמאה שלו.

“את לא יכולה לעשות לי את זה.” פלט בלחישה והתקרב אלי, ריח חריף אפף אותי, וזה לא היה הבושם שלי.

הוא שתה.

בידר אותי לדעת, שאחרי כל השיחות שלנו על “בעיית השתייה” שלי, הוא בחר לפנות דווקא למקום הזה, כדי לטשטש את הכאב.

“תחזור הביתה.” ניסיתי לשמור על אדישות ולא להתפרק. בחנתי אותו, הוא עדיין היה לבוש בבגדים של שלשום אשר הפכו למקומטים ומלוכלכים, הבעתו הייתה שבורה.

“זה אני, נלחם עלייך.” הוא נעמד מולי ואפילו שהייתי על עקבים בגובה אחד עשר סנטימטרים וחצי, הפרש הגבהים בינינו, היה גדול. הרמתי את ראשי ושאלתי את עצמי מדוע, אחרי כל הזמן הזה, אחרי מה שגילה, מדוע לו לרצות להיות לידי, מה משאיר אותו צמוד אלי? מדוע החליט להילחם עלי דווקא באותו הרגע, כשלפני שנה וחצי הייתה לו את אותה ההזדמנות.

“מה שקורה בינינו, זה לא בריא.” חזרתי על המילים שנאמרו לפני ימים רבים.

“את לא יכולה לעזוב אותי, אני אוהב אותך.” הרים את כף ידו והניח אותה על פני, חום מרגיע התפשט על הלחי שלי, המגע שלו היה ייחודי, ידעתי שאף אחד לא יצליח לגרום לי להרגיש את אותה התחושה, “אנחנו נצליח להתגבר על הכל, ביחד.” הרים את ידו השנייה וחפן את פני בעדינות, לא הייתה לי ברירה אלא להביט בעיני הכחולות שהרגישו את מה שאני הרגשתי.

עצרתי את הדמעות שביקשו להתפרץ החוצה, “אני אוהבת אותך, תומאס.” הודיתי בתבוסה, “תמיד אהבתי וכנראה גם תמיד אוהב. זה לא תלוי בי, פשוט חלק גדול מהחיים שלי קשור אלייך. אבל אני ואתה? זה לא בנוי להתקיים, זה סיבוך, זאת ערמה של כאב ובעיות, אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי. אני צריכה להבריא ממך.” עצמתי את עיני והרגשתי איך דמעה בודדה התפלחה החוצה וזלגה במורד פני. “ברבי, בבקשה.” קולו היה שבור כמו שמעולם לא שמעתי, הוא העיף את הדמעה הצידה ברעד.

סירבתי להיות מושפעת מכאבו ונענעתי בראשי לצדדים, “לא.” אמרתי בחדות. לקחתי צעד אחורה והורדתי את ידיו ממני, הרגע הזה, המילים האלו, ללא ספק הן היו אחד הדברים הכואבים ביותר שנאלצתי להתמודד איתן, אבל הייתי צריכה להיות חזקה, לעמוד על שלי הפעם ולא ליפול שוב בקסמיו, הייתי חייבת להביס את החולשה שלי כלפיו.

שמעתי קולות, החבורה יצאה סוף סוף מהבית, הם היו ההצלה שלי.

“תומאס!” דין קרא בהפתעה, כולם הביטו עלי, בדקו אם אני בסדר, אם הצלחתי לא להישבר.

“תגידו לה שהיא טועה.” תומאס פנה אליהם בקריאה רועמת, מילותיו היו מסורבלות. לא האמנתי שזה באמת קורה, שכולם רואים אותנו במצב הזה, כששנינו שבורים ממה שעוללנו זה לזה.

“בוא נחזיר אותך הביתה.” דין התקרב לתומאס והניח את ידו על כתפו ומשך אותו רחוק ממני. “לא!” התנער ממנו בפשטות והתקדם לכיווני, “תפסיק עבר!” לוק עצר אותו, רציתי שהאדמה תבלע אותי.

“תומאס, היא לא רוצה לראות אותך.” הקול של דין היה מזהיר.

“ברבי..” תומאס הסתכל עלי ממרחק, “תראי מה קורה לי! אני לא יכול להעביר רגע אחד במחשבה על מה שקרה מבלי להרגיש אשם, ואת לא מדברת איתי, את מרחיקה אותי.” השפיל את מבטו, לא ידעתי מה להגיד לו כדי שהוא ירפה, המילים היחידות שיכולתי להגיד רק יכאיבו לו יותר.

מה שקרה לו באותו הרגע, זאת הייתה הסיבה שלא סיפרתי לו על ההיריון, ידעתי עד כמה חזק הכאב וידעתי שאם יש לי הזדמנות למנוע אותו, אעשה זאת, והאידיוט הזה, הוא הוציא את זה החוצה בכוח, הוא עולל זאת לעצמו, הטביע את עצמו.

כולם ציפו לצעד הבא שלי, למה שאני הולכת להגיד, כיצד אני עומדת להתמודד עם תומאס, לא התכוונתי להתמודד, זה היה מעבר לגבולות היכולות שלי.

“אנחנו מאחרים.” אמרתי ונכנסתי בחזרה למכונית.

שלבי התיישבה במושב לידי ובריאנה בכיסא האמצעי מאחורה  דין ולוק המשיכו לדבר עם תומאס כמה דקות נוספוץ והצליחו לגרום לו ללכת. המבט האחרון ששלח אלי לפני שעזב, הבהיר בפני שזאת לא הייתה השיחה האחרונה שלנו. “את בטוחה שאת יכולה לנהוג?” דין שאל אותי כשהתיישב מאחורה, שלבי הביטה על ידי הרועדות בדאגה.

ניסיתי להרגיע את עצמי, נשימות ארוכות. “אני בסדר.” הנהנתי, משקרת לחלוטין. שום דבר לא היה בסדר.

“את לא חייבת להעמיד פנים ליל, אנחנו יודעים שכואב לך לעשות את זה.” לוק הניח את ידו על כתפי במחוות הבנה.

לא ידעתי מה הייתי עושה ללא התמיכה של החברים שלי, הכול היה הופך להרבה יותר קשה בלעדיהם.

 

עובד החניון לקח ממני את המפתחות בזמן שעלינו על השטיח האדום שהוביל לכניסת אולם האירועים המפואר ביותר בבוניטה ספרינגס. לא היה לי ספק הדרך שבה ג’ני השיגה את המקום לחתונתה, הייתה לא חוקית. אנשים חויבו לתת התראה של חצי שנה לפחות בהנחה ורצו לקבוע אירוע ולשריין את המקום רק לעצמם, אבל לא במקרה של ג’ני.. הנחנו את המתנות על הערמה המכובדת בכניסה ובספר עם הדפים החלקים כל אחד כתב את הברכות שלו לזוג הצעיר.

אחרי סיבוב ארוך באולם קבלת הפנים, התקדמנו אל עבר הכיסאות המקושטים שעמדו סביב הבמה שעליה עמד אחיה של ג’ני אשר עמד לחתן אותם, וגארי. הטקס היה קרוב להתחיל, אפשר היה להרגיש את ההתרגשות באוויר.     כולם רצו לראות את הכלה בשמלתה הלבנה והמהודרת, לשמוע את הנדרים של הזוג הצעיר ולצפות בהם נשבעים מול אלוהים באהבה נצחית, רק אני ישבתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים והרגשתי לבד, טעונה בשני אחוזים בלבד של התרגשות כשהשאר מתפוצצים ממנה. אפילו לחייך לא הצלחתי, הרגשתי כהחברה הגרועה ביותר בעולם.

המוזיקה החלה להתנגן וכולם נעמדו והביטו אל עבר הדלתות שמהן יצאה ג’ני.

היא הייתי מהממת, לבושה בשמלת תחרה לבנה וצמודה עם שובל ארוך, שיערה אסוף למעלה ומקושט בפנינים קטנות. היא קרנה, האור ממש בקע ממנה ונראה כי כולם קיבלו רסיסים ממנו וחייכו, אפילו אני חייכתי, זאת הייתה חתונת החלומות שלה, עם הגבר שהיא אהבה, זה הגיע לה, הייתי חייבת להיות מאושרת בשבילה. הדרך שבה גארי הסתכל עליה כשהיא התקדמה לעברו הייתה בלתי ניתנת לתיאור, הבחור העריץ אותה, הוא ראה בה את כל עולמו.

היא הסתכלה עליו והוא הסתכל עליה, הם היו כבושים אחד על ידי השני, ברגע שהטקס התחיל לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מלבדו, לזמן מה, הוא הצליח להשכיח ממני את הצרות שלי. הוא היה מקסים ונוגע ללב, כל מילה שנאמרה נאמרה מתוך כוונה אמיתית, הם אהבו אחד את השני ללא גבולות.

בתומו, נעמדו האורחים ומחאו כפיים עד אשר הזוג יצא מהאולם. ההמון התקדם אל עבר האולם הבא בכדי לברך את הזוג הנשוי ולהתפנק באוכל ושתייה.

“זה היה יפיפה.” אמרה לי בריאנה כשהתקדמנו אחרי כולם, “אני יודעת.” הסכמתי והיא שילבה את ידה בידי.

התיישבנו סביב השולחן העגול שלנו, לא הסתכלתי על הכיסא הפנוי לידי שהיה מיועד לתומאס, ניסיתי לא לחשוב עליו.

הגיע הזמן שבו היה תפקיד האורחים לברך, בהתחלה היו אלה הוריה של ג’ני ואז של גארי, אחר כך כמה קרובים נוספים שרק דיברו על כמה טהורה ועוצמתית האהבה שלהם. הייתי מעופפת לגמרי, הופתעתי לשמוע את שמי נאמר ברמקול. הסתכלתי סביבי, על בריאנה ושלבי ומריה, חיפשתי חילוץ, אבל הן גם היו מאלה שלחצו עלי לדבר, ידעתי שאין דרך לצאת מבלי לנאום. אכן, נעמדתי ולקחתי כוס של שמפניה ביד, כיאה לכל המברכים, אחד המלצרים רץ לכיווני והושיט לי את המיקרופון, לקחתי נשימה עמוקה.

“אהבה זה דבר מסובך,” התחלתי לדבר, “היא יכולה להיות מקסימה ומסוכנת בו זמנית, אבל כשהיא שם הכול נראה שונה. יש אנשים שצריכים לעבוד קשה על קשר ויש אנשים שזה בה להם בקלות, כמו לג’ני ולגארי, אני מכירה את שניהם כמעט שנה וחצי, ובכל התקופה הזאת הם היו ביחד, הם היו זה לצד זה, אחד עם השני, תמכו ועזרו זה לזה. הנדרים שלהם דיברו בשם עצמם, האהבה שיש בין שניהם לא ניתנת לשבירה. מי ייתן וזה יישאר כך לנצח.” חייכתי לעברם והרמתי את הכוס. האורחים מחאו כפיים והתיישבתי בחזרה.

“מקורי.” חייך דין בעידוד.

כעבור זמן מה הגיע החלק של הריקודים, המשכתי לשבת למרות שלוק ודין הציעו לי לחלוק איתם את הרחבה.

צפיתי מרחוק בילדים הרוקדים במעגלים סביב ג’ני וזורקים עליה סוכריות צבעוניות, היא הייתה כל כך מאושרת, קינאתי בה. זה היה רע, אבל לא יכולתי לעשות דבר מלבד לייחל לעצמי להיות מתי שהוא מאושרת כמוה.

הבחנתי בלוק מפלס את דרכו לעברי מבין כל האורחים, “את חייבת לסיים עם זה.” אמר ומשך אותי אחריו, הסתכלתי עליו מבולבלת, לא הבנתי מה קורה אבל אפשרתי לו להוביל אותי בעקבותיו. הוא יצא מהאולם והמשיכה אל עבר הגנים הצמודים, “ניסיתי לדבר איתו, הוא לא מוכן להקשיב לנו. תעצרי אותו לפני שהוא יהרוס את החתונה.” ביקש ממני. “על מה אתה מדבר?” שאלתי ואז ראיתי את תומאס יושב על הדשא כשראשו טמון בידיו. אוי לא.

לא האמנתי שהוא באמת הופיע.

“מה הוא עושה כאן?” שאלתי את לוק, “תשימי לזה סוף.” ענה והשאיר אותנו לבד. הוא עמד להצטער על זה.

“תומאס?” שאלתי בהיסוס ונעמדתי לצד שיח ורדים אדומים.

“בואי נדבר, בבקשה. אני צלול, פשוט תדברי איתי.” הוא נעמד והתקרב אלי. זזתי אחורה.

“אין על מה לדבר.” הייתי צריכה לשים לזה סוף.

“בכל הקשור אלייך, יש דברים שאצטער עליהם עד סוף חיי, ואחד מהם הוא אם אני אתן לך לעזוב אותי ככה, בתבוסה. את הכל בשבילי, האדם הקרוב אלי, האדם היחיד שאני רוצה להיות איתו שם עד הסוף, ובחיים לא חשבתי שאקבל הזדמנות נוספת לאהבה כלפייך. אני יודע שאת אוהבת אותי, אבל אני לא מצליח להבין מה נכנס לך לראש וגורם לך להאמין שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, כל הקשקוש הזה על ‘זה לא נועד להיות’ לא קונה אותי. אל תמנעי אותך ממני.”  לא ידעתי כיצד להגיב למילים האלו, לא הבנתי, מדוע אחרי הכל, התעקש להיות ביחד איתי, עם הבחורה שהסתירה ממנו את ההיריון שלה ממנו.

“תעצמי את העיניים.” ביקש, לא רציתי לשחק במשחקים אבל הקשבתי בקולו, “תפקחי.” אמר כעבור שניות. פקחתי.

בעיניים נעולות על שלי, הוא ישב על ברך אחת כשבידיו טבעת, לא האמנתי שזה באמת קורה.

“ברבי, מהיום שנכנסת לחיי הדברים השתנו, עשיתי המון טעויות וכנראה שלעולם לא אפסיק לעשות אותן, אבל יש דבר אחד והוא הכי חשוב. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך בחוזק הכי עוצמתי שבן אדם יכול לאהוב, אני אוהב את החיוכים שלך ואני אוהב את הצחוק שלך, אני אוהב את זה שנתת לי את האפשרות לאהוב אותך ואני מבטיח לך שתמיד אהיה שם כשתהיה זקוקה לי, אני אפצה אותך על כל הפישולים שלי. אני רוצה אותך בחיי, אני רוצה שתהיי שם כל יום, חלק ממני. אני אפסיק ללכת בדרכים שהורסות את הדבר הטוב היחידי בחיי ואלך באלה שמשקמות הכול

“תומאס קום!” הפצרתי בו.

“תני לי לסיים.” אמר לי. “כל דקה בלעדייך הם ייסורים בשבילי, ואם את באמת אוהבת אותי תתחתני איתי, אני אלך איתך לכל מקום שאליו תלכי, אגן עלייך בכול הכוחות שיש לי ולא אאכזב אותך. אנחנו נקים משפחה, נביא ילדים ונאהב אותם ללא גבולות. את תראי שנצליח להפוך למאושרים כנגד כל הכאב שכרוך בכך. אם תגידי לא, אני מבטיח לך שאני אצא מהחיים שלך לתמיד, את לא תראי אותי, לא תשמעי ממני וזה באמת ייגמר, כמו שרצית, אני לא אשאל אותך שאלות, אני לא אנסה לברר מדוע, אני אבין שזה בגלל שאת  לא אוהבת אותי מספיק. עם כל הקושי, אתן לך ללכת מבלי לנסות לעצור אותך.

העברתי את המבטים בינו לבין הטבעת, הייתי בהלם, נבוכה, מפוחדת ברמות. הוא לא יכול לעשות לי את זה, לשים אותי במצב הבחירה זה.

“תומאס אני..” הייתי חסרת מילים, לא הייתי מוכנה לזה, הוא הציע לי חיים שנראו כלא אמיתיים, כמו חלום שלעולם לא יתגשם. התשובה הדהדה במוחי, לא ידעתי כיצד אני אמורה להוציא אותה מפי, כיוון שברגע שבו תפלח את הדממה, זה יהיה הסוף. הכול יגמר אחת ולתמיד, כל אחד מאיתנו ימשיך בדרכו, לא נראה יותר אחד את השני, לא נשמע את הקולות שלנו יותר, ניתוק מוחלט.

“לא.” עניתי, שתי אותיות, הברה אחת, מילה אחת, סוף אחד. הוא הסתכל עלי כאילו נתתי אגרוף בבטן, הוא לא ציפה לסירוב שלי. התרחקתי ממנו, כל גופי רעד, הרגליים שלי לא הצליחו ללכת ישר על העקבים הגבוהים שלי עצרתי את עצמי מלהתמוטט, זה היה הסוף, רומן הקיץ נגמר.

עוד בהתחלה, הבטחתי לעצמי שאני לא אקשר אליו מחדש, כדי שלא יכאב לי ברגע שזה יגמר, ובכן, אכזבתי את עצמי, זה כאב כמו להידרס, זה כאב כמו לאבד אדם קרוב, זה כאב כמו אינספור סכינים אל תוך הלב.

התקווה היחידה שהייתה בשבילי היא שעם הזמן זה יעבור, שהכאב הזה יעלם. לא הסתכלתי אחורה, לא רציתי לראות אותו עדיין יושב שם, ממלא את הבטחתו ולא עוצר אותי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעבר לסרגל הכלים