איילין ותומאס

פרק  13 – תומאס

 

“אני מאוד מעריך את זה שבאת עד לכאן.” בירכתי את פניו של דר. גלמן ולחצתי את ידו.

“אני מקווה שאצליח לעזור.” ענה ונכנס מבעד לדלת הבית של איילין ושלבי. יכול להיות שזה עתה גזרתי על עצמי גזר דין מוות, אך הסיכון היה מחושב, הייתי מוכן לקחת אותו.

דר. גלמן היה הפסיכולוג שליווה אותי במשך שנה לאחר המוות של אימי, בדרך פלא הוא הצליח לעזור לי לעבור את התקופה הקשה, קיוויתי שיצליח לעשות זאת גם עם איילין.

הימים האחרונים היו מדהימים, אבל הלילות, זה היה סיפור אחר לגמרי. לא יכולתי להמשיך לצפות בה מתהפכת בין הסדינים כמו בשדה של מלחמה, לא יכולתי לעזור לה, לא יכולתי לעצור את הדמעות והכאב, לא יכולתי למנוע את הסיוטים מלבוא ולפקוד את שינתה. הייתי לצידה, קרוב מאי פעם, ולא הצלחתי לעשות שום דבר בכדי לתקן את הנזק שנגרם לה.

ניסיתי לדבר איתה כמעט בכל יום, לשכנע אותה לפרוק החוצה את הדברים שמכבידים עליה, רציתי להראות לה שלא משנה מה היא מחזיקה בפנים, היא תרגיש הרבה יותר טובה אם תשחרר את זה החוצה.

הייתי עקשן ונדנדתי לה, עצבנתי אותה וגרמתי לה לכעוס עלי, אבל היא לא מנעה את עצמה ממני, כמה דקות של מבט זועם והיא המשיכה הלאה, ניסתה להראות לי שהיא מצליחה להתמודד עם המשקל של הסודות בתוכה, אבל זה היה שקר, היא לא התמודדה, היא התמוטטה באיטיות.

כמה זמן בן אדם יכול להיאבק בקרב שגורלו להפסיד בו?

לדברים שאני שומרת בפנים יש יכולת לשנות חיים של בני אדם, לא לצד הטוב, לא יכולתי לשמוע את המילים האלו מבלי להרגיש את הדם בתוכי מתחמם, על מי היא ניסתה להגן בכזאת תקיפות, שהייתה מוכנה להקריב את עצמה?

לא. לא יכולתי לעמוד בחוסר מעשה ולראות אותה הולכת ונכלאת בתוך הסיוטים שלה. רציתי שהם ייעלמו, לעולמים, ישאירו אותה רק בשבילי.

זאת הייתה הסיבה לכך שהתקשרתי לדר. גלמן, להביא אותו לבוניטה ספרינגס עלה יותר משש מאות דולר, אבל אם היא תצליח להשתחרר מהרעל, כל דולר יהיה שווה את התוצאה.

דר. גלמן לא היה כמו שאר הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים, הוא היה קשיש חביב בשנות השבעים לחייו, אדם מבוגר שעבר לא מעט בחייו. הוא לא לבש חליפות יוקרתיות ולא החזיק מחברת עם הרישומים של לקוחותיו, הוא לא רשם הערות ולא דיבר אל המטופלים שלו כאל מטופלים, אלא כאל בני אדם, חברים לפעמים אפילו משפחה.

כשנכנסתי לראשונה לביתו בשכונת פרברים בשיקגו, בגיל שלוש עשרה, שבוע ימים לאחר מות אימי, הופתעתי לגלות בית מגורים פשוט. שום עמדת קבלה, אזור המתנה או משרד עבודה. הוא הוביל אותי אל עבר החצר האחורית שלו אשר הייתה מקושטת כולה בפרחים מגוונים, בכל הגדלים, הצבעים והצורות. התיישבנו על כיסא נדנדה ושתינו לימונדה שהכין בעצמו לפני שהגעתי. הוא היה הראשון שדיבר, סיפר לי את הסיפור מאחורי מות אביו בתאונת דרכים כשהיה קרוב לגילי. היה משהו בדרך שבה דיבר, כסבא המספר היסטוריה כואבת לנכדו הסקרן, לא רופא ומטופל, לא שני זרים, משפחה, אנשים שחולקים את אותו הכאב ומתמודדים עם החיסרון של הקרובים אליהם.

דר. גלמן הצליח לעזור לי לקחת את המוות של אמא שלי בפרופורציה, היה בי הכל, כעס, אבל, הבנה, הסכמה, חלקיקים שווים של רגשות מנוגדים שביחד הצליחו ליצור בתוכי שלווה, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מתוח, שבה צפיתי באמא שלי הולכת ונעלמת.

רציתי שיפעיל שוב פעם את הקסם שלו, הפעם על איילין, איבדתי את אמא שלי, אותה לא הצלחתי לקבל בחזרה.

איבדתי את איילין, אותה הצלחתי להחזיר לחיי, לא רציתי לצפות בה דוהה מהם.

אפילו שהקרבה בינינו הייתה מקסימלית, היה בינינו מסך בלתי נראה של מרחק שנוצר על ידי העקשנות שלה לא לשחרר, מסך שהרגשתי כי משימתי היא לנפץ אותו וגרום לו להיעלם.

“איילין אמורה לחזור בקרוב.” אמרתי והצעתי לו לשבת ולהמתין בסלון, הבאתי לו מים ופתחתי עבורו את הטלוויזיה, כשאני בעצמי, עמדתי לצד הדלת וחיכיתי שהרכב של בריאנה יכנס אל חניית הבית.

איילין נסעה למיאמי מוקדם בבוקר עם הבנות כדי לחפש שמלות לחתונה של ג’ני, אפילו שהארון שלה היה מלא בבגדים שהתווית עדיין הייתה מחוברת אליהם, בנות.

“זאת חייבת להיות מישהי מיוחדת, אם אתה מתאמץ למענה כל כך.” דר. גלמן, או פרנק – כפי שביקש ממני לקרוא לו, ציין באגביות בזמן שהעביר בין ערוצי הספורט.

“אין כמוה יותר בעולם.” הסכמתי והבחנתי ברכב החונה.

מריה, בריאנה, שלבי ואיילין יצאו ממנו כשבידיהן שקיות מבוטיקי יוקרה. יצאתי החוצה ועצרתי אותן מלהיכנס פנימה.

“תיסעו לעוד סיבוב בקניון, אני צריך את הבית לי ולברבי.” אמרתי להן וכרכתי את ידי סביב איילין שהביטה עלי המומה, הרגשתי שאני במרחק של שניות מהתקף הכעס שלה עלי, עם זאת, לא הייתה דרך אחורה.

“הבנו את הרמז.” מריה קרצה לאיילין ומשכה את בריאנה ושלבי בחזרה לכיוון המכונית, המחשבות שלה היה רחוק מלהיות נכונות.

“מה קורה?” איילין שאלה אותי מסוקרנת בזמן שהובלתי אותה לכיוון הבית.

“תבטיחי לי שלא תכעסי עלי.”  שלחתי לעברה מבט מתחנן, “אני מנסה לעזור לך.”

היא ניסתה להבין מה המשמעות של המילים שלי, “מה עשית?” שאלה וכבר הצלחתי לשמוע את נימת הכעס בקולה, אפילו שניסתה לא להסגיר אותה.

“רק תיתני לו הזדמנות.” אמרתי ופתחתי את הדלת, דחפתי אותה קלות פנימה ונעלתי אותנו בפנים.

“למי?” שאלה מבולבלת, ואז עיניה קלטו את דר. גלמן.

“שלום.” אמר והתקרב אלינו, “קוראים לי פרנק.” הציג את עצמו והושיט את ידו לעברה. איילין החליפה בינינו מבטים ואז בהיסוס לחצה את ידו, “ליל.”

“נעים מאוד, ליל. מה דעתך על טיול על החוף?” שאל בחביבות בזמן שהניחה את הקניות שלה על הדלפק במטבח.

“אל תיפגע אדוני, אבל אני לא יודעת מי אתה ומה אתה רוצה ממני.” אמרה ואז שלחה לעברי מבט של ‘מה לכל הרוחות קורה כאן’.

“ברבי,” צמצמתי בינינו את המרחק, “פרנק היה הפסיכולוג שלי אחרי שאמא שלי נפטרה, הוא מעולה בעבודה שלו, אני בטוח שהוא יוכל לעזור לך.” אמרתי ותפסתי את ידה. בשנייה שמילותיי הגיעו לאוזניה משכה אותי ממני, “בבקשה, תגיד לי שזאת בדיחה!” קראה בזעם והביטה עלי בארסיות. זהו זה, הרגשות השליליים כלפי צפו למעלה, הייתי מוכן להתמודד איתם.

“אל תהי כל כך אנטי, את תראי שזה יעזור לך.” אמרתי.

“אלוהים אדירים,” הצבע אזל מפניה בחדות שהפחידה אותי, “אתה לא שונה מהם.” מלמלה לעצמה ופנתה לעבר הדלת, מסרבת להביט עלי או על דר. גלמן.

“ברבי, עצרי.” השגתי אותה לפני שהגיעה אל היציאה וחסמתי את דרכה, “אני מבקש, ממך, תעשי את זה בשבילי.” התחננתי בפניה וליטפתי בעדינות את שתי זרועותיה, “אם אכפת לך ממני.”

היא הרימה את ראשה כלפי באיטיות, אכזבה בהקה בתוך עיניה האפורות, “חתיכת אידיוט כפוי טובה.” לחשה, “אם רק היית יודע.”

“יודע מה, איילין?! את לא מספרת לי שוב דבר!” הרמתי את קולי והבטתי עליה, עם אותה הרגשה קודמת, שאני מפספס משהו.

“ליל,” קולו של דר. גלמן מנע ממני להוציא מילים שהייתי מצטער עליהן אילולא היו נפלטות לאוויר.

“תלך, בבקשה.” היא השפילה את מבטה והביטה על ידיה שהחלו לרעוד, לא ידעתי אם היא מתכוונת אלי או אל פרנק. הייתי צריך לדעת ששום דבר טוב לא יצא מההגעה שלו לכאן אבל הנחישות שלי לטלטל אותה ולהוציא ממנה את השדים שלה מנעה ממני להקשיב לקול הפנימי שלי.

“דר. גלמן, אולי בפעם אחרת.” עזבתי את ידיה והתרחקתי ממנה, “אני אהיה איתך בקשר.” הוספתי ופתחתי את הדלת, מלווה אותו החוצה.

“אני אחכה לשיחה.” אמר וחזרתי לבית.

היא עמדה מול הכיור, המים זרמו מתוך הברז בזמן שידיה שכבו על קצה הדלפק וגופה נשען עליהן. יכולתי להבחין ברעד שלה מרחוק, ידעתי שהיא תגיב להפתעה שלי בצורה רעה אך לא חשבתי שגופה יגיב בצורה כזאת.

“ברבי,” פניתי להתקרב אליה ולבקש סליחה על כך שלא התייעצתי איתה קודם.

“פסיכולוג. באמת? אחרי שסיפרתי לך איזו טראומה אנשי המקצוע הזה השאירו לי? חוץ מלדחוף לי כדורים לגוף ולסמם אותי הם לא עשו שום דבר.” נאנחה  ושתפה את פניה.

“פרנק שונה, הוא א כמו האנשים שההורים שלך שלחו אותך אליהם.” ניסיתי להסביר לה שאני לא כמוהם, שהיו לי כוונות כנות לעזור לה, לא להזיז את הבעיות הצידה.

“אל תנסה להצדיק את עצמך. הם כולם אותו הדבר.”

“את לא הבאת לו אפילו הזדמנות!” קראתי בכעס, “הבן אדם הגיע מפאקינג שיקגו כדי לנסות לעזור לך!”

“אני לא צריכה עזרה!” הסתובבה אלי ושלחה לעברי את עוד אחד מהמבטים הארסיים שאפיינו אותה לאחרונה, ראיתי זאת, היא הייתה קרובה להישבר.

“נכון, את לא צריכה עזרה, את צריכה שמישהו יציל אותך מהתהום שאליה את מתקרבת.” אמרתי, “את כל כך ממוקדת בלשחק אותה סוהרת, כולאת בתוכך דברים שליליים שמזיקים לך, את לא מבינה מה נכון עבורך, אין לך מושג איך להתמודד עם עצמך או עם החיים שזכית בהם בחזרה.” התקרבתי אליה, ליבי היה מלא בתקווה שהיא לא רק תשמע אותי אלא גם תקשיב, רציתי שתבין איך זה נראה מהצד שלי, רציתי שתבין שהיא נלחמת, אבל בצורה הלא נכונה.

“בשביל זה הבאת אותו לכאן? בשביל שיציל אותי?” שאלה בקול חנוק, “בשביל שיגיד לי את כל מה ששמעתי עשרות פעמים?”

“בשביל שינסה להכניס לראש העקשן שלך את ההבנה שאת לא צריכה להילחם בשביל אף אחד, שאת צריכה לשחרר.”

הרגשתי חסר אונים, לא משנה באילו מילים השתמשתי, הן לא הגיעו למוחה.

“יש דברים שאי אפשר לשחרר!” צרחה בפני, קולה הדהד ברחבי הבית הדומם והכעס על פניה הפך למערבולת של כאב, איתה היא התעוררה בכל פעם מסיוטיה.

“קיבינימט, איילין! אין לי יותר כוח לסודות האלו.” לא האמנתי שאני צועק עליה בחזרה, שאנחנו באמת רבים אחד עם השני.

“אז תלך, תיעלם, אתה טוב בזה.” האדישות שלה הפתיעה אותי, כאילו לא אכפת לה ממני, כאילו אני כלום בשבילה, אוויר.

“בכזאת קלות את מוכנה לוותר עלי?” הייתי פגוע, מזועזע מכך שחשוב לה יותר להמשיך לייסר את עצמה מאשר להיות פתוחה איתי.

“באותה קלות שבה אתה וויתרת עלי.”  משכה בכתפיה, עיניה הפכו לאדומות, מוכנות לשחרר שובל דמעות החוצה.

“זאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיים שלי.” הסכמתי, ידעתי שאצטער על כך עד סוף חיי אבל הייתי בטוח שהשארנו את הנושא בעבר, “בבקשה,” התחננתי, “עבור מי את מקריבה את עצמך?” רציתי לדעת. לא. דרשתי לדעת.

היא שתקה זמן מה, נאבקה נגד רעד גופה, נגד הדמעות.

לא לחצתי עליה, סירבתי לעזוב את הנושא מבלי לדעת מה באמת קורה בתוכה, הייתי מוכן לחכות כמה שצריך. מבטה היה מושפל מטה. ידעתי שבליבה היא מתפללת שהאדמה תיפתח ותבלע אותה, שתמנה ממנה לענות על השאלה המאתגרת שלי.

“עבורך.” התשובה שלה תפסה אותי לא מוכן.

ציפיתי לשמוע כל שם אחר, ההורים שלה, מייסון, אנדרו, שלבי, אפילו לייסי, הייתי מוכן להתמודד עם כל תשובה אחרת, רק לא עם זאת.

זזתי לכיוונה מזועזע, “למה את מתכוונת?” שאלתי, “מה את לא מספרת לי?” תבעתי לדעת, מה אכל אותה מבפנים, שאסור היה לי לדעת על כך? מה הסוד שאותו שמרה ממני?

“אתה לא תצליח להציל אותי, אף אחד לא.” היא הרימה את מבטה ונעצה בי את עיניה ששום דבר מלבד ייסורים לא נראה דרכן.

“את לא מביאה לי לנסות.” לחשתי.

משכתי אותה אל תוך חיבוק וליטפתי את ראשה בעדינות, שנאתי את העקשנות שלה, ובאותו רגע, שנאתי את עצמי, על כך שאני הייתי הסיבה לכל מה שעברה, למלחמות הפנימיות שהתנהלו בתוכה.

“ממה את שומרת עלי?” שאלתי ועצמתי את עיני.

היא ניענה בראשה בשלילה, מסרבת לענות על השאלה שלי, “איילין, בבקשה.” הייתי שבור מהניסיונות שלי להוציא את האמת החוצה.

“אני לא יכולה.” בכתה אל תוך גופי, “אתה לא תוכל להתמודד עם זה.”

“להתמודד עם מה?!” לקחתי צעד אחורה ושחררתי את האחיזה שלי בה, “קדימה! תפגעי בי, תטיחי בי את האמת המרה, העיקר שתשתחררי ממנה!”

“אתה הכנסת אותי להיריון.”  היא החניקה יבבה וכיסתה את פיה בידיה, מצטערת על המילים שבקעו מגרונה.

הרגשתי את האוויר סביבי אוזל, זה לא יכול היה לקרות, היינו מוגנים, תמיד, בלי מקרים יוצאי דופן.

“ילדת?” שאלתי המום, מנסה להרגיע בתוכי את הכעס שלי כלפיה, על כך שהסתירה ממני את העובדה הזאת, כיצד יכלה לשמור ממני דבר שכזה?

היא ניענה בראשה לצדדים, “עברתי הפלה.”

“הרגת את התינוק שלנו?” אלו היו ארבעת המילים הראשונות שעלו במוחי, לעולם לא תיארתי שהיא מסוג הבחורות האלו, שיכולות להיכנס להיריון ולהפיל מבלי לספר לבן זוג שלהן, היא לא הייתה כזאת. סירבתי להאמין לכך.

“הגוף שלי,” היא התחילה לבכות בהיסטריה, “הם אמרו לי שהוא דחה את התינוקת שלי.” רגליה כשלו תחת גופה והיא התרסקה על הרצפה בישיבה, “הם אמרו לי שלא סיפקתי עבורה את הסביבה הנכונה להמשך ההתפתחות שלה.” הנשימה שלה החלה להיות לא סדירה, היא הפחידה אותי, “הם אמרו לי שלא היה שום דבר שיכולתי לעשות אבל אני ידעתי שזה לא נכון, אם הייתי מתאמצת יותר אולי הייתי מאבדת אותה.” איילין טמנה את ראשה בידיה.

עמדתי קפוא במקום, מחוסר יכולת לזוז, משותק.

לא הייתי בטוח שאי פעם הרגשתי כעס כה עוצמתי כמו באותו הרגע. כעסתי על עצמי, על כך שנפרדתי ממנה, על כך שהשארתי אותה להתמודד עם ההיריון לבד, על כך שלא הייתי לצידה כשאיבדה את התינוקת שלנו, על כך שהתנהגתי בצורה חסרת אחריות.

ואז, כמו ברגע הארה, הבנתי.

שלושת הוורדים השחורים, שלושת המלאכים הלבנים, הם היו האבדות שלה. היא לא איבדה רק את לייסי והתינוק שלה, אלא גם את התינוקת שלנו. שאלתי את עצמי מי האבדה השלישית, את התשובה לא אהבתי.

“למה לא סיפרת לי שאת בהיריון?” התכופפתי אליה ומשכתי אותה אל תוך ידי, היא רעדה כמו שלא רעדה מעולם.

“זרקת אותי ביום שבו באתי אלייך כדי לספר, הייתי כל כך המומה שלא יכולתי לחשוב באותו הרגע על לחלוק את החדשות, ואז הפכנו לזרים, לא רציתי אותך בחיים שלי, השארתי אותך בחוץ ואת התינוקת בפנים.”.

“אלוהים, ברבי,” הרגשתי את הדמעות גועשות בעיני ומתחילות לצאת החוצה בזרימה עוצמתית, “היית צריכה לספר לי, אסור היה לך לעבור את זה לבד.” כעסתי עליה ועל האופי הקשה שלה. היום שבו נפרדתי ממנה היה חרוט במוחי, אינו ניתן למחיקה, הייתי אידיוט, אבל היא, היא הייתה צריכה לספר לי, הייתה לי זכות מלאה לדעת, הייתי האבא.

“רציתי לספר לך, באמת שכן, אבל לא הצלחתי לאזור אומץ ולהתמודד איתך, הבטחתי לעצמי שכשהבטן תתחיל להיות מובחנת אחשוף הכל, אבל איבדתי אותה לפני שזה קרה ואז התאבלתי עבור שנינו בגלל שידעתי שעדיף לך לא לדעת בכלל, כי היית כועס עלי ואחרי התאונה לא היו לי כוחות להתמודד עם שוב דבר, היה טמון בתוכי יותר מדי כעס, אפס מקום להכניס עוד. הבטחתי לעצמי שאשמור הכל בפנים.”

זהו זה, הקלפים נפרסו על השולחן וחשפו מידע שלא ציפיתי לדעת. כל כך הרבה דברים עברו בתוכי באותו הרגע, כל כך הרבה מידע לעקל, הרגשתי שאני לא מצליח לעמוד בקצב. כל החלקים היו בידי, אחרי כל כך הרבה זמן, הצלחתי להרכיב את הפאזל.

הכעס שלה עלי, רגשות האשמה שלה, הסיוטים בלילה, השתייה המופרזת שלה במועדון אחרי שגילתה כי ג’ני בהיריון, לכל הדברים האלו היה דבר משותף, התינוקת שלנו.

התינוקת שאיבדנו ועל כך היא האשימה את עצמה שלא כצורך. היא מנעה ממני לדעת, מנעה ממני לחלוק איתה את הכאב, להתאבל, היא צדקה כשאמרה שלסודות שלה יש אפשרות לשנות חיים, היא שינתה את שלי, והרגשת האשמה בתוכי הייתה נוראית, הבנתי אותה, את הצורך שלה לקחת קרדיט על כל הדברים הרעים שקראו, אפילו שלא יכלה לעשות שום דבר בכדי למנוע אותם.

רציתי ללחוץ אותה חזק אלי ולעולם לא לשחרר, להתנצל עשרות פעמים על זה שנאלצה לעבור זאת לבד,

הרגשתי בחילה נוראית.

“אני צריכה קצת זמן לבד.” איילין אמרה אחרי שישבה בין זרועותיי במשך זמן מה ורק בכתה. היא ניסתה להתנתק מהמגע שלי, לא שחררתי אותה.

“אני צריכה הפסקה.” התעקשה, דחפה אותי ממנה ונעמדה.

“הפסקה ממה?” נעמדתי בעקבותיה וצפיתי בה מנגבת את זרמי הדמעות על פניה הנפוחות.

“ממך.”

למילים שלה הייתה אותה השפעה של סכין אל תוך הלב, אחרי הכל, אחרי כל מה שעברנו, מה שהיא רצתה זה מרחק?

“ברבי,” ליבי החל לפעום במהירות מסוכנת, היא סירבה להקשיב לי ויצאה בריצה מהבית, השאירה אותי לבד עם פחד ויגון שלא ידעתי כמותם.

 

☼☼☼

יכול להיות שעברו עשר דקות מאז שחצתה את מפתן הדלת ויצאה מחיי, אולי זמנית ואולי לתמיד, ויכול להיות שעברו שעות. לא ידעתי, הלכתי לאיבוד בתוך מערבולת של רגשות, זמן היה הדבר היחיד שלא היה אכפת לי ממנו.

כששמעתי מפתחות זזים בתוך המנעול, לשבריר שנייה הרגשתי הקלה, הקלה שנעלמה ברגע שראיתי את שלבי נכנסת פנימה בסערה.

“החברה כי טובה שלי!” היא צעקה עלי בצרידות וכעס, “איך יכולת לפגוע בה?” היא חטפה את האגרטל שעמד על דלפק המטבח ובתנופה חדה זרקה אותו לכיווני.

הזכוכית התנפצה על הקיר הקרוב אלי ורסיסיה התפזרו לכל עבר, בדיוק כמו החיים שלי.

“היא סיפרה לך?” שאלתי, מדמיין לעצמי אילו מחשבות רעות עוברות במוחה, שאכזבתי אותה, את איילין, את עצמי.

“איך היא יכולה לספר לי משהו, אם היא לא מפסיקה לבכות בהיסטריה?” הניחה את ידיה על מותניה ושלחה לעברי מבט זועף.

היא לא ידעה. אילולא הייתה יודעת האגרטל הזה היה פוגע בי ולא בקיר.

“אני אוהבת אותך תומאס, אבל חצית כאן גבול. כל מה שעשיתי זה להגן עליך ואתה היית חייב להרוס הכל? רציתי שתשמור עליה, לא שתפגע בה.” מילותיה היו כארס, הרגשתי אותו מתפשט בתוכי ופוצע אותי.

זה הגיע לי, באמת שכן, אחרי כל מה שעשיתי ולא עשיתי, נראה לי שמעולם לא באמת הצלחתי להסתדר עם האהבה שלי כלפי איילין, כל מה שעשיתי זה להמשיך לפגוע בה, אפילו מבלי לדעת זאת.

מאז שהגעתי לבוניטה ספרינג, כל הזמן הזה היא שמרה הכל בפנים, ידעה אמת שאני לא ידעתי, ובכל זאת החליטה להכניס אותי בחזרה לחייה אפילו שהנוכחות שלי הכאיבה לה. כל הזמן הזה חשבתי שאני עוזר לה, כשבעצם הפעולה הייתה הפוכה. מבלי שידעתי זאת, הקרבה בינינו הזכירה לה את מה שהיא איבדה, איבדנו.

“איפה היא?” שאלתי בהיסוס, ידעתי שאני צריך לתקן הכל לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהיא תחליט שוב פעם שהיא שונאת אותי, אם כי זה הגיע לי, אבל לא הייתי מסוגל להתמודד עם הרגשות האלו.

“זה לא משנה.” שלבי נאנחה ועלתה במעלה המדרגות.           צפיתי בה נכנסת לחדר של איילין, מוציאה תיק ספורט ששכב מתחת למיטה ומעמיסה לתוכו בגדים שלא היו שייכים לה. זה היה סימן לא טוב.

“שלבי, אני מתחנן.” חסמתי את הדלת ולא נתתי לה לצאת.

“הפעם אני לא יכולה להיות בצד שלך.” היא הביטה עלי בעצבות, קולה היה קר ויבש. היא איבדה את האמון שלה בי, ראיתי זאת בעיניה החומות. הצלחתי לפגוע גם בה.

“אני אוהב אותה.” סירבתי להקשיב להתנגדות שלה, “היא לא יכולה להוציא אותי מהחיים שלה, אני לא אתן לה.” יכול להיות שנשמעתי משוגע, אבל הרגשות שלי כלפיה חלפו את גבולות השפיות ממזמן, לטוב או לרע.

“תן לה זמן להיות עם עצמה.”

הזמן לא היה בן ברית עבורי.

“היא אצל בריאנה?” נותרתי עקשן.

השתיקה שלה הייתה תשובה חיובית.

“אני נוסע איתך.” אמרתי ופיניתי לשלבי את הדרך, היא סירבה לזוז והשפילה את עיניה.

“זה לא רעיון טוב.”

“את לא תוכלי לשנות את דעתי.”  הפצרתי .

היא שחררה אל האוויר אנחה וחלפה על פני, היא ידעה שהיא לא הולכת לנצח במערכה הזאת.

הייתי זה שישב מאחורי ההגה. זאת לא הייתה החלטה נבונה מאחר והמוח שלי לא חשב בצלילות, הייתי שרוי בתוך ערפל והתנועה על הכביש הייתה הדבר האחרון ששמתי אליו לב.

לחצתי על הגז ועברתי את המהירות המותרת, נחוש להגיע כמה שיותר מהר לבית של בריאנה.

כשהשמש החלה לשקוע ולסנוור את עיני, הבנתי כמה ארוך היה הזמן שבו ישבתי בחוסר תזוזה וחיכיתי לאיילין שתיכנס מבעד לדלת. שלוש שעות.

שלוש שעות שבהם חוויתי כאב של תקופת חיים שלמה, שלוש שעות של חוסר הבנה, שלוש שעות שבהם רעדתי מפחד כתוצאה מהמחשבה מחשבה שמה שהיה בינינו נגמר.

לא יכולתי לתת לזה לקרות, הרסתי כל כך הרבה דברים טובים בחיים שלי, נמאס לי מזה, רציתי למצוא דרך שבה אוכל לכפר על כל העוונות שעוללתי.

הלכתי לאיבוד, לחצתי על הגז והוספתי מהירות.

“תומאס! אתה תהרוג אותנו!” שלבי צעקה וקולה צלצל באוזני, שמעתי אותו אבל לא יכולתי להגיב.

אולי הייתי בי תקווה סמויה שרכב כלשהו יפגע בי ואז אחוש את הכאב שהרגישה איילין, אולי רציתי למצוא את עצמי על מיטת בית חולים כשהיא לצידי, מסרבת לעזוב אותי, בין אם מתוך דאגה אמתית או רחמים. אולי.

אבל כשחלפתי על פני האור האדום ברמזור, מכוניות צפרו לעברי ושלבי צרחה עלי בקול מפוחד עד השמיים, הבנתי שאני לא רוצה לסכן את החיים שלה.

הורדתי את הרגל מדוושת הגז וחזרתי למהירות המותרת, התנשמתי בכבדות, מבועת מהמחשבה באיזו קלות יכולתי לפגוע בחיים של שלבי בגלל דברים שלא נגעו אליה.

“אני מצטער.” מלמלתי כשקלטתי את מבטה המבוהל.

“יכולת להרוג אותנו.” זעמה, “אתה משתמש במוח שלך לפעמים?”

לא. פעלתי על אינסטינקטים.

“אני לא יודע מה נכנס בי.” התנצלתי שוב כעבור חמש דקות ועצרתי את הרכב מול הבית הצבוע בצבע ירוק עדין, מבעד לחלון הצרפתי קלטתי את בריאנה צופה בנו בעוד שיצאו מהרכב.

“מה הוא עושה כאן?” פתחה את הדלת, שאלה את שלבי ומנעה ממני להיכנס פנימה, היא עמדה בצורה מאיימת וחסמה את הדלת בגופה הקטן.

“אתה לא יכול להיכנס.” פנתה אלי ולכסנה את עיניה בזעף.

“ומי יעצור אותי, את?” גיחכתי, היא היוותה איום.

“אם צריך, אני.” הקול של דין הגיע מבפנים וכעבור שניות הוא בעצמו נעמד מאחורי בריאנה ותמך בה. הבוגד הזה.

“אתה אמור להיות בצד שלי!” קראתי בכעס, לא האמנתי שאחרי כל שנות החברות שלנו הוא באמת יכול לחבור למתנגדי.

“אל תצעק!” בריאנה קראה לעברי בלחישה צורמת ונתנה לי אגרוף חלש בחזה, “היא רק נרדמה.”

“אני לא אעיר אותה.” הבטחתי בתקווה שאצליח לעמוד בהבטחה.

“המילה שלך לא שווה שום דבר.” בריאנה המשיכה להיות עקשנית, התכונה הזאת אפיינה כל תושב של בוניטה ספרינגס או רק את החברים של איילין?

“תני לי לעבור.” המשחקים נמאסו עלי ובדחיפה קלילה עברתי את המחסום שהיא ודין יצרו.

פניתי לעבר המדרגות שהובילו לקומה השנייה, היא הייתה חייבת להיות באחד מחדרי השינה למעלה. אף אחד לא ניסה לעצור אותי מלהגיע אליה, לשמחתי.

נכנסתי אל תוך חלל שבכל אחד משלושת קירותיו שהקיפו אותו עמדה דלת עץ לבנה. הדלת הראשונה הובילה לספרייה ריקה, השנייה לחדר שינה ריק והשלישית לאיילין.

נכנסתי בשקט והתקרבתי אליה.

היא שכבה על הצד כשכפות ידיה שמשו עבורה כרית, פניה היו אדומות, עינה ושפתיה נפוחים מבכי, כל חולצתה ושיערה רטובים. היא שכבה בדממה, נשימותיה היו ארוכות וסדירות, שונות לחלוטין מהנשימות הכבדות והמתייסרות שבדרך כלל פקדו אותה בשינתה.

להגיד שלא כעסתי היה שקר.

כעסתי על כך שבלעדי הייתה שלווה יותר מאשר איתי. אני רציתי להיות זה שמקנה לה את השקט הדרוש, לא ההפך.

חלצתי נעליים ונשכבתי בעדינות במקום הריק לצידה.

נמנעתי מלגעת בה על אף שרציתי, שכבתי על הגב והבטתי על התקרה הלבנה, פחדתי להעיר אותה, לגרום להצפת דמעות מחודשת.

במוחי עברתי על המילים שאגיד לה כשתתעורר, על ההתנצלויות שהייתי חייב לה ועל ההבטחות שהייתי נחוש להבטיח לה ולעולם לא להפר אותן.

חשבתי על דר. גלמן ועל כך שבאופן מסוים, הנוכחות שלו כן הצליחה לגרום לה לשחרר את הסוד שלה בקול, שוב פעם, מבלי לעשות הרבה, הוא עמד בעבודתו.

זה היה רעיון רע להביא אותו בדיוק כמו שזה היה רעיון טוב, אולם לא קיבלתי את התוצאה שלה קיוויתי, אבל היא הייתה עדיפה מכלום.

עצמתי את העיניים ונתתי למסך השחור לכסות את עולמי.

 

☼☼☼

“אבא! אני מפחדת. הילדה הקטנה שלי לחשה לי בזמן שהידקתי את הקסדה על ראשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היא התכוונה לנסות לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, לא ידעתי מי נרגש יותר, אני או היא.

פעלתי על פי כל ההוראות. פרקתי את גלגלי העזר, התאמתי את גובה האוכף, חבשתי קסדה ובחרתי את המיקום, הפארק האהוב עליה, היום היה שמשי וחמים, מלווה ברוח נעימה ומלטפת. היא הייתה מוכנה, לבושה במגנים מכף רגל ועד הראש, לחוצה לקראת הניסיון הראשון שלה.

“זה בסדר מתוקה,” עודדתי אותה, “אני אהיה לצידך, ואם אראה שאת מתכוונת ליפול, אתפוס אותך במהירות.” הבטחתי לה, ידעתי בליבי שהיא לא הולכת להיפגע בגלל רכיבה על אופניים, לא כשאני זה שעומד לצידה.

“תזכרי, אל תסתכלי הצידה, למטה או למעלה, רק קדימה. תהיי מרוכזת רק במה שלפנייך. תדוושי, בדיוק כמו שדיוושת עם גלגלי העזר. אל תפחדי, אני אחזיק אותך מאחורה ואשמור עלייך, הכל יהיה בסדר.” אמרתי לה ונישקתי את קודקוד הקסדה שלה. היא הביטה בי בעיניה האפורות שקיבלה מאימה וראיתי את החשש בעיניה, גם אני פחדתי לרכב בלי גלגלי עזר, זה היה תהליך ארוך להיגמל מהם, אמא שלי ליוותה אותי לאורך כל הדרך, זה גם מה שהתכוונתי לעשות עם ביתי.

“ואם אפול ואשבר?” שאלה והעבירה את ידיה הקטנטנות על הצמה השחורה שלה. היא תמיד עשתה זאת כשחששה, משום מה, הפעולה של ליטוף שיערה הרגיעה אותה.

“אני לא אתן לזה לקרות.” הבטחתי וחייכתי, “את עוד תראי.”

היא הנהנה בראשה מעלה ומטה והניחה את ידיה על הכידון. תפסתי את מוט האוכף וייצבתי את האופניים.

“תתחילי לדווש.” אמרתי.

היא הקשיבה בקולי והניחה את רגליה על הפדלים, בהתחלה חששה לסובב את רגליה, לא דחקתי בה. זזנו באיטיות, האופניים התנדנדו מצד לצד אך היו רחוקים מנפילה, הייתי דרוך לכל מקרה.

“אל תזיזי את הכידון לצדדים.” אמרתי וכששמעה בקולי, הרעידות פסקו. היא החלה לדווש יותר ויותר מהר, רצתי אחרי ופחדתי לשחרר, שמה תיפול אם אאבד את אחיזתי בה, הבטחתי לה שאשמור עליה.

“אני נוסעת!” היא קראה בשמחה והגבירה את המהירות.

“כל הכבוד מתוקה!” שמחתי לשמוע את קולה המאושר.

ליוויתי אותה חמישים מטרים נוספים, ואז כמו שנדרש מכל הורה לעשות, שחררתי. היא אפילו לא הבחינה בכך שאני כבר לא רץ אחריה, היא המשיכה לנסוע קדימה, ישר, מבלי להציץ אחורה, מהר וכנגד הרוח.

ואז לפתע, היא נעלמה. לא בנתי איך ולא הבנתי לאן.

“תינוקת!” צעקתי אל תוך החלל סביבי, “תינוקת!”

חיפשתי אחריה בכל הפארק, לא היה לה זכר, כאילו לא הייתה קיימת כלל, היא נעלמה.

“תינוקת!” צרחתי והתמוטטתי על ברכיי, הקול הרך שלה לא נשמע בחזרה. הילדונת שלי נעלמה, צעקתי אל תוך האוויר, בכיתי בקול, חיפשתי אחר מה שלא היה קיים, לא לחלוטין. את השמיים הכחולים והבהירים החליפה סערה חזקה, גשם, ברקים ורעמים שהרעידו אותי מבפנים, הכל הפך לקודר.

“הזהרתי אותך.” הקול של איילין הגיע מאחורי.

 הסתובבתי אחורה, היא עמדה שם, לבושה בשחור מכף רגל עד הראש, שמלה שחורה, נעליים שחורות, כפפות שחורות, כובע שחור, אפילו שפתייה היו צבועות בשחור, ומה אם לא זר וורדים שחור, היה בידיה.

היא התכופפה והניחה את הפרחים על המדרכה, מולי.

“הזהרתי אותך.” חזרה על עצמה בלחישה והתיישבה על ברכיה במרחק לא גדול ממני. עיניה הביטו אל תוך שלי, וראיתי, שהיא מנהלת קרב, ואני נכנסתי לתוכו, עומד לצידה, מתאבל על מה שיכול היה להיות, על מה שהיה ונעלם.

 אלו היינו אני, היא, והפרחים השחורים שבינינו, אשר באיטויות, הפכו לאפר.

 

☼☼☼

התעוררתי אל תוך לילה, מזיע, מבוהל ומתנשף.

זה היה חלום רע. ממש רע.

הבטתי הצידה, ונרגעתי כאשר ראיתי כי איילין עדין ישנה, רגועה.

אף פעם לא הייתי טיפוס שחווה חלומות, במיוחד לא סיוטים, אבל כשאחד מהם הצליח להגיע אלי, הבנתי עד כמה גדולה ההשפעה שלהם. לא היה לי ספק כי מה שאני ראיתי, היה עוד כלום לעומת מה שהתחולל בסיוטים של איילין, לא הבנתי איך הצליחה לסחוב אותם לאורך כל הזמן הזה.

חיבקתי אותה ומשכתי אותה אלי, לא יכולתי לסבול את המרחק ממנה. שכבנו כפיות, גבה כנגד בית החזה שלי.

ספרתי את הנשימות הארוכות שלה, שבדרך פלא הצליחו להרגיע אותי.

“רציתי לקרוא לה לידיה.” שמעתי את הקול החלש והשבור שבקע ממנה.

חיברתי את השם לפנים היפייפות שהופיעו ונעלמו בחלומי, הוא התאים לה.

“לידיה.” חזרתי על מילותיה ונרדמתי שוב פעם.

 

כשהתעוררתי בבוקר למחר הייתי לבד על המיטה, שום זכר לאיילין. התיישבתי והבטתי על המקום הריק לצידי, על הכרית שכב פתק עם השם שלי כתוב בכתב ידה המסודר של איילין, הרמתי אותו ברעד.

לפעמים גם האהבות החזקות ביותר, גורלן להסתיים.

 

 

 

 

 

להסתבך איתך / אמה צ’ייס

רומן שערורייתי, חושני ושנון, על גבר שיודע הרבה על נשים…
אבל פחות ממה שהוא חושב.

דרו אוונס, חתיך שחצן שנולד עם כפית זהב בפה, עושה עסקאות במיליוני דולרים ומפתה את הנשים הכי יפות בניו יורק. אם כך, מדוע הוא מסתגר בדירתו כבר שבוע, אומלל ומדוכא? הוא אומר שחטף שפעת. אבל אנחנו יודעים שלא.
זמן קצר קודם לכן מתקבלת לעבודה בבנק של אביו בחורה מבריקה יפה ושאפתנית בשם קייט ברוקס. מה הפלא שחייו של הפלייבוי ההורס יוצאים מכלל שליטה ומאיימים להתרסק?

אמה צ’ייס, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, מגיחה ברומן לוהט ומצחיק על גבר עשיר וחצוף שפוגש יריבה רצינית, שהולכת ללמד אותו כמה דברים על אהבה.

עורב שבור / ענבל אוחנה – המלצה של הסופרת לינדה מזרחי

ענבל אוחנה רחמים, את גברת חייבת לי שעות שינה, מהרגע שהתחלתי לקרוא את עורב שבור לא יכולתי להפסיק!
ואווו איזה ספר! גברים סקסיים, אופנוענים, דם ואופל כנראה המתכון המושלם לספר מושלם, שגורם ללב לרטוט.

קצת על העלילה:
לסמנת’ה ווטסון יש עבר שהיא מעדיפה לשכוח. כדי להגן על עצמה וליבה היא מחליטה על כמה כללים פשוטים:
1. אופנועים – זה לא.
2. גברים עם קעקועים – זה לא.
3. גברים שמתעסקים בפשע – זה לא.
4. גברים יהירים – זה לא אחד גדול.

אבל זה קשה, במיוחד כשהחברה הכי טובה וההריונית שלך נשואה לנשיא מועדון אופנועים.

תום בלאק, גבר שרירי חתיך הורס עם טונות של כריזמה ויהירות מעצבנת, הוא סגן הנשיא של מועדון האופנועים ‘עורב שחור’. מבחינתו נשים טובות רק לדבר אחד- סקס.

מה קורה ששניהם נפגשים?
תקראו ותגלו!

הספר כתוב וערוך בצורה קולחת. הספר משלב דיאלוגים שנונים ומצחיקים לצד קטעים קשים ואפלים, אם אתם שואלים אותי זה השילוב המנצח!
ענבל שחקה אותה בענק!

מי שלא רכשה שתרוץ לרכוש עכשיו. באחריות!
לרכישה דיגיטלי ו/או מודפס לחצו כאן!

פרא / אילנית עדני – המלצה של הסופרת לינדה מזרחי

עוקבות יקרות את הספר הזה שווה לקנות רק בזכות הכריכה המדהימה!
ואם זה לא משכנע אותכן אז בזכות הסופרת מוכשרת (בטירוף!) שכתבה אותו.

רב מכר אחד כבר מאחוריה והיא בדרך לפסגה בפעם השנייה.

את ספרה הראשון “הקיץ הזה” היה לי את הזכות לקרוא ככתב יד.

וגם את הספר החדש “פרא”, ואני רוצה להגיד לכם, יש למה לצפות!

מדובר בספר שאי אפשר להישאר אליו אדישים. עלילה מעניינת ומרתקת עד הדף האחרון.

קצת על העלילה:

דפנה היא סטודנטית תל אביבית הלומדת לתואר שני בזואולוגיה (כן יש מקצוע כזה). יש לה גוף עגלגל וחזה גדול, ביטחון עצמי נמוך וחבר לשעבר חתיך הורס ואם זה לא מספיק הוא לומד איתה באותה מכללה והיא צריכה לראות אותו כל יום מול העיניים וזה כואב כל פעם מחדש.

תכניותיה להקדיש את חודשי האביב למחקר שדה רגוע בשמורת יער אודם שברמת הגולן, מתנפצות כשהיא מבינה שתיאלץ לעבוד בצמוד לרפאל.

עכשיו בנות יקרות אתן עמדות להכיר את רפאל אך רפאל, יש לו את המקצוע הכי סקסי שקראתי עד היום! פקח של רשות הטבע והגנים.

רפאל טיפוס מסוגר, קר, מאיים ובאופן כללי הוא לא מחבב בני אדם. הוא מאוד מרוצה מחייו השקטים ביערות אותם הוא מכיר כמו כף ידו, עד שדפנה מגיעה ומערערת את כל מה שבנה ושמר עליו עד כה, וזה לא מצא חן בעיניו כלל וכלל. אם דפנה תסטה ממסלולה ביער, היא עלולה לגלות את סודו, וזה לא בא בחשבון.

דפנה מתאכסנת במלון ‘יער אודם’ ומתחת למיטתה היא מוצאת מחברת ובה ציורים מרהיבים, והיא מחליטה למצוא את הציירת האלמונית. מה שהיא לא יודעת שהחקירה שלה תפתח תיבת פנדורה שהייתה נעולה שנים רבות, ותציף מחדש את הסודות האפלים של היער!

בקיצור בנות זהו ספר חובה!

תקציר:
דפנה, סטודנטית תל אביבית לתואר שני בזואולוגיה, היא רשמית הבחורה הכי חסרת מזל בישראל. יש לה חיים משעממים, ביטחון עצמי נמוך, אבא מגונן יתר על המידה ורזומה של דייטים כושלים. תכניותיה להקדיש את חודשי האביב למחקר שדה רגוע בשמורת יער אודם שברמת הגולן, מתנפצות כשהיא מבינה שתיאלץ לעבוד בצמוד לרפאל, עוזרו של פקח היער.

רפאל, עובד רשות הטבע והגנים, הוא טיפוס מסוגר, קר, מאיים בנוכחותו ובאופן כללי לא מחבב בני אדם. הוא היה מרוצה מחיי הבדידות בטבע עד שדפנה הופיעה, ועתה התנהגותו הגסה והלא מתחשבת התעצמה שבעתיים. למען האמת, יש לו סיבה טובה להיות מוטרד. אם תסטה דפנה ממסלולה ביער, היא עלולה לגלות את סודו.

ערב אחד דפנה מוצאת באכסניית יער אודם מחברת שבה ציורים מרהיבים בצבעי מים, ומתחילה לחקור את עברה של הציירת האלמונית. היא לא יודעת שהחקירה שלה תפתח תיבה שהייתה נעולה שנים רבות, ותציף מחדש את הסודות האפלים של היער.

במסע מרתק וחוצה יבשות יגלו דפנה ורפאל שהגורלות שלהם התנגשו יותר מפעם אחת, שסופם של סודות להתגלות ושלא כל סיפורי האהבה יכולים להיות מושלמים.

פרא הוא ספרה השני של אילנית עדני. ספר הביכורים שלה, בקיץ הזה, קטף מחמאות רבות והפך לרב-מכר דיגיטלי.

לרכישה דיגיטלי ו/או מודפס לחצו כאן!

מעבר לסרגל הכלים