איילין ותומאס

איילין פרק 12.

 

“תודה.” הודיתי למייסון ולקחתי את ספל התה מידיו, ניחוח הארל גריי חדר לאפי ומילא אותו בריח האהוב עלי.

ישבתי על המיטה בחדר השינה שלי כשאלבום התמונות הישן שלי ושל לייסי שוכב מולי. לא נגעתי בו כמה חודשים, התוכן שלו הכאיב בצורה יותר מדי חדה, נכללו בתוכו החיים שבהם באמת הרגשתי מאושרת, קלפים קטנים שהזכירו רגעים גדולים ובלתי נשכחים, רגעים שהזכירו לי את כל מה שאיבדתי.

בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה הצלחתי לאזור מספיק אומץ כדי לפתוח את האלבום הזה ולעיין בחיים הקודמים שלי, הרגשתי שאני חייבת להסתכל עליה, לראות את הפנים היפות שהיו לה, את החיוך הקורן שלה שיכול היה להאיר את הסמטות האפלות ביותר בעולם.

פרצתי בצחוק למראה התמונה הראשונה, שתי אחיות מחופשות, לייסי בת האחת עשרה לבושה כרקדנית בלט עם שמלת טוטו ורודה, שהייתי בטוחה כי אמא עדיין שמרה אותה איפה שהוא בבית, ותינוקת קטנה בת שנה עם פרצוף בוכה מחופשת לשפן עם אף ורוד במיוחד.

דילגתי לתמונה מיום ההולדת השלישי שלי, עוד הפעם הייתי על הידיים של לייסי והפעם חייכתי חיוך רחב שהסגיר את צמיחת שיני הבינה העקומה שהייתה לי. חייכתי אל אחותי הגדולה שדגדגה אותי והסתכלה עלי באהבה והערצה.

כל האלבום היה מוקדש לשתינו, בכל תמונה ראיתי את הפנים שלה מחייכות מאושר, את הילדות שלנו נפרסה כנגד עיני ,את הרגעים המאושרים שחלקנו אחת עם השנייה.

קולה היה חסר לי, כך גם השירים שהייתה שרה לי בכל לילה כשהייתה משכיבה אותי לישון, פחדתי לשכוח אותו, שיום אחד אתעורר ולא אזכור כיצד נשמעה וכמה עדין ומלאכי היה קולה, זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי.

במציאות אחרת הייתי יושבת ומדפדפת ביחד איתה באלבום התמונות, כשהיא חיה ונושמת, ומקשיבה לסיפורי הילדות שלנו שהסתתרו מאחורי התמונות הללו.

במציאות אחרת היא הייתה זאת ששומרת עלי ולא מביאה לי לאבד את עצמי בעולם כל כך מסובך.

במציאות אחרת היא הייתה הופכת לאמא, לאישתו של דרק, לכל מה שאי פעם רצתה להיות, היא הייתה חיה את החיים שהגיעו לה, שנלקחו ממנה באכזריות.

“אני ואנדרו תמיד קינאנו בקשר שלך עם לייסי.” מייסון התיישב לצידי בעוד שהמשכתי לדפדף הלאה, “הייתה לכן מן שפת סתרים שרק אתן ידעתן לדבר בה, לייסי אף פעם לא הייתה קרובה אלי או אל אנדרו באותה הצורה שבה הייתה קרובה אליך. אמא תמיד שכנעה אותנו שזה בגלל היותכן בנות אבל בליבי ידעתי שגם אם אחת ממכן הייתה נולדת כזכר, המצב לא היה שונה.” הוא הניח את ידו על כפתי והביט בתמונה שלי ושל לייסי ממסיבת יום ההולדת החמש עשרה שלי. שמעתי את העצב בקולו, אף פעם לא חשבתי שהוא ואנדרו הרגישו מבודדים מאיתנו, הידיעה הזאת רק גרמה לי להרגיש רע יותר ממה שהרגשתי.

“ליל, את ידעת שלייסי בהיריון, נכון?” שאלתו בקעה כלחישה מיוסרת מכאב.

נזכרתי בימים שהגיעו אחרי ההתעוררות שלי בבית החולים, אמא הייתה בהלם, חזרה ושאלה אותי פעם אחר פעם אם ידעתי משהו על כך שלייסי נושאת ילד ברחמה, עניתי בשלילה עד שהפסיקה לשאול, זה היה הסוד שלנו, לא התכוונתי לחשוף אותו רק בגלל שהיא מתה.

הייתה לה סיבה מספיק טובה לשמור את דרק ואת המשפחה הקטנה שבנתה רק לעצמה, בזמן ההוא פשוט לא יכולתי לספר להם, שמה זאת תהיה בגידה בלייסי ובביטחון שלה בי.

“ליל?” מייסון הזכיר לי שהוא עדיין ליד, התחושה הפנימית שלו לא הוליכה אותו שולל, הבנתי שהוא ידע, אבל הוא רצה לשמוע זאת ממני. דמעה בודדה יצאה מעיני וזלגה במורד לחיי עד שנפלה על התצלום, בדיוק על פניה של לייסי.  הנהנתי בחיוב, “היא רצתה לקרוא לו בנג’מין.” אמרתי, דרק רצה לקרוא לו קווין, הוויכוחים שלהם בנושא היו הדבר הכי חמוד שאי פעם הייתי עדה אליו.

“היא רצתה את הילד הזה?”

“יותר מכל דבר אחר בעולם.” עניתי.

“היא הייתה בקשר עם האב?”

היא לא הייתה רק בקשר איתו, היא הייתה מאוהבת בו עד השמיים.

הבנתי מאיזה מקום מגיעות השאלות של מייסון, הוא היה צמא למידע, מידע שלא יכולתי לחשוף בפניו.

להמשיך לחיות בסודיות הייתה בחירה משותפת שלהם, אילולא דרק היה רוצה להיחשף בפני המשפחה שלי הוא היה עושה זאת, שנה וחצי של הזדמנויות עמדו בפניו, הבנתי מדוע בחר לא לעשות זאת, כיבדתי את ההחלטה שלו.

“מייס,” פניתי אל אחי הגדול וניסיתי להביט אליו בפנים מעודדות, ההבעה העצובה על פניו חשפה בפני שלא משנה מה אגיד או אעשה, העצבות לא תיעלם, “יש דברים שאני לא יכולה לספר, גם אם הייתי רוצה.”

“וזאת מדוע?”

“לייסי הייתה מאושרת, היה לה את כל מה שהיא רצתה מהחיים האלו, זה מה שחשוב.” סירבתי לענות על השאלה שלו.

“תמיד שנאתי את הסודות ששמרתן מאיתנו, הבנים.” מייסון נאנח בכבדות.

הסודות שאני ממשיכה לשמור, לא תיקנתי אותו, פשוט המשכתי לדפדף בזיכרונות.

כמו אורחת בספרייה, הוצאתי ספר מהמדף, הבטתי בתוכנו, קראתי אותו, לשניות בודדות נכנסתי אל תוך חיים שנראו עבורי כזרים, וכשסיימתי להתפעל מהשוני במציאות, החזרתי אותו והעברתי הלאה. הזיכרונות שלי הפכו לספרים, הצצות מהירות לתוך חיים שכבר מונחים על קרקעית הים, הזיכרונות הישנים האלו היו טובים, מה שהכפיל את הכאב בהווה.

 

 

☼☼☼

“אני אספר לך כיצד זה נראה מהצד,” מייסון עזר לי לפנות את הכלים המלוכלכים שנערמו בכיור לאחר ארוחת הערב  המפוארת שהכנתי לכבוד עזיבתו.

עברו חמישה ימים מאז שהשתכן בחדר השינה השכן לשלי, עם כמה שאהבתי את אחי הבכור, הייתה לו יכולת מחרידה להציק לי ולעלות לי על העצבים, אמרתי לו שהוא צריך לחזור הביתה, הוא לא קיבל זאת בהבנה, אבל העיקר שקיבל.

ההורים עמדו לחזור לארצות הברית למחרת, הם לא ידעו שום דבר על תקרית האלכוהול שלי וסיכמנו שכך זה צריך להמשיך להיות, חוסר הנוכחות של אנדרו ומייסון בשיקגו תעלה במוחם מספר סימני שאלה, מאחר והם לא עוזבים אותה אף פעם, אפילו לא כדי לבקר אותי. זה נשמע נורא, אבל זה לא, התא המשפחתי שלנו מתפקד בצורה טובה יותר שכשיש בינינו מרחק פיזי, כמות הפעמים שבהן צעקתי על מייסון בימים שחלפו, שלא בכוונה תחילה, רק הוכיחה את התיאוריה הזאת.

נסעתי לסופר מרקט במרכז העיר, קניתי את המצרכים למנת הבשר האהובה של אחי ולהפתעתי, ולהפתעת סובבי, הצלחתי לארגן ארוחת ערב מפוארת, עסיסית וטעימה, הסעודה האחרונה לפני הטיסה שלו.

למרות שניסיתי לשכנע את מייסון לעלות למעלה ולהמשיך לסדר את המזוודה שלו, הוא התעקש להישאר לצידי ולעזור לי עם העבודה השחורה, מה שהדהים אותי, הואיל ובשש עשרה וחצי שנותיי הראשונות, הוא לא התקרב לסבון כלים וכנראה גם לא ידע מה ההבדל בינו לבין סבון רגיל.

“תספר לי מייס, כיצד זה נראה מהצד.” חזרתי על דבריו והעברתי את הספוג המסובן על הצלחת שעליה שכב פעם סטייק.

“מהצד זה נראה כאילו נעלת את הדלת ואת מכריחה את השדים שלך לבלות איתך, במקום לשחרר אותם החוצה.” אמר והביט עלי ברכות ודאגה.

“תפסיק.” הזהרתי אותו, לא היה לי עניין לדון על כך שוב פעם.

“אני יודע שאני מכעיס אותך, אבל ליל, תביני, את רק בת תשע עשרה. מאז התאונה ההיא, הבעיה שלך היא שאת בחיים, אבל לא יודעת כיצד לחיות.”

“אני לא רוצה לחיות את החיים האלו, אני רוצה לשרוד אותם.” לחשתי בעצבות, מייסון נאנח. הוא לא הבין אותי, לא ציפיתי ממנו לעשות זאת, אומנם גם הוא איבד את אחותו הגדולה, אך הוא לא חווה את הדברים שאני חוויתי, הוא לא נאבק בקרבות שנלחמתי בהם, הוא הצליח להתגבר על המוות של לייסי, אני לא, ספק אם יום אחד אצליח להתעורר אל תוך בוקר שבו כבר לא יכאב לי על האובדנות שחוויתי בחיי.

“את ילדה ממורמרת, בלתי נסבלת ועקשנית. אם אנער אותך מספיק חזר, השטויות שאת מחזירה בראש שלך ייפלו החוצה?” רטן ברוגז.

“לא, אבל אני לא מבטיחה לא להרים עליך יד.” חייכתי והשענתי את ראשי על כתפו הרחבה. הוא נישק את קודקוד ראשי ונאנח שנית.

“בוא לא נדבר על דברים עצובים.” אמרתי וניסיתי למחוק את המצב רוח הירוד שתקף אותי, “תספר לי על הבת זוג החדשה של אנדרו, הוא לא אמר עליה אפילו מילה אחת במהלך השהות הזמנית שלו בבית החולים לצידי.” ביקשתי. חיי האהבה של אנדרו היוו את מוקד השאלות הגדול ביותר שלי בימים האחרונים, מאז שנזרק על ידי אליסיה, החברה היחידה שהצליח להיות איתה בקשר תקופה ארוכה, לא שמעתי ממנו שום חדשות על בחורות אחרות.

הזדהיתי עם כאב הפרידה שלו גם אם לא ידע זאת, ההרגשה הזאת, של ריסוק הלב לחתיכות קטנות הייתה מוכרת עבורי יותר מכל תחושה אחרת. כששמעתי מאמא שאנדרו התחיל לצאת עם מישהי חדשה, לא יכולתי שלא להסתקרן מי היא וכיצד הצליחה לגרום לאחי לצאת מהדיכאון שהיה שרוי בו.

אנדרו בעצמו לא דיבר איתי על הזוגיות שיש לו או אין לו, הוא לא שונה ממני בתחום הזה, הוא שמר הכל בפנים.

מייסון היה הדרך היחידה שלי לקבל קצת מידע ורכילות.

“קוראים לה טסה, היא בת עשרים ושתיים, סטודנטית לגרפיקה. הם הכירו במסיבת יום הולדת של הנרי בלייק, אחד השותפים העסקיים שלנו והחבר הכי טוב שלה או משהו כזה. הם יוצאים, יותר מזה אני לא יודע. הוא לא הכיר אותה להורים, ולי באופן אישי, לא יצא לפגוש אותה.”

“ואיך כייל..” עצרתי את עצמי, “אבא,” תיקנתי את דברי, “קיבל את העובדה שהוא יוצא עם מישהי שבחרה ללמוד מקצוע הומני ולא כלכלה או מנהל עסקים?”

“את יודעת, יש לו את מצבי הרוח שלו, לפעמים הוא עובר על הדבר בשתיקה ולפעמים הוא דוחק בו לסיים את הקשר.”

איזה בן אדם חולני, “זה כל כך לא הוגן.” התמרמרתי, כל הרגשות השליליים שלי כלפי כיילב התחזקו, מילא היחס שלו כלפי היה מובן ומוצדק מבחינתו, אך כיצד יכול היה למנוע מבנו, שללא ספק הוא בנו הביולוגי, לחוות אושר?

“אל תדאגי, אנדרו יודע לעמוד על שלו.” מייסון ניסה לעודד אותי ונכשל.

“זה לא אומר שהוא יכול להתנהג אליו בצורה כזאת.”

אף פעם לא הבנתי כיצד היחסים בין כיילב לבניו עובדים, מצד אחד הם במלחמה תמידית ומצד שני הם מצליחים לחיות בדו קיום שליו ומתעתע.

“ראית אותה?” העברתי את הנושא מהאדם היחיד ששנאתי בכל ליבי, השיחה לא עליו, אלא על אנדרו.

“ברשת החברתית.” מייסון הנהנן בחיוב וניגב את ידיו במגבת המטבח היבשה ששכבה לא רחוק ממנו. הוא הוציא מכיס מכנסיו את הטלפון שלו ונכנס לפרופיל של החברה המסתורית של אנדרו, העונה לשם טסה רייבן.

לא נדרש עבורי זמן רב בכדי להבין מי היא, הפנים החייכניות שנפרסו על המסך הגדול היו מוכרות עבורי, עיניים בצבע חום דבש, שיער שטני בתספורת קארה, האודם האדום שאפיין את הלוק התמידי שלה.

טסה רייבן הייתה אחותו של החבר הכי טוב של דרק, טי.ג’יי. התיאור עד כמה העולם קטן תיאר את הסיטואציה באופן מדויק.

“היא נראת חמודה.” אמרתי, היא לא רק נראתה כזאת, זה היה האופי שלה. יצא לי לפגוש אותה פעם אחת, כשהייתי בת חמש עשרה וחצי, במסיבת יום ההולדת של דרק. טי.ג’יי הביא את אחותו כדי שלא אהיה המתבגרת היחידה במסיבה.

ביני לבינה נוצר קליק ברגע הראשון, אילולא הנוכחות שלה הייתי מתה משעמום, אנשים מבוגרים לא ידעו כיצד לחגוג בצורה נכונה. זכרתי כיצד סיפרה לי על החלום שלה ללמוד אומנות בלוס אנג’לס, כנראה לשם לא הצליחה להגיע, אבל אל אחי כן.

לא טי.ג’יי, לא טסה, ולא שום חבר אחר של דרק ידעו על הקשר הרומנטי שלו עם לייסי, בעיניהם, הם היו רק ידידים קרובים, לא מעבר. יכולתי להיות בטוחה בקשר אליה, וגם אם במקרה תפלוט את העובדה שאני והיא כבר נפגשנו, הנימוק יהיה הגיוני.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא להתפלא מצירוף המקרים המוזר.

“היא נראת טוב, אבל זה לא אומר שום דבר על האישיות שלה.” מייסון הסכים איתי בזמן שדפדפתי הלאה בתמונות וחקרתי את הבת זוג החדשה של אחי, אשר לא השתנתה כלל מאז הפגישה היחידה בינינו.

“אנדרו אף פעם לא יצא עם מישהי בעלת אופי רע.” אמרתי והחזרתי לו את הטלפון.

“אנדרו היה בקשר עם אליסיה.” הוא מיהר לבטל את דברי.

“כשהוא התחיל את הקשר איתה היה לה אופי נעים וחביב, זה שהיא השתנתה במהלך השנתיים של הזוגיות שלהם זה כבר דבר אחר.”

“אני כל כך שונא אותה בגלל מה שהיא עשתה לאנדרו.” מלמל בכעס וחזר לשטוף את הכלים המסובנים שנערמו בערימה.

“אנחנו באותה סירה.” הסכמתי איתו, אליסיה קינג הייתה אדם מחוק מבחינתי, היא פגעה באנדרו, משמע פגעה בי, ויש גבול לכמה פגיעות אני יכולה לסבול במהלך תקופת חיים אחת.

“ומה איתך, קשר באופק?” התעניינתי, אם כבר מדברים על אהבה.

“אני נהנה מחיי הרווקות.” ארבע מילים שהשתמש בהן בכל פעם שמישהו ביקש לדעת מה קורה בחיים האישיים שלו.

“ואני לא אלרגית לתפוחים.” אני כן, לביס אחד הייתה יכולת להכניס אותי לחדר מיון במצב קריטי, עברתי זאת.

“אני מקווה שאת לא מגדלת בחצר האחורית שלך עץ תפוחים.” מייסון החמיץ לעברי פנים.

“כבר לא.” עניתי, “התקופה הזאת מאחור.”

“אני שמח לשמוע זאת. אני לא יודע מה הייתה עושה אם הייתי מאבד עוד אחות.” מבטו הוצף בכאב, הוא את הכוס הנקייה על שיש הגרניט, ואז, בהפתעה, מבלי לנגב את ידיו, משך אותי לחיבוק של מוחץ במיוחד.

“תפסיק. להיות. כזה. מניאק.” צחקתי וניסיתי להשתחרר מהאחיזה החזקה שלו, החולצה שלי נספגה במים מסריחים בסבון כלים.

“בחיים לא.” התנגד לדחייה שלי ולפני שהבנתי מה קורה הוא כיוון אלי את זרם המים מהדוש, ואני כולי, הפכתי למטלית רטובה מהלכת.

“אני הולכת להרוג אותך.” צעקתי עליו והכנסתי אגרוף אל תוך הכתף שלו, הוא סגר את המים וברח ממני.

מצאתי את עצמי מרגישה שוב פעם ילדה קטנה, שרודפת אחר אחיה במטרה להזיק לו, לאחר שהוא גרם לה להתעצבן.

רגעים כאלו, בהם חזרתי לילדות, בהם הרגשתי מטופשת, מבודרת ומעוצבנת, רגעים כאלו גרמו לי להודות לעולם על כך שהביא לי במתנה את אחיי, על כך שהם לצידי בזמנים האלו.

 

☼☼☼

“אל תשכחי לזכור לחיות.” אלו היו מילות הפרידה של אחי ממני.

צפיתי בו נעלם דרך שער העלייה למטוס, כלי הטיס הפרטי של אנדרו נמצא בשימוש, המטוס של ההורים אי שם בטוקיו, מה שהוביל לירידה של מייסון לעם הפשוט והרגיל שטס עם חברות תעופה אמריקאיות במחלקת עסקים. זה לא שהוא התלונן, הוא מעולם לא היה מפונק, אפילו שהיו למשפחה שלנו אמצעים כלכליים גבוהים בהרבה מהממוצע.

תחושת אכזבה אחזה את בטני בזמן שנפרדתי ממנו, היציאה של מייסון מחיי היום יום שלי, משמעותה חזרה למציאות הקודמת, חזרה לתומאס. לא הצלחתי להתרגל לקרבה בינינו, אבל אהבתי אותה. היה בה משהו ממגנט, במגע שלו, בדרך שבה הביט בי, לפעמים, הוא הצליח לגרום להיסטוריה בינינו להימחק, לשניות בודדות, הרי בסופו של דבר היא תמיד תהיה שם ותמיד תצוף למעלה, אך הרגעים האלו בהם הרגשתי טוב, ערכם היה עצום עבורי.

“למיטה?” תומאס שאל אותי וכרך את זרועו סביב מותני, הנהנתי בהסכמה והשענתי את גופי על שלו כדי לא להירדם בעמידה.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, נותרנו בשדה התעופה עד שהמטוס המריא, זאת הייתה מסורת האחים שלנו, האחד לא עוזב את הטרמינל עד שהשני בשמיים.

“אני יכול לעשות קסם, לא תצטרכי להזיז את הרגליים ותגיעי לחדר השינה שלך בכל זאת.” תומאס הציע בליווי צחוקו המהפנט בזמן שפיהוק כביר תפס אותי לא מוכנה.

“תמיד הייתה לך נטייה להגזים במחוות.” אמרתי והתחלנו להתקדם אל עבר היציאה.

“אני אקח את זה כמחמאה.”  חייך, הרמתי אליו את ראשו וצפיתי בעיניו הכחולות בורקות כנגד האורות הבהירים באולם שהנחילו תחושה אל אמצע יום באמצע הלילה.    הכרתי את המבט על פניו, שביעות רצון, שמחה, אושר.    הוא השיג אותי, אני אפשרתי זאת, ועדיין לא הייתי בטוחה שזאת החלטה חכמה או נכונה. לא יכולתי להגיד שהוא הפך אותי למאושרת מאחר והאושר עזב את גופי, מוחי ונפשי לפני זמן רב, אבל הוא כן הפך את האומללות לנסבלת, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל דבר אחר, בגלל שידעתי, שיום אחד אחד מאיתנו הולך להתפוצץ על השני, וכשזה יקרה נחזור להיות זרים, ליבי לחש לי, בפעם הבאה לא תצליחי לאסוף את השברים, האמנתי לו.

“הייתי נותן הכל כדי לדעת על מה את חושבת עכשיו.” הוא אמר בזמן שהבטתי אל עומק עיניו היפייפות.

“ליל?” הקול המוכר למחצה הגיע מאחורי והציל אותי מהתייחסות למילים המאתגרות של תומאס. הסתובבתי באיטיות והבחנתי כי במרחק לא גדול מאיתנו עמד קונור, הבחור מהלילה שבו עבדתי בתור ברמנית ב’לבלס’, לצידו עמדה מזוודה ענקית.

“היי.” אמרתי והתקרבתי, משאירה את תומאס כמה צעדים מאחורי, “איך השפה שלך?” שאלתי והבטתי על הפצע שנראה כי עבר לשלבי החלמה.

“מבריאה.” ענה בקול לא פחות עייף משלי, “טסה לאן שהוא?”

“ליוויתי את אחי, הוא חוזר לשיקגו.” עניתי, “חוזר הביתה?”

“כל חופשה גורלה להסתיים.” נאנח בעצבות והעביר את מבטו אל תומאס, אשר את נשימתו החמה התחלתי להרגיש על קודקוד ראשי.

“אולי תכירי בינינו?” שמעתי את קולו הנמוך, הוא אפילו לא ניסה להסתיר את נימת הקנאה בקולו.

“זה קונור,” אמרתי, “הוא עזר לי עם בעיה אחת לפני כמה ימים.” הבטתי לעבר קונור, “וזה אמ.. ה..” השתתקתי לרגע. לא ידעתי עד כמה נכון יהיה להציג אותו כחבר שלי, אם כי לא דיברנו על הסטטוס שלנו, “זה תומאס.” אמרתי בשקט וצפיתי בשני הזכרים לוחצים ידיים אחד עם השני,

“החבר שלה.” הקול הקשה של תומאס היה רועם וחד, הוא ענה לי על השאלה שלא שאלתי בקול.

העיוותים הקטנים על פניו של קונור הסגירו את העובדה שהלחיצה של תומאס כנראה הייתה חזקה יותר מהרצוי, משכתי בעדינות את ידו וניסיתי להרגיע את הרוחות שלא היו אמורות להיות כה רועמות. תסריטי הקנאה האלו היו מוכרים עבורי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה וכנראה גם לא הפעם האחרונה שהייתי ואהיה עדה להתקפי הקנאה ו’זכר האלפא’, אפילו בימים שתומאס ואני עדיין לא היינו בני זוג, ההתנהגות שלו כלפי גברים אחרים שהייתי איתם בקשר הייתה זהה.

“בכל מקרה,” אמרתי תוך כדי פיהוק ארוך במיוחד, “כדאי שנחזור הביתה.” פניתי לתומאס, “היה נעים לפגוש אותך.” סובבתי את ראשי אל קונור וחייכתי בנימוס, “תודה על העזרה.”

“העונג כולו שלי.”

“שתהיה לך טיסה נעימה.” אמרתי, כשהודה לי פניתי ללכת לכיוון היציאה, מהרהרת במוחי אם אספיק להניח את ראשי על הכרית הרכה שלי לפני שהשמש תזרח.

“ליל?” הקול של קונור עצר אותי בפעם השנייה, הסתובבתי, במשך כמה שניות הןא הביט עלי בדממה עם מבט שהסגיר שמשהו עומד על קצה לשונו והוא תוהה האם יהיה נכון לבטא את המילים בקול או שמה, לשמור אותן בפנים.

“כן?” שאלתי חסרת סבלנות, בטוחה בבטני כי מה שיש לו לומר לא יאמר בקול, טבעה של האנושות לשמור הכל בפנים.

“מצטער, לא משנה.” אמר והוכיח לי כי יכולת קריאת האנשים שלי לא השתבשה במהלך החודשים האחרונים. חייכתי בנימוס וחזרתי להתרחק ממנו. היד של תומאס הייתה עטופה סביב מותני והחזיקה אותי בצמידות אליו, “במה בדיוק הוא עזר לך?” שאל בסקרנות כשנימת הקנאה עדיין בקולו, כמה טיפוסי עבורו.

“אדם כשיר ובעל בטחון אינו מסוגל לחוש קנאה בשום דבר. הקנאה היא תמיד סימפטום של חוסר ביטחון עצבני.” ציטטתי את המשפטים מאחד הספרים האהובים על לייסי, ‘די זמן לאהבה’ של רוברט היינליין, אותו היא הכריחה אותי לקרוא פעמיים.

“את קוראת לי חסר ביטחון?” תומאס שאל, צוחק ומנסה להישמע פגוע מדבריי. שתקתי והנהנתי בחיוב. שום מילה לא נאמרה יותר עד שהגענו לרכב שלי. יכול לראות באופן מוחשי את הגלגלים מסתובבים בראשו ומעכלים את ה”עלבון” שזה עתה זרקתי עליו, אולי לא היה לו נעים לשמוע זאת, אך זאת הייתה האמת, שיתמודד איתה, ואם אינה מוצאת חן בעיניו, שינסה לשנות אותה.

“תנהג אתה.” פתחתי את הרכב והנחתי את המפתח בידיו, הייתי עייפה מדי כדי לשבת מאחורי ההגה. תומאס התיישב במקומו בדממה, התיישבתי לצידו וכיוונתי את הכיסא בצורה מספיק נוחה להירדמות.

דקות לאחר מכן עמדנו בפקק ביציאה משדה התעופה, פקק שהפתיע אותי מאחר והשעה הייתה מוקדמת במיוחד, ציפיתי מאנשים לישון בזמן הזה ולא להאריך את זמן ההגעה שלי הביתה.

השענתי את ראשי על משענת מושב הרכב ועצמתי את עיניי שהפכו לאדומות ודומעות. רציתי לישון וזה מה שעשיתי, נפלתי אל תוך החשכה מבלי לדעת מה מחכה לי הפעם, שינה אמיתית או ביעותים מכאיבים.

 

כשהרמתי את עפעפי ונחשפתי לאור הבוהק של השמש החמה הייתי בתנועה. תומאס לא צחק כשאמר שיכול לקחת אותי עד המיטה מבלי שאצטרך להזיז את גופי.

ידיו היו כרוחות סביב גופי וראשי נטמן בחזהו, ההליכה שלו הייתה קלילה ומהירה, לא נראה כי המשקל שלי הכביד עליו.

“תחזרי לישון.” לחש וקולו העביר צמרמורת על עורי, שמעתי בקולו ועצמי את עייני.

כשהגענו לחדרי הוא הניח אותי בעדינות על המיטה וקילף מגופי את נעלי הספורט, את הג’ינס הצמוד ואת הטי שירט. אחר כך תפס את מקומו על המזרן הרך לצידי ובתנועה חדה משך אותי אל חיקו, לא הייתה קיימת הרגשה נעימה כהרגשת עורו כנגד עורי, הוא היה חמים ומוצק, מקנה ביטחון ומרגיע, כמו תרופת פלא למחלה שאינה מאובחנת.

הנחתי את ראשי על זרועו וכיסיתי בידי את ידו שעטפה את מותני ונחה על בטני, הוא הצמיד אותי אליו. הרגשתי את בית החזה שלו עוkה ויורד כנגד גבי, הנשימות החמות שלו דיגדגו את עורפי.

“את יודעת,” לחש אל תוך אוזני, “קשה לי לא להיות חסר ביטחון בכל מה שקשור אלייך.”

“נדבר על זה אחר כך, תיתן לי לישון עכשיו.” מלמלתי והתכסיתי במצעי הכותנה המצרית הנעימים ביותר שאי פעם היו לי, המוח שלי היה ברקיע אחר, לא רציתי לדבר על שום דבר.

“When I wake up I’m afraid, somebody else might take my place.

When I wake up I’m afraid, somebody else might take my place.

Keep on dreaming, don’t stop giving, fight those demons.

Sell your soul, not your whole self

If they see you when you’re sleeping, make them leave it

And I can’t even see if it’s all there anymore”

הוא שר עבורי והקול הנעים שלו הצליח להדליק פינות כבויות בלב שלי ששכבו בחשכה זמן ארוך מדי.

 

“המחיר שווה את ההזדמנות השנייה, מי כמוך יודע זאת.” הקול הגיע מקצה המיטה, תומאס דיבר בטלפון. ידעתי שאם אסגיר סימן לכך שאני ערה השיחה תיפסק, התעוררתי עם מצב רוח חטטני במיוחד, צותתי.

“אבא, אלו מילים יפות, אבל הן לא עובדות עלי. אם היית שואל אותי פעם אחת מה באמת אני רוצה מהחיים האלו השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת עכשיו.” הקול שלו היה שקט ורם בו זמנית, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותו מדבר עם אביו בצורה כזאת, בחוסר הסכמה. מאז ההיכרות שלי עם תומאס, לא נחשפתי לאף סיטואציה שבה הדעות בין מר. סמית’ לתומאס היו חלוקות, עד אותו הרגע, קול פנימי שקט הצביע עלי כעל האשמה בכך.

“אבא, אין לי דבר יקר ממנה, אני מצפה ממך להבין זאת.    אני לא חוזר לשיקגו בסוף הקיץ, זאת עובדה, תצטרך להתמודד איתה גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך.”

המילים שלו המיסו אותי מבפנים.

הוא ניתק את השיחה והרגשתי את המקום הריק לצידי מתמלא בנוכחות שלו.

“כמה הספקת לשמוע?” השאלה הפתיעה אותי מאחר ולא זזתי או הוצאתי צליל מפי בזמן שדיבר. הסתובבתי ונשכבתי על צד גופי כשפני מופנות כלפי פניו, עיניו צפו בי מתמקמת בנוחות על הכרית הרכה.

“קצת.” הודיתי, “הוא כועס?”

“הוא די המום, אבל לא הייתי קורא לזה כעס.” הסביר והניח את ידו על ידי ברכות, “תקשיבי, בקשר לאתמול.” הוסיף, “אני מצטער אם הבכתי אותך או גרמתי לחוסר נוחות עבורך, אני פשוט חייב להודות שמה שמתרחש בינינו, עם כמה שזה מרגיש נכון, הסיטואציה מבעיתה אותי מפחד. הדרך שבה את מצליחה להשפיע עלי חזרה להיות מוכרת ויכול להיות שאני אחצה לפעמים גבולות כלשהן מבלי שאשים לב לכך, אם את מרגישה לא בנוח, תגידי לי ואנסה להפסיק.”

“זה מה שקרה בפעם הקודמת?” שאלתי, מעקלת את המילים שלו, “הרגשת חוסר ביטחון וחטפת רגליים קרות?”

“ההבנה שאנחנו אחד שלם משמעותה שאני רק חצי.” הודה בשקט, לצערי, הבנתי על מה הוא מדבר מאחר וחוויתי את אותה ההרגשה בניסיון הראשון שלנו להיות ביחד, עם זאת, לעולם לא הייתי חותכת את הקשר בגלל הסיבה הזאת.   היינו שלם, וכשעזב אותי הפכתי להיות שאריות של בן אדם, קטנה יותר מחצי.

“אני לא אצליח לעבור עוד התרסקות.” הזהרתי אותו, “אין לי מספיק כוחות נפשיים להתמודד עם זה עוד פעם.”

“אני יודע,” משך את גב כף ידי ונישק אותה, “אני לא מתכוון לפגוע בך לעולם.” הבטיח לי, מתכוון, זאת הייתה מילת מפתח כה חשובה שלא הבין עד כמה משמעותית היא בהבטחה הזו, “ואני לא אתן לאף אחד אחר לפגוע בך.”

רציתי להאמין לו, אבל בתוך עומק ליבי הסדוק ידעתי שאין טעם לקחת את המילים האלו ברצינות, אפילו שרציתי להאמין לשקר המתוק שלו, תומאס היה הדבר המסוכן ביותר שהכרתי, יום אחד הוא יהרוס אותי מחדש גם אם יעשה זאת בחוסר מודעות ובחוסר כוונה.

“אני אוהב אותך.” אמר ונישק את שפתי ברכות, בימים האחרונים שמתי לב כי המילים האלו הפכו עבורו כאוויר לנשימה, אם רק הייתי מספיק אמיצה הייתי אומרת לו אותן בחזרה, אך הפחד בתוכי מנע ממני לבטא אותן בקול, אמירתן משמעותה הודאה בכך שאני שלו לחלוטין, והיו בתוכי חלקים שהייתי חייבת לשמור לעצמי, חלקים חשוכים וקרים מלאים בסודות מכאיבים שתפקידי היה לשמור עליהם בכל מחיר, גם אם הדבר אמר כי אצטרך למנוע מהגבר הזה לשמוע את וידויי רגשותיי.

הוא חיכה לשמוע אותן בחזרה, מלא באמונה כי הפעם אצליח לשחרר אותן החוצה, אך נאלצתי לאכזב אותו, בפעם המי יודע כמה.

הנחתי את ידי על עורפו ומשכתי את פניו קרוב לשלי, מצח כנגד מצח, אף כנגד אף, שפתיים כנגד שפתיים.

ניסיתי לכפר על ההרגשה הנוראית הזאת בנשיקה עמוקה וסליזית, מרה ומתוקה בו זמנית, פולשנית ולוהטת כמו יום קיצי במיאמי.

תוך שניות ספורות האוויר סביבנו התחמם והרגשתי את מעמקי גופי מתחילים להיות יותר ויותר צמאים לקרבה אליו, למגע בינינו, הוא היה מים ואני צימאון, הרגשתי שכדי לשרוד אני חייבת למלא את עצמי בעזרתו.

מבלי לנתק את השפתיים העפתי את השמיכה הצידה וטיפסתי על תומאס, הוא תפס את הירך שלי ועבר למצב ישיבה, הייתי עליו, עם רגליים מפוסקות ולשון טמונה בתוך פיו, חוקרת אותו, רוצה עוד מהטעם המיוחד של חוסר השפיות שלנו.

ידיו טיילו על גבי, הותירו על עורי שובל של עקצוצים חשמליים ורעד. המגע שלו טלטל אותי, הרגשתי שאני מתמוססת ונמסה לתוכו, מאבדת את עצמי בתוך חלום מתוק ונכנסת מחדש לזיכרונות שנשמרו במדפים המרוחקים ביותר ומאובקים ביותר בספריית הזיכרונות שלי.

השפתיים שלו התרחקו משלי והשאירו אותי מיוסרת מהניתוק הפתאומי, הן עברו במורד צווארי ברפיפות, נישקו את עורי החשוף והבוער, פילסו את דרכן מטה.

“אלוהים.” גנחתי כשלשונו הגיעה אל השדיים שלי ואצבעותיו שיחררו אותי במיומנות מהחזייה הצמודה. הרגשתי את הנשימה שלו הולכת והופכת לכבדה יותר, הזיקפה הקשה שלו ננעצה בחלק הפנימי של ירכיי, רציתי אותו בתוכי וכשהרים אלי את עיניו שצעקו לעברי הזדקקות, הבנתי שהוא רוצה אותו בתוכי לא פחות ממני.

“אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם את עדיין לא מוכנה.” אילולא הייתי כה מגורה, המילים שלו היו הורסות את הרגע האינטימי שחלקנו בינינו. הוא עדיין לא הבין שאני מסוגלת לתת לו את כולי, אם כי אין הרבה מה לתת, הוא נתן לי אהבה שיכלה לחמם את האיברים הקפואים בתוכי, רציתי שימיס אותי לחלוטין.

“אני שורפת גשרים.” אמרתי ודחפתי אותו אחורה, שורפת כדי שלא תהיה לי דרך לברוח. גופו התרסק על המיטה וראשו על הכרית, עיניו ננעלו על שלי בזמן שרכנתי לעברו והתנפלתי על פיו שנית, רוצה עוד מההרגשה שהלשון שלו עוררה בי.

שדי נחלצו כנגד החזה שלו, בעוד שידיו נטמנו בשיערי ומשכו אותי אחורה, ניתקו אותי ממנו בחוסר רצון.

בתנועה מהירה הוא דחף אותי לצידו וכיסה את גופי בגופו.

הייתי כלואה בין המזרון הרך לבין גופו החם, כנועה בין העבר שלנו ולהווה. פיו טייל על כל נקודה בגופי שאליה הצליח להגיע, הוא לא הפסיק לגעת בי, לא רק מבחינה פיזית. ידיו הגיעו אל כל המקומות הכבויים בתוכי והציתו בהם אש לוהטת ומסוכנת שיכלה לכלות בתוכה את כל עולמי, הן נגעו בי וליטפו את המקומות הכואבים ביותר, גרמו לתחושת ההקלה, אחלשו את הכאב המייסר, סחפו אותי למקום מרוחק שרציתי להישאר בו לנצח.

“אני אוהב אותך.” הוא לחש אל תוך אוזני ונישק את צווארי, המילים האלו היו הדבר היחידי שיצא מפיו שבאמת האמנתי לו, מסיבה מסוימת, הוא אהב אותי, מגיל ארבע עשרה, עם הפסקות או בלעדיהן, הקשר שלנו לעולם לא היה חברי בלבד.

“אני צריכה אותך.” עניתי בתשובה, אלו היו שלוש מילים עם משמעות שונה, המקסימום שיכולתי להוציא מגרוני בכדי לראות לו שאם יעזוב אותי שוב פעם לעולם לא אשוב להיות אותו הדבר.

המילים האלו היו האור הירוק שלי, פיו כיסה את פי בזמן שהפשיל ממני את תחתוני התחרה שתאמו לחזייה הזרוקה בקצה החדר ואליהם הצטרפו הבוקסרים שלן. נותרתי ערומה מתחתיו, חשופה לחלוטין, חסרת הגנה מפני הגבר המסוכן שעמד לגרום לי להיות מוצפת מחדש בעונג שהיה חסר לי במשך זמן רב מדי.

איברו נדחק כנגד שלי, ובתנועה מהירה הוא נדחף פנימה, “אלוהים, כן!” גנחתי בקול כשנסוג אחורה ונדחף לתוכי שנית.

את לא תוכלי לאהוב אף אחד אחר באותה דרך שבה את אוהבת אותי, אנחנו מתאימים אחד לשני בצורה יותר מדי מושלמת.

קולו מהעבר הדהד במוחי בזמן שהתענגתי על החיבור הפיזי שנוצר ביני לבינו, זאת הייתה ההבטחה שלו לאחר שעשינו סקס בפעם הראשונה, היא נעלמה ממוחי לתקופה ממושכת וחזרה אליו במכה מהירה, כשהתחברנו אחד לשני מחדש.

הוא צדק, לא משנה מה, אף פעם לא אוכל לחוות את אותם הרגשות כלפי מישהו אחר, לא רציתי לחוות את הרגשות האלו כלפי מישהו אחר, רציתי אותו בתוך עולמי, בפינה המיוחדת בנפשי שהוקפאה ונשמרה עבורו, בפינה שהתמוססה והתחממה ברגע שחזר.

 

☼☼☼

“אני מציעה לקחת את מערכת היחסים שלנו צעד אחד קדימה.” עיניו של תומאס היו נעוצות בבטני בזמן שהוציא את המשפט מפיו, קצות אצבעותיו רפרפו בדגדוג על הקעקועים שכיסו את הצלקות מהתאונה.

“אנאלי לא בא בחשבון.” שלחתי לכיוונו מבט מאיים שגרם לו לפרוץ בצחוק מקסים ושובה לב.

“לא לזה התכוונתי.” חייך, “אני רוצה שתספרי לי מה המשמעות של הקעקועים האלו, ספרתי חמישה שונים.”

“לא לכל קעקוע חייבת להיות משמעות.” אמרתי והכנתי מתחת לראשי כרית נוספת שהגביהה אותי, רציתי שתהיה לי תצפית טובה יותר על הגבר היפיפה ששכב לצידי ולא הפסיק לגעת בי.

“ברבי, אני מכיר אותך מגיל ארבע עשרה, לכל דבר יש משמעות עבורך.” אמר בקול רציני והעביר את אצבעותיו על הציור של שלושת הוורדים השחורים, אשר מגבעולם זלגו טיפות דם אדומות.

“ורדים שחורים מסמלים טרגדיה, מאבק פנימי ועצבות.” נאנחתי בכאב, “זה לא משהו שהמצאתי, פשוט הרגשתי שזה המקום הנכון לציור הזה. שתינו נפצענו בבטן, הפציעה שלה גרמה למות התינוק ודימומו והפציעה שלי גרמה לאיבוד דם רציני ופגיעה באיברים הפנימיים, יצאתי עם מהניתוח עם עשרים וחמישה תפרים וצלקת באורך שלושים סנטימטרים.”

אצבעותיו ירדו מטה ונחו על הצד החיצוני של הירך שלי עליה היה מצויר מגדל אייפל גדול ומרשים, “פריז הייתה העיר האהובה על שתינו.” אמרתי, “אתה יודע שבכל קיץ טסנו לצרפת לשלושה שבועות, לבקר את סבתא וסבא שלנו. מחלון דירתם נגלה לנו הנוף של המגדל, אהבנו לצפות בו מואר בלילה ולטייל בעיר במהלך היום, אפילו שבילינו שם מעט זמן זה היה הבית שלנו יותר מהבית בשיקגו.”

“והפציעה?” שאל והביט אל תוך עומק עיני.

“הזכוכית של השמשה הקדמית שנשברה דקרה אותי, היה לי זיהום שהסתבך ונשארתי מצולקת.” עניתי והוא נישק את הצלקות המכוסות בקעקוע.

“הדלת?” עבר לציור השלישי על המותן שלי.

“דלת לחדר הסודות והזיכרונות.”

“היא לא הולכת להיפתח אף פעם?” שאל בכבדות והרים את מבטו אלי, העיניים שלו ביקשו ממני להיחשף, להקריב עבורו את ההבטחות שהבטחתי לעצמי, ללייסי.

“יש דברים שצריכים להישמר בפנים.” אמרתי.

“אני לא מסכים איתך, לפעמים קל יותר לפרוק.” ביטל את דבריי.

“ומה אז? לדברים שאני שומרת בפנים יש יכולת לשנות חיים של בני אדם, לא לצד הטוב.”

“אל תקריבי את עצמך בשביל אף אחד אחר.” הקול שלו היה רך לעומת דברים, אם רק היה יודע מה אני שומרת בפנים, הוא לא היה מביט בי באותה הדרך שבה הביט עלי באותו הרגע.

“המלאכים מסמלים את האבדות בחיי.” עברתי לקעקוע הבא שהיה מצויר על מותני, חדר הסודות היה אחד הקעקועים שעליו רציתי לדבר הכי פחות.

“שהם שומרים עלייך לא משנה איפה הם נמצאים?” שאל ובחן את הדמויות הלבנות.

“משהו כזה.”

מבטו ירד אל עבר שורש כף ידי שלי, שם היה הקעקוע האחרון, סנונית צבעונית התפרסה על גבי קוטר של שמונה סנטימטרים, היא צוירה כאילו בנויה מרסיסים, חלקיקים קטנים שהרכיבו תמונה שלמה ומרהיבה.

“זה לא מכסה צלקות מהתאונה, נכון?” קולו הפך לשבור בעוד אצבעותיו עברו על גבי קווי הגבול של הציפור, הוא ידע גם מבלי שהייתי צריכה לספר לו.

“היה לי רע.” הודיתי בכאב, “כאילו מתתי והמשכתי לחיות בתוך חיים שלא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם.”

“שמעתי את מייסון ואנדרו מדברים עם הרופא בבית החולים, ניסית להתאבד מפעם אחת?”

“שלוש.”

“אני כל כך מצטער.” לחש ושילב את אצבעותיו בשלי, “הייתי צריך להיות ליד.” יכולתי לראות שהוא באמת מתחרט על המרחק ששם בו אותנו, מתחרט על השגיאות שעשה.

“אחרי התאונה המצב הנפשי שלי היה כל כך גרוע ששלחו אותי לכל הפסיכיאטרים בשיקגו, אחד אבחן אותי כחולת מלנכוליה, השני כסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, השלישי אמר שיש לי דיכאון מז’ורי, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת דה-ריאליזציה, דיסתימיה, דיכאון פסיכוטי, מאניה דיפרסיה. הם הכניסו אל תוך הגיליון הרפואי שלי שמות של מחלות נפש ודחפו לי תרופות חזקות שהפכו את המצב שלי לגרוע יותר. אף אחד לא הבין מה באמת אני מרגישה בפנים ועם מה נאלצתי להתמודד, ההורים שלי העדיפו לשלם שש מאות דולר בשעה לפסיכיאטר מזדיין מאשר לשבת ולדבר איתי בצורה נורמאלית, האחים שלי היו רחוקים ממני אפילו שהיו קרובים, הבנתי שאני לא היחידה שאיבדתי אחות אבל הוואקום שאליו נכנסתי הפך אותי לזומבי מהלך. לא יכולתי להמשיך לשאת את הכאב או לשתות את התרופות שחנקו אותי מבפנים, לא רציתי לחיות בעולם שבו לייסי קיימת או לקחת חלק בהצגות שההורים שלי הפיקו בכדי להראות לכלום שאנחנו ממשיכים לתפקד אפילו שזה לא היה נכון. הצטערתי על כך שאני לא הייתי זאת שמתה בתאונה ההיא, רציתי להחליף מקום עם לייסי, האמנתי שהיוצרות התבלבלו ולקחו את האדם הלא נכון והייתי בטוחה כי אם אצטרף אליה אז אפסיק להרגיש את הכאב. בהתחלה ניסיתי לחתוך את עצמי, מייסון מצא אותי מחוסרת הכרה בחדר השינה שלי והזמין אמבולנס, הדימום נעצר בבית החולים והשתחררתי ממנו אחרי שבועיים מבלי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי בגלל שההורים שלי היו נגד כך שבת למשפחת גריימס תיכנס לבית משוגעים.  בפעם השנייה ניסיתי לגרום לניסיון ההתאבדות שלי כתאונה, מיץ תפוחים ירוקים סחוט. אותה תוצאה, שבוע בבית חולים ושחרור הביתה.

בפעם השלישית שתיתי עד אובדן הכרה, המצב היה דומה למה שקרה בשבוע שעבר, הרעלת אלכוהול, שטיפת קיבה, שחרור עם המלצה לראות פסיכיאטר.” סיפרתי, “הייתי נחושה להיעלם, וכשהבנתי שלא אצליח להיעלם לחלוטין בחרתי לעזוב ולנסות לחיות רחוק מכל הדברים הרעים שקרו לי. לצערי השדים ממשיכים לרדוף אחרי מבפנים ואני צריכה להמשיך להיאבק בהם לא משנה באיזה מקום אני נמצאת, רחוק מהבית או קרוב אליו.”

“את כבר לא לבד.” הוא אמר וכרך סביבי את זרועותיו, החיבוק שלו היה מוחץ וקשה, כאילו חשב שאם יחבק אותי מספיק חזק כל החלקים השבורים שלי יחזרו להיות יחד, צמודים אחד לשני, שלמים, “למה דווקא סנונית? ולמה רסיסים?” שאל ונישק את קודקוד מצחי ברכות.

“סנונית מסמלת תקווה.” עניתי והרמתי את ידי, בחנתי את הציור, “מאז אותו היום החיים שלי הפכו לרסיסים של תקווה. שייקספיר אמר פעם כי לאומלל אין רפואה מלבד תקווה, אימצתי את זה המילים האלו לעצמי.”

“תקווה למה?”

“לכך שיום אחד אתרפא.” אמרתי.

“ממה?”

“מהכאב שכרוח באובדן.” לא יכולתי שלא להישמע כבדה כשמילים אלו יצאו מפי.

“את יודעת, חום הורג חיידקים.” חייך בעצבות.

“נכון,” הסכמתי איתו, “תחמם אותי?”

“תמיד.” הבטיח ועלה עלי, מחץ אותי, וגרם לי ללכת לאיבוד ביקום אחר.

 

☼☼☼

הזדחלתי אל תוך שורטים קצרים, לבשתי גופייה משוחררת ויצאתי מהחדר על קצות האצבעות. תומאס נרדם ואני לא רציתי להעיר אותו, השעות האחרונות היו אינטנסיביות במיוחד ומענגות במיוחד, הגיעה לו קצת מנוחה. מבעד זאת, לא יכולתי להישאר קרובה אליו מבלי לרצות מעבר למגע פשוט, הייתי זקוקה לו בכל המובנים.

מפאת התיאבון שהתפתח אצלי בחרתי ללכת על ארוחת צהריים עשירה בקלוריות והזמנתי מהמסעדה האיטלקית בקצה העיר את המנות המשמינות ביותר.

מבעד החלון הפתוח לרווחה הבחנתי בשלבי שהייתה עסוקה בהתעמלות היוגה היומית שלה, הוצאתי מהמקרר בקבוק מים קרים והצטרפתי אליה. האוויר בחוץ היה חמים אך הרוח קרירה, קרני השמש קפחו מעל ראשי וליטפו את עורי, האוקיינוס השקט זעק לכיווני “כנסי פנימה!” וזה מה שהתכוונתי לעשות, אחרי ארוחת הצהריים.

“תראו מי הועילה בטובה לצאת מחדר השינה.”  שלבי אמרה בזמן שעברה מתנוחת יוגה אחת לאחרת, “בפעם הבאה שאת מחליטה לזיין את האח החורג שלי זרקי לכיווני אזהרה כדי שאעזוב את הבית.” העלתה חיוך על פניה והרימה את עפעפיה באיטיות.

“אלוהים אדירים, אני מצטערת.” מיהרתי להתנצל וניסיתי להבין איך יכולתי לשכוח מהנוכחות של שלבי בחדר השינה ממול, נסחפנו כל כך רחוק, התנתקנו מהמציאות, אפילו לא עלה בדעתי שהיא מספיק קרובה בכדי לשמוע הכל.

“אני מזהירה אותך שאם את רוצה לדבר על הסקס הלוהט שהיה לכם, תפני לבריאנה, ג’ני או מריה, גם אם הוא לא אחי הביולוגי הוא עדיין אחי ואני לא רוצה להקיא את ארוחת הבוקר שלי החוצה בגללו.” הזהירה אותי והתיישבה על החול, התיישבתי לצידה וצפיתי בגלים הרגועים.

“אל תדאגי, אני לא מתכוונת לדבר על חיי המין שלי עם אף אחד, בניגוד אלייך.” הקנטתי אותה, “לספק פרטי פרטים זה התפקיד שלך ושל מריה.” חייכתי.

“אגב מריה, היא שוב פעם יוצאת עם הבן של ראש העיר, הפעם הוא זה שהתחנן להיפגש איתה. היית מאמינה? היא כמו עכביש, תופסת את כולם ברשת.”

“כל אחד והכישורים המיוחדים שלו.” הסכמתי, “מתי את מתכוונת לטוס לשיקגו?” שאלתי, השיחה שלה עם הוריה הייתה אמורה להתקיים בקרוב מאחר והמעבר לאנגליה נקבע לתאריך בעוד שלושה שבועות מאותו היום.

“את כבר מסלקת אותי מהבית שלי?” צחקה ועיניה הבזיקו בשובבות.

“כן,” גיחכתי, “כדי שאוכל לזיין את אחיך בכל פינה ריקה בבית.”

“אלוהים אדירים, אישה! את הופכת להיות אני!” המצב רוח שלה היה מבודר במיוחד, “בעוד כמה ימים.” ענתה על השאלה שלי, “אבלה שם שבוע, אחזור לבוניטה ספרינגס ומכאן כבר לאירופה. ואז כבר לא נהיה קרובות כמו שאנחנו עכשיו.” נאנחה.

“שטויות, בשביל זה יש אינטרנט.” מחיתי וחיבקתי את גופה הדביק, “את תקועה איתי לעולמים.” עודדתי אותה.

“אין לי ספק בכך, אבל בכל זאת, מדינה אחרת, אנשים זרים, מציאות חדשה, אני אולי לא מציגה זאת אבל אני מבועתת מפחד.”

“לפני שנה וחצי, כשאמרתי לך שאני מפחדת לעזוב את שיקגו אמרת לי ‘השינוי אינו רק חיוני לחיים, הוא החיים עצמם’, תחשבתי אותו דבר. אנגליה הולכת למות עלייך.”

“ואת? אני לא רוצה לקבל הזמנה להלוויה שלך בדואר.” המצב רוח שלה התהפך והפך לקודר, “אני באמת אוהבת אותך, אבל שכחת מה היא הדרך הנכונה לחיות את החיים. מי יכוון אותך?”

“אל תדאגי לי.” ניסיתי להרגיע אותה, “יש לי תחושה שאני לא הולכת להיעלם מהעולם בזמן הקרוב.”

“אמרה זאת שהייתה מאושפזת בטיפול נמרץ בגלל מנת יתר והרעלת אלכוהול. חסרת תקנה שכמותך.” גיחכה והניחה את ראשה על הכתף שלי, “אני באמת הולכת להתגעגע אלייך.”

“גם אני.” הסכמתי, “אבל, אל תקדימי את המאוחר, בינתיים את כאן, מצותתת ועושה יוגה.” חייכתי.

“אני מפריעה לרגע?” הקול של בריאנה נישא מאחורינו, היא התיישבה משמאלי והצטרפה לבהייה שלי ושל שלבי באוקיינוס הכחול.

“את תמיד מפריעה.” שלבי רטנה בצחוק.

“תלבשו בגדי ים, נכנסים למים.” היא לא הייתה צריכה לחזור על המילים האלו שוב פעם. נעזרות אחת בשנייה, שלבי ואני התרוממנו מהחול הרותח וחזרנו אל תוך הבית, דין ישב על כיסא הבר מול הדלפק במטבח וסימס למישהו בטלפון.

“היי בנות,” קידם את פנינו כשחלפנו על פניו מבלי לומר מילה, “גם לי נחמד לראות אתכן שוב פעם.” צחק בזמן שנעלמנו כל אחד בתוך החדר שלה. הנוכחות שלו בתקופה האחרונה בתוך הבית הפכה כמעט לקבועה, אפילו שלבי לא בילתה במקום כל כך הרבה זמן כמוהו, מה הטעם להגיד שלום לבן אדם שאף פעם לא עוזב?

בשקט ובזהירות, פתחתי את ארון הבגדים וחיפשתי אחר בגד ים בצבע הזית שכה אהבתי, היחיד שהחמיא לצבע עורי הבהיר שסירב להפוך לכהה יותר אפילו אחרי שנה וחצי של מגורים באחת הערים החמות של פלורידה.

תומאס ישן על המיטה. ניסיתי להיות כמה שיותר שקטה כשהפלתי את הבגדים על רצפת העץ ועוללתי בלגן בחדר, מבט מהיר אחורה חשף בפני תמונה יפה במיוחד של קרני שמש מאירות את העור השזוף והבוהק שלו, הסדינים מלופפים סביב פלג גופו התחתון בחוסר סדר וראשו שוכב על הכרית המעוכה, פניו שלוות ורגועות, מוחו נמצא אי שם בחלום מרוחק. יכולתי לצפות בתמונה הזאת במשך שעות מבלי להעיף את מבטי, אולם הרעש שהגיע מהקומה התחתונה הזכיר לי שפני מעדו לאן שהוא.

מצאתי את הביקיני המקומט והחלפתי את לבושי במהירות, מחדר האמבטיה הוצאתי מגבת וקרם הגנה בהנחה והעור שלי לא יסבול זמן רב בשמש מבלי להיכוות.

“המציאות מתוקה יותר מהחלום.” הקול של תומאס עצר אותי מלחצות היציאה מהחדר, השענתי את צידי על מסגרת העץ והבטתי עליו מתרומם למצב ישיבה, “זורקת אותי לכלבים לטובת האוקיינוס?” שאל בגיחוך והעביר את ידו על שיערו המסורבל.

“אתה תמיד קולע למטרה.” צחקתי, “קום, הולכים לשחות.”

הוא משך את הרגע.

עיניו רפרפו על פני עורי, מכף רגל עד הראש, חיוך רחב, פראי וזדוני עלה על פניו, ידעתי בדיוק על אילו דברים מוחו חושב. אילולא החברים שלי למטה, הייתי מתנפלת עליו מחדש ונמנעת מלעזוב אותו במשך השעות הבאות.

הוא נעמד ויצא מהחדר, חולף על פני מבלי להוריד את העיניים ממני ונכנס לחדר השינה הצמוד שהיה אמור להיות שלו, אולם ישן איתי באותה מיטה בזמן שחלף, הדברים שלו עדיין שכבו בארון של חדר האורחים. כמה דקות לאחר מכן יצא לבוש במכנסי גלישה צבעוניים, “אני מוכן לקרוא תיגר על האוקיינוס.” חייך ותפס את ידי ברכות, “אף אחד לא לוקח אותך ממני.”

 

“אני רוצה לדבר איתך על משהו רציני.” שלבי אמרה בזמן שפרקתי את ההזמנה מהמסעדה האיטלקית על השולחן בחצר החולית.

הספקנו להשתכשך במים עשרים דקות עד שהשליח צלצל בדלת עם שלוש שקיות מלאות במאכלים מושחתים.

“על מה?” שאלתי והעפתי את המים שנערמו על השולחן מהשיער הרטוב שלי.

“על תומאס.” היא אמרה ומשכה את תשומת ליבי, חשבתי שאני לא אמורה לדבר איתה עליו.

“אוקיי.” נעצתי בה מבט מבולבל.

“אני לא יודעת אם הוא סיפר לך, אבל לפני שנתיים הוא היה בקשר עם מישהי.” אמרה והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן. איתי, הוא היה בקשר איתי.  רציתי לומר אבל אמרתי לעצמי שאני קודם כל הולכת לשמוע את דבריה.

“הוא לא סיפר לאף אחד אבל ידעתי, יכולתי לראות זאת על פניו, השעות המאוחרות שחזר בלילה, השיחות הארוכות בטלפון, חלומות בהקיץ, הסמקות והכחשות, אני לא מטומטמת, ידעתי שיש מישהי פשוט לא הצלחתי לגלות מי. במשך חצי שנה הוא היה מאוהב ב’מיס מסתוריות’ ואז ההתנהגות שלו השתנתה והבנתי שקרה משהו, אני חושבת שהיא שברה לו את הלב.” היא שלחה את מבטה לעבר תומאס ששתה בירה קרה עם דין לצד המים, מבט מלא ברחמים. הוא שבר לי את הלב, רציתי ללחוש לה, לא היה לה מושג.

מבחינה מסוימת זה טוב, אחרת לא הייתה מצלצלת לתומאס ומביאה אותה לבוניטה ספרינג, ואם זה לא היה קורה הייתי נותרת אותו גוש קרח קפוא מבפנים, חוסר הידיעה שלה הציל אותי בדרך כלשהי, אבל היא לא ידעה את האמת, ולא ידעתי עד כמה נכון יהיה לחשוף אותה בפניה באותו הרגע.

“לא היה לי מושג שהוא נפגש עם מישהי.” העמדתי פנים.

“גם לי לא, לפחות לא עד שהבנתי עד כמה הוא מאוהב.” הסכימה איתי, “אבל שנוצר הקרע הוא סבל כמו שלא ראיתי אותו סובל לעולם, כאילו משהו בתוכו נשבר. עכשיו אני רואה שהוא התגבר על כך אבל אני מבקשת ממך, אם אין לך כוונות רציניות לגביו, אל תוליכי אותו שולל. המבטים שבהם הוא מסתכל עלייך כרגע לא שונים מהמבטים שהיו על פניו בתקופה שהוא היה איתה. הוא באמת מאוהב בך.” אמרה וחייכה לעבר תומאס שהביט עלי בזמן שדיבר עם דין.       אין לך מושג כמה האמת הזאת מסולפת, רציתי להסביר לה הכל, אבל היא לא הייתה מבינה אותי, לא מדוע הסתרתי את הקשר שלנו ממנה, לא מדוע כעסתי עליו כל כך, לא מדוע הסכמתי לקבל אותו לחיי בחזרה. זה היה עוד דבר אחד מני הרבים שהיו אמורים להישאר אצלי בחדר הסודות.

“אני בטוחה שהוא היה מעריך את הדאגה שלך.” אמרתי, התפקיד של האחות המגוננת היה מתאים לה במידה הנכונה.

“שום מילה על כך, הוא לא חושד אפילו שידעתי על הקשר המסתורי שלו.” שלחה לעברי מבט אזהרה חמור ואז נעמדה וחזרה לפרוק את האוכל, כאילו לא ניהלנו הרגע שיחה על חיי האהבה המסתוריים של תומאס.

גם אני לא חשדתי שידעת משהו.

“האוכל מוכן להגשה.” קראתי לבריאנה, דין ותומאס. בעזרת ריצה מהירה הם מיקמו את עצמם מהאוקיינוס לשולחן האוכל.

תומאס התיישב על הכיסא בקצה השולחן, פניתי להתיישב לצידו אך הוא תפס אותי ומשך אותי בעדינות אליו, נחתי על ברכיו ואילולא החול המגרד על עורו, הייתי מחליקה מטה ומתרסקת על הישבן.

“גועל נפש, אנחנו מתכוונים לאכול.” שלבי התמרמרה בצורה מוגזמת ובתגובה בריאנה נישקה את דין מול פניה.

“חכו, חכו, אני הולכת למצוא לעצמי חתיך אנגלי ולנפנף בו מול פניכם.” שלבי גערה בנו ופשטה על הספגטי ברוטב העגבניות.

זאת הייתה אחת האורחות המבדרות ביותר שלקחתי בה חלק, צחקנו, שיתפנו, דיברנו, חלקנו והתווכחנו מבלי לסגור את הפה.

אל תשכחי לזכור לחיות, קולו של מייסון נכח במוחי לאורך כל הבילוי המשותף שלנו.

הוא צדק, לפעמים באמת שכחתי כמה טוב להרגיש את הקלילות, להיות חופשיה מהכאב, מרגשות האשמה, גם אם זה רק לרגעים ספורים.

“הסוקרות של רומן רומנטי” האלבום של Adi Sadi Vazana‎‏

סקירה טרילוגיית השלכות / אלית׳יה רומיג

עד היום הדעות לגביי הטרילוגיה הזאת חלוקות באמצע, אלה שממש ממש אהבו ואלה שממש לא.
אני משתייכת לאלה שממש אהבו.

הספר הזה מתחיל בחטיפה של קלייר (גיבורת הסיפור) ע”י אנטוני השובה שלה,
לאורך כל הטרילוגיה שמתחילה בתיאור החטיפה ומה עובר על קליר ולמה. הספר מקבל סוויסט חזק בסוף.
מבלי לעשות ספויילרים רק אכתוב, שבספר השני מגלים מהי חברות אמת, וגם כאן הספר מסתיים במין מסתורין שגורם לקורא לרצות תשובות ולחקור את האמת.
וככה מגיעים לספר השלישי שפשוט מערבב את כל הקלפים מחדש, כל מה שחשבתי שהבנתי מקבל תפנית ובכל פרק ופרק יש תיאור של עבר הווה מנוקדת מבט של כמה מהדמויות.
זה יוצר מתח גדול ופשוט סוחף להמשיך לקרוא.
לסיכום טרילוגיה סוחפת ומותחת מכניסה בתוכה גם דברים אפלים ובסיכומו של עניין אהבה.
אם לא היה מובן עד עכשיו אז אני ממליצה בחום לקרוא ולא לעצור באמצע לתת לו סיכויי כי זאת אחת הטרילוגיות החזקות שקראתי.

לרכישת הספר “השלכות” לחצו כאן!

לרכישת הספר “אמת” לחצו כאן!

לרכישת הספר “הרשעה” לחצו כאן!

 

 

“הסוקרות של רומן רומנטי” האלבום של Keren Ben Koresh Danino

מסורת אירית / רקבה סאסי

לפני שנדבר על העלילה והדמיות אספר לכם על המקום. אירלנד- טוב ברור שהקיץ הזה לשם אני טסה. בסרט ״שנה מעוברת״ התאהבתי בפעם הראשונה ועכשיו כולי שבויה. שבויה בנופים, באנשים ובאווירה. אז אירלנד היינה אני באה!
הסיפור כפי שכבר הבנתם מתרחש באירלנד בכפר נידח, אך על דאגה גם בדבלין הגדולה.
דני אלמנה כבת ארבעים פוגשת ברמן צעיר.
הרומן בין השניים מתחיל למרות שהיא מבחינתה מזמן ויתרה על האהבה, אחרי שנים לצד בעלה הקר והמנוכר.
קונור לא מוותר ונלחם על אהבתו.
כמתאגרף לשעבר הוא נאלץ לחזור לזירה ולהלחם גם שם, דני שהתרגלה לשקט שאותו כל כך רצתה נאלצת להתמודד עם שינוי שבו אינה חפצה.
האם הוא ינצח בשתי המלחמות זאת השאלה!
ממליצה בחום….
נפגש על המטוס בדרך לאירלנד…

לרכישת בספר דיגיטלי ומודפס לחצו כאן!

איילין ותומאס

איילין – פרק 10.

 

“חומד, תתעוררי, האורחים באים עוד שעה וחצי.” אמא שלי העירה אותי מהשינה הכל כך מתוקה שלי. לא הסגרתי סימני ערות ולא זזתי, רציתי שתעזוב אותי ותיתן לי להמשיך לחלום לפחות עוד שעה.       

“את מתנתקת ברגע זה מהמיטה או שאני שולחת את אחיך לגרור אותך ממנה.” הוסיפה, זינקתי מהמיטה במהירות.

אנדרו חזרה להתעלל בי ברגע שחזר לבית של ההורים, הוא שפך עלי דליי מים, הפך את המזרן שלי כשאני עליו, הוציא אותי לחצר, חצי מהחודש שלי בוזבז על ניסיונות להתעלות על מעשי הקונדס שלו, ‘בנים תמיד יישארו בנים’ אמא אמרה, רק שהגיע הזמן שלו להתבגר, לחיות איתו תחת אותה קורת גג היה סיוט מתמשך באור יום. אהבתי אותו בכל ליבי, אבל מרוב שיעמום הוא הרחיק לכת, לא רציתי לנחש מה תהיה הדרך היצירתית שלו להעיר אותי אם אמא תקרא לו אז פשוט קמתי, בלי סיבוכים לא רצויים.

“ילדה טובה.” אמא נישקה את מצחי והשאירה אותי לבד להתארגן לקראת ‘האורחים החשובים’ של אבא. כל האורחים שנהגו להגיע  לארוחת בוקר מאוחרת היו יצורים פלצנים ומתנשאים, בדיוק כמו אבא שלי, הם חשבו שהם יותר טובים מהאחרים, הייתי אמורה להתהדר עבורם, להיראות יפה ולציית לכל מילה שאבי אמר לי, חתיכת דיקטטור, נמאס לי לשמש עבורו בובה על חוט.

אחרי מקלחת קרה שהעירה אותי סופית לבשתי את הבגדים שאמא שלי בחרה לי לילה לפני כן, גם כן בגד מתנשא, שמלה בצבע ורוד תינוקי שבהחלט לא החמיאה לגוון עורי הבהיר אבל כן הייתה מספיק אלגנטית ויקרה בכדי להותיר רושם יומרני על האורחים, נעלתי את נעלי הבובה הלבנות של ‘קלואי’ וסידרתי את שיער כלפי מעלה, נראיתי כמו בובת פורצלן.

שנאתי להיות הבת של אבא שלי ולא להיות אדם בזכות עצמי, תמיד הציבו לי סטנדרטים גבוהים וציפו ממני ללא אפשרי, הייתי בובת הראווה של אבא שלי ושק החבטות הפרטי שלו כשאף אחד לא צפה בנו, הייתי צעצוע, לא יותר מזה, וציער אותי שהתחלתי להבין זאת מאוחר מדי, אחרי שהכניסו אותי יותר מדי עמוק לתפקיד. הפעם זאת הייתה אמורה להיות ארוחה עם קניינים מלאס וגאס, לא ידעתי על מה הם ידברו וזה לא עניין אותי, התפקיד שלי היה להגיד כל הזמן ‘כן אבא’, ‘ברור אבא’, ‘אתה צודק אבא’ ולסיום ‘אתם לא תצטערו על זה’. זאת הייתה הפגישה השלישית מתחילת השבוע שחייבו אותי להיות נוכחת בה, כאילו שלא יכלו לערוך אותה בלעדי. המצב רוח שלי היה נורא בגלל העונש שאבי הטיל עלי. אז מה אם חמקתי לפני שני לילות למסיבה בבית של טיילור? זה היה סוף השבוע שלי, לא רציתי לבלות אותו בדיבורים משעממים על פוליטיקה וקניינות. הבחירה שלי הייתה לצאת מהבית באמצע הלילה ולנסוע למסיבה, כולם ישנו או היו עסוקים מדי בעניינים שלהם, אף אחד לא הבחין בכך שאני כבר לא בחדר שלי. הלילה היה פנומנלי, נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן, בעיקר בגלל שאחרי המסיבה נפגשתי עם תומאס ועשינו אהבה עד הבוקר.    חזרתי מוקדם בבוקר, נכנסתי לבית דרך החלון של החדר שלי בגלל שסילביה, העוזרת בית שלנו הכינה את הבית לקראת בואם של האורחים, לא יכולתי להיכנס דרך הקומה התחתונה מבלי שתגלה שיצאתי מהבית, וסילביה לא טובה בשמירת סודות, מניסיונות קודמים ידעתי שהיא תמכור אותי לאבי מבלי למצמץ. לא היה שום תענוג בלטפס על הסולם הנשלף ובכל שניה אני יכולתי ליפול למטה ולהיתפס.     צלחתי את דרכי פנימה, אבל כשפתחתי את החלון וזינקתי אל תוך החדר, הופתעתי לגלות את אבא שלי יושב על המיטה ומחכה לי. רותקתי למשך שבועיים, מה שאמר שלא יכולתי לצאת מהבית וללכת להופעה של ‘השכונה’, התחננתי בפני אבי ללילה חופשי אחד אבל האיש לא הכיר את המושג רחמים. כעסתי עליו וכעסתי על עצמי על כך שנתפסתי.

ירדתי למטה אחרי עשרים דקות, כל העובדים היו על הרגליים ועמלו כמו נמלים, הם ניקו, שאבו, שטפו וקישטו את החדרים לכבוד בואם של האורחים, אם לא הייתי יודעת מה באמת הולך שם הייתי חושבת שהם מתכוננים לקראת בואו של נשיא ארצות הברית, כל מה שהיה חסר הוא שטיח אדום פרוס מדלת הכניסה עד שביל הגישה.

 “קמת? מצוין, תשני את התסרוקת שלך, את לא ברברית.” אבא שלי נעמד מולי לבוש בעוד אחת מעשרות חליפות העסקים המהודרות שלו, הוא היה רענן ועצבני, טון הדיבור שלו הדגיש לי את זה שהוא לא מרוצה מההופעה שלי. לא יכולתי לענות לו לכן פשוט פיזרתי את הקוקו הגבוה וקלעתי צמה עבה, האיש הזה הוציא אותי מדעתי.

“ותעשי משהו מועיל לשם שינוי, תפסיקי להתבטל.” הורה לי ונעלם משדה הראייה שלי. אם הוא לא היה אבא שלי הייתי כנראה כבר מוציאה את כל הצד הרע של אוצר המילים שלי עליו, זה שהוא מבוגר ממני לא נתן לו את הזכות לדבר אלי כמו לשפחה או רובוט חשמלי שמקבל פקודות. לא היה טעם להרים סצנה שלמה לכן עשיתי את מה שהוא אמר לי והלכתי למטבח, הבטן שלי קרקרה יותר משתים עשרה שעות, היו ריחות מעולים שהגיעו מהמטבח, ככל שהתקרבתי ככה הייתי מוכנה כבר להכניס משהו לקיבה הריקה שלי. הייתי כל כך קרובה, ואז סילביה עצרה אותי לפני שהספקתי לפתוח את הדלת ולהיכנס.

 “מר. גריימס אסר על הכניסה למטבח לכל חברי המשפחה, מצטערת.” אמרה, הוא לא היה רציני, ואם רציתי פשוט לשתות מים? הייתי צריכה ללכת לאסלה בשביל זה?

 “אני מתה מרעב, בבקשה.” לא האמנתי שאני צריכה להתחנן עבור אוכל בבית שלי. הפעלתי את עיני הכלבלב שלי והסתכלתי עליה. הייתי רעבה ולא התכוונתי לחכות שעה עד שהפלצנים יגיעו, ואז עוד לחכות עד שיקראו לנו לשולחן.

 “בבקשה סילביה.” התחננתי שוב פעם וזה עבד, “חכי כאן.” היא נשברה ונכנסה פנימה. אחרי כמה דקות היא יצאה עם שקיות זבל גדולות בידיה ושקית קטנה וחומה שעלו ממנה אדים. “קחי, אל תגידי שום דבר לאבא שלך.” נתנה לי את השקית החומה, “טריות מהתנור.” הוסיפה ופנתה ללכת.

 “חכי, אני אזרוק את הזבל.” אמרתי, רציתי לעשות משהו טוב בשבילה, ככה זה עבד, היא עושה לי טובה ואני מחזירה לה אחת כזאת, מנגנון מטומטם למדי שלא התקיים בשום בית אחר שהכרתי.

“זה בסדר.” אמרה, התעקשתי ולקחתי את השקיות השחורות מהידיים שלה. ידעתי שאם אצא דרך הכניסה הראשית אבא שלי יתנפל עלי במילים לא נעימות ואזכורים על כך שאסור לי לצאת מהבית, אפילו לא כדי להיכנס לבריכה, הלכתי אל עבר היציאה המשנית. הפחים עמדו יחסית רחוק מהבית, ממש בכניסה לחלקה שלנו, משאית הזבל הייתה נכנסת כל הזמן פנימה במיוחד כדי לפנות את הפחים הגדולים שלנו. בכל פעם שהיינו צריכים לרוקן את הזבל בבית היה מוטל על מישהו ללכת חצי קילומטר, אני תמיד התנדבתי, רציתי להתרחק כמה שאני יכולה משם, ממנו.                             

אם לא הייתי כל כך עייפה כנראה הייתי מתלהבת מהיום הקיצי היפה שקישט את כדור הארץ, אבל המוח שלי היה עסוק בדברים אחרים, במחשבות עד כמה אני מחכה להתבגר ולעזוב את הבית הדפוק שלי. רציתי לפתוח את השקית החומה כל הדרך, הדבר היחידי שמנע ממני זאת היה הזבל בידיים שלי, קודם כל היה עלי להיפתר ממנו ורק אז האוכל החם יהיה בפי. נפטרתי מהאשפה והתחלתי לחזור הביתה עם אוכל בפי, רק שההליכה הייתה בקצב איטי יותר, משכתי את הזמן, בבית התחולל כאוס, רציתי להתרחק ממנו. חשבתי על הלילה ההוא שחמקתי מהבית, זאת הייתה חתיכת מסיבה, חצי מהאנשים לא יכלו לחזור הביתה בכוחות עצמם ונשארו לישון אצל טיילור, הם היו כל כך עייפים שלא הצלחנו להזיז אותם ולהכריח אותם ללכת בכוחות עצמם.              

זה היה אחד החלקים הכי מצחיקים במסיבה, זה היה לילה מצחיק בכללי וכשהוא נגמר, לא רציתי לחזור הביתה. היה לי ראש טוב ומצב רוח מעולה, התקשרתי לתומאס בסביבות שלוש ושאלתי אם הוא רוצה להיפגש, כעבור עשר דקות הרכב שלו חיכה לי מחוץ לחניית ביתו של טיילור. נסענו לאותו המקום שבו התנשקנו לראשונה, רק שבמקום לצאת מהרכב ולשבת על מדרגות האבנים נשארנו בפנים, דיברנו, התמזמזנו, צחקו, בסופו של דבר גם הזדיינו. למדתי להיות מכורה למגע שלו, להשפעה שלו על הגוף שלי, על הרגשות שלי, על המחשבות שלי. הוא הפך לנקודת האור בחיי והקרבה אליו היה כנראה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לי, אף פעם לא האמנתי שחלומות מתגשמים ואז היקום הוכיח אחרת, שלי התגשם והפך אותי למאושרת. רק מלחשוב על תומאס ועל מה שהוא עשה לי באותו הלילה הרגשתי את החום בשיפול בטני מתפשט בליווי אותה תחושה נעימה. הבחור הזה הטריף אותי.

הטלפון בכיסי זמזמם, הוצאתי אותו ונכנסתי להודעה החדשה מלייסי, זאת הייתה תמונת אולטרסאונד של העובר, השליש השני הגיע להתחלתו, עוד קצת והיא תדע אם זה בן או בת. הכל היה במקום, ההתפתחות תקינה, לייסי מאושרת, יכול היה להיות טוב יותר? הוא דומה לך שלחתי לה בתגובה והוספתי סמיילי בוכה מצחוק, היא ענתה בסמיילי מרוגז וכתבה שתתקשר אלי מאוחר יותר. הבטתי בתמונה במשך כמה שניות נוספות והכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס כשעל פני חיוך מטומטם של אושר.

כל כך שמחתי והתלהבתי שכמעט פלטתי את הסוד בטעות מספר פעמים, זאת הייתה משימה קשה לשמור על הידיעה הזאת לעצמי, רציתי לשתף את אמא, את האחים שלי, את תומאס ושלבי, רציתי שכולם ידעו כמה טוב לאחותי בחייה, לצערי, לייסי עדיין לא הייתה מוכנה. היא האמינה בדרכה ואני בטחתי בה, היא ילדה גדולה, היא ידעה מה היא עושה.

דחפתי עוד לחמנייה חמה אל תוך הפה שלי ונגסתי בה בדרכי חזרה לבית, היה לה טעם אלוהי ומתוק, אם יכולתי למרוח עליה שוקולד, הייתי בגן עדן.

“הילדה הנעלמת.” הקול הקפיץ אותי והוריד לי את הלב לתחתונים, הוא הגיע משום מקום, הסתובבתי וראיתי את תומאס עומד כמה מטרים מאחורי מרוצה מעצמו.

 “אל תעשה את זה יותר בחיים.” אמרתי ובלעתי את גוש הלחמנייה, “מה אתה עושה כאן?” שאלתי והתקרבתי אליו.

“לא שמחה לראות אותי?” צחק וכרך את זרועותיי סביב גופי, הוא ניתק אותי מהאדמה, זה היה ההרגל החדש שלו, להרים אותי ולהזכיר לי עד כמה נמוכה אני לעומתו.

הוא הדביק נשיקה חמימה על שפתיי, היא בהחלט הייתה עדיפה על פני שוקולד.                                                                                        

“אתה צוחק עלי? אתה הדבר הכי טוב שקרה לי מהבוקר.” צחקתי ונישקתי אותו שוב פעם, חמדתי את הטעם של שפתיו, יכולתי לבלות שעות בלחקור אותן. הוא הוריד אותי בחזרה כשהחמצן נגמר ולא יכולנו להישאר מחוברים אחד לשני מבלי לנשום, הזרוע שלו עטפה את מותני וקירבה בינינו.

“למה את נראת כמו הילארי קלינטון בצעירותה?” הביט עלי וצחק, ככה בהחלט אף אחד עוד לא קרא לי.

“הדרך היצירתית של ההורים שלי להעניש אותי על כך שלא ביקשתי ממנו רשות ללכת למסיבה.” אמרתי והצעתי לו את הלחמנייה האחרונה, הוא הניד בראשו לשלילה והפציר בי להמשיך לאכול.

“את יכולה לקחת בגדים משלבי, נעצור אצלנו.” הציע, כמעט ירקתי החוצה את האוכל, הסברתי לו שאני לא יכולה ללכת להופעה לא משנה כמה רציתי וחיכיתי לה.

“אני לא יכולה.” הורדתי את ראשי, רציתי לבכות, חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה זמן, זאת הייתה ההופעה האחרונה של הלהקה לפני יציאתה לסיבוב הופעות עולמי, שום סיכוי לכך שישחררו אותי לרוקפורד, איפה שההופעה הייתה אמורה להתקיים.

“גבולות נועדו כדי שנחצה אותם.” תומאס חזר על המילים שלי, שנאתי את העובדה שהוא כל כך קשוב אלי כמו שאהבתי זאת, הוא לעולם לא שכח דבר ממה שאמרתי לו. יכולתי להבריז מהארוחה, יכולתי להמרות את דברי אבי ולהכניס אותי לצרות עוד יותר עמוקות, המחיר היה שווה את זה, לא היה לי ספק, השאלה היחידה שעצרה אותי היא האם אוכל לשלם אותו.

“שורה ראשונה בייבי, מאחורי הקלעים, תוכלי לראות את הזיעה שלהם ולהריח אותה, תוכלי לצעוק את השירים שלהם בקולי קולות, תוכלי לרקוד כמו משוגעת, תוכלי לעשות הכל.” הוא אתגר אותי.

“אוכל למצוא דרך מקורית להודות לך על כך שלקחת אותי.” חייכתי וצחקתי, מה שהדליק את תומאס, הוא הביט בי באזהרה, “את עוד תהרגי אותי.” צחק וחיבק אותי.

כן, להיות קרובה אליו ולהקשיב ביחד בלייב ללהקה האהובה עלינו זה משהו שהייתי מוכנה לשלם עליו מחיר גדול, אפצל בתשלומים, במלא אבא שלי מתעלל בחיי, מה הוא כבר יוכל לעשות? ימנע ממני ללכת לבית הספר?

“אולי.” חייכתי, “אבל זה יהיה מוות מתוק.”

“אין לי ספק בכך.” הסכים איתי.

“אני אוהבת אותך.”

“גם אני אוהב אותך, בייבי.” הוא הצמיד אותי אליו חזק יותר וזאת הייתה הרגשה פנומנלית, המילים האלו הפכו עבורנו אוויר לנשימה, התכוונו אליהם. ידעתי שאני בידיים טובות, שמחתי שאני בין הידיים של תומאס, הוא שחרר אותי והוביל אותי אל עבר הגדר שאותה היינו צריכים לעבור כדי לעזוב את חלקת האדמה שהקיפה את הבית שלנו. תומאס עזר לי לטפס מעל הגדר, האוטו השחור שלו עמד בשולי הכביש וחיכה לנו. מחשבות מטונפות עברו במוחי כשהתיישבתי במושב הקדמי, לרכב היה ריח של סקס, תומאס כנראה הבין על מה חשבתי וחייך לעצמו כשעורר את המנוע לחיים, הוא החל בנסיעה, יד אחת על ההגה, יד אחרת אחזה בשלי.      הוא היה מכור למגע שלי לא פחות ממה שאני הייתה משלו, זה היה הקסם בינינו, היינו זקוקים אחד לשני כדי להתקיים.

“אתה דוחף אותי להיכנס לצרות.” אמרתי והבטתי בבית שהופיע במראה הצדדים של הרכב,

“בייבי, את גרמת לי לעשות דברים הרבה יותר גרועים.” הוא צחק והדליק את הפלייליסט שברכב, כן, חשבתי לעצמי, אני לא הולכת לצאת בזול מהסיטואציה הזאת.

“יהיה בסדר.” הוא הרגיע אותי וליטף את מפרקי אצבעותיי בתנועות מעגליות ונעימות, אהבתי שהוא עושה זאת, הרגשתי עקצוץ בעורי.

“כל עוד אני לצידך.” אמרתי, המילים תפסו צורת הבטחה שמצאה חן בעיני שנינו, התאים לי לא לעזוב אותו לעולם.

☼☼☼

“אני מקווה שהיא רואה שם חלומות טובים.”

“אסור לנו לתת לה להתמודד עם השדים לבד.”

“איך מצילים אדם מעצמו?”

הקולות המגוונים חדרו למוחי יחד עם כאב בלתי מעומעם שגרם לי לרצות לצעוק מעבר לגבולות השמיים. כל תא זעיר בגופי סבל וגרם לי להצטער על כך שאני לא מתה. צבע שחור ואטום נפרס ומילא את שדה הראייה שלי, לא ראיתי דבר מלבד חשכה מאיימת שאליה לא נחשפתי בפעם הראשונה.

“אתם חושבים שייקח לה הרבה זמן להתעורר?”

התעוררתי כבר, כיצד לא ידעו זאת? כמה זמן ישנתי?

אזרתי את הכוח שהיה לי וניסיתי להרים את עפעפי, המשימה כשלה, ניסיתי להניע איבר כלשהו, להוציא קול מגרוני, לתת סימן שאני שומעת, שאני ערה, שאני כאן, שום דבר לא הצליח.

“הרופא אמר שזה יכול לקחת זמן.” קול אחר אמר וזה היה הקול היחיד שהצלחתי לזהות, הוא היה שייך לתומאס.

לא הבנתי מדוע הוא היה היחיד ולמה דווקא אותו ראיתי בחלום, את התמונה שלנו יחד, מצבים שחלקנו אחד עם השני. כולם היו מטושטשים, רק הוא היה חד ובהיר כשמש. הרגשתי אותו, הרגשתי את היד שלו אוחזת בשלי, לא טעיתי, המגע שלו היה דבר שאי אפשר היה לטעות לגביו, הוא היה רך ונעים, מרגיע ומחמם.

הרגשתי אותו, הוא הרגיש אותי? המוח שלי פקד על גופי לזוז, לתת סימן כלשהו לקיימות שלי, רק שאף שריר לא שמע לפקודתו.

הרגשתי תסכול עמוק שנבע מחוסר ההקשבה של עצמי לעצמי ומהעובדה שלא זכרתי דבר ממה שקרה לפני שנרדמתי, המציאות הייתה מעורפלת יחד עם זיכרוני, צעקות הדהדו במוחי אבל לא יכולתי להצמיד אותן לסיטואציה שבהן הן נפלטו, זכרתי כאב נפשי אבל לא זכרתי מה עורר אותו זכרתי כעס, פחד, תימהון, ידעתי שמשהו רע קרה, פשוט לא זכרתי מה, ולא יכולתי לשאול אף אחד כי מיתרי הקול שלי סירבו לבצע את עבודתם ולהפיק צלילים.

“אתן חושבים שהיא יכולה להתעורר ולא לזכור אותנו? כמו ב’לא תשכח’?” זה היה קול של בחורה.

“מריה!” כמה אנשים צעקו ביחד.

התחלתי לזהות את הקולות ולהתאים להם שמות, תומאס, בריאנה,  לוק, שלבי… אלו היו החברים שלי, המשפחה שלי, הם היו לצידי, הם חיכו לי שאתעורר וזה מה שרציתי לעשות, רק שהמודעות שלי הלכה ונעלמה, שקעתי בשינה עמוקה שסחפה אותי למקומות שבהם עדיין לא ביקרתי.

 

☼☼☼

 

“Make me feel like I am breathing

Feel like I am human”

הקול של תומאס היכה באוזני פעם נוספת, רק שזאת לא הייתה מכה מהסוג הרע אלא ליטוף מענג ומצמרר, הוא זימז את השיר A LITTLE DEATH של ‘השכונה’ וליטף את פרקי האצבעות שלי בתנועה מחזורית ומדגדגת. תומאס אף פעם לא שר בסביבת אנשים, מה שאמר שהיינו לבד.

ההרגשה הפיזית שלי השתפרה והכהות שכיסתה את עיני התחילה להתפוגג במתינות רגועה שהקלה על הכובד הפנימי שלי, הקשבתי לשורות נוספות של השיר, יכולתי להקשיב לקולו שנים, רק שהוא הפסיק.

“מה עם THE BEACHE?” שאלתי, שמחתי לשמוע את הקול של עצמי, שיכולתי לזוז, להרים את עפעפי ולהיחשף לתאורה המעומעמת בחדר.

“ברבי!” תומאס קרא בהפתעה, השינוי הקיצוני במידת החוזק של קולו הכאיבה לראשי.

“אל תזוזי, אני אקרא לרופא.” הוא אמר ושחרר את האחיזה שלו בי, הרגשתי את החום עוזב ביחד איתו והצטערתי על כך. הרגשתי כאב כשניסיתי להזיז את ראשי לכן ירדתי מהרעיון, ממה שעיני הצליחו לקלוט, הבנתי שאני בבית חולים, הכרתי את התופעה בצורה טובה מדי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי. החדר היה חשוך וכך גם מה שמבחוץ אליו, דרך חלון מלבני וקטן יכולתי לראות את הלילה האפל והשמיים הכהים, החדר היה מאוורור בצורה קיצונית מדי והרגשתי את עורי מצטמרר כנגד המשב הקר שהגיע מהמזגן, השמיכה הדקה לא הגנה עלי. ראיתי פרחים צבעוניים, בלונים ובעיקר קופסאות של שוקולדים ומתוקים אחרים, הם קרצו לי וביקשו ממני שאכניס אותם לפה ואחסל אותם, איך יכולתי להגיד לא? הושטתי את ידי אל עבר השידה לצידי וכמעט העפתי את האינפוזיה מידי כשתפסתי את קופסת השוקולדים המלאה.

“טוב לראות שיש לך תיאבון.”  גבר מבוגר לבוש בחלוק לבן נכנס מבעד לדלת ואחריו הופיעה תומאס, הרגשתי כמו ילדה קטנה שנתפסה על ידי אמה גונבת עוגיות טריות בערב חג המולד, לא עשיתי שום דבר רע ועם זאת הרגשתי אשמה, פשוט לא יכולתי לשלוט על עצמי בקרבת מתוקים.

“קוראים לי דוקטור קול,” הרופא הציג את עצמו, לא יכולתי לראות דבר מלבד רעמת שיער אפורה, הייתי בלי משקפיים.

“את זוכרת מה קרה?” הוא שאל אותי, הזיכרון שלי לא השתנה, הנהנתי לשלילה, הרופא התקרב אלי בזמן שתומאס התיישב על הכורסא לצידי.

“מיס גריימס, הובאת לכאן עם הרעלת אלכוהול וכמות סמים גבוהה בדם, עשינו לך שטיפת קיבה, הלב שלך עצר פעמיים, הצלחנו להחזיר אותו למצב פעולה אך כדי לוודא שלא ייגרם שום נזק בלתי הפיך לגופך הכנסנו אותך לתרדמת מלאכותית.” אמר,

“כמה זמן הייתי בה?” שאלתי ועיקלתי את המילים שלא הצליחו להפתיע אותי.

“שלושה ימים,” הרופא אמר, בפעם הקודמת הייתי בקומה יותר זמן, “אחרי שווידאנו כי הכל בסדר הוצאנו אותך ממנה. כרגע הבדיקות שלך מראות שהמצב הפיזי שלך בסדר. יכול להיות שיהיו לך קשיי נשימה בתקופה הקרובה כתוצאה מצינור ההנשמה שהכניס חמצן לגופך, כמו כן קיים סיכוי שתרגישי קושי לבצע פעילות ספורטיבית, הייתי ממליץ על הימנעות מוחלטת ממנה בימים הקרובים ושיבה לאורח חיים רגחל ותקני בתהליך הדרגתי.” הוא הסביר את מצבי, ושוב פעם, שמעתי את המילים האלו בעבר, המילים היו אותן מילים פשוט המקום שבו הן נאמרו היה שונה וכך הרופא שהעביר אותן אלי.

“עם זאת, מפאת היסטוריית האשפוזים שלך אנחנו מודאגים ממצבך הנפשי, הייתי מציאה לך לדבר עם הפסיכיאטרית שלנו.”

“אני לא חולת נפש.” מחיתי בכעס והסתכלתי על הדמות המטושטשת בזעזוע, ניסיתי להרים את עצמי למצב ישיבה אבל לא הצלחתי.

“אף אחד לא אמר שאת כן.” תומאס אחז בידי ואת הפנים שלו הצלחתי לראות באופן מושלם מאחר והיה קרוב אלי, הוא נראה תשוש ומוזנח, כאילו לא ישן במשך שבועות, הזיפים שקישטו את פניו הפכו לזקן והשקיות מתחת לעיניו הוסיפו לגילו עשר שנים נוספות, הוא ניסה להרגיע אותי בעזרת עיני הטובות והכחולות שיכולתי לטבוע בהן, “דוקטור, אולי תדברו על זה בבוקר?” פנה אל הרופא, הוא הסכים. במהלך השעה הבאה נכנסנו אחיות אחת אחר השנייה וערכו לי בדיקות שונות, חלקן כואבות, חלקן פחות, חרקתי שיניים בדממה וחיכיתי שייסיימו.

“איך את מרגישה?” תומאס שאל אותי כשחזר לחדר, כל הזמן הזה הוא חיכה בחוץ.

“כמו מישהי שישנה שלושה ימים רצופים.” ניסיתי לאלץ את עצמי לחייך, הוא החמיץ פנים וצחק.

“נוח לך?” התקרב. הנדתי בראשי בשלילה והוא שינה את מיקום הכרית שעליה נשען גבי, הרגשתי לא בנוח לשבת אבל לא הייתי מוכנה לחזור למצב שכיבה.

“תודה.” מלמלתי בביישנות שהופיעה משום מקום.

“איילין,” אמר את שמי בכבדות ונאנח, המבט על פניו הסגיר את הרחמים שהרגיש כלפי, הכרתי את ההבעה הזאת יותר מדי טוב, שנאתי אותה. הוא התיישב על צד מיטתי וכלא את כף ידי בין שתי ידיו, אצבעותיו החליקו על עורי במגע רך ונעים שלקח אותי לעולם אחר.

“אני לא מוכנה לדבר על זה, לא עכשיו.” אמרתי והסטיתי את השערות שנפלו על עיני מאחורי אוזני.

“את ניסית להרוג את עצמך?” קולו רעד וכאב ויכולתי לראות את הפחד בעיניו, הוא באמת חשש כל כך לאבד אותי?

“ניסיתי להרוג חלקים בתוכי, לא את כולי.” הודיתי ושניות לאחר מכן הדלת נפתחה. מי אם לא מייסון ואנדרו הופיעו בפתחה, מיוזעים, מוזנחים ולא שונה מתומאס, עייפים.

“ליל!” מייסון מיהר לחבק אותי, משכתי את ידי מתומאס שפינה את המקום לאחי הגדולים. הם עטפו אותי בחיבוקי הדוב שלהם בצורה כה חזקה שכמעט הרגשתי את עצמותי נמחצות תחת משקלם הכבד. הם אמרו לי כמה הם שמחים שאני בסדר וכמה הם דאגו לי, הם קראו לי מטומטמת בגלל שהראשון שפניתי אליו כשהייתי בבעיה היה בקבוק האלכוהול, הם המשיכו למחוץ אותי וסיפרו לי כמה מבוהלים הם היו וכמה עצום היה הפחד לאבד אותי. זה היה שידור חוזר של אירועים מהעבר, מילים שונות עם אותה המשמעות. אחיי אהבו אותי, לא היה לי ספק בכך, אבל לא יכולתי להסביר להם מדוע עשיתי את מה שעשיתי, זה היה משנה את כל המצב בינינו, בתוך המשפחה המפורקת שלנו. לא הייתי מוכנה להיחשף עדיין וידעתי שזה מה שייקרה אם יימשיכו להיות איתי באותו החדר. שכנעתי אותם שאני עייפה למרות שהרגשתי די אנרגטית, ביקשתי מהם לתת לי לנוח קצת, להסדיר את המחשבות, הרגשות. הם הקשיבו לי והבטיחו לחזור לקראת הבוקר, הם עזבו, ציפיתי מתומאס לעזוב ביחד איתם אבל הוא היה בדעה שונה משלי.

“הם רוצים לקחת אותך בחזרה לשיקגו.” אמר וחזר להיות קרוב אלי.

הבטתי עליו בזעזוע, את החלק הזה אנדרו ומייסון לא הזכירו.

“אני לא חוזרת לשם, במיוחד לא עכשיו.” התנגדתי לרעיון בתקיפות, שיקגו זה המקום האחרון שהייתי שמחה להגיע אליו במצבי.

“הם נשמעו רציניים במיוחד.”

“הם לא מחליטים עלי.

“אולי הם לא בוטחים בכושר השיפוט שלך.” הייתה נימת האשמה בקולו, באיזה צד הוא?

“ממש מתאים לכם להתאגד נגדי.” החנקתי צחוק עצוב, “אני רוצה לישון, תלך בבקשה.” אמרתי בכעס והחזרתי את גופי למצב שכיבה מאוזן, לא רציתי לישון אך גם לא רציתי לדבר עם תומאס, במיוחד לא על כושר השיפוט שלי.

“ברבי, לא התכוונתי להעציב אותך, פשוט.. מנקודת המבט שלנו לא נראה שאת יודעת מה טוב עבורך ומה לא.” המילים שלו פגעו בי גם אם זאת לא הייתה כוונתו, סובבתי את גופי ונשכבתי על הצד כשגבי מופנה אליו, הייתי הבן אדם היחיד בידע מה טוב עבורי ומה לא, ידעתי שתומאס לא טוב עבורי, ששיקגו לא טובה עבורי, שללכת לפסיכיאטר לא יהיה טוב עבורי.

“אין לך מושג על מה אתה מדבר.” כעסתי.

“אז תסבירי.” התעקש ועקף את המיטה שלי כדי שיוכל לראות את פני. הצטפנתי לכדור והצמדתי את ברכי לבטני, בחילה עברה במוחי כשחשבתי על המילים הכתובות במכתב, על כל השנים שהעברתי וחייתי בעולם שלא היה שייך לי, שלא הייתי אמורה להיות חלק ממנו, החיים שלי היו אנדרלמוסיה מוחלטת, להסביר אותם פירושו לחשוף את כל הסודות ששמרתי בפנים, מה שלא הייתי מוכנה לעשות.

“ברבי,” תומאס נשף בכבדות והתיישב על ברכיו מול מיטתי, פניו היו בגובה בפני ויכולתי לראות בעיניו את הנואשות העמוקה למידע שהסתרתי, הוא לא היה היחיד שהביט בי בצורה הזאת, “את הורגת אותי.”

“מוות מתוק.” מלמלתי ונזכרתי בפלאשבק שלי, סימן שאלה עלה על פניו של תומאס, הוא לא זכר, “פשוט תעזוב אותי, אתה טוב בזה.”

הפנים של התקשו והבעת פניו התרוקנה למשמע המילים שלי, הן פגעו בו, ולתדהמתי, הצטערתי שהוצאתי אותן אפילו שהן היו כנות.

הוא כעס או התאכזב, לא הצלחתי לפרש את שפת גופו, הוא קם על רגלי. האמת? ציפיתי ממנו לעזוב את החדר ולהיעלם בליווי טריקת דלת כמו שידע לעשות אבי, שמעתי את צעדיו הכבדים מתרחקים ממני והייתי בטוחה שעוד רגע אשאר לב, אבל לא, טעיתי.

תומאס טיפס על המיטה שלי ודחק אותי הצידה, הוא נשכב על צידו והניח את ראשו על הכרית שלי, מבלי להוציא קול הוא הצמיד אותי אליו והידק את האחיזה שלו סביבי, ידו חיבקה את ביטני, נשימתו דגדגה את עורפי, שכבנו בכפיות. לא הבנתי אם אני מזועזעת מהחוצפה שלו או מוקסמת ממנה, הקרבה אליו חזרה להיות ממכרת, הרחתי את ריח הבושם שלו, הרגשתי את עורו החם, הוא צמצם את כל החלל הריק בינינו והפך אותנו לגוש איברים אחד גדול ומסורבל.

“הבטחתי שאני לא עוזב יותר, ברבי, אני עומד במילה שלי.” הוא לחש אל תוך אוזני, “אני אוהב אותך, בכל ליבי, והתנהגתי כמו אידיוט במשך יותר מדי זמן, הייתי שמוק אגואיסטי ואני עדיין כזה בגלל שאני רוצה אותך לצידי,” הוסיף ולקח נשימה, “אפילו שאת לא רוצה. אם אצטרך, אעמול כל יום ויום כדי להרוויח מחדש את  האמון שלך בי ואוכיח לך שאני כאן כדי להישאר, אפילו אם תמשיכי לדחוף אותי החוצה.” המילים שלו היו שקטות אבל הרעישו את מוחי, הוא נישק את ראשי ומבלי לראות ידעתי שהוא עצם את עיניו.

הוא אהב אותי?

“אני אוהבת אותך.”

“גם אני אוהב אותך, בייבי.”

“יהיה בסדר.”

“כל עוד אני לצידך.”

עצמתי את עיני והרגשתי את ההיפוכים בתוך גופי שנבעו מהקרבה אליו, כל מה שהוא עשה היה לשים את הקלפים על השולחן כמו שהם, מאז שהוא הגיע. לא יכולתי לעשות את אותו הדבר, הבטחתי לשמור על הסודות, ובדיוק התווסף עוד אחד לרשימה.

תומאס היה בהיר כשמש ואני חשוכה כלילה, היינו ניגודים אחד עבור השנייה, אבל בצורה קסומה, הגופים שלנו התאימו בצורה מושלמת.

☼☼☼

“אבא שלך רוצה לדבר איתך.” אמא אמרה לי כשנכנסתי לבית בבוקר למחרת, ידעתי שאני עמוק בתוך החרא, הוא יעניש אותי עד סוף חיי. התקרבתי בצעדים כבדים אל דלת העץ במסדרון הרחב של הקומה השנייה, הבטן שלי התהפכה מכאבים, פחד ועייפות, הייתה לי תחושה נוראית שמשהו רע הולך לקרות ברגע שאחצה אותה, ועם זאת, סיפקתי עבורו מספיק סיבות לשנוא אותי, לא רציתי להוסיף עוד אחת.

הקשתי על דלת העץ וכששמעתי את קולו הכועס נוהם ומורה לי להיכנס פנימה, משכתי אותה אחורה ובמאמץ כביר דחפתי את עצמי להיכנס. אבא נשען על קצה שולחן העבודה המגולף והמגונדר שלו כשמשקפיו נחות על חוטמו, כמו תמיד, לבוש בחליפה יקרה.

“מה את מעדיפה לשמוע קודם?” שאל אותי וסימן לי להתיישב על כורסת העור החומה מולו. גררתי את רגלי לכיוונו כשכל גופי רעד, אולי באמת הגזמתי הפעם, שתקתי.

“ילדה מטומטמת.” הוא החניק צחוק כשנעמדתי במרחק מטר ממנו, לא הייתי מסוגלת להתיישב, בטח שלא לדבר, עיניו שידרו רצח ופחדתי ממנו פחד מוות, הוא נראה מאיים במיוחד, יותר מהרגיל.

“את הולכת להצטער על זה כל החיים שלך,” אמר והביט לכיווני בעיניו הכהות והחלולות ששידרו אלי שנאה שאין כמותה, “את באמת חושבת שאת יכולה להתנהג כמו שאת רוצה ושלא יהיו למעשים שלך השלכות? באיזה עולם את חושבת שאת חיה? ‘ארץ לעולם לא’ או ‘ארץ הפלאות’?”

התפלאתי שהוא בכלל מכיר את המקומות האלו, הוא לעולם לא קרא לי סיפורים לפני השינה.

“תעני לי כשאני מדבר איתך!” הוא צעק עלי, דפק את מרפקו על השולחן והרעיד את האוויר סביבי, קפצתי ממקומי והתרחקתי אחורה כשהתקדם אלי, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך כועס, האם עברתי את הגבול לחלוטין?

“ילדה כפוית טובה!” הוא צעק עלי, “אני נותן לך מקום לישון בו, בית, אוכל, מים חמים, קונה את כל הצעצועים היקרים שאת רוצה ובכך את גומלת לי?” הוא צמצם בינינו את המרחק והרגשתי שאני עומדת להקיא, “תראי איך את נראת, זונה בת שבע עשרה!” הרים את קולו עוד יותר ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי את גב כף היד שלו מתנגשת בפני ומעיפה אותי אחורה, אבא היה גבר גדול וחזק, לא הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים ונפלתי תוך כדי שראשי נחבט בשידה היפנית מהעץ היקר שעליה עמד אחד הפסלים האהובים על אבא שלי. הכאב טשטש את עולמי, ידעתי שיש לי נטייה להכעיס את אבי אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שהוא ירים עלי את ידו ויפגע בי באופן פיזי. מוזר, יכולתי להתמודד עם הנזק הנפשי שלו בצורה יותר טובה מההתמודדות שלי עם נזקו הפיזי. התיישבתי על ארבע והקאתי תוך כדי שדמעות התגלגלו במורד פני והרטיבו את השטיח היוקרתי שלו ביחד עם הקיא שלי, הרגשתי כל כך רע, פגועה, מחוללת, הכאב היכה בכל חלק בגופי אפילו שהמכה שלו הייתה בפני.      כל כך פחדתי שינסה לפגוע בי שוב פעם, הגוף שלי התעוות מרעד, מיהרתי להתנתק מהרצפה ולפני שאפשרתי לו להתקרב אלי מחדש ברחתי מהחדר. רצתי במורד המדרגות בהתייפחות היסטרית ויצאתי מהבית כשברקע סילביה קראה לי ביחד עם אימי. רצתי על שביל הגישה עד שהגעתי למדשאה ואחריה לשער הכניסה הנעול, טיפסתי מעליו וקרעתי את החצאית השחורה שהשאלתי משלבי, כשהייתי במרחק בטוח מהבית הוצאתי מכיסי את הטלפון וחייגתי אל לייסי ברעד וחיכיתי עד שתענה לי.

“הלו?” הקול שלה נשמע אחרי עשרה חיוגים שנמשכו כנצח, לא יכולתי להוציא מילה מפי, פשוט בכיתי.

“ליל? מה קרה?” הדאגה הייתה שקועה עמוק בקולה.

“אבא הרביץ לי.” לקחתי אוויר ואמרתי לבסוף, “תיקחי אותי מהבית הזה, בבקשה, אני לא רוצה לחזור לשם, הוא יהרוג אותי.” התייפחתי בהיסטריות והרגשתי איך האוויר שלי נגמר, התקשיתי לנשום, הרגשתי שאני נחנקת ועוד רגע נגמרת.

“אלוהים תינוקת! איפה את?” היא התחילה לבכות ביחד איתי.

“בכביש שמחוץ לבית.” מלמלתי.

“אל תזוזי, אני באה לקחת אותך.” היא אמרה וניתקתי את השיחה. כיסיתי את פי בידי וצעקתי לתוכן מזעזוע, כאב, שוק.

אבות אמורים להגן על הבנות הקטנות שלהן.

למה שלי החליט שזה בסדר להכאיב?

מה עשיתי לו שהוא שנא אותי מילדותי?

האם אי פעם המלחמה הזאת תיגמר?

למה הרגשתי שהעולם מתחיל להתמוטט?

איפה אתה, אושר? מדוע החלטת לנטוש אותי?

הקאתי שוב פעם בליווי דפיקות כואבות במקום שבו ראשי פגש את השידה של אבי. רציתי שהאדמה תבלע אותי.

ידעתי, ידעתי שזאת רק ההתחלה, הרגשתי שמכאן והלאה החיים שלי הולכים לעבור טלטלה, זה מסוג הדברים שבן אדם יכול להרגיש בעצמותיו, משהו רע עמד לקרות.

את המכה הראשונה עברתי, מה יהיו תשע הבאות?

 

 ☼☼☼

התעוררתי מזיעה ודומעת, נזכרתי בכל מה שקרה באותו הלילה.

“אל תדאגי, בייבי, אני כאן.” תומאס משך אותי קרוב אליו, הפעם הייתי עם פני כלפיו, הצמדתי את הלחי שלי אל בית החזה שלו והוצאתי את כל הרעל החוצה, שחררתי את הדמעות החוצה.

“יהיה בסדר.” הוא אמר לי והמילים האלו גרמו לי לבכות עוד יותר חזק, הכל הפך להיות לא בסדר ביום שבו הן נאמרו מפיו לראשונה, פחדתי שוב פעם ובמקום להיות הגיונית ולהתנתק ממנו, קירבתי את עצמי אליו עוד יותר, עוד קצת והייתי נטמעת בתוכו.

“אני אוהב אותך, אני אעזור לך להילחם בהם.” הוא לחש לי וידיו חיבקו אותי. הרמתי את ראשי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי בכאב, בפחד. קירבתי את ראשי אליו ומחקתי את המרחק שהיה בין שתינו, נישקתי אותו, התנפלתי על שפתיו בהזדקקות, בנואשות, ברצון לסלק ממני החוצה את כל הכאב שהרגשתי והוא נישק אותי בחזרה, בתובענות שאין כמותה, פיו כיסה את פי, לשונו תקפה בצורה נעימה ולוהטת, הטעם המתוק שלו הצליח למחוק ממני את המרירות ולהרגיע אותי, כמו קסם. התנתקתי ממנו בכובד בזמן שהחליק את ידו תחת ראשי, נשענתי עליה ונשמתי פנימה את הריח המוכר והאהוב שנמנעתי ממנו במשך שנה וחצי.

הבחור הזה ריסק אותי, אבל לא היה בכוחי להדוף אותו ממני, לא עוד.

“I hope you find a way to be yourself someday,

In weakness or in strength,

Change can be amazing.

So I pray for the best, I pray for the best for you.

I wish you could be honest, I wish you could be honest with me.”

הוא שר את המילים האלו עבורי.

איך יכולתי להיות כנה איתו, אם לא הייתי כנה עם עצמי?

איך הוא התכוון לתקן את האהבה השבורה שלי כלפיו?

 

☼☼☼

הימים שהגיעו לאחר מכן היו ארוכים במיוחד ומתישים.

קודם כל, כעסתי על הפה הגדול של האחים שלי, הם חשפו מידע שרציתי לשמור לעצמי, מאז שהתעוררתי, בריאנה, לוק, ג’ני, מריה וגארי הביטו עלי ברחמים, הם ידעו שאיבדתי את אחותי, הם ידעו שאיבדתי את אחותי ההרה, המבטים המיוסרים שלהם כשהסתכלו עלי הייתה הסיבה לכך שלא רציתי שידעו, לא יכולתי לסבול אותם, בגלל זה ביקשתי משלבי ודין לשמור על התאונה בסוד, ואז הכל נחשף. באשמת מייסון ואנדרו, באשמת תומאס, המושג פרטיות היה זר עבורם. החבורה כולה קרקרה סביבי בזמן שבית החולים ערך בדיקות והשתכנע בכך שאני כשירה לחזור הביתה.     לא זכיתי לרגע אחד של מנוחה ושקט בזמן שהותי שם, מישהו תמיד ישב לצידי במהלך היום ובידר אותי למרות שלא הייתי משועממת, תומאס נשאר איתי בלילות, בכל פעם שרציתי לשירותים אחת הבנות ליוותה אותי למקרה שאחליט ליטול את חיי בחדרון הקטן והמסריח. כולם החליטו שיש לי נטייה אובדנית, שאני לא רוצה לחיות יותר. ניסיתי להסביר להם שזה לא כך, שמה שקרה בלילה ההוא לא היה ניסיון התאבדות ושלא רציתי להוביל את עצמי למצב כל כך גרוע, פשוט הגזמתי, לא הצלחתי להפסיק כשהייתי צריכה.     רציתי חופש מהמחשבות וכשקיבלתי אותו כבר לא הצלחתי לחשוב בצלילות ונמשכתי אל תוך עולם אפל שהתקשיתי לצאת ממנו. כמובן, כשהסברתי להם שכל הסיפור היה כושר שיפוט לא נכון, אף אחד לא האמין לי, לא החברים שלי, לא המשפחה שלי ובטח שלא הרופאים שלי, התיק הרפואי והאשפוזים הקודמים שלי רק דחפו אותם יותר לקבוע לי פגישות עם הפסיכיאטרית. השיא הגיעה באחד הערבים כשבריאנה ודין ישבו איתי, כשהאחות הגיעה עם ארוחת בית החולים הדוחה, בריאנה לקחה את הסכין והחביאה אותו ממני אפילו שהיה מפלסטיק, בהנחה ובאמת הייתי מנסה להתאבד, איך סכין שלא מצליח לחתוך חתיכת בשר היה מצליח לחתוך את עורי ולגרום לי נזק?

לא ידעתי איך לאכול את ההתנהגות שלהם אז פשוט פרצתי בצחוק, זה היה עדיף מבכי.

למחרת מייסון ואנדרו ניהלו איתי שיחה רצינית על כך שההורים לא יודעים דבר על “התאונה” שלי ושהם מאמינים כי עדיף שכך יהיה, הסכמתי איתם במאה אחוז, אם היו יודעים שום סיכוי שהייתי נשארת בפלורידה, הם היו גוררים אותי בחזרה לשיקגו בכוח. הבטחתי לאחיי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו, לקח להם זמן להאמין לי אבל בסופו של דבר זה קרה.

במהלך השהות שלי בבית החולים קיבלתי את הרושם שכולם מאשימים את עצמם על מה שקרה לי, שלבי חזרה והאשימה את עצמה על כך שעזבה אותי מתח תחילה, מייסון ואנדרו על כך שלא היו קרובים אלי כמו שרצו להיות, בריאנה על כך ששחררה אותי הביתה לבד באותו היום, תומאס על כך שעזב באותו הערב כדי לבלות עם דין והשאר מצאו סיבות מטופשות אחרות, ניסיתי לשנות את דעתם ולמחוק את רגשות האשמה שלהם, אולם לא הצלחתי, הם הכניסו לעצמם לראש שהם אשמים וסירבו להאמין אחרת. יומיים לאחר מכן שוחררתי מבית החולים עם פרוגנוזה טובה והפנייה לביקורים אצל פסיכיאטר קבוע שמחלקת בריאות הנפש דחפה אל תוך מסמכי השחרור שלי ביחד עם רשימה של מכוני גמילה מסמים ואלכוהול שלא התכוונתי לבקר בהם, אמרתי להם שאין סיכוי שאני הולכת לדבר על הבעיות שלי עם אדם זר רק שאף אחד לא רצה לשמוע. ביום שני תומאס ומייסון החזירו אותי הביתה. ג’ני חזרה להכנות החתונה שלה, אנדרו טס לאורלנדו לישיבות החשובות שלו, מריה עזרה לשלבי להכין את הבית ודין קיבל עליו את התפקיד לנסוע ולקנות מצרכים למקרר הריק שלנו.

היחס שלהם אלי היה כמו אל תינוקת, אל תיגעי בזה, אל תעשי את זה, אל תחשבי ככה, אל תלכי לשם.. ידעתי שהם דואגים לי אבל הם החלו לסגור עלי באיטיות והרגשתי את תחושת המחנק ששנאתי. היחיד שסילק את ההרגשה הזאת ממני היה תומאס, במשך כל הזמן הזה הוא גרם לי להרגיש כאילו אני עפה בלי כנפיים בכל פעם שנגע בי, נישק אותי או חיבק אותי בלילות החמים. לאחות לא מצאה חן במיוחד העובדה שהוא חולק את אותה המיטה עם המטופלת אבל עם הזמן היא התחילה להעלים עין. לא דיברנו על מה שקורה בינינו, הוא נשאר קרוב ובאיטיות נכנס מתחת לעור שלי מחדש, השתכן בתוכי באותה דרך כמו פעם, לא היו לי מספיק כוחות להיאבק, הרמתי ידיים ונתתי לו אותי במחשבה שיום אחד אני הולכת להיפגע ממנו שוב פעם. בקרבתו הרגשתי טוב, מוגנת, נחשקת, שוב פעם איילין הצעירה (לא שהייתי זקנה, פשוט החיים דחפו אותי להתבגר יותר מהר ממה שרציתי), המאושרת, זאת שהייתי לפני שהמכות התחילו. הוא עזר לי להעלים את הסיוטים בלילות והרגיע אותי בכל פעם שהדמעות עלו בעיני ואיימו לפרוץ החוצה, הוא היה הסם המאלחש שהיטיב את המציאות המסיירת שהפכה להיות חלק קבוע ממני.

כשהגענו אל הבית תומאס עזר לי לצאת מהמושב האחורי של האוטו ומיקם אותי לצידו, הוא עמד כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את הפחד שלו באוויר, זה לא שהיו לי כוונות לאבד שיווי משקלו ולהתרסק על האדמה תחתי, שוב פעם.                      לא המשכתי לחכות לבנים ונכנסתי לבית, ברגע שפתחתי את הדלת שמעתי קריאת ‘ברוך רופא חולים’ רועמת וכולם קפצו עלי עם חיבוקים ומתנות, כאילו לא ראיתי אותם כמה שעות לפני כן.

להבהיל אותי עם מסיבת הפתעה היה רעיון לא חכם במיוחד, הרופא אמר שהלב שלי צריך לנוח, הורדת ליבי לתחתונים לא נכללה בהגדרה של המושג ‘מנוחה’, לפחות זכיתי לאכול את עוגת הגבינה הטעימה של מריה. החבורה התפזרה לקראת הערב כששכנעתי אותם שהכל בסדר ושאני רוצה לנוח קצת. נותרנו רק אני, שלבי, מייסון ותומאס. החלפתי את הבגדים עם ריח בית החולים לגופייה ושורט קצרים ויצאתי לחצר החולית שאליה התגעגעתי.

השמיים הכהים נפרסו מעלי ורוח חמימה עקצצה את עורי בזמן שהתיישבתי על החול הקריר. האוקיינוס היה שקט מתמיד והריח המלוח שלו מילא את אפי, שינוי המיקום בהחלט תרם להרגשה שלי להשתפר, לא יכולתי להעביר דקה נוספת יותר בבית החולים, רציתי הביתה. חפרתי את ידי בגרגירי החול הקטנים ושיחקתי בו, השקט שהיה סביבי היה כל מה שרציתי לקבל אחרי ימים רועשים במיוחד בבית החולים, רצית קצת שלווה, רציתי את היכולת לחשוב בדממה מבלי שאף אחד יתפרץ לראשי בשאלות, הסברים והטפות מוסר.

חשבתי על הסוד החדש שהתווסף לרשימה וכיצד אני עומדת להתמודד איתו, התגובה הראשונית הייתה מוגזמת מדי וקיצונית מדי, היא זאת שהובילה אותי למיטת בית החולים. נדרשתי לחשב מסלול חדש כי כל מה שאי פעם האמנתי בו התערער, דברים הפכו למובנים יותר, התשובות לשאלות שלי הגיעו ביחד עם המעטפה הזאת.

הבנתי למה כיילב גריימס שנא אותי בכל ליבו בזמן שאת ילדיו האחרים אהב. לא עשיתי לו שום דבר רע, פשוט לא הייתי שלו.

המכתב הזה היה תשובה לבדיקת האבהות ששלחתי למכון חקר הדי.אן.איי, היו לי את הספקות שלי וכדי שאוכל לישון בלילות עם שאלה אחת פחות הייתי חייבת לבצע את הבדיקה. השגתי את הדי. אן.איי שלו, שלחתי את שלי וכעבור שבועיים התשובה הגיעה, מילים שחורות על גבי דף לבן, ההתאמה בין הגנים שלנו, הסיכוי לכך שהוא היה אבי הביולוגי, היה אפס. זה טלטל את עולמי, גרם לי לשאול שאלות חדשות, לקבל תשובות על הישנות, לתהות בקשר לכל קיום המשפחה הדפוקה שלנו. הבעיה אף פעם לא הייתה בי, לא עשיתי שום דבר רע שגרם לו לשנוא אותי, הוא ידע שאני לא שלו וזה הטריף אותו, כשנזכרתי בכל מבט ששלח לכיווני וראיתי מחדש את אותה ההבעה החלולה שבעיניו, הבנתי מאיפה היא מגיעה, מה גרם לה להיות שם כשהביט בי, רק בי. הוא לא היה מעיז להרים יד על מייסון, אנדרו או לייסי, אבל עלי הוא העז, הוא הפך את משימת חייו לפגוע בי ואני נפלתי בפח, כעסתי כל כך, על כיילב, על אמא שלי שנכנסה להיריון מגבר אחר, על כך שלא ידעתי מי אבי הביולוגי, על המחשבה שלא פגשתי חלק אחר במשפחה שהיה שייך רק לי.

איפה שהוא בעולם ישב אבי הביולוגי, יכול להיות שהוא ידע על קיומי ויכול להיות שלא, יכול להיות שהיו לי אחים נוספים, אולי אפילו אחיינים, אנשים שהיו דם מדמי, כעסתי על כך שיכול להיות שפספסתי חיים אחרים, פחות שבורים. המכתב היה מכה נוספת, איבדתי את הספירה איזו, אבל היא גרמה לי לאבד איזון מחדש ולפנות לדרך היחידה שהצליחה לשחרר אותי.

השתחררתי יותר מדי, כמעט עד מוות.

זאת לא הייתה הכוונה שלי, לא הפעם.

“תמיד היית אדם של ים.” מייסון הופיע והתיישב מולי, אף פעם לא הייתה לו בעיה להפריע לי ברגעי ההתבודדות שלי.

“אני לא מבינה איך אתה לא.” התיישבתי בישיבה מזרחית והסתכלתי על פניו התשושות, קצת שינה לא הייתה מזיקה לו.

“יש משהו בריח המלוח, קשה לי לעכל אותו.” צחק.

“אתם סתם מפונק מדי, מפחד שגרגיר חור יפגע בך.” אמרתי ואספתי בכף ידי ערימת חול, פתחתי אותה מעל המכנס של מייסון והקפיצה שלו הצידה רק חיזקה את הטענה שלי.

“זאת פסולת!” צעק והתרחק ממני, “בדיוק כמו האוקיינוס.” גיחך.

“סתום, הוא יכול לשמוע אותך.” אמרתי והסתכלתי על הימה הענקית מלפני, עבורי היא הייתה קסומה, כמו תרופה מרגיעה לפקעת עצבים כמוני.

“את באמת חייבת טיפול.” מייס הקניט אותי וליטף את ראשי כשהתקרב אלי מחדש.

“דיברנו על זה, אני לא הולכת להכניס את עצמי לשום מוסד ובטח שלא לבקר פסיכיאטרית שחושבת שהיא יכולה לפתור את הבעיות של המטופלים שלה.” גערתי.

“אז תספרי לי מה קרה, תתני לי לעזור לך, אני מכיר אותך יותר מדי טוב, אני יודע שלא סתם החלטת להשתכר, משהו ערער אותך.”  הוא התיישב שוב פעם לצידי והביט בי ברצינות.

“מייס,” לחשתי, “עכשיו הכל בסדר, באמת.” ניסיתי לשכנע אותו, את עצמי.

“בגלל תומאס?”

השאלה שלו הפתיע אותי, “איך הוא קשור?”

“אני רואה איך הוא מסתכל עלייך, הבחור מאוהב בך ולא יכול להתנתק ממך, הוא הופך אותך למאושרת?” שאל. זאת הייתה אחת השאלות המסובכות ביותר שאי פעם הפנה אלי.

“הוא מוריד את הכאב.” עניתי, השלכתי הצידה את העובדה שהוא גרם לחלק ממנו.

“אני דואג לך, ליל, חשבתי שאחרי מה שקרה בשיקגו לא תנסי לפגוע בעצמך יותר. מתי תביני שמה שקרה זאת לא אשמתך?” הוא הביט בי בהתייסרות וליטף את ראשי כמו שלייסי נהגה לעשות, עצמתי את עיני ודמיינתי שזאת היא לצידי.

“רק שזאת כן.” לחשתי והשענתי את ראשי על כתפו הקשה, הוא שתק מאחר וידע שאם יבטל את דבריי אמשיך לבטל את שלו.

חשבתי על כל מה שקרה אז, על הניסיונות שלי לשים קץ לחיי, על התאונה, על היחס של כיילב כלפי, על האבדה שלי, על הגילוי שאבי לא באמת אבי. הרבה יותר מדי דברים רעים קרו בתקופה קצרה מדי, מייסון ידע רק חלק קטן מהאמת, אם היה יודע את כל הסיפור לא היה לי ספק שהיה מאשים אותי כמו שאני האשמתי את עצמי.

מבלי לדבר מייסון תמך בי למרות הכל ועודד אותי, הוא היה אחי הגדול וידעתי, שלא משנה מה היה כתוב במכתב ההוא, הוא תמיד יישאר כזה, לא חלקו את אותו האבא וגם אם לא היינו חולקים את אותה האמא הוא היה נשאר אחי, הקשר בינינו הייתה בלתי נתון לניתוק, לא משנה מה היה המרחק בינינו ומה הסתרנו אחד מהשני, אותו הדבר לגברי אנדרו. השתחררתי מהאחיזה של מייסון ונשכבתי על החול, הרמתי את מבטי אל השמיים, הכוכבים האירו וכיסו אותם כמו מפת אורות ענקית ומהודרת, יכולתי לבלות את כל הלילה בצפייה בהם ולאפשר להם, ללייסי, שהייתה איפה שהוא ביניהם, לצפות בי בחזרה.

ראית, אחות גדולה? שאלתי בליבי והסתכלתי על הכוכב הנוצץ ביותר, אנחנו לא חולקות את אותו האבא.

 

 

מעבר לסרגל הכלים