סיפורי יהלומים


אם הייתם מכירים אותי לפני שנה, אני הייתי הבחורה הזאת שכולם הולכים שבי אחריה, אבל גם זאת שבורחת לא רק מגברים, אלא גם בורחת מעצמי.
גברים אהבו אותי ונשים שנאו אותי, זה תמיד היה אותו סיפור ותמיד לקחתי כל דבר עד הקצה וכך גם היו יחסיי עם אביב.
אביב תיאר את האהבה שלנו יום אחד כאהבה בין הגלים, פעם הים שקט והכל טוב ופעם בא גל גדול ושוטף אותנו לחוף מחוץ למים המוכרים שלנו ודווקא שם על החוף אנחנו טובעים כל פעם מחדש.
אביב היה הגבר היחיד מבין כולם שנתתי לו הזדמנות שנייה. אני לא בטוחה למה, אבל היה בו משהו שהרגשתי ששווה בשבילו לקחת סיכון. ידעתי מראש שהלב שלי יישבר בסופו של דבר וכל הזמן הזה רק ישבתי וחיכיתי עד שניפול, אני והלב שלי מהצוק שטיפסנו אליו יחדיו.

בחודש הראשון שלנו יחד לאחר שהתאחדנו, הייתי חזקה מתמיד והרגשתי סוף סוף שעכשיו תורי לחיות באושר ובעושר. היינו הזוג המאוהב שכולם דיברו עליהם, בלתי מובסים ועל המסלול בדרך לזוגיות נצחית.
שלושה חודשים ורגע לפני שההזמנות לחתונה יצאו, הרגשתי ערב אחד שאביב חסר מנוחה ומוטרד.
תפסתי אותו לשיחה באותו ערב ומה שלא קלטתי בין המילים ובקול הסימנים הוא אמר בעצמו.
“עד שתפסתי אותך אני לא רוצה לאבד אותך מצד אחד, אבל האהבה שלנו היא כמו גן עדן בשערי גיהנום…. כל הזמן טוב לנו וזו הסיבה שכל הזמן אני מחכה שמשהו יקרה לך ואת תשברי את הכלים כמו פעם ובעיקר את לבי”.
לא הבנתי מאיפה כל זה הגיע פתאום ואז החלטתי לתת לו דד ליין של שבוע, שאחריו הוא יחליט אם נעלה על הדרך שתוביל לחתונה כמתוכנן או שניקח מרווחי נשימה שאחריהם נעלה על הדרך לדרור של כל אחד מאתנו בנפרד.


הרגשתי מחנק והייתי חייבת לברוח שוב והפעם בהתאם למסורת האירית שעליה גדלתי והתחנכתי בודדתי את עצמי בפאב הראשון שראיתי ושתיתי עד אובדן הכרה.
בבוקר למחרת התעוררתי במיטה שלא היתה שלי וללא בגדים. זוג עיניים כחולות ויפות בהו בי וחייכו אליי חיוך יפה שנראה שמסתתרים מאחוריו סודות רבים מאד…….אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כותבת: הדר גבעתי כהן המוכשרת.

איילין ותומאס

תומאס – פרק 9.

 

“חשבתי שאתה שונא מתמטיקה.” דין צחק בזמן ששקעתי ברחמים העצמיים שלי, “אני שונא.” עניתי בכובד וחשבתי על כמה אני לא רוצה לחזור לשיקגו ולהתחיל לעבוד בתפקיד הלוגיסטי שנשמר עבורי בזמן שסיימתי את לימודי התואר באוניברסיטת שיקגו.

“בן בעקבות האב.” דין הנהן. עד כמה שאהבתי את המשפחה שלי וכיבדתי את העסק המשפחתי, לא רציתי להיות חלק ממנו, זה שהייתי טוב במספרים לא אומר שהייתי חייב למצוא לעצמי עיסוק בתחום הזה. ובכל זאת, איך שהוא נפלתי בפח שאבי טמן לי ונרשמתי ללימודים פיננסיים ומנהל עסקים, מה שנתן לאבי את האור הירוק למשוך אותי אל תוך החברה. מצד אחד הבנתי אותו, הייתי בנו היחיד והוא רצה שאקח את המושכות לידי כשיגיע זמנו לפרוש, הוא רצה להיות בטוח שאוכל להתמודד עם התפקיד, וזה לא שלא יכולתי, לא רציתי, רק שאף אחד לא שאל אותי מה הרצונות שלי, הציבו לי תנאים והייתי חייב לעמוד בהם.

הערצתי את שלבי ואיילין על כך שלהן היה את האומץ הדרוש לצאת נגד הוריהן, עד כמה רע שזה נשמע, ולבחור בדרך שלהן.

איילין הייתה אמורה ללמוד בבית הספר לעסקים באוניברסיטת ניו יורק כמו שאר אחיה ולאחר מכן לקבל תפקיד גבוה בחברה של אביה, היא אף פעם לא אהבה את הרעיון ובזמנים שבהם בטחה בי וחלקה איתי את המחשבות הפנימיות שלה סיפרה לי על הדרכים השונות שבהן רוצה לנקוט כדי לגרום לאביה לא להתערב בהשכלה שלה.

אחרי העזיבה שלה יצא לי לפגוש את משפחת גריימס מספר פעמים, אחיה מייסון ואנדרו קיבלו את העזיבה בהבנה בעוד שהוריה הכחישו וזעמו, ברברה סיפרה שכיילב יצא מדעתו וסגר את הגישה של איילין לכל חשבונות הכספים שלה בתקווה כי זה יחזיר אותה בחזרה הביתה, מה שלא קרה, ובצורה חלקית, האמנתי שאיילין עשתה את הבחירה הנכונה. בזמנו, גם מבלי להיות קרוב אליה ידעתי עד כמה מצבה רע, היא הייתה צריכה לרכוש לעצמה את החופש הזה, להתרחק. הדבר היחיד שהצטערתי עליו כמו שלא הצטערתי על דבר מעולם, הוא שלא הייתי לצידה כשהייתה זקוקה לי.

“מה עם בריאנה?” שאלתי והעברתי את הנושא, נמאס לי לחשוב על הדברים שיכולתי לעשות ולא עשיתי.

“היא מטורפת,” דין ענה וצחק, “כאילו ממש מטורפת.” הדגיש את המילים מחדש, “אבל מקסימה בטירוף.”

הבנתי על מה הוא מדבר, גם לאיילין היו רגעים שבהם גרמה לי לפקפק בשפיות שלה.

“מה עם ליל? עדיין שונאת אותך?”

“אני חושב שכן. אולי אני מתאמץ יותר מדי וזה רק מרחיק אותה ממני.” נאנחתי, “בכל פעם שאני מסתכלת עליה אני מרגיש שהיא מסתירה ממני משהו, שהיא לא חושפת את כל הרגשות שלה כלפי…” צלצול הטלפון של דין עצר אותי מלהמשיך לחשוף את ליבי בפניו, הוא סימן לי לחכות וענה.

“כן הוא פה איתי,” אמר וישר הבנתי שמשהו לא בסדר, “נגיע כמה שיותר מהר.” הוסיף וניתק את השיחה, “זה היה לוק,” פנה אלי, “יש בעיה עם איילין.” המילים האלו הספיקו כדי לגרום לי לזנק מהספה בדירה שלו ולרוץ החוצה.

איזו בעיה יכלה להיות עם איילין? היא הלכה לישון מוקדם, בשעה שעזבתי את הביתה היא ישנה כמו תינוקת, כל כך שלווה ורגועה, הייתי בטוח שתמשיך בדרך הזו גם אם אקפוץ לדין לכמה שעות.

יכול להיות שטעיתי? אסור היה לי לעזוב אותה, היא הייתה מצוברחת כל היום, התרגלתי לזינוקי מצב הרוח שלה, הייתי בטוח שזה בגלל ההתנהגות שלי אמש ב’לבלס’, שהשתיקה שלה מתנקמת במילים הרבות שהוצאתי מפי תחת השפעה ארסית של אלכוהול.

 

שנאתי שהדרך ל’לבלס’ מהדירה של דין לוקחת כל כך הרבה זמן, כשלוק התקשר אליו, הוא לא הסביר מה בדיוק לא בסדר עם איילין, רק אמר שצריך לבוא לקחת אותה במהירות. לא הייתי צריך להיות גאון כדי להבין שהמצב קשור לאלכוהול, מה שלא הבנתי הוא מדוע איילין בחרה לברוח לפינה הזאת פעם נוספת, הייתי בטוח שאחרי הבוקר שבו לא הפסיקה להקיא היא הבינה שלשתות עד אובדן חושים זה לא פתרון התמודדות עם הדברים שהציקו לה, ובכל זאת, זאת הייתה מחשבה צבועה, אחרי הכל ליל אמש עשיתי את אותו הדבר.

הרגשתי בחילה נוראית מרוב דאגה, שלבי לא הכינה אותי לתפקיד הזה כראוי, אני לא הכנתי את עצמי לאכפתיות שלי כפי איילין כראוי. לא רציתי לאכזב אף אחת מהן ובכל זאת הרגשתי שאני מפספס משהו. כשאיילין עזבה, הייתי משוכנע שהצליחה לקבל את השקט שלה עם ההתחלה החדשה, הייתי בטוח שהמרחק מאביה ומהלחצים שלו הצליח לעשות את העבודה, שהיא נמצאת במקום שטוב לה, לא יכולתי לנחש עד כמה טעיתי. אולי מאות קילומטרים הפרידו בינה לבין שיקגו, אולי תקופת זמן של שנה וחצי הפרידה בין המוות של לייסי להווה – למרות הכל מצבה לא השתפר, וידעתי, שאם משהו רע קורה ב’לבלס’, האשמה עלי, שום פעם אכזבתי אותה, לא הייתי ליד כשהייתה זקוקה לבן אדם קרוב.

דין עצר מול כניסת המועדון, יצאתי מהרכב ולשמחתי הפעם השומרים לא הפכו את המשימה שלי להיכנס פנימה קשה כמו בליל אמש. המוזיקה פגעה באוזני במכה מהירה ומכאיבה, האורות המהבהבים סנוורו את עיני, הצעירים הגזימו עם תנועות הריקודים שלהם, אותה סצנה כמו אתמול, בקושי הצלחתי לשמוע את המחשבות של עצמי, הבומים החזקים חדרו אל תוך גופי וגרמו לליבי לרעוד בקצב שלהם. איילין הייתה אמורה להיות איפה שהוא בין החוגגים, המשימה למצוא אותה נראתה כמעט כבלתי אפשרית.

דין השיג אותי ונעמד לצידי, הוא חייג ללוק שהחליט שזה זמן טוב לא לענות. התפצלנו, הוא עלה לחפש אותה במעלה המדרגות בזמן שאני לקחתי על עצמי את הקומה התחתונה. דחפתי מרפקים במותניים של אנשים, נאבקתי על הדרך פנימה, הרגשתי זיעה זרה נמרחת על עורי, ראיתי בנות נמרחות על בנים בצורה זנותית ומבחילה, התפללתי שאיילין לא נמצאת בין הבנות האלו. חיפשתי אחר השיער הבלונדיני שלה ועיניה האפורות בזמן שנבלעתי בתוך עולם מועדונים שלא רציתי להיות חלק ממני, בחורות נדבקו אלי, משכו אותי להצטרף למקצב המלוכלך של מוזיקת הטראפ הרועמת. נאחזתי בפאניקה כשלא הצלחתי למצוא אותה, הרמתי את ראשי למעלה והבטתי על המרפסות שהשקיפו על הרחבה שבמרכזה עמדתי, לא היה לי ספק שאיילין לא למעלה, היא הייתה חייבת להיות איפה שהוא בסביבה, הרגשתי זאת בתוכי.

ניווטתי את עצמי אל הברים, הראשון היה ריק מנוכחותה, השני גם כן, כשהתקרבתי לשלישי עצרתי את עצמי, לא הבנתי מה קורה לבחורה המתוקה שפעם הכרתי.

היא הייתה על הבר, זזה לצלילי הרמיקס המחריש בצורה חסרת גבולות, הריקוד שלה, אם אפשר היה לקרוא לתנועות הוולגריות שלה ריקוד, הוא גרם לכל הגברים סביבה ללטוש בה מבטים מלוכלכים, והיא, היא פשוט רקדה כשבידה בקבוק וויסקי כמעט ריק, העיניים שלה היו סגורות והיא חייכה, לא מהחיוכים הביישניים שנהגה להסתיר ממני אלא חיוך של אושר אשר אותו לא הצלחתי להבין.

יצאתי למועדונים, ראיתי בנות שאיבדו שליטה על עצמן, רקדו על הבר, התפשטו, הובילו גברים אחריהן לשירותים, אף פעם לא האמנתי שאיילין, אותה נערה שהכרתי מגיל ארבע עשרה, תהפוך לאחת מהן. נכון, היא לא הובילה אף גבר לשירותים אבל היא כן אפשרה להם לצפות בה ולהכניס אותה לפנטזיות מלאות הזימה בראשם. הבגדים שלבשה היו סך הכל בד דק שלא כיסה את גופה כמו שהיה אמור לכסות, הקעקועים שקישטו את עור בטנה בצבצו דרך גופיית הבטן, אפילו לא היה לי מושג שהיא כיסתה את עצמה בציורים האלו, הבטן היה אזור שאותו לא הצלחתי לראות במהלך השהות שלי בביתה.

דחפתי את הקהל הבלתי רצוי אחורה ותפסתי את ידה, היא אפילו לא טרחה לפתוח את עיניה ולהביט מי נגע בגופה ללא רשותה, לא רציתי לחושב מה יכול היה לקרות לה אם לוק לא היה עובד הערב ומתקשר לעדכן אותנו שהיא יצאה משליטה.

“בחייך, תן לבחורה לחשוף קצת עור!” אחד הבחורים מאחורי צעק כשמשכתי את ידה של איילין וניסיתי למשוך את תשומת ליבה אלי, היא התעלמה ממני והמשיכה להזיז את האגן שלה ימין ושמאלה בצורה מחזורית. עזבתי אותה לכמה שניות רק כדי שאוכל לתקוע בפרצוף העלוב של הבחור אגרוף ממוטט, כאב חד פילח את כף היד שלי כשהתנגשה בלסת של הסוטה, הוא עף אחורה ונפל על הרצפה כשהבעת שוק על פניו. הבחורים מסביב פנו לתקוף אותי אבל עצרו כשראו את השומרים מתקרבים אלינו, קיבלתי אור ירוק להמשיך במשימת ‘חלץ את איילין’.

“ברבי!” צעקתי וניסיתי לגבור על הרמקולים שעמדו לא רחוק מאיתנו, היא לא שמעה אותי, המשיכה בשלה, הרימה את הבקבוק ולגמה ממנו עד הטיפה האחרונה. קיוויתי שהיא לא סיימה אותו לבד, איפה היה לוק לפני? מדוע אף אחד לא עצר אותה?

בלי ברירה עטפתי את רגליה בידי ומשכתי אותה למטה, היא התהפכה קדימה אך תפסתי את שאר גופה לפני שהספיקה לפגוע ברצפה, רק כשהרגישה בשינוי מצבה הקיצוני העיזה לפתוח את עיניה ולהביט בי. היא הופתעה מהנוכחות שלי אבל התעלמה ממנה. היא התיישרה והניחה את הבקבוק הריק על הבר ולפני שהספקתי לומר מילה החלה להתקרב אל עבר רחבת הריקודים, אני הייתי רוח, אף אחד בשבילה. ההליכה שלה הייתה עקומה, היא תפסה את שיערה הסבוך וניסתה ליישר אותו בעזרת אצבעותיה, לא הבנתי מה קורה לה, מה עובר בתוכה, היא הייתה במרחק שנות אור מהמציאות.

השגתי אותה כרכתי את זרועותיי סביבה, בעדינות ניתקתי אותה מהקרקע, נשאתי אותה אל עבר הדלת הראשונה שראיתי, שבמקרה היו שירותי הנשים. כמה בנות זעמו במיוחד כשעקפתי את מקומן בתור ונכנסתי פנימה.       נעלתי את הדלת והנחתי את איילין בחזרה על הרצפה.     היא מעדה אחורה ודפקה את ראשה בקיר, מה שלא הזיז לה במיוחד. המודעות שלה הייתה במצב מעורפל ברמה קיצונית, חיוך מטמטם חושים מרוח על פניה האדומות אך הבעת עיניה ריקה וחלולה, אם רק הייתי נשאר בבית, כל זה לא היה קורה.

התעלמתי מהדפיקות בדלת מהצד השני והתקרבתי אל איילין, “מה קורה לך?” שאלתי אותה, אור הפלורסנט המעומעם האיר את תמונת פניה האומללות. ראיתי כאב, ראיתי צער, יגון, בהלה, חרדה, היא הייתה שבורה, מרוסקת מבפנים, שום זכר לאושר שהיה שם בזמן שרקדה על הבר.

“מה העניין?” צחקקה בטיפשות, “לא נהנת מהמופע? רוצה הופעה פרטית?” שאלה והביטה בי בצורה שיכלה להרוג אותי, כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה שנאה.

“ברבי, אני רוצה לעזור לך. תגידי לי מה לא בסדר, אני אעשה הכל כדי להקל עלייך.” צמצמתי את המרחק בינינו, הייתי נואש להבין מה היא שומרת בפנים.

“אתה לא רוצה לעזור לי, אתה רוצה אותי, יש הבדל.” מלמלה ומשכה באפה, היא הרימה את זרועה וניגבה אותו הלוך ושוב, היא שתקה כמה שניות ואז עיקלה את שפתיה לחיוך, “אתה יודע מה?” שאלה והתקרבה אלי עוד יותר, “אתה יכול לקחת אותי. אני ריקה אבל אני עדיין אני, ואותי אתה רוצה, לא?” דיברה בחוסר הגיון ולפני שהספקתי להבין מה קורה התנפלה עלי עם שפתיה, היא נישקה אותי בחוסר רכות ואגרסיביות, בכניעות, כאילו נגעלת מהמגע שלי, המצב היה היה כל כך שגוי. רציתי אותה, אבל לא כך, לא כשהטעם היחיד שאני מרגיש הוא אלכוהול והרגשות היחידים שלה כלפי הם שנאה. דחפתי אותה אחורה ממני בתקיפות, לא הכרתי את הבחורה מולי, זאת לא הייתה איילין.

היא הביטה בי בזעזוע כשהתנגשה בקיר האחורי בפעם השנייה, ואם חשבתי שמבטה הקודם יכול להרוג אותי אז טעיתי, ההבעה החדשה על פניה מוטטה אותה, היא הייתה כל כך רחוקה ממני, מעצמה. “מה קורה, מתוקי? עכשיו כשקיבלת אותי נמאס לך, שוב פעם?” צחקה והתקרבה אלי למרות המבט המבהיר ששלחתי אליה, לא רציתי קרבה מהסוג הזה כשהיא במצב כזה נורא.

היא תפסה את אבזם החגורה שלי וניסתה לשחרר אותה, הידיים שלה היו קפואות כקרח ועיניה לא נותקו משלי אפילו לא לשנייה, לא הייתה בהן שום חיבה כלפי, היא האמינה שהיא פוגעת בי מבלי להבין שהיא פוגעת בעצמה, הדרך שלה לברוח הובילה אותה למקומות לא נכונים.

צעקתי עליה להפסיק ושתעזוב אותי, לא הייתי צריך לחזור על המילים שלי פעמיים. היא ניתקה את האחיזה בי, “אתה יכול ללכת להזדיין.” אמרה ועקפה אותי, בתנועה מסורבלת וכמעט בלתי אפשרית פתחה את מנעול הדלת, נהר של בנות נכנס פנימה והתחיל לקלל אותי בזמן שאיילין חזרה אל תוך המועדון, לא יכולתי לאפשר לעצמי לאבד אותה. התנצלתי בפני הבנות ורצתי אחרי איילין שבקושי עמדה על הרגליים, היא נשענה על אנשים, מעדה עליהם, דחפה אותם בפראות הצידה. הדרך שבה החזיקה את ראשה כאילו כל רגע עומד ליפול היה סימן לא טוב, לא ידעתי כמה רעל הכניסה לעצמה ואם היא נמצאת בסכנה. בדרך פלא היא מלאה את הדרך החוצה, שמרתי ממנה מרחק, לא רציתי להפחיד אותה ולגרום לה להיעלם משדה הראייה שלי לגמרי, האמנתי וקיוויתי שאוויר נקי יגרום לה להרגיש יותר טוב.         לטישת המבטים של הממתינים בתור להיכנס פנימה היו תופעה ששנאתי, הם הביטו באיילין בתור המופע המרכזי של הערב, אטרקציה חינמית, עוד בחורה שאיבדה את הראש כתוצאה משתייה מופרזת, לאף אחד מהם לא היה מושג שהיא איבדה הרבה יותר. הייתי בטוח שהיא תעצור ותנוח ולפני שהספקתי להגיע אליה היא ירדה אל הכביש מבלי להביט אם יש רכב קרוב, והיה.

חריקת הבלמים החרישה את אוזני וגרמה ללב שלי לצנוח למטה, הנהג עצר במרחק סנטימטרים ספורים ממנה בזעזוע, איילין נבהלה והטיחה את אגרופיה במכסה המנוע ויצרה גומות זעירות שעצבנו את הנהג במיוחד. הוא הוריד את החגורה ויצא החוצה כדי לברר מה קורה, ירדתי אל הכביש וסימנתי לו להתרחק, שהיא לא מרגישה בסדר, ראיתי שמשהו לא טוב קורה בתוכה, היא החווירה ובית החזה שלה עלה וירד במהירות ענקית, כל גופה רעד. היא השעינה את ידיה על הרכב, העמידה שלה לא הייתה יציבה.

“ברבי?” התקרבתי אליה והנחתי בעדינות את ידי על גבה, היא לא הגיבה, רק התנשמה בכבדות, “בואי ניקח אותך לבית חולים, בסדר?” הקול שלי היה רגוע למרות שבתוכי התחולל בלגן חסר גבולות, היא לא זזה, “שום בתי חולים.” ניסתה להישמע מאיימת,

“הם יעזרו לך להרגיש טוב יותר.” ניסיתי לעודד אותה, היא הנהנה בהבנה ודחפה את עצמה מהרכב, היא החזיקה את עצמה בעמידה מספר שניות ואז בלי שום אזהרה מוקדמת התמוטטה. התגובה שלי לא הייתה מספיק מהירה, הגוף שלה צנח על האספלט הקר וראשה התנגש בו, עיניה נסגרו והיא לא הסגירה שום סימני חיים.

אנשים התחילו לצעוק ולהתקהל מסביבנו, צעקתי אליה, ניסיתי להעיר אותה, היא לא הגיבה לא לקולי ולא לניעורים החדים שלי. לוק הופיעה מבעד לדלתות הכניסה ורץ אלינו, השומרים פיזרו את ההמולה, צעקתי להם שיזמינו אמבולנס במהירות. החל מאותו רגע נכנסתי לערפל, לוק לא הצליח למצוא דופק, הוא אמר שיכול להיות סיכוי שהוא עדיין נמצא אבל חלש מדי, כשלא מצא סימני נשימה התחיל לבצע החייאה, עמדתי בצד משותק, לא האמנתי שזה באמת קורה, הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סרט אימה, בתוך סיוט, שאלו לא החיים האמיתיים ובכל רגע אתעורר ואנשום לרווחה, אבל זה לא קרה. איילין לא הגיבה ואני התחלתי לדמוע כמו גבר חלש ורכרוכי, היא שכבה שם חסרת סימני חיים ולא יכולתי לעשות שום דבר כדי לעזור לה, אכזבתי אותה, השארתי אותה לבד פעם נוספת והיא הובילה את עצמה לתהום שבלעה אותה, יכולתי למנוע זאת, יכולתי להיות לצידה ולהיות אוזן הקשבת שלה, אם הייתה מספר לי מה הורס אותה מבפנים שום דבר מזה לא היה קורה.

האנשים שצעקו מסביב, קולות הבכי, ההלם, הרעש שהגיע מתוך המועדון, כל הצלילים האלו טשטשו את ראשי, רק קולות הסירנות של ניידת טיפול הנמרץ המתקרבת הצליחה להחזיר אותי בחזרה. הפרמדיקים רכנו מעליה וחיפשו אחר דופק, התפללתי שלא מאוחר מדי, שהיא עדיין בחיים.

הם חיברו אליה מכשירים והעמיסו אותה על אלונקה ותוך דקות ספורות לקחו אותה ממני.

“אנחנו נוסעים אחריהם.” לוק התקרב אלי בהבעת פנים מזועזעת, הוא עזר לה עד שהפרמדיקים הגיעו אבל עדיין הרגשתי צורך לחטיף לו, “למה לא עצרת אותה?!” צעקתי עליו ותקפתי אותו מול כולם, המכה שלי הצליחה לזעזע אותו אך לא להפיל אותו, הוא לא תקף אותי בחזרה, והצטערתי על כך, רציתי להרגיש את הכאב שהגיע לי. “אנחנו נוסעים אחריהם.” חזר על המילים שלו והתעלם מהגבה המדממת שלו, “אנחנו נוסעים אחריהם.” זאת הייתה הפעם השלישית, הרגשתי כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה מה שאנחנו עושים. הוא משך אותי אל תוך החנייה והתקרב לרכב הונדה שעמד בנקודה החשוכה ביותר, “דין,” מילמלתי, לא ידעתי איפה הוא.

“הוא יהיה בעקבותינו.” חוק אמר ונכנס אל תוך הרכב, פניתי לעשות את אותו הדבר אך הגוף שלי עצר אותי, בחילה נוראית תקפה את בטני וגרמה לי להקיא, הרגשתי שאני קרוב להתמוטטות, ללא שום ספק, זה היה הלילה הגרוע בחיי.

 

☼☼☼

“אני נורא מצטער, היא לא שרדה את הניתוח.”  זאת הייתה הבשורה המרה שהרופא הודיעה לאישה שישבה לא רחוק מאיתנו, חדר ההמתנה היה כל כך ששקט שיכולנו לשמוע הכל.

בריאנה פרצה בבכי ביחד עם האישה המבוגרת שזה עתה איבדה את אימה בניתוח להחלפת מפרק, ג’ני הידקה את אחיזתה בארוס שלה וסגרה את עיניה, מריה, הבחורה החדשה נשאה תפילה והצטלבה, לוק התהלך בעצבנות מקצהו האחד של החדר לשני במחזוריות ודין ניסה להרגיע את בריאנה.

חלפה כמעט שעה מאז שהעבירו את איילין דרך דלתות חדר המיון ואף אחד לא טרח לעדכן אותנו מה מצבה. קמתי מהכיסא וניגשתי שוב אל עמדת האחיות שעמדה לא רחוק מאיתנו, “אדוני,” הבחורה הצעירה הסתכלה עלי בחריפות כשהבחינה בי מתקדם לעברה בפעם השנייה בחמש הדקות האחרונות, “אמרתי לך כי אעדכן אותך ברגע שאקבל מידע על מצבה.” אמרה בקולה הצרוד שהסגיר את ההרגל המגונה שלה לעשן.

“אני צריך לדעת מה קורה איתה.” אמרתי והשענתי את גופי על הדלפק, לא הייתי מוכן לזוז מבלי לקבל תשובה.

“אתה תדע, בקרוב.” הבטיחה לי בפעם המי יודע כמה, אותן מילים שחזרה עליהן כשניגשתי אליה קודם. לא יכולתי להמשיך לשבת בשקט או לשבת בכלל.

“בבקשה,” התחננתי, ידעתי שהיא בחיים, אילולא לא הייתה, אחד הרופאים היה ניגש אלינו כמו שניגש לאישה המבוגרת שסרגה גרביים חורפיות בזמן שאימה נותחה, הוא היה אומר לנו שעשה את כל המאמצים בכדי להציל אותה אבל הם כשלו ואנחנו היינו מסרבים להאמין שאיילין איננה יותר כי עולם ללא איילין בתוכו הוא לא עולם נכון.

כולם היו מתחילים לבכות, אפילו לוק ודין, ואני? אני הייתי צועק על הרופא שהוא לא עשה מספיק בכדי לשמר את החיים השברירים שלה ואולי אפילו מכה אותו בגלל שהאגרסיביות שלי חגגה בתוכי וכל הרגשות; הכעס, האכזבה והבהלה היו חומקים החוצה ומתנקזים לכוח פיזי שהייתי מוציא על הבן אדם שעמד מולי. אבל זה לא קרה, והתפללי בכל ליבי שזה לא יקרה.

“אדוני, אם לא תתרחק אאלץ לקרוא לאבטחה ולבקש שיוציאו אותך להמתין בחוץ.” זאת לא הייתה האזהרה הראשונה שלה ולפי תחושת הבטן שלי, גם לא האחרונה. איבדתי עשתונות ודפקתי בעצבנות את אגרופי על הדלפק, האחות קפצה בכיסא שלה בבהלה ושלחה לעברי מבט מאיים וחמור, סובבתי אליה את גבי וראיתי את כל הנוכחים בחדר ההמתנה מסתכלים עלי, חלק ברחמים, חלק בכעס וחלק בהאשמה. שחררתי את אגרופי באיטיות ובנשימות עמוקות הכנסתי חמצן אל תוך הריאות שלי.

לא יכולתי לשכנע את עצמי לחזור לכורסאות החורקות ולא יכולתי להישאר במקום שבו עמדתי, ידעתי שלא משנה לאן אלך ההרגשה המבחילה שלי לא תשתפר והלב שלי לא יאט את קצבו. יצאתי החוצה, אל האוויר הנקי וחסר ריח הניקיון והתרופות שעמד בתוך המיון. ניסיתי להבין כיצד אפשרתי לאירועים להתגלגל בצורה שכזאת, איך לא קראתי את הסימנים שמשהו אצל איילין לא בסדר, איך השארתי אותה לבד אחרי שהבטחתי לא לעשות זאת שוב לעולם? אם היא לא תצא מזה, אם הנזק שנגרם לה בלתי הפיך, זאת תהיה אשמתי, איך אוכל להסתכל למשפחה שלה בעיניים, לשלבי, ואגיד להם שאכזבתי אותם, את איילין?

חייגתי אל שלבי וכמו תמיד, בזמן שבהם הייתי צריך אותה יותר מכל דבר אחר, היא לא הייתה זמינה. השארתי הודעה קולית וביקשתי ממנה לחזור אלי ברגע הראשון שתשמע את ההודעה, הרהרתי הרבה. לא ידעתי אם להתקשר למשפחה שלה או שמא האחות עשתה זאת כבר, ואם לא, מה אומר להם? הילדה הקטנה שלכם הרעילה את עצמה ונמצאת בטיפול נמרץ? הסתובבתי לרגע וההרס העצמי שלה כמעט הצליח לשים קץ לחייה?

לא. לא הייתי מוכן לדבר איתם, לא לפני שאדע מה מצבה.

המחשבה שברגעים אלו היא נלחמת על חייה קטלה אותי, זה לא היה אמור להיות כך, היא כבר כמעט נהרגה בתאונה ההיא, מדוע זה קורה לה בפעם השנייה? את מי היא הרגיזה שם למעלה שמנסה לקחת אותה מהחיים על פני כדור הארץ?

אף פעם לא הייתי אדם מאמין במיוחד, אולי פעם, כשהייתי ילד קטן, ההורים שלי היו מכריחים אותי לבקר איתם בכנסייה בכל יום ראשון, וגם כשנאלצתי להתפלל לאלוהים לא ידעתי אם אני מאמין בו. לא פעם שאלתי את עצמי לאחר המוות של אימי איזה מן אל מסוגל לקחת אימא מילד ולהשאיר אותו לבד, איזה מן אל קוטף את אלו שהאמינו בו בכל ליבם ולא עשו דבר רע לאף אחד.

אמונה הייתה עבורי שאלה אחת גדולה מאז ומתמיד, אף פעם לא התעמקתי בנושא הזה, מי ברא את העולם, אכלס אותו בבני אדם ולאחר מכן שלף אותם אחד אחרי השני. הפסקתי ללכת לכנסייה אחרי המוות של אימא שלי, כך גם אבי. שנינו כעסנו על אלוהים על כך שלקח מאיתנו אדם כה קרוב ואהוב, אישה שלא הגיעה לה לסבול במשך כל כך הרבה זמן, עד הנשימה האחרונה שלה. כשאמא חדלה להתקיים נוצר קרע בלתי מעורער ביני לבין כל ישות רוחנית כלשהי שהייתה או לא הייתה קיימת ביקום הזה, היא הלכה מוקדם מדי וכך גם לייסי, אחותה של איילין, היא הייתה אחת הנשים הטובות ביותר שאי פעם הכרתי, היא הייתה אדם הקרוב ביותר לאיילין, היא עזרה לה כל חייה, גידלה אותה, הגנה עליה ותפסה מקום גדול בליבה, המוות שלה היה הוכחה נוספת עד כמה לא צודק העולם.

אסור היה לאיילין להתווסף לרשימה הזאת. לראשונה מזה שנים פניתי לישות העליונה שפקפקתי בקיומה, התחננתי בפניה שלא תגזור את אותו גזר הדין לאיילין, זמנה ללכת מוקדם מדי, היא סך הכל ילדה, בת תשע עשרה סך הכל.

“תומאס?” הקול החדש של הבחורה החדשה הגיע מאחורי אחרי אלוהים יודע כמה זמן שנשענתי על מעקה הברזלים, מבלי שתגיד מילה נוספת סובבתי את גופי והובלתי אותו חזרה אל חדר ההמתנה. החבורה כולה עמדה על הרגליים כשנכנסתי, רופא מבוגר דיבר עם האחות מעבר לדלפק, “הוא אלינו.” בריאנה אמרה כשהתקרבתי אליה ואל דין, היא תפסה את ידי ואחזה בה בחוזקה בזמן שהרופא התקרב אלינו, “איילין גריימס?” שאל ונעצר מול חצי המעל שבנינו באופן לא מכוון, הנהנו, הרגשתי שעוד רגע אני בעצמי אצטרך טיפול רפואי ופינוי לטיפול נמרץ, מערכות הגוף שלי היו במרחק קטן מקריסה מוחלטת.

“אתם משפחה או חברים?” הביט עלינו.

אף אחד לא בחר באפשרות השנייה, איילין הייתה המשפחה שלנו.

“טוב, אז ככה. המצב שלה לא פשוט,” נאנח, “היא הגיעה עם הרעלה משולבת של אלכוהול וסמים, אנחנו מריצים בדיקות כדי לברר מה בדיוק היא לקחה, אבל מה שזה לא יהיה, החומר גרם לגופה לקרוס, מנת יתר, היא חווה הפרעות בקצב הלב אך הצלחנו לעצור אותן, כרגע ליבה חלש אבל פועל וזה הכי חשוב. עשינו לה שטיפת קיבה בנוסף להכל וצילומים נוירולוגים, כרגע היא מונשמת ומורדמת, נוכל לדעת אם נגרם נזק נוסף כשנוציא אותה מהקומה.” הסביר, היא חיה, זה כבר דבר טוב, הרגשתי הקלה עצומה ובכל זאת ידעתי שהסיפור עוד לא נגמר.

“כמה זמן היא הולכת להישאר ללא הכרה?” ג’ני שאלה ברעד.

“כל עוד חייה בסכנה, אנחנו צריכים קודם כל לוודא שפעילות הלב והמוח שלה לא נפגעה ולהיות בטוחים כי גופה יצליח להמשיך לתפקד כראוי כשנעורר אותה, כרגע המצב שלה קריטי, היממה הקרובה היא זאת שתקבע אם היא תהיה בסדר או לא.”  הרופא אמר, “ניסינו ליצור קשר עם איש הקשר למקרי חירום שלה אך לא הצלחנו, אתם מכירים דרך כלשהי להגיע אליה?”  שאל והביט במשך הטאבלט שבידו, ידעתי שהוא מתכוון ללייסי.

“לייסי נהרגה לפני כמעט שנתיים.” אמרתי בשקט.

“אנחנו ניצור קשר עם המשפחה שלה.” דין הוסיף.

“מיס גריימס הולכת להישאר הלילה ומחר בטיפול נמרץ, אתם יכולים ללכת, במקרה ויהיה שינוי במצבה בית החולים יצור אתכם קשר.” הרופא אמר והתרחק מאיתנו,

“מי זאת לייסי?” בריאנה שאלה ברגע שנותרנו לבד, הסתכלתי עלילה בבלבול, איילין לא סיפרה לה על אחותה ועל התאונה?

דין הסתכל עלי בחריפות, הייתה לי תחושה שפלטתי משהו שלא הייתי אמור, הוא הנהן בראשו לשלילה כשרציתי לענות על השאלה של בריאנה, היא הסתירה זאת בסוד?

“דין?” היא קלטה את התנועה שלצידה והסתובבה אליו, “מי נהרגה לפני שנתיים?” שאלה והעבירה את מבטה על כל אחד מהנוכחים, רק אני ודין ידענו את התשובה, ולפי הסימנים שלו, היינו אמורים לשמור עליה בסוד.

“אני אגלה גם אם לא תספרו לי.” אמרה בקול נוקשה וקר.

“לייסי הייתה אחותה, הן היו בלתי נפרדות, לפני כמעט שנתיים הן עברו תאונת דרכים קשה מאוד, רק איילין שרדה.” אמרתי.

“אחי!” דין קרא לי בכעס, “היא לא רצתה שאף אחד ידע!” הוסיף, “אתה ידעת?!” בריאנה התנפלה על דין ודחפה אותו אחורה, “ידעת שהחברה הכי טובה שלי איבדה בן אדם קרוב אליה והסתרת זאת ממני?!” הפעם הייתה זאת היא שכעסה והרימה אתה הקול.

אולי פתחתי תיבת פנדורה, אולי חשפתי סוד שאיילין רצתה לשמור, אבל לא היה אכפת לי, אי אפשר לשמור דבר כזה בסוד, אולי אם הייתה משתפת את החברות שלה בסיפור כל זה לא היה קורה והיא לא הייתה מגיע לבית החולים בגלל מנת יתר שיכולה להרוס לה את החיים ולקחת אותם.

“תפסיקו,” מריה הפרידה בין דין ובריאנה, “זה לא משנה מה קרה בעבר ומה היא הסתירה מאיתנו, מה שחשוב עכשיו זה לתמוך בה, גם אם מרחוק, היא לא הייתה רוצה שתריבו, תבררו את היחסים שלכם אחרי שהיא תצא מכלל סכנה.” ג’ני הייתה כנראה האדם היחיד בחדר עם היגיון בריא, המילים שלה הצליחו להגיע אל דין ובריאנה והם הפסיקו להתווכח, עם זאת, מבט הכעס והאכזבה בעיניהם לא נעלם לשום מקום.

“תומאס, אתה יכול ליצור קשר עם המשפחה שלה?” ארוסה של ג’ני, שאת שמו עדיין לא ידעתי, פנה אלי. הנהנתי בחיוב למרות שלא רציתי להיות הבחור עם החדשות הרעות, האחים של איילין אף פעם לא באמת אהבו אותי, הייתה לי תחושה תמידית שהם שנאו את הקרבה שלי אליה, להיות זה שאומר להם שאחותם הקטנה מאושפזת בגלל מנת יתר רק יגרום להם לשנוא אותי עוד יותר. הוצאתי את הנייד מכיסי והתרחקתי מהחבורה, הכנסתי את המספרים של אנדרו ומייסון אל תוך זיכרון הטלפון ביחד עם כל שאר המספרים ששלבי השאירה על המקרר, תהיתי למי מהם כדי לצלצל. השם הראשון שהופיעה היה אנדרו, חייגתי ברעד.

אחרי שמונה צלצולים זכיתי למנעה, השעה בשיקגו הייתה קרובה לארבע בלילה, “הלו?” הקול של אנדרו היה ישנוני, תחושת דז’ה וו נוספת עברה עלי כשנזכרתי בשיחה שלי אל דין בלילה שבו בריאנה ואיילין השתכרו.

“אנדרו? מדבר תומאס סמית’, אני מתקשר בקשר לאיילין.” אמרתי בנשימה כבדה וקול רועד ומפוחד.

“ליל? מה קורה איתה?” קולו הרצין ויכולתי לשמוע את גופו מתנתק מהמיטה במהירות.

לקחתי נשימה ארוכה, “היא נמצאת בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ.”

“אלוהים אדירים, מה קרה?” צעק אל תוך הטלפון והחריש את אוזני, איך אסביר לו?

“היא..” פתחתי את פי, “היא עברה הרעלת אלכוהול ולקחה מנת יתר.” בקושי הצלחתי להוציא את המילים החוצה.

“אני אעלה על טיסה בשעה הקרובה,” מלמל בחרדה, “היא בסדר?”

“מורדמת ומונשמת.” לחשתי.

“תעדכן אותי בכל שינוי, אנסה להגיע כמה שיותר מהר.” אמר וניתק את השיחה מבלי להשחיל מילה נוספת.

חזרתי אל החבורה, הם החליטו שהדרך הכי טובה היא לעשות משמרות, אני מצדי, לא התכוונתי לעזוב את בית החולים אפילו לא לרגע. ג’ני, ארוסה ומריה אמרו שיחזרו בבוקר, דין נזכר ששכח לנעול את הדלת לדירתו ובריאנה הודיעה שהיא נשארת עד שאיילין מתעוררת. נשארתי עם בריאנה והפרצוץ החמוץ שלה, היא לא הפסיקה לכעוס על דין בגלל שלא סיפר לה על לייסי והתאונה, היא כיוונה את כל האשמה עליו בגלל שקשה לבוא בטענות לבחורה בקומה, חלקתי איתה את אותה ההרגשה המגעילה, כשמסתירים ממך משהו ואתה יודע זאת, רק לא יכול לברר מה בדיוק. לגלות דבר כזה אחרי שנה וחצי של חברות צמודה זאת מכה מטלטלת, לגלות על זה מבן אדם אחר שחשף את הסוד לא מרצון זאת בעיטה לפרצוף, הרגשה כואבת ומתסכלת.   הבנתי מדוע איילין לא שיתפה את מה שקורה אצלה בפנים איתי, לי ולה הייתה היסטוריה, מה שלא הבנתי זה מדוע היא הסתירה את עצמה מהחברות הטובות שלה.

“היא הייתה במצב רע,” בריאנה נאנחה והושיטה לי כוס קפה חמה מהמכונות בהמשך המסדרון, הודיתי לה, קצת קפאין היה יכול לעזור לי באותו רגע, “בארוחת הצהריים שלנו,” המשיכה והתיישבה לידי, “הגוף שלה רעד, היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים, היא עזבה לפני שאכלה מהקינוח  אחרון שלנו.”

“היא אוהבת קינוחים.” אמרתי ונזכרתי בכל אותם המתוקים ושאני והיא חלקנו, בין אם זה בבית או במסעדות, הבחורה הייתה מכורה לסוכר ברמה מסוכנת, תמיד התבדחנו על כך שיום אחד היא תתעורר ותמצא את עצמה במכון גמילה מסוכרים, לעזוב מבלי לטעום קינוח לא נשמע כמוה.

“ראיתי שמשהו לא בסדר איתה, היא מעולם לא הייתה כל כך חיוורת,” הקול של בריאנה נשבר יחד איתה, “לא הייתי צריכה לתת לה ללכת מבלי לברר מה קרה, אולי אם הייתי לוחצת עליה מספיק כל זה לא היה קורה.”  דמעות התגלגלו במורד לחייה, ופעם נוספת, הבנתי מה היא מרגישה. היא האשימה את עצמה בזמן שאני האשמתי את עצמי, יכולנו למנוע את מה שקרה, יכולנו לספק לה עזרה, לתמוך בה, לעודד אותה ובמקום זאת היא שוכבת אי שם בחדר קר עם מכונה שנושמת בשבילה ונלחמת על החיים השבריריים שלה בפעם השנייה בחייה.

“היא לא יכולה לא לצאת מזה.” אמרתי וניסיתי להישמע כמה שיותר משוכנע, הרופא אמר שזה תלוי בה, היא אמורה להילחם עד הסוף, לא משנה כמה רעים לה החיים על פני כדור הארץ, זאת לא הדרך הנכונה לסיים אותם.

“תספר לי על לייסי.” ביקשה ממני בריאנה כשסיימה לשתות את הקפה שלה.

“היא הייתה גדולה מאיילין בעשר שנים ועדיין השתיים היו החברות הכי טובות, בחורה נבונה עם לב טוב.” אמרתי ונזכרתי בכל הפעמים שבהם חילצה את איילין ממצבים מסובכים, “הן היו ממש דומות אחת לשנייה למרות הפרש השנים.” הוספתי, “שתיהן בלונדיניות, שתיהן עם חיוך מרהיב ועיניים בהירות שגרמו להרבה אנשים להתעכב ולהעמיק בהן מבט.”

“יש לך תמונה שלה?” שאלה. הוצאתי את הטלפון ונכנסתי לפרופיל הישן של לייסי בפייסבוק, שאותו אף אחד לא מחק עדיין, הושטתי את המכשיר לבריאנה, היא לקחה אותו ובחנה את התמונה של הבחורה המחייכת למצלמה, “היא כל כך יפה.” לחשה והחלה לדפדף בשאר התמונות, החיוך שלה הופיע בכל תמונה, האושר שלה היה משהו שהיא לא ניסתה להסתיר, הוא קרן ממנה החוצה, מבלי להגזים, לייסי הייתה אחת הנשים המאושרות ביותר בחיי שפגשתי, היא תמיד צחקה ושמחה, שמרה על שלוות נפש גם במצבים מורכבים ולעולם לא הסגירה סימנים לכך שמשהו לא בסדר.

“אני לא מאמינה שהיא לא סיפרה לי עליה, למה שתסתיר זאת?” קולה של בריאנה היה מיוגע ומתוסכל, היא הושיטה לי בחזרה את הטלפון.

“אני לא יודע, אולי ניסתה להשאיר את העבר במקום שאליו הוא שייך.” שיערתי, הסבר הגיוני אחר לא עלה במוחי.

“איך זה קרה?”

“הן נסעו ליד ‘צ’רי היל וודס’ בלילה גשום, נהג טס במהירות של מאה חמישים קילומטר בלי אורות והתנגש בהן.” אמרתי ונזכרתי בתמונות שהופיעו בחדשות כמה ימים לאחר התאונה, הרכב שלהן נהרס לגמרי, החלקים שלו היו מפוזרים ברדיוס ענקי, “לייסי נהרגה במקום, איילין שכבה מורדמת בבית החולים במשך שבועיים בטיפול נמרץ עם פגיעות קריטיות ושוחררה אחר חודש וחצי.”

“אז המצב הזה מוכר לך?”

“הייתי מחוץ לגבולות ארצות הברית כשזה קרה, בדבלין. כשחזרתי להלוויה של לייסי איילין עדיין הייתה מחוסרת הכרה, הלכתי לבית החולים לבקר אותה מספר פעמים אבל המשפחה שלה ביקשה להניח להם להתמודד עם המצב בלי הפרעה חיצונית, וכאשר איילין התעוררה היא לא רצתה לראות אף אחד, בטח שלא אותי.” נאנחתי בכבדות, כאב התפשט בגופי ביחד עם הזיכרון הרע והישן.

“מה עשית שגרם לה לשנוא אותך?”

“נפרדתי ממנה.” עניתי.

“בגלל שהפסקת לאהוב אותה?” בריאנה הביטה בי בעיניה הכהות והצמאות למידע.

“בגלל שפחדתי מההשפעה שלה עלי.” נענעתי בראשי וביטלתי את דבריה, להפסיק לאהוב את איילין זה כמו להפסיק לנשום, כמעט בלתי אפשרי. במשך חודשים שכנעתי את עצמי שהקשר שלנו היה טוב מדי מכדי להיות מציאותי, המצב רוח שלי היה תלוי אך ורק באיילין, יום רק היה עבורי יום שלא ראיתי אותה, שמחה עבורי הייתה הצצה מהירה בחיוך עוצר הנשימה שלה, הפכתי להיות תלוי בבחורה הזאת וזה הפחיד אותי עד מוות, ידעתי שיום אחד היא תרסק את ליבי ואז לא יישאר ממני כלום, היא תלך ואני אשאר, אז הקדמתי תרופה למכה ונפרדתי ממנה, פגעתי בה וגרמתי לכל האמון שלה בי להתפוגג, חשבתי שאני מציל את שנינו משיברון לב עתידי בזמן שמה שעשיתי היה בעצם להרוס אותה ולהכאיב לה. הייתי מטומטם, אסור היה לי לשחרר אותה, עדיף שהייתי נשאר בכלא התלותיות שלה אחד בשני ויום אחד סופג את המכה במקומה. התנהגתי כמו פחדן ועל זה איילין משלמת את המחיר.

“אל תיפגע, אבל זאת הסיבה הכי דפוקה לפרידה ששמעתי עליה, אין פלא שהיא כל כך כועסת עלייך. אם באמת היה אכפת לך ממנה היית אמור לשים את האושר שלה במדרגה אחת מעל שלך.” אמרה כאילו מבינה עניין.

“התנהגתי בטיפשות, השתניתי.”

“ובכן, אני לא מכירה את הבן אדם שהיית אז, אבל אני כן רואה איזה מן בחור אתה עכשיו, ובין אם אתה רואה את זה או לא, לאיילין כן אכפת ממך למרות שלא נראה כי מגיע לך במיוחד.” אמרה בקול קשה.

“לא אכפת לה ממני.” מחיתי, איילין שנאה אותי.

“זאת הבעיה בכם, הגברים, אין לכם מושג איך לקרוא נשים וכיצד להתנהג איתן.” חיוך זעיר עלה על פניה ומחק מרירותה, “היא מנסה לשכנע את עצמה שהיא עדיין שונאת אותה, ואם אתה באמת מכיר אותה טוב…”

“תחזור על שקר כמה פעמים ותתחיל להאמין בו בעצמך.” קטעתי את דבריה, אלוהים יודע איך המשפט הקודר הזה הפך למוטו של חייה, היא באמת ניסתה לגרום לעצמה להאמין שהיא עדיין שונאת אותי?

“בדיוק.” בריאנה הסכימה, “אני לא מכירה את איילין הרבה זמן כמוך, אבל אני יודעת שהיא מסוגלת לסלוח לבני אדם רק כדי שיישארו בחיים שלה, אני כמעט בטוחה שזה המצב איתך.”

הרהרתי על המילים שלה וראיתי את ההיגיון שעומד מאחוריהן.

“אתה חייב לעבוד מחדש על האמון ביניכם.” בריאנה הוסיפה והשעינה את ראשה אחורה.

“אני יודע.” הסכמתי איתה. אולי לא הערכתי את הבחורה כמו שצריך, לבריאנה הייתה חוכמה נסתרת שלהרבה בנות בגילה לא, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם היא מדברת מניסיון אישי.

“אם ליל הייתה יודעת שאני מדברת איתך עליה היא הייתה חונקת אותי. אני מקווה שהיא תהיה בסדר.” לחשה והצמידה את ברכיה לחזה שלה, ידיה עטפו את רגליה והיא השעינה את ראשה עליהם.

“היא תהיה.” אמרתי בקול הבטוח ביותר שהצלחתי להפיק מגרוני, “ואת לא צריכה לכעוס על דין.”

אף אחד מאיתנו לא אמר מילה לאחר מכן.

הזמן עבר באיטיות מייגעת, אנשים נכנסנו ויצאו מחדר ההמתנה, חלקם עם חדשות טובות וחלקם לא. קולות הבכי ברקע הפכו לדבר רגיל שהצלחתי להתעלם ממנו, ידעתי שאם אהיה קשוב אליהם אגרר אל תוך עומק הכאב והצער, מה שלא הייתי מוכן אליו. איילין עמדה להיות בסדר, לא הייתה שום דרך אחרת.

לקראת הבוקר דין הגיע עם אוכל וספלי קפה גדולים שאני ובריאנה התנפלנו עליהם כמו חיות שלא הכניסו מזון לתוכם במשך ימים. ההרגשה הכללית שלי המשיך להיות נוראית, בין אם אכלתי או לא בחילה חגגה בבטן שלי וכאב הלם בראשי ללא רחמים, למרות הקפאין הרגשתי שהכוחות הולכי ואוזלים מגופי אך דחיתי כל הצעה של דין או בריאנה לחזור לבית ולנוח מעט, רציתי להיות שם כשאנדרו ומייסון יגיעו, רציתי להיות שם כשהרופא יצא עם החדשות הטובות ויגיד לנו שהכל בסדר, רציתי לכפר על עוונות העבר והפעם, כן להיות שם כשאיילין תתעורר ולהבהיר לה בצורה ברורה שאני לא הולך לשום מקום. הסערה בין דין ובריאנה חלפה יחד עם הזמן והם ישבו בצמידות אחד לשני, בריאנה שאלה על עברה של איילין ודין סיפק לה את התשובות שידע, הן לא היו רבות במיוחד אבל בריאנה הייתה מוכנה לשמוע הכל, רק לא שקט.

אני מצידי, הייתי מוכן להיקבר בתוכו.

 

☼ ☼☼

לקראת תשע בבוקר אנדרו ומייסון נכנסו בסערה לחדר ההמתנה ורצו לעבר עמדת האחיות, הם אפילו לא הבחינו בי, בבריאנה ובדין, ישבנו בקצה החדר. האחים היו לבושים בבגדי בית זרוקים, מה שלא קרה אף פעם לפני כן, המראה שלהם תמיד היה מגונדר, גם אם יצאו לקניות במרכולת השכונתית, לפני שנים איילין סיפרה שבארונות שלהם יש יותר משמונים חליפות שונות, לא האמנתי לה אך עם הזמן השתכנעתי, כשכל פעם הופיעו בבגד שונה ומהודר.

למצוא אותם בבגדים מוזנחים ומקומטים היה מראה נדיר וחד פעמי שרק הראה עד כמה באמת הם מיהרו לעזוב את הבית ולעלות על טיסה לפלורידה. בריאנה צפתה באחים בעיניים פעורות בזמן שהאחות עדכנה אותם במצבה של איילין, “הם כל כך יפים.” אמרה בקול חולמני שלא נבע מהעייפות שלה.

“מותק, אני כאן.” דין הניח יד על כתפה והביט בבחורים ממול.

התגובה של בריאנה הייתה טיפוסית, לאחים גריימס היו גנים טובים ומראה שכל בחורה נמשכה אליו, הם היו זכרי אלפא כמו שקראה להם איילין, גם מבלי לדבר הם שידרו כריזמה וכוח, אפילו בלבוש המוזנח ביותר ועם שיער פרוע שלא פגש מסרק ביממה האחרונה. דין החמיץ פנים, לא מצא חן בעיניו הדרך שבה בריאנה מביטה על אנדרו ומייסון למרות שבתוך תוכו הבין שאין סיכוי כי אחד מהם ינסה לקחת לו את בריאנה.

“אנדרו, מייסון,” קמתי והתקרבתי אליהם כשסיימו להתעדכן, הושטתי להם את ידי וכל אחד מהם לחץ אותה ברעד מוחלט.

“היא תהיה בסדר.” ניסיתי להרגיע אותם, הבנתי שלהיות בפאניקה לא יעזור וישפר את מצבה או מצבנו.

“חסר לה שלא.” מייסון אמר והבחין בבריאנה ודין שישבו לא רחוק מאיתנו וצפו בנו.

“ההורים שלכם מגיעים?” שאלתי כשחזרנו לפינת ההתנחלות שהקמנו.

“הם ביפן,” אנדרו ענה, “לא סיפרנו להם עדיין, עדיף שלא ידעו.”

לא הבנתי את זה, אם אני הייתי שוכב אי שם בקומה במצב קריטי כן הייתי רוצה שהורי ידענו ויהיו לצידי בין אם מצבי יחמיר או לא, אף פעם לא הבנתי איך המשפחה הזאת עובדת, פעם אחר פעם הם הפתיעו אותי.

“אנדרו, מייסון, זאת בריאנה, חברה של איילין, ואת דין אתם כבר מכירים.” הצגתי את אחיה של איילין, הם לחצו ידיים והתיישבו בכיסאות מולנו. הנוכחות שלהם גרמה לחדר ההמתנה להפוך לקטן יותר וצפוף יותר, הם היו שני ענקים, גבוהים, הגובה במשפחה עבר אליהם ודילג על איילין.

“אז מה קרה?” אנדרו התכופף והשעין את מרפקיו על ברכיו, הפנים שלו היו עייפות ומוטרדות, הוא הרעיד את רגלו בעצבנות.

הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו איך להסביר את המצב של איילין, לא היה לנו מושג מה דחף אותה להחזיר את ההרס העצמי שלה למצב פעולה מחודש.

“ליל ילדה טובה, היא לא תעשה דברים כאלו אלא אם כן משהו ממש פגע בנקודה רגישה אצלה.” מייסון אמר, הוא ציפה מאיתנו שנענה לו, הוא רצה לקבל הסבר איך לכל הרוחות נתנו למצב הזה לקרות, הבנתי את הדאגה שלו, במקומו הייתי עושה אותו דבר.

“אני חושבת שזה משהו שנאמר בארוחת הצהריים,” בריאנה אמרה ברעד, “נפגשנו עם הבנות וג’ני, החברה שלה, היא הודיעה שהיא מתחתנת ושהיא בהיריון. מיד אחרי זה ליל התחילה להרגיש לא טוב ועזבה בסערה.”

מייסון ואנדרו הסתכלו אחד על השני והמבט שחלקו חשף את העובדה שהם הבינו מה היה הגורם שדחף את איילין למצב הזה. לא יכולתי שלא להכניס את הקשר שלי ושל איילין למצב הזה, קיימנו יחסי מין באופן קבוע, האם קיים סיכוי שהכנסתי אותה בטעות להיריון? התגובה החריפה שלה לחדשות של ג’ני גרמה לי להרהר בכך רבות אבל ביטלתי את המחשבות האלו בשכנועים עצמיים שאילו איילין באמת הייתה נכנסת להריון היא הייתה מספרת לי, לא משנה כמה כעסה עלי ושנאה אותי, תינוק זה לא דבר שהייתה מסתירה ממני, היא לא הייתה מסוג האנשים האלו, וחוץ מזה, אם הייתי מכניס אותה להיריון, האחים שלה היו הורגים אותי בידיים חשופות.

אנדרו הוריד את מבטו לרצפה האריחים הלבנה עד כאב עיניים, “לייסי הייתה בהיריון.” מייסון הודה בשקט, “היא הייתה בחודש חמישי כשנהרגה.”

ספגתי את המידע בדממה, בחדשות לא אמרו שום דבר על כל שהאישה שנהרגה הייתה בהיריון, בדרך כלל דברים כאלו מוצגים בתקשורת, מה שכן, זה הסביר הרבה.

“שילמנו הרבה כסף כדי להסתיר את ההיריון שלה.” אנדו לחשה בכאב.

“למה?” בריאנה הביטה בהם בהלם מוחלט, הבחורה בהחלט רצתה לדעת דברים.

“כי גילינו על ההיריון הזה רק כשהיא נהרגה, אף אחד במשפחה לא ידע על כך ולא היה לנו מושג מי האב, היא לא הייתה נשואה ואבא שלנו לא היה מוכן שידעו כי הבת הבכורה שלו עמדה להפוך לאם חד הורית בגיל עשרים ושבע. הוא שילם הרבה כסף כדי שאף אחד לא ידע.”

התנהגות טיפוסית של כיילב גריימס, אילו עוד דברים האיש הנורא הזה הסתיר? לא יכולתי להאמין להתנהגות שלו, הוא איבד בת אחת, כמעט גם את השנייה, ומה שהיה חשוב עבורו זה שהתקשורת לא תדע שלייסי קיימה יחסי מין מחוץ לנישואים ונכנסה להיריון? איזה מן בן אדם חולני עושה דברים כאלו?

“ליל הייתה מרוסקת אחרי התאונה, היא האשימה את עצמה במוות של לייסי ושל התינוק, עם הזמן התחילו הסיוטים ומשם רק המצב החמיר.” אנדרו אמר והסיוטים שלה הפכו עבורי למובנים, היא ראתה את מה שהכאיב לה, את התאונה, את המוות של לייסי, של התינוק שלה, לא פלא שהייתה כל כך מצוברחת אתמול, ההיריון של ג’ני הזכיר לה אבדת אחותה ואחיינה.

“היא לא סיפרה שום דבר.” בריאנה השעינה את צד גופה על דין ודמעות עמדו בעיניה החומות, מייסון הנהן בהסכמה.

“אנחנו לא מרבים לדבר על זה, השתיקה זאת התרופה היחידה שאנחנו מכירים.” אמר, האם הוא הבין עד כמה זה שגוי? לפעמים מילים הן אלו שעוזרות להתרפא, לשמור כל כך הרבה רגשות וכאב בבטן זאת לא דרך נכונה להתמודד עם אבדה, הרגשות רק מתעצמים עוד יותר עד שהם מגיעים לגבול היכולת לשמור בפנים, מה שמוביל להתפוצצות, מה שכנראה הוביל לירידה מהפסים של איילין.

“חשבנו שזה רעיון טוב לתת לה להתרחק, הגנו עליה מפני אבא, סיפקנו לה את המרחק שביקשה מאיתנו, כנראה זאת הייתה טעות.” מייסון נאנח וטמן את ראש בידיו. הפעם היחידה שראיתי את האחים מדוכדכים בצורה כזאת הייתה בהלוויה של לייסי.

“זאת הייתה החלטה חכמה.” בריאנה הגנה על שיקול הדעת של איילין אבל דבריה לא היו משכנעים במיוחד.

השנים האחרונות היו תסבוכת ענקית, הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן אחורה.

☼☼☼

היינו בדרך לאיילין ביחידה לטיפול נמרץ, הרופא הסכים לנו לראות אותה לזמן קצר ולארח לה חברה בזמן ששעות הביקור לא נגמרו, בריאנה ואני הצטרפנו אל מייסון ואנדרו, השאר הסכימו להיות אלו שיישבו איתה למחרת. לא ידעתי למה לצפות. הרופא אמר שהתפקוד הלבבי שלה סביר ושהם הצליחו להוציא את כל שאריות הסמים מהמערכות שלה, הרופא אמר שזה נס שהיא עדיין בחיים, שרוב האנשים לא היו שורדים כשכל כך הרבה רעל בגופם, זאת הייתה אמורה להיות מחמאה אבל אף אחד מאיתנו לא לקח אותה כזאת, זה היה אסון. אחרי בדיקות מקיפות נאמר לנו כי לא נראה שנוצר נזק במוח וכי אם מצבה ישתפר הם ינתקו אותה מהמכונה בעוד עשרים וארבע שעות כדי לבדוק אם תוכל לנשום עצמאית. המחשבה על כך שלא הרעידה את גופי.

עברנו דרך המסדרונות הלבנים עם אורות הפלורסנט שהאירו בצורה חדה, באוויר היה ריח כבד של כימיקלים וכל מיני סטיקרים עם סיסמאות היו תלויים על הקיר, ‘בדיקה מצילה חיים’, ‘אם שותים לא נוהגים’, ‘חיסונים זאת לא רשום אלא חובה’. שנאתי בתי חולים עוד מגיל קטן כשאמא שלי הייתה לוקחת אותי ביחד איתה לכימותרפיה הממושכת שלקחה, החרא לא עזר לה בכלום, רק גרם לעורה להחוויר ולשיערה לנשור. אחרי מותה ניסיתי כמה שיותר לשמור על הבריאות שלי ולהימנע מביקורים במקומות כאלו, יותר מדי זיכרונות כואבים.

“תנסו לדבר איתה, קיים סיכוי גדול שהיא שומעת.” הרופא אמר ופתח את הדלת לטיפול נמרץ. נכנסנו פנימה.

ספרתי לפחות חמש עשרה מיטות שעמדו בצורת ח’ מול עמדת האחריות, בין כל מיטה למיטה הפרידה מחיצה גבוהה ומספר גדול של מכונות רפואיות שונות. המיטה של איילין הייתה המרוחקת ביותר.

החדר היה שקט וקודר, רוב המטופלים היו שרויים בתרדמת, מעטים אלו שישבו לצידם קרובי משפחה ודיברו איתם, ידעתי שכל הגה שנוציא מפינו יתנוסס עד קצוות החדר.

“מר. גריימס, ” הרופא פנה אל אנדרו, “הפסיכיאטרית שלנו מעוניינת דבר איתך, אני יכול להגיד לה שהיא יכולה לרדת אליכם עכשיו?” שאל, אנדרו הביט במיטה של איילין והנהן. הרופא עזב.

“אני מפחדת.” בריאנה הודתה בבושה ונעצרה לא רחוק מקצה המיטה.

“גם אני.” אמרתי ובכל זאת התקדמתי.

איילין שכבה על הסדינים הכחולים כששמיכת בד לבנה כיסתה את חלוק בית החולים שעל גופה, צינורות אינפוזיה היו מחוברים לזרוע השמאלית שלה וצינור גדול ועבה יצא מתוך פיה וחובר למכונה שעמדה ליד. המוניטור עקב אחר קצב הלב שלה שלשמחתי היה יציב. לראות אותה שוכבת שם ללא תזוזה גרם לי להתפרק מבפנים, היא לא נראתה שלווה כפי שקיוויתי שתיראה, היא נראתה כאילו בתוך תוכה מתנהל מאבק, אולי נגד עצמה, אולי נגד החיים.

היא נראתה כאילו בין לילה הזדקנה, שיער הבלונדי איבד את צבעו והתאורה גרמה לו להיראות כמעט אפור, עיגולים שחורים כיסו את תחתית עיניה ועורה נראה מחוספס.

האם ככה נראתה אחרי התאונה עם לייסי? האם ככה שכבה במשך שבועיים ונלחמה על החיים שלה? לפי מה ששמעתי, הפגיעות שלה בתאונה היו הרבה יותר קשות, חתכים רבים, איברים שניזקו ותיקונם דרש ניתוח, פגיעת ראש, עצומות שבורות. התאונה ההיא ריסקה אותה באופן פיזי, הרעל שהכניסה לעצמה הפעם ריסק אותה באופן מנטלי.

“אוי תינוקת, מה עשית לעצמך?” מייסון התקרב אליה וליטף את ראשה בעדינות. התקרבתי מהצד השני והתיישבתי על כיסא פלסטיק שעמד לצד מיטתה. לאצבע שלה היה מחובר מד חמצן ודופק שסימנו שהמצב הכללי שלה בינתיים בסדר. הסיבה היחידה שהחזיקו אותה בטיפול נמרץ הייתה התרדמת המלאכותית אליה הם הכניסו אותה, הרופאים חששו להעיר אותה וידעתי שזה לא דבר טוב. תפסתי את ידה בעדינות ושילבתי אצבעותיה באצבעותיי, עורה היה חם ונעים למגע, חלק כחרסינה ובהיר כלבנה. עצמתי את עיני והתעלמתי מהמבטים המופתעים של מייסון ואנדרו.

‘בבקשה, תיהי חזקה’ התחננתי בפני איילין בליבי, ‘תתני לי הזדמנות נוספת ואני אגרום לך לשכוח את כל הדברים הרעים שעבר, באשמתי או לא’ הוספתי וספגתי פנימה את החום שלה. יותר מזה היא לא יכלה לתת לי באותו הרגע, יותר מזה לא רציתי לקחת ממנה.

 

 

 

“הסוקרות של רומן רומנטי” האלבום של Adi Sadi Vazana‎‏

כלוב שבור / ליהי שן

מומלץ בחום!!!

בתור אחת שהתחילה את הסיפור באחת הקבוצות, חיכיתי ליציאת הספר הראשון (שהיה נפלא) ובטח ובטח לסיום הסיפור בספר הזה- כלוב שבור.

עדן וארי חוזרים ובגדול .
עדן לוקחת על עצמה את התפקיד של ארי בזמן שבכלא …. על פשע שלא ביצע אלא עדן .
לא הכל הולך חלק אבל היא מצליחה להפתיע את עצמה.
גם שהיא מגלה שהיא בהריון ולא יודעת מי אביו של התינוק.
שאריאל יוצא מהכלא, הכל נהיה קשה יותר – עדן מחליטה לספר לאריאל על חששותיה על אביו של התינוק, וכאן מתחילה העלילה להסתבך עם עוד דברים מסובכים שקוראים להם בדרך….

האם בסוף האהבה תנצח- זאת תקראו לבד.

הספר הזה, שלדעתי אף יותר טוב מקודמו עם הפתעות, סודות ורגשות

רוצו לקראו.

לרכישת הספר בדיגיטלי לחצו כאן!

איילין ותומאס

איילין – פרק 8.

 

“ואז החזרנו אותו הביתה שיכור. סוף הסיפור.” אמרתי לבנות שהתחילו לשאול יותר ויותר שאלות בנוגע לתומאס ולהיסטוריה שלנו, סיפקתי להם את המידע הבסיסי ביותר. הוא היה אחיה של החברה הכי טובה שלי, לא מעבר.

“במקומך הייתי מנצלת את אי כושר השיפוט שלו ומושכת אותו אל תוך המיטה שלי כמה שיותר מהר.” מריה צחקה וקרצה לכיווני.

“את אפילו לא ראית אותו במציאות!” קראתי בהפתעה, לא יצא לה עדיין לפגוש את תומאס, היא חזרה לארצות הברית מבלגיה לפני שעות בודדות וכבר תפסה את הצד הלא נכון בקונפליקט.

“קיבלתי תמונות.” לגמה מהקוקטייל האקזוטי שלה ומבטה שכוון אל בריאנה הסגיר את המעורבות שלה בדבר. כעסתי עליה.

“אם את חושבת שהוא כל כך מושך, את יכולה לקחת אותו לעצמך.” אמרתי באגביות וניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה, המחשבה על מריה ותומאס ביחד עוררה במערכת העיכול שלי תגובה לא רצויה שלא יכולתי לשלוט בה, אותה בחילה שהרגשתי כשראיתי אותו ואת ג’קלין רוקדים בצמידות אחד לשני בליל אמש.

לא הייתי אמורה לקנאה, לא היה אמור להיות אכפת לי, לא הייתי אמורה להתמודד עם הרגשות האלו ועדיין, הרגשתי מבולבלת ואחוזת אימה בכל הקשור לחזרה של תומאס לחיי. האם זה היה שקר עצמי כשחזרתי וטענתי שלא אכפת לי ממנו? כנראה שכן.

הבן אדם הזה היה חלק גדול מהחיים שלי ותפס חלק עוד יותר גדול בלב שלי, אולי הוא לא יצא משם סופית, אולי לא יצא לעולם, אולי אצטרך להתמודד עם הזיכרונות הכואבים עד סוף חיי ולעולם לא אוכל להתקדם הלאה בלעדיהם.

“אני לא חושבת שהוא מושך, אני יודעת שהוא כזה. וגם את, אלוהים, ראיתן את הזרועות שלו והקעקועים? אף הורה לא ישמח לראות את הבת שלו יוצאת עם בחור בגודל ובממדים שלו.” מריה המשיכה לפנטז על תומאס, התנהגות טיפוסית לטורפת הגברים מספר שתיים של בוניטה ספינגס, היחידה שהייתה מעליה ברשימה היא ג’קלין.

“במקומך לא הייתי בונה על הבחור. הוא מטורף על ליל.” ג’ני נכנסה לשיחה וסוף סוף הניחה את הטלפון שלה בצד, “אין סיכוי שתצליחי לפתות אותו.” צחקה ולגמה ממיץ התפוזים הסחוט שלה.

“אתן יודעות עד כמה אני אוהבת אתגרים.”  מריה שלחה אלינו מבט מלוכלך. ידענו, כל העיר ידעה. במשך שמונה חודשים מריה ניסתה להיכנס לתחתונים של בן ראש העיר, סטיב סימונס, הבחור ייבש אותה פעם אחר פעם ושבר את השיא כשגרם לה להתאמץ עבורו מעל לחצי שנה. אבל כמו כל גבר אחר, בסופו של דבר הוא נכנע, מריה כבשה פסגה נוספת והמשיכה הלאה לקורבן הבא. הייתה לה סבלנות של טורף, אם תרצה תוכל להכניס את תומאס למיטה שלה, חבל שג’ני לא העריכה אותה כראוי.

“אל תדאגי מתוקה,” מריה פנתה אלי והניחה את כף ידה על שלי, “אני לא רודפת אחרי גברים של חברות.” ניסתה להרגיע אותי, לא שדאגתי, או שכן? לא הבנתי באיזה מצב אני נמצאת בקשר לתומאס, אחרי שלוק השכיב את תומאס במיטתו אמש הוא לחש לי מילים שמנעו ממני להירדם במשך רוב הלילה, ‘את עוד תיהי שלי, אני אגרום לך לחזור אלי ולפתוח דף חדש’. זה מה שהוא רצה, האם זה מה שאני רציתי? לא ידעתי מה התשובה לכך, רציתי לשכוח את המציאות שלי בשנתיים האחרונות, לא לחזור למצב ההתחלתי שלה.

אף אחת מאיתנו לא דיברה יותר על תומאס, הזמנו ארוחת צהריים וישבנו בחלק החיצוני של המסעדה הקבועה שלנו, לשמחתי תומאס ישן חזק בבוקר והצלחתי לחמוק החוצה מבלי להעיר אותו, אחרת היה יושב באיזו פינה צדדית ומביט בי אוכלת ומעבירה את הזמן עם חברותי.

“אז הקטע ביניכם, הוא כמו הספר הזה, אהבה בכיכר אינדיה?” מריה חזרה לנושא אחרי הביס הראשון בפשטידת החביתה שהזמינה, ידעתי שהיא לא תניח לי.

“אני לא קוראת ספרות אירוטית.” עניתי ובדקתי אם הבייקון שלי הספיק להתקרר.

“אוי מתוקה!” קראה בקול רם והקפיצה את השולחנות הסובבים אותנו, “את חייבת להתחיל, זה שינה את עולמי.” צחקה ומשכה בגבותיה מעלה ומעטה בניסיון להצחיק אותי. היא הצליחה.

“אני לא מאמינה שבאמת התגעגעתי אלייך.” נאנחתי בכבדות וצחקתי, חודש הטיול שלה באירופה בהחלט הרגיש כהרבה יותר, עורה הבהיר הספיק לתפוס גוון כהה יותר, שיערה הבלונדיני ארך, החיוך שלה לא ירד מפניה ברגע שיצאה מהמונית בהמשך הרחוב, אירופה עשתה לה טוב.

“את זאת שסירבת להצטרף ליורוטריפ שלי.” משכה בכתפייה.

חשבתי על הדחייה שלי, אולי אם הייתי מסכימה הכל היה נגמר אחרת ותומאס לא היה מופיע בחיי ואז הפצעים הישנים לא היו נפתחים בצורה כל כך מהירה וכואבת.

‘את תמיד תתחרטי על הבחירות שלא עשית, אבל זה בסדר, זה חלק מהחיים’ קולה של לייסי הדהד בתוכי והעצים את הצער שהרגשתי כתוצאה מחסרונה. לא הצלחתי להתרגל לעובדה שהיא כבר לא ליד.

“יש לי הפתעה עבורכן!” ג’ני קראה בהתלהבות מוגברת כשהקינוח הגיע, היא הרימה את תיקה מהרצפה והוציאה שלוש מעטפות לבנות, כל אחת מאיתנו קיבלה אחת. הוצאתי אתה הכרטיס הלבן בתוכה וקראתי את תוכנו, זאת הייתה הזמנה לחתונה שתתקיים בעוד שבועיים בדיוק. היא לא רצתה להתחתן בסתיו?

“סוף סוף סגרתם תאריך!” בריאנה התלהבה לא פחות מג’ני ומיהרה לחבק אותה, “כל כך קרוב!” מריה הוסיפה והצטרפה לחיבוק, גם אני הצטרפתי ובירכתי אותה, שמחתי בשמחתה אפילו שהאמנתי כי היא ממהרת, ובכל זאת, לא הייתה לי זכות לשפוט, לכל אחד הייתה אהבה שונה, מערכת יחסים שונה, היא לא הייתה שלי לכן גם לא הייתה לי זכות להתערב.

“יש עוד משהו שאני רוצה לספר לכן.” ג’ני הודיעה ונחלצה מהמחיצה הקולקטיבית שלנו, “אני בהיריון.”  הכריזה והצעקות של בריאנה ומריה פצחו את האוויר הדומם מחדש, הבנות האלו אהבו למשוך אליהם תשומת לב. בירכנו אותה ותחקרנו אותה, איזה חודש, אם זה בן או בת, איך היא תקרא לילד, השאלות הרגילות שהגיעו עם כל תחילת היריון אצל בחורה. ישבנו שם במשך שעתיים נוספות ודיברנו על הכל וכלום, על החתונה המתקרבת, השמלות שנלבש, על מערכת היחסים של בריאנה ודין, על הרצון של מריה למצוא לעצמה בן זוג עוצר נשימה לחתונה, על ההווה ועל העתיד.

שלושת הבנות לקחו את החלק הפעיל ביותר בשיחה הרועשת, המחשבות שלי היו רחוקות מההווה, קברתי את עצמי בערפל העבר כמו שידעתי לעשות.

“את רועדת.” בריאנה התקרבה אלי שמריה וג’ני נכנסו אל תוך המסעדה כדי להתפנות. אפילו לא שמתי לב איך הגוף שלי מגיב למחשבות שרצו במוחי, הרגשתי שאני קרובה להתמוטט, רציתי להיעלם.

“אני לא מרגישה טוב.” אמרתי ואולי זאת הייתה האמת הראשונה שהוצאתי מפי בימים האחרונים. הרגשתי נורא, ראשי הסתחרר, הרגשתי בחילה, כאבים בחזה, הרגשתי את החור בליבי מתעצם ובולע אותי אליו, רציתי להיעלם. חיכיתי עד שהבנות חזרו והתנצלתי על כך שאני צריכה ללכת, הן קיבלו את העזיבה שלי בהבנה. לא ידעתי כיצד הצלחתי להגיע לרכב שלי שחנה בהמשך הרחוב, הרגשתי את הרגליים שלי כושלות תחת משקלי.

נכנסתי לאוטו ולקחתי נשימות עמוקות, לא רציתי לאבד הכרה והשקעתי את כל מאמצי כדי למנוע זאת, לשמחתי גופי הקשיב לבקשתי ולא אכזב אותי כמו שנהג לעשות בקרבתו של תומאס.

 

☼☼☼

“בנים בגילי לא יודעים כיצד לגשת אלי בצורה שתגרום לי להרגיש בוגרת, הם לא יודעים כיצד לפזר אהבה בצורה הנכונה, כיצד לגעת בי.” אמרתי בזמן שערכתי את השולחן לארוחת הערב בחדר האוכל בדירתה של לייסי, העפתי מבט מהיר בהבעה המזועזעת של אחותי הגדולה, שמשום מה הצחיקה אותי.

“את עוד לא בת שבע עשרה אפילו!” קראה בהפתעה, “אף אחד לא אמור לגעת בך!” הוסיפה והניחה את קערת הטאבולה לצד הלימונדה הטרייה שעזרתי לה להכין. עד כמה תמימה יכלה להיות?

“דווקא על החלק הזה נתפסת?” צחקתי וסידרתי את כלי האוכל בצורה שהייתה גורמת לאמא שלי להיות גאה בי.

“תהיי רגע רצינית,” השעינה את שתי ידיה על גב הכיסא והרצינה את מבטה, “את לא אמורה לתת לאף אחד לגעת בך אם את מרגישה לא בנוח, הגוף שלך שייך רק לך..” החלה לנאום בפני את אותו הנאום ששמעתי מאמא לפני שנה, קטעתי אותה, “אני יודעת שאני לא.” אמרתי, “אנחנו לא עושים שום דבר נגד רצוני.” הוספתי וניגשתי למטבח, לייסי הלכה בעקבותיה.

“אתם מקיימים יחסי מין?” שאלה בזמן שהוצאתי מהתנור את תפוחי האדמה המטובלים, כמעט נכוויתי כששמעתי אותה פותחת בנושא שלא רציתי לדבר עליו עם אף אחד.

“לייסי!” קראתי בכעס, “אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה.”

“את רואה? זה רק מראה עד כמה את לא מוכנה.” נעמדה לצידי והביטה בי בעיני הנץ שלה.

“לא, אנחנו לא מקיימים יחסי מין.” החמצתי לעברה פנים, “את צריכה להבין אותי, אני לא רוצה לדבר איתך על חיי המין שיש לי או אין לי בדיוק כמו שאת לא רוצה לדבר איתי על חיי המין שלך ושל דרק.” הסברתי את עצמי, הפעם היא החמיצה פנים.

“אני מבינה אותך, אבל חשוב שתדעי שלכל פעולה יש השלכה, אם את מתכננת לשכב איתו לפחות תוודאי שאת מוגנת.” אמרה.

“בסדר.” הסכמתי איתה וחזרתי לחדר האוכל כדי להמשיך במלאכה. תומאס ואני הפכנו לקרובים יותר בשבועות האחרונים, לא דיברנו על הלילה ההוא לצד האגם אבל גם לא הכחשנו את ההתרחשות שלו. הפכנו לקרובים יותר, גם מבחינה חברית, וגם מבחינה פיזית. המגע שלו הפך למשהו שציפיתי לו בכל פעם שהיה קרוב אלי, הנשיקות שלו לקחו אותי לעולם אחר, הדרך שבה הסתכל עלי, כאילו אני הדבר היקר ביותר עבורו גרמה לי להרגיש פרפרים מרחפים בבטן. אם עד לפני כמה שבועות הייתי דלוקה עליו, לא היה לי ספק, כעט זאת התאהבות, מהירה וחזקה, מטלטלת.

הוא הפך למוקד המחשבות שלי כשהתעוררתי בבוקר וכששכבתי במיטה בלילה, מעולם לא חשבתי שניתן להרגיש כלפי בן אדם רגש כל כך עוצמתי.

“אמא יודעת?” לייסי שאלה אותי כשסיימתי לפנטז על הלשון של תומאס בפי, אם רק הייתה יודעת מה עובר במוח המלוכלך שלי.

“לא,” עניתי, אם אמא הייתה יודעת הייתה ממהרת לספר את החדשות לברברה, ברברה לאביו של תומאס, ואביו של תומאס לאבי, הטפות המוסר שלו היו הדבר האחרון שרציתי לשמוע.

“מה עם מייסון, אנדרו, אבא?” שאלה והדליקה שני נרות ריחניים שעמדו בצדדים השונים של השולחן המלבני, ריח נעים של פירות קיציים התפשט באוויר ודגדג את אפי. הנהנתי בראשי לשלילה.

“שלבי?”

“רק את יודעת.” קיצרתי את התחקיר, שמרנו את הרגשות שלנו לעצמנו, “בבקשה אל תספרי לאף אחד.” ביקשתי, לא רציתי תשומת לב מיותרת, אם מייסון ואנדרו יגלו הם לא יניחו לנו לנפשנו, ככה לפחות הם חושבים שאני מבלה עם תומאס רק בגלל היותו אחיה של שלבי.

“אל תדאגי, אני חייבת לך.” עודדה אותי וחייכה אלי.

בטח שהיא חייבת לי, שמרתי על הסודות שלה תחת מנעול במשך שנים. 

לייסי הביטה בשעון על ידה השמאלית, “אני הולכת להתקלח במהירות לפני שדרק מגיע.” אמרה ונעלמה במסדרון דירתה.

התיישבתי על ספת העור הלבנה בסלון הרחב שלה ונכנסתי לספרייה הסדרות בטלוויזיה שלה, פרקים חדשים של ‘שובר שורות’ קרצו לכיווני וגרמו לי לבגוד בשלבי ולצפות בהם למרות שסיכמנו להקדיש עבורם את סוף השבוע הקרוב.

כמה דקות לפני שהפרק נגמר שמעתי מפתח מסובב את המנעול וכעבור כמה דקות דרק הופיע בסלון, לבוש בבגדי העבודה שלו, אחת מידיו החזיקה את המזוודה העסקית שלו שנהגתי לרדת עליה באופן מתמיד, בעוד שהשנייה החזיקה זר ורדים ענקי וצבעוני.

“ההתנחלות שלך אצלנו הולכת להיגמר מתישהו?” צחק כשראה אותי שרועה על הספה שלו.

“זה תלוי, אם אבא שלי יהפוך לבן אדם נורמלי, אז כן.” אמרתי בבתמרמרות ובמשיכת כתפיים, עצרתי את הפרק.

“במילים אחרות, אף פעם.” צחק ונעלם למשך כמה דקות במטבח, לאחר מכן חזר עם אגרטל זכוכית מהודר ובתוכו הזר היפיפה.

“לא היית צריך.” אמרתי וקמתי לבחון את הפרחים הצבעוניים, “שוקולד היה יכול לעשות את העבודה ביעילות טובה יותר.” צחקתי והרחתי את הוורדים האדומים.

“תפסיקי להידבק לארוסי.” לייסי הופיעה בקצה המסדרון ומיהרה לגשת לדרק, היא חיבקה אותו ונישקה את שפתיו, עיניה התמלאו אהבה.

“אל תדאגי מותק, אני לא בקטע של קטינות.” צחק וליטף את פניה של לייסי בעדינות. התמונה מלפני הייתה דביקה וקיטשית, אם היה זה סרט כנראה הייתי מחמיצה פנים, אבל לראות את האהבה הטהורה בין אחותי לדרק היה מראה קסום, חמש שנות זוגיות והאש ביניהם לא כבתה, הדרך שבה דרק הביט באחותי הייתה הדרך שבה ציפיתי מבעלי לעתיד להביט בי, הוא אהב אותה יותר מאת חיו, לא היה לי בכך ספק.

“מה פשר הפרחים?” לייסי סוף סוף התנתקה ממנו וניגשה לבחון את הזר שעמד במרכז השולחן, ורדים היו האהובים עליה.

“גבר לא יכול לקנות לאישה שלו פרחים מבלי שתהיה לכך סיבה?” דרק הוריד את ג’קט החליפה ותלה אותה על גב הכיסא הקרוב.

התיישבנו לאכול ארוחת ערב. דרק סיפר ללייסי איזה יום עבר עליו, על הקידום שהוא בונה עליו ועל החברים שלו לעבודה שהחליטו למתוח את העובדת החדשה במסיבת תחילת השנה הקבועה בחברה. לא באמת התעניינתי בלהקשיב לאורח היום שלו כמו שלייסי התעניינה, המינימום שיכולתי זה לשבת בשקט, לאכול את האוכל הטעים ולהודות להם על כך שהסכימו לסבול אותי במהלך השבוע האחרון. התנחלתי בחדר השינה השני שלהם כבר כמה ימים, העניינים בבית הלכו ונהיו גרועים יותר, אבא הרגיש רע, המצב הבריאותי שלו בתקופה האחרונה הדאיג את אמא, היא אמרה לו פעם אחר פעם להוריד לחצים בעבודה, לקחת חופש של כמה ימים, להירגע ולתת לגוף לרפא את עצמו. כמובן שהוא לא הקשיב לה, הוא המשיך להיות אותו איש מעוצבן וקשוח כמו תמיד, רק עם תופסת של הרגשה פנימית רעה, וכשלו רע, לכולם רע. בגלל זה ביקשתי מלייסי לישון אצלה כמה ימים מחוץ לשיקגו, במלא הייתי על הכוונת של אבי, לא רציתי להסתכן ולהיות קרובה אליו במקרה וירצה להרוס למישהו את היום. ארזתי תיק, עליתי על אוטובוס לאורלנד פארק וקברתי את עצמי בבית של לייסי ודרק, חיכיתי עד שהרוחות בבית בשיקגו יירגעו לפני שאחזור לשדה הקרב. העברתי את הימים בצפייה בטלוויזיה, עזרתי במטלות הבית, העצמתי את כישורי הבישול שלי תוך כדי למידה מלייסי ודיברתי מדי יום במשך כמה שעות עם תומאס, טלפון, סקייפ, אס.אמ.אס, כל דרך שיכלה לקרב אותנו למרות המרחק הפיזי הלא מהנה שהיה בינינו. התגעגעתי אליו, מאוד. הוא היה במרחק שעת נסיעה ממני ועדיין הרגשתי כאילו יבשות ואוקיינוסים מפרידים בינינו. בשבועות האחרונים היינו דבוקים אחד לתחת של השני, הניתוק הפתאומי זעזע אותי כשהבנתי עד כמה בעצם רע לי בלעדיו. רק עוד כמה ימים אצל לייסי, ואז אחזור לשיקגו.

לשמחתי, תומאס הבין את הצורך שלי לתפוס מרחק מהמשפחה שלי, הוא היה בקיע במלחמות הפנימיות שהתנהלו ביני לבין הורי ותמך בי בכל פעם שהרגשתי מצוברחת, הוא היה המשענת שלי בכל פעם שרציתי ליפול, ועל כך אין מספיק מילים כדי להודות לו.

“ליל,” לייסי פנתה אלי בהפתעה כשהעמסתי מנה נוספת של תפוחי אדמה לצלחת, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתייחסה אלי מאז שהתיישבנו לאכול. הרמתי את מבטי אליה, היא אחזה בידו של דרק, שניהם הביטו עלי.

“אז אני קצת רעבה,” אמרתי והנחתי את צלחת האוכל שהעמסתי מחדש, “את מבשלת טעים.”

שניהם הביטו אחד על השני ופרצו בצחוק, הייתה לי תחושה שהם יודעים משהו שאני לא. “זה לא קשור לאוכל,” דרק אמר, “אנחנו רוצים לספר לך משהו.”

על פי הבעת פניהם המאושרת ידעתי שמה שזה לא יהיה, הבשורה טובה, ורק על פי פניה של לייסי, יכולתי לנחש שעוד סוד הולך להתווסף למאגר המתרחב בתוכי.

“נו,” דחקתי בהם כששתקו מספר שניות, שנאתי כשאנשים מורחים את הזמן, לייסי הסתכלה עלי בעיניה החומות שנצצו ועיקלה את שפתיה לחיוך מקסים, היא הידקה את אחיזתה בידו של דרק ולקחה נשימה ארוכה, “אנחנו מצפים לילד.”

“אלוהים אדירים!” צעקתי בהתפעלות ומחאתי כפיים, תחושת אושר עילאית חיממה את ליבי, אלו היו חדשות נהדרות, לייסי חלמה להפוך לאמא כל חייה, “אני הולכת להיות דודה!” זינקתי מהכיסא ורצתי לחבק את אחותי הגדולה שפיתחה בתוכה חיים חדשים. כרכתי את זרועותיי סביבה ומחצתי אותה בכל הכוח שהיה בתוכי, כשחשבתי על כך שאני יכולה להזיק לעובר, שחררתי אותה, “אני כל כך שמחה בשבילכם!” הרגשתי איך נאגרות בעיני דמעות של אושר וחיבקתי את דרק, גיסי לעתיד.

“תודה ילדונת, גם אנחנו שמחים בשבילנו.” דרק חיבק אותי בחזרה וצחק, לא יכולתי לתאר כמה טוב ליבי הרגיש למשמע החדשות הנהדרות האלו, תוספת חדשה למשפחה, תינוק, חיים חדשים.

“עכשיו תחזרי לאכול.” לייסי צחקה וניגבה את נהר הדמעות שבעצמה שחררה החוצה.

חזרתי לכיסא שלי מול זוג ההורים לעתיד ולא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים. לייסי קרנה, רק אז הבחנתי בכך, היא הייתה מאושרת כל חייה, לא משנה מה קרה, אבל כשגיליתי שהיא בהיריון ראיתי בה משהו שונה, היא קרנה, במלוא מובן המילה.

“כמה זמן?” שאלתי ודחפתי את הצלחת הצידה, לא יכולתי לחשוב על אוכל, בטח שלא להכניס אותו לגוף שלי, הרגשתי יותר מדי נסערת, בצורה טובה.

“עוד לא הגעתי לאמצע השליש הראשון, חמישה שבועות.” אמרה בזמן שדרן הניח את ידו על כתפה וקירב את הכיסא שלו לשלה, אי אפשר היה להפריד בינו לבין אחותי.

“וכמה זמן אתם יודעים?” הסתקרנתי לדעת כמה זמן הצליחו  לשמור את החדשות המרעישות בסוד ממני.

“בדיוק שבוע.” דרק ענה ולגם מהלימונדה.

“אני ישנה אצלכם שבוע!” קראתי בהפתעה וניסיתי להיזכר אם הייתה ההתנהגות של אחד מהם הייתה שונה בזמן שהעברתי אצלם, ידעתי שנשים בדרך כלל מקיאות בשליש הראשון של ההיריון, אבל לייסי לא הסגירה שום סימני בחילה, לפחות לא כאלו שאפשר לראות, לשמוע או להריח. הבטן שלה הייתה שטוחה כמו תמיד, שום בליטה, היא שתתה קפה בלי קפאין בכל בוקר כמו שעשתה במשך השנים האחרונות, קפאין גרם לה לכאב ראש. לא היו שום סימנים מסגירים שיכולתי לקרוא כדי לנחש מה מצבה בעצמי.

“אני הולכת להיות דודה!” קראתי שוב פעם כלא מאמינה.

“אל תשכחי שיש לך עוד שני אחים.” דרק מיהר להזכיר לי, הוצאתי לכיוונו לשון, “הם יהיו הדודים של התינוק, דודה תהיה רק אחת.” אמרתי בביטחון וחייכתי לעבר הזוג מלפני.

שמחתי בשמחתה של אחותי, מאז שזכרתי את עצמי לייסי חלקה איתי את חלומותיה בקשר למשפחה, ידעתי באילו שמות היא רוצה לקרוא לילדים שלה, לאיזה גן ראשון לשלוח אותם, באילו בגדים תלביש אותם, איזה סיפורים תקרא להם לפני השינה ובמיוחד, ידעתי עד כמה חסרת גבולות תהיה האהבה שלה כלפיהם. לייסי נולדה להיות אמא, היא שימשה כאחת כזאת עבורי בזמנים שבהם ההורים לא היו ליד כדי לספק את התמיכה שילדתן דרשה,  לייסי הייתה אחותי, אחת החברות הכי טובות שלי ואימא, את הסטטוס הזה היא קיבלה על עצמה הרבה לפני שנכנסה להיריון.

“זה אומר שתספרו להורים על הקשר שלכם בקרוב?” שאלתי והשענתי את מרפקי על שולחן העץ, הנחתי את סנטרי עד אצבעותיי השלובות וחיכיתי לתשובה.

“לקראת הסתיו.” לייסי נאנחה והביטה בדרק בדאגה, היא הרימה את ידה וליטפה את פניו בעדינות, כאילו מפחדת לשבור אותו, הבנתי את החשש שלה.

בקרוב יחול יום השנה החמישי לקשר שלהם, אשר אליו הורינו לא מודעים כלל. זאת הייתה משימה קשה להסתיר את העובדה כי ללייסי יש בן זוג, חמש השנים האחרונות כללו הרבה שקרים, סודות, התגנבויות באמצע הלילה ומשימות כיסוי שאפילו משרד הביטחון של ארצות הברית לא ידע כיצד לבצען. בסופו של דבר, הכל היה שווה את זה, לייסי אהבה את דרק כמו שלא אהבה בן אדם בעולם. היא לא סיפרה למשפחה בגלל אבא, היו לו תוכניות אחרות לגביה, בני זוג אחרים והחלק הכי גרוע, הוא היה גזען.

דרק אספריי היה אינדיאני, משפחתו השתייכה לשבט הקניארים, אבא שלי לא היה מקבל טוב את הידיעה שהבת שלו יוצאת עם אדם עם עור שחום. הגזענות שלו הייתה החלק הכי נוראי באישיותו הבלתי נסבלת. אם לייסי הייתה מתוודה בפני אבי על קשר עם בן אדם ממוצא אחר, גוון עור כהה והיסטוריה שונה, הוא לא היה מהסס לאסור עליה להמשיך להיפגש איתו, היא ידעה זאת ואני ידעתי זאת, כל המשפחה ידעה עד כמה חשוכות דעותיו ומחשבותיו, אפילו מייסון ואנדרו וויתרו על האפשרות להביא הביתה בחורות שהיו בקשר איתן ולהציג אותן בפני ההורים.

מייסון התחיל להיפגש פעם עם בחורה אפרו אמריקאית, קראו לה שאנון והיא הייתה אחת הבנות הנחמדות ביותר שהכרתי אי פעם, הייתי בת אחת עשרה בזמן שאנדרו ושאנון בני תשע עשרה. אבא שלי זעם כשגילה עם מי יוצא בנו, מבחינת מעמד חברתי וכלכלי, שאנון והמשפחה שלה היו זהים אלינו, הוריה החזיקו ברשת מפעלי טקסטיל, ההון העצמי שלהם היה גבוה, הם התרועעו באותה חברת אנשים כמו אבי, אבל העובדה שצבע עורה של שאנון היה שונה הטריפה אותו. הוא השקיע את כל מאמציו בלגרום לזוג להיפרד ותוך כדי התהליך הצליח לגרום נזק למפעלים של הוריה, הייתי קטנה יותר, לא הבנתי מה בדיוק אבא עשה אבל התוצאה הסופית הייתה ברורה כשמש, מייסון חווה את שיברון הלב הראשון שלו, שאנון פרשה מהלימודים באוניברסיטת שיקגו ושניים מהמפעלים של הוריה נסגרו. לייסי פחדה שאבא יפעל באותה הדרך, לדרק לא הייתה משפחה חיה בארצות הברית, הוא לא היה עשיר, עובד פשוט בבנק מקומי באורלנד פארק, איש טוב עם חלומות רבים שאהב את אחותי והפך אותה למאושרת. לא היו לו הרבה דברים שיכול היה לאבד, לא משפחה, לא חפצים, לא כסף, ועם זאת, אבא שלי ידע כיצד להרוס חיים של בן אדם.       כדי להימנע מכך היא שמרה את הקשר שלה בסוד מפני כולם, הגילוי שלי לא היה מכוון, יום אחד נסענו לטיול בבית הספר והגענו איך שהוא לעיר שבה הוא חי, האוטובוס שלנו עצר בתחנת דלק כדי לתת אפשרות להתפנות לפני הדרך בחזרה. הייתי היחידה שיצאה, השלפוחית שלי באותו היום הייתה רגיזה במיוחד. כשיצאתי מהשירותים ראיתי בחנות ליד את אחותי מנשקת את הזר הגבוה והשחום. חטפתי הלם וכששאלתי אותה כמה ימים לאחר מכן מי היה הבחור שדחף לפיה את לשונו היא סיפרה לי הכל. הבטחתי לשמור את דרק בסוד, ראיתי מה אבא הצליח לעשות למייסון, לא רציתי שיוביל את לייסי לאותו המקום, הגיע לה להיות מאושרת.

בהתחלה שמרנו על כך בסוד שנה, אחר כך שנתיים, ואז שלוש, וארבע ובסופו של דבר השנה החמישית התקרבה לסופה.

במשפחת גריימס אין רגע מתאים שבו אפשר להנחית פצצה כמו דרק ולצאת מכך בשלום, המהלכים חייבים להיות מחושבים בקפידות והמצב רוח של אבא צריך להיות מרומם ביותר כדי שלא יהרוג אף אחד מאיתנו, מה שלא קרה אף פעם. הוא תמיד התמרמר, התעצבן, כעס, זעם, מעטים היו רגעי השמחה שחלקנו.

לייסי החליטה שהיא מעדיפה לשמור את דרק לעצמה והבנתי אותה, הוא היה בחור מדהים שטיפל בה ברגעים שחלתה, שהצחיק אותה ברגעים שהתעצבה, שאהבה אותה בכל מצב, אפילו אחרי הריבים שלהם, והיו הרבה, לשמחתי, הם הצליחו להתגבר על הכל והפכו לזוג המאושר ביותר שהכרתי. כששאלתי את לייסי מה הסוד, היא ענתה – ‘שאלתי את עצמי מה באמת חשוב בשבילי ובניתי את החיים שלי סביב זה, סביב דרק’, המילים האלו המיסו אותי.         עד כמה שקשה היה עבורי לשמור על אהבתה בסוד, שמחתי שהיא שיתפה אותי בחלק הזה של החיים שאף אחד אחר חוץ ממני לא הכיר, זה היה כבוד גדול והוכחה לעד כמה באמת היא בוטחת בי.

“אבא שלכן לא הולך להיות מאושר כמו שאנחנו מאושרים כרגע.” דרק צחק בעצבות והביט ברכות בלייסי שהביטה עלי. גם מבלי לשמוע את קולה מודה בכך, ידעתי שהיא פוחדת.

“את לא הולכת לעבור את זה לבד.” עודדתי אותה והושטתי את כף ידי לעברה, היא לחצה אותה בהכרת תודה.

סיימנו את הארוחה באופן רשמתי כשדרק הצהיר שאם יכניס עוד חתיכה אחת של תפוחי אדמה לפה, יתפוצץ. הוא דחק בנו לעבור לסלון בזמן שפינה את השולחן ושטף את הכלים המלוכלכים, בתור שתי בנות ששנאו ניקיון, לא התווכחנו.

בהמשך הערב צפינו ב’פצוע האנגלי’ על פי דרישתה של לייסי, בזמן האחרון החיבה שלה כלפי סרטים זוכי אוסקר הלכה וגברה, ואם בחורה בהיריון רוצה משהו, שום דבר לא יעצור אותה. לא התעמקתי בסרט, הייתי יותר מדי נלהבת מהמצב, לא הצלחתי  להתמקד בעלילה ההיסטורית וכעבור מאה עשרים דקות שכנעתי את לייסי לשחרר אותי.       הלכתי לחדר השינה שהעברתי בו את הלילות האחרונים וזרקתי את עצמי על המיטה הזוגית הרכה שהריחה כמו ורדים, הבטתי על התקרה הלבנה ופשוט חייכתי, יותר מזה לא יכולתי לעשות. כעבור כמה דקות הטלפון שלי זמזם מהשידה בקצה החדר, קמתי וראיתי הודעה חדשה מתומאס, זאת הייתה תמונה של שני כרטיסים להופעה של ‘השכונה’ בעוד שבוע, לא האמנתי לראות עיני, ידעתי שהכרטיסים אזלו לפני כמה שבועות, כבר וויתרתי על החלום לצפות בהם בלייב.

השגתי גם כניסה למאחורי הקלעים, קיבלתי את ההודעה כעבור כמה שניות. אושר זאת מילה קטנה לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע, החיים שלי הלכו והפכו לטובים יותר מרגע לרגע. מבלי לשרוף זמן מיותר חייגתי אל תומאס במהירות ונשכבתי במיטה על הבטן, הוא ענה כעבור שלושה צלצולים.

“אני מתה עלייך!” צעקתי בהתרגשות כששמעתי את קולו, כשמה שבאמת רציתי להגיד זה ‘אני אוהבת אותך’, אבל זה היה מוקדם מדי ולא מילים שראויות להיאמר בשיחת טלפון.

“אני שמח שאהבת.” צחק והרגשתי חמימות בשיפולי בטני למשמע הקול הנמוך והצרוד שלו, עליתי על המסלול המהיר לאושר.

☼☼☼

התעוררתי מהסיוט על הכרית הרטובה שלי בהתנשמות כבדה. חזרתי לגור בזיכרון ולא ידעתי כיצד לצאת ממנו, הוא היה חזק מדי, מכאיב מדי ומציאותי מדי, הרגשתי שאני הולכת ונבלעת בעבר. החושך של הלילה התחלף בצבע אדום עשיר ועז, בדם שכיסה אותי, את אחותי, את הלילה ההוא. קפצתי מהמיטה במהירות ורצתי לחדר האמבטיה בהיסטריה, הרגשתי את עורי שורף מבפנים, הצלקות הישנות שלי בערו והחזירו לחיים את כל הפצעים מאותו הלילה. התחושה הייתה כל כך אמיתית, כאילו החבורות שלי טריות, עורי חתוך וקרוע, הדימומים שלי ממשיכים לזהם את הסביבה, חייתי מחדש את ההתרחשות הנוראית של התאונה והרגשתי כל טיפת כאב שגרמה לגופי להתעוות בייסורים. הרמתי את הברז והשפרצתי מים קרים על כל הפנים שלי, על הצלקות הפיזיות שנותרו על עורי, בגב, ברגליים, בבטן, בידיים, אפילו הקטנה על העורף גרמה לי להרגיש כאילו אני עולה באש, נשרפת מהזיכרונות של עצמי, נאחזת בשיגעון הישן. עברו כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שהרגשתי את סוג הכאב הזה, רציתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי שהכאב ייפסק, רציתי להיעלם.

הפעם הכאב היה שונה, מייסר יותר, חד יותר, הוא עינה כל חלקיק חי בגופי וגרם לי לרצות לקלף את העור של עצמי. המים לא הרגיעו שום דבר, התחושה הייתה הפוכה, הן רק העצימו את הסבל שנשאתי בתוכי. הקאתי אל תוך האסלה את כל מה שהכנסתי לגופי במהלך היום, רציתי להוציא את הנשמה החוצה גם כן. הפסקתי להקיא כשהגוף שלי התרוקן. נשענתי על הקיר הקר וחיכיתי עד שהכאב יעבור, גירדתי את הצלקות שלי והבטתי בהן, שנאתי אותן, הן היו הדבר היחיד שנותר לי מהלילה ההוא, פיסות עור פגומות ומכוערות ששיקפו את המצב הפנימי שלי.

ירדתי למטה וחיפשתי אחר התרופה שלי, בקבוק של ויסקי, וודקה, בורבון, לא היה אכפת לי איזה סוג, העיקר שהאחוזים יהיו מספיק גבוהים כדי למחוק אותי. הארונות היו מרוקנים, האלכוהול היחיד שהיה בבית הייתה תמיסת חיטוי רפואית שלא הייתי מוכנה להכניס אל תוך הגוף שלי. בדקתי את כל המחבואים הסודיים שאני ושלבי שמרנו בהם בקבוק למקרי חירום, אבל גם הם לאכזבתי היו ריקים. יותר מתמיד, רציתי את תחושת הטשטוש, את ההקלה, את החופש, גם אם אלו היו תחושות מדומות וזמניות, הייתי זקוקה להן, לברוח מהשדים שלי, לברוח מהפצעים, לברוח עד שלא אגיע למקום טוב ונעים שאפסיק להרגיש את ההרגשה החלולה שהזינה אותי במשך כל יום.

נחלצתי מהפיג’מה הוורודה שלי ולבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון, שורט קצר וגופייה סגולה, אפילו לא טרחתי ללבוש חזייה או לסרק את שיערי, מיהרתי לכיוון דלת היציאה. לרוע מזלי נתקעתי בשולחן ברחבת הכניסה, הכאב מההתנגשות היה שום דבר לעומת מה ששאר גופי הרגיש. הפלתי את כל החפצים שעמדו עליו, פסל קערת חלוקי הנחל התנפץ לרסיסים בעוד כל המכתבים החדשים התפזרו על הרצפה. חלקי הזכוכית התפזרו על הרצפה, לא הצלחתי לראות אותם בגלל החושך ולא ידעתי לאן להתקדם מאחר ורגלי היו יחפות, גיששתי ממרחק אחר המתג ואור לבן ובהיר פגע בכאב בעיני. התכופפתי להרים את השברים אבל עצרתי כהבחנתי במעטפה הלבנה שלא שמתי לב אליה לפני כן, סמל מכון חקר הדי.אן.איי היה מצויר בחלק הקדמי שלה והשם שלי הופיע בתור הנמען. הלב שלי הלם בפראות כשהבנתי שהתוצאות הגיעו כעבור שבועיים בלבד, בתוך המעטפה הזאת שכבה התשובה לאחת השאלות המשמעותיות ביותר ששאלתי את עצמי בכל חיי.           עזבתי את השברים והרמתי את המעטפה, דחפתי אותה לתוך כיס השורט והחלקתי את רגלי לתוך הכפכפים.  נכנסתי למונית הראשונה שעברה ברחוב.

לא רציתי להיות צלולה כשאני קוראת את התוצאות.

לא רציתי להיות בכלל.

 

איילין ותומאס

איילין – פרק 7.

 

“ליל? את איתי?” מייסון הרים שתי חולצות מכופתרות זהות, אחת בצבע תכלת והשנייה לבנה. על הקולב ברקע הייתה תלויה חליפת  עסקים של ג’ורג’ו ארמני בצבע כחול כהה שרק יצאה מניקוי יבש, נזכרתי שהוא ביקש ממני לבחור את הצבע המתאים, ניסיון נואל לגרום לי להרגיש שימושית, שנינו ידענו מה הבחירה הנכונה.

“תכלת.” אמרתי את ההפך ממה שחשבנו.

מייסון צחק והניח את שתיהן על המיטה, “וזה למה אני אף פעם לא מתייעץ איתך בקשר לדברים רציניים.” הוא נעמד מול המראה בקצה חדרו והתחיל לסדר את השיער הפראי שלו, אשר זעק לתספורת מיידית.

“אתה לא מתייעץ איתי בקשר לשום דבר.” אמרתי והנחתי את המחשב הנייד על המיטה, נשכבתי על הבטן והנחתי את ראשי על כרית הסאטן החמימה.

“את זאת שבחרת לברוח למדינה אחרת.” ציין באגביות, ראיתי אותו מחמיץ פנים דרך ההשתקפות במראה.

נעצבתי למשמע המילים האלו, כשעזבתי, ברחתי, איך שלא לקרוא לזה, השארתי מאחור את הדברים השליליים בחיי, את המוות של לייסי, את אבא שלי, את תומאס, לא את קרובי, שכן אהבו אותי, כאב לי להאמין שהוא באמת חושב שנטשתי אותו ואת אנדרו, זאת לא הייתה האמת.

“לא התכוונתי להעציב אותך.” אמר והתקרב למצלמה, הפנים שלו התפרסו על גבי המסך כולו, יכולתי לראות את השקיות הכהות מתחת לעיניו, את הקמטים החדשים שהופיעו, את השערה הלבנה הראשונה על ראשו, הוא סך הכל בן עשרים וחמש וכבר נראה מותש מהחיים, אבא העמיס עליהם יותר מדי עבודה, הייתי בסדר עם כך שלא היה אכפת לו ממני, אבל לאחים שלי הגיע יחס יותר טוב ממה שהם קיבלו.

“מתי לקחת חופש בפעם האחרונה?” שאלתי וספרתי את הקמטים החדשים שהתווספו על עורו השזוף.

“תפסיקי להעביר נושאים.” רטן והביט בי במבט המודאג של האח הגדול, “לאיפה המחשבות שלך בורחות הפעם?” קולו היה רך ורגוע, הוא דאג לי, אני דאגתי לעצמי.

החיים שלי הפכו לאי סדר אחד גדול ועוצמתי ברגע שתומאס עבר את מפתן ביתי, זה הכעיס אותי, תסכל אותי, עורר בי זיכרונות מהעבר, את הטובים והרעים יחד, אמרתי לעצמי שאני לא נופלת בפח שלו שוב, לב שבור אחד הספיק לי, למה לחזור לנקודת ההתחלה? ואז האידיוט הזה נישק אותי, עורר בי תחושות שלא רציתי להרגיש ורגשות מסוכנים.    למה להרוס הכל? הגעתי לשלב שבו קיבלתי את העובדה שהוא ליד עד ששלבי תחזור, לקחתי בחזרה את ההבטחה לסלק אותו מבוניטה ספרינגס, התקדמתי הלאה, שכנעתי את עצמי שזה לא סיפור גדול, שאצליח לסבול אותו במשך כמה ימים נוספים, וכמו תמיד, הוא קלקל לי את התוכניות.    המגע שלו עורר בי את אותן התגובות כמו בגיל שש עשרה, הוא הלהיב אותי, גירה אותי, גרם לי להרגיש את הפרפרים המטופשים שהרגישה כל נערה בתהליך ההתאהבות הראשון שלה, הוא סחף אותי למקום אחד, לימים שבהם החיים לא היו עד כדי כך בלתי נסבלים. הידיים שלו על גופי, לשונו חוקרת את פי, ריחו הגברי המפתה, הסמיכות אליו – כל ההנאות האלו היו מסוכנות.

הגוף שלי אכזב אותי, הוא לא שמע לקולו של מוחי ונשבה בקסמי הקרבה אל תומאס, הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שנית, לא הגיע לו לקבל אותי, לא אחרי מה שעשה.

“ליל?” מייסון מחא כפיים ומשך את תשומת הלב שלי בחזרה למסך המחשב, “מה קורה? מה את לא מספרת?”

מה אני כן מספרת? ליבי מלא סודות.

“הכל בסדר מייס, אני מעופפת בגלל חוסר שעות השינה, אין לך מה לדאוג.” אמרתי והתהפכתי על הגב, מייסון ידע לאבחן אמת או שקר רק על פי הבעת פנים, לא הייתי מוכנה להיתפס בשקר, ידעתי שברגע שזה יקרה הוא יפקפק בכל מה שאי פעם אמרתי.

“את אומרת לי שאת לא ישנה בלילות ואומרת לי לא לדאוג?” הקול של הרצין, תפקיד האח הבכור היה תפור עליו במידה הנכונה.

שתקתי והסתכלתי על התקרה הלבנה מעלי, היו דברים שלא יכולתי לספר למייסון, לא משנה כמה רציתי.

“לאנדרו יש בשבוע הבא כמה פגישות באורלנדו, הוא יבוא לבקר אותך כשיסיים לעבוד.” אמר לאחר שתיקה ממושכת, זאת לא הייתה שאלה, הוא הציב עובדה – אשר לא שימחה אותי במיוחד. עד כמה שהייתי שמחה לראות את אנדרו, הנוכחות שלו תקשה עליי, הוא לא יפסיק לשאול על תומאס ומכיוון שלא טיפש, ישים לב ליחסים המתוחים ביני לבינו.

פתחתי את הפה כדי להביע את התנגדותי אבל מייס קטע אותי, “אם תתחילי להמציא תירוצים למה הוא לא אמור לבוא, אני אצטרף אליו ואקח איתי את אמא.” איים עלי, הוא לא צחק.

“אני אספר לכולם לאיפה באמת נסעת בקיץ אחרי שסיימת את הלימודים.” איימתי עליו בחזרה וגרמתי לו להירתע, למייסון הייתה נטייה לא פחות תמידית משלי לצאת להרפתקאות, לעיתים זה שיחק לטובתי, הכרתי את סודותיו ויכולתי להשתמש בהם כנקודת מילוט במקרים קיצוניים.

“את לא תעזי!” הוא קרא מופתע מהתעוזה והאומץ שלי ושנינו צחקנו. מלמטה, שמעתי את דלתות הבית נפתחות ונסגרות, הקול הגבוה של בריאנה לא איחר להישמע גם כן.

“אני צריכה ללכת.” אמרתי למייסון והתיישבתי על המיטה.

“עד הפעם הבאה.” חייך אלי וניתקתי את השיחה, סגרתי את המחשב ולקחתי נשימה עמוקה, שניות לאחר מכן בריאנה הופיעה בפתח הדלת השבורה שלי והביטה בה בחוסר בהירות. שלחתי לה מבט מהיר של ‘אל תשאלי’ וזרקתי את עצמי מחדש על המיטה.

“התקשרתי אלייך חמש פעמים.” אמרה ונשכבה לצידי.

“ישנתי.” שיקרתי, סיננתי את השיחות שלה בכוונה, לא רציתי להתמודד עם אף אדם אחר לפני שאצליח להתמודד עם עצמי. ידעתי שהיא לא תוותר, ההגעה שלה הייתה צפויה.

“קיבלתי שיחה מלוק לפני כמה חצי שעה. חסרות ברמניות ב’לבלס’ להיום בערב, הוא שאל אם לרשום את שתינו למשמרת.” אמרה והרימה את ידה כדי לבחון את הלק הטרי על ציפורניה הארוכות והמעוגלות. שקלתי את האפשרות, רציתי להתרחק מהמחשבות, מהבית, מתומאס.

“שירשום.” אמרתי בנונשלנטיות ונכנסתי להתקלח בפעם השנייה לאותו יום, רציתי נואשות לקרצף החוצה ממני את שאריות המגע של תומאס, הן היו דבוקות אלי כמו טפיל, מעקצצות את עורי בנועם שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש.

 

☼ ☼ ☼

 

לבשתי את החולצה הלבנה עם לוגו המועדון ששכבה בארוני מאז הפעם האחרונה שבה הופעתי ב’לבלס’ בתור עובדת מן המניין, היא הייתה צמודה וקטנה עלי במידה אחת, הבליטה בצורה משמעותית את השדיים שלי ואת המותניים הצרות שקיבלתי בירושה מאמא. ביחד עם שורט הג’ינס הכחול היה לי מראה סליזי שלא התקבל עלי ביום יום, ובכל זאת, ברמניות יפות מקבלות טיפים יפים, זאת הייתה עובדה שלא התכוונתי להתווכח איתה.

עבודה מאחורי הבר בערבים עמוסים כללה הרבה התרוצצויות ותזוזות ממקום למקום, לא רציתי לטבוע בזיעה של עצמי ולקבל תלונות מלקוחות על עבודה איטית ולא מספקת, ווידאתי במאה אחוז כי שום לבוש מיותר או שיער דבוק לעורף לא ישפיע על איכות שירותי.

“אני מוכנה. “אמרתי לבריאנה אחרי שאספתי את שיערי לקוקו הדוק שגרם לי להרגיש כאילו עברתי מתיחת פנים. עזבנו את החדר שלי, שמעתי את רעש הטלוויזיה מהסלון כשהתקרבנו למדרגות, קפאתי במקום. לא נתקלתי בתומאס מאז אותה נשיקה, ניסיתי לצאת מהחדר כמה שפחות, להימנע מפגישות אקראיות במטבח ואפילו ויתרתי על הארוחות מול האוקיינוס. לא הרגשתי מוכנה להתמודד איתו, עם מה שקרה בינינו.

“את באה?” בריאנה נעצרה והביטה בי בתהייה. הלוואי ויכולתי לצאת מהבית מבלי להיתקל בתומאס.

הנהנתי, מייסון כבר חשד שמשהו לא בסדר איתי, לא רציתי לתת לבריאנה סיבה לחשוב אותו הדבר. גררתי את רגלי במורד המדרגות בכוח והאזנתי למנגינת הפתיחה של ‘נמלטים’, הסדרה הזאת הפכה לאבודה עבורי, אין סיכוי שיום אחד אצליח לשבת ולצפות בה מבלי לחשוב על תומאס, כמו דברים רבים אחרים, הוא גנב לי אותה.

“את בכלל מקשיבה לי?” בריאנה עצרה בהפתעה באמצע הדרך, כמעט התנגשתי בה והעפתי אותה קדימה, היא הסתובבה אלי והסתכלה עלי בהלם, “את מוכנה להסביר לי מה קורה איתך?” היא חסמה לי את הדרך למטה ובחנה אותי בקפידות, הבנתי שאני לא עושה עבודה טובה בלא למשוך תשומת לב מיותרת, הייתי חייבת לחזור לקרקע.

“אני דואגת לשלבי, לא שמעתי ממנה הרבה זמן, השיחות שלי תמיד עוברות למענה הקולי שלה.” שיקרתי בקשר לסיבה האמתית שהכניסה אותי למצב מפוזר, עם זאת, באמת דאגתי לשלבי, היא טסה לבדה למדינה אחרת ויצרה קשר רק כשנחתה, מדי פעם שלחה לי הודעות בסגנון ‘אני בסדר’ ו’חיה’, מעבר לכך לא הייתה בינינו אינטראקציה.

“היא בלונדון, ברור שלא תענה לך,” פניה של בריאנה התרככו, “במקומה הייתה עושה את אותו הדבר, תנחשי כמה בריטים חתיכים מקיפים אותה ברגעים אלו!” צחקה, “אל תדאגי לה, היא ילדה גדולה.” הרגיעה את החששות שלא היו בי, ידעתי ששלבי מסתדרת מצוין, חסר לאוניברסיטת קיימברידג’ לא לקבל אותה ללימודי התואר שחלמה עליהם.

ברגע שכף רגלי דרכה על משטח העץ של הקומה התחתונה פניתי לרחבת הכניסה, רציתי לנעול את נעליי ולצאת מהבית כמה שיותר מהר, אפילו לא הסתכלתי לכיוונו של תומאס, ידעתי שהוא יושב על הספה האהובה עלי והורס אותה בנוכחותו, יותר מזה לא רציתי לדעת. הכנסתי את רגלי אל תוך סנדלי הפלטפורמה הכי גבוהות שלי וקשרתי את השרוכים הדקים סביב הקרסול שלי, כנראה הבחירה הגרוע ביותר לנעלי עבודה אבל עם הגובה שלי הייתי צריכה למצוא דרך לבקבוקים על המדפים העליונים, הפתרון המהיר ביותר והטיפשי ביותר היו הסנדלים הוורדרדות של ‘אקווזורה’, הנעל היקרה ביותר במלתחה שלי, ידעתי שאצטער על הבחירה שלי. חזרתי למצב עמידה והורדתי את החולצה שהספיקה לעלות למעלה, לקחו לי כמה שניות לייצב את רגלי ולהתרגל לגובה.

“לאן את חושבת שאת יוצאת לבושה ככה?” הקול הרועם של תומאס חדר דרכי והקפיא אותי. הסתובבתי אחורה בבהלה וראיתי אותו עומד לצד בריאנה ובוהה בי כשאגרופיו קמוצים. הפנים שלו האדימו ועיניו טיילו על גופי, מהנקודה הגבוהה ביותר ועד הנקודה הנמוכה ביותר, מה שגרם לי להרגיש עקצוצים לא רצויים על עורי, המבט הזה, הכרתי אותו, הוא היה שילוב קטלני של כעס והתפלאות, עצבנות והשתוממות, הכרתי אותו יותר מדי טוב כדי לדעת אילו מחשבות רצות במוחו, מחשבות שלא רציתי להיות חלק מהן.

“את באה?” שאלתי את בריאנה שנראתה משועשעת מהמצב.

“את לא עוזבת ככה.” תומאס לקח צעד קדימה שהקריב אותו אלי יותר מדי, יכולתי לראות את הווריד הבולט בצווארו, את קמטי הכעס במצחו ואת העיניים הכחולות שידעו להמיס אותי בכל פעם מחדש כשהבטתי לתוכן.

“אני אשאיר אתכם לבד.” בריאנה פנתה לעבר היציאה, “אחכה ברכב.” ליטפה ברכות את כתפי ועזבה אותי ביחד עם הבן אדם היחיד שלא רציתי להיות איתו לבד באותו החדר.

“מה אני לובשת, זה לא עניינך.” אמרתי ותליתי את תיקי על כתפי ושלחתי לעברו מבט מאיים, לא הייתה לו שום זכות לדבר אלי בצורה כזאת, לבשתי מה שרציתי בלי לשאול אף אחד, במיוחד לא אותו.

“את רצינית? הסתכלת על עצמך במראה?”

לא הבנתי אם הוא כועס על המראה שלי או שהוא מגורה ממנו.

“כן, ואהבתי את מה שאני רואה.” עניתי בחדות ובביטחון עצמי מופרז, מה שגרם לתומאס להחליף את הבעת הרוגז שלו בצחוק בלתי מובן, הבחור הזה הוציא אותי מדעתי.

“גם אני אוהב את מה שאני רואה,” חייך משועשע, “אבל ילדות טובות לא מתלבשות ככה בפומבי.” הוסיף וצמצם את המרחק בינינו עוד יותר.

“ומי אמר שאני ילדה טובה?” שאלתי בזעף והבנתי איך נשמעת השאלה המתגרה שלי כשהיה מאוחר מדי, לא הייתה לי כוונה לפלרטט איתו, בכלל לא, הוא הוציא את זה ממני בדרך ערמומית.

“אני מצטרף אליכן.” אמר בחיוך וניגש לכבות את מסך הטלוויזיה.

“לא, אתה לא.” הסתייגתי, רק זה חסר לי.

“זאת לא הייתה שאלה.” אמר וידעתי שאת ההחלטה הזאת לא אצליח לשנות לא משנה מה, הטון הגברי והנמוך שלו הזכיר את קול אחי כשאמר כי אנדרו יבוא לבקר, זאת הייתה אחת נקודות הדימיון ביניהם ששנאתי. תומאס חלף על פני ויצא מהבית, נותרתי עומדת לבדי בחלל הגדול ועיקלתי מה בדיוק קרה, ולמה לכל הרוחות תחושת הבטן שלי בישרה לי כי הלילה הזה ייגמר בצורה רעה מאוד?

 

☼☼☼

 

בפעם היחידה שהרמתי את מבטי אל עבר המראה הקדמית הופתעתי לגלות את העיניים הכחולות של תומאס מביטות בי בסקרנות בלתי מוסברת, מיהרתי להסיט את עיני ולהתמקד בכל דבר אחר שהוא לא תומאס, אך לא הצלחתי לסלק את ההרגשה החמימה שהייתה תופעת לוואי בכל קשר עין שיצרנו.

כעסתי עליו על כך שהזמין את עצמו למקום שאף אחד לא קרא לו ועל כך שהאמין כי אכפת לי מהדעה שלו לגבי לבושי, כעסתי עליו מאחר וסירב להניח לי ולחיות את חיי מבלי להתפרץ אליהם, כעסתי על הנשיקה, על הקלות שבה ספג את כל השנאה שלי כלפיו, אבל יותר מכל, כעסתי על עצמי בגלל שהפסקתי לשנוא אותו כמו ששנאתי אותו בפגישה הראשונה שלנו לפני ימים ספורים. הדהים אותי לגלות איזו השפעה מבלבלת הייתה לו על הרגשות שלי, שנייה אחת הרגשתי מוכנה לחנוק אותו וכמה שניות לאחור מכן רציתי שיביט עלי כמו שהביט עלי בליל אמש, כשנישק אותי, שכחתי עד כמה נעימות שפתיו למגע ועד כמה הוא יודע כיצד לגרום לבחורה להרגיש מיוחדת, מבלי להשקיע מאמצים מיוחדים, לא סתם כל הבנות בבית הספר היו דלוקות עליו ועל כל החברים שלו.

גם מבלי להציץ שוב פעם במראה או להסתובב אחורה ידעתי שזוג עיניו נעוצות בי, הרגשתי אותן חולפות על פני עורי, סופגות אותי פנימה כמו שעשו תמיד. עבר כל כך הרבה זמן אבל שום דבר לא השתנה, הדרך שבה הביט בי לפני שנים נותרה זהה, התגובות שלי נותרו זהות. לעיתים הרשתי לעצמי לדמיין את הפגישה הראשונה בינינו לאחר העזיבה שלי, הכנתי נאום ארוך עם הטפות מוסר והסברים עד כמה דפוק היה שהתנהג אלי בצורה פוגענית ועזב אותי להתמודד לבד עם עולמי שהתפרק לי בידיים, דמיינתי לעצמי את ההתנצלות שלו, את רגשות האשם והחרטה שאנחיל לתוכו, רציתי להרגיש את פצעי הפתוח נאטם יחד עם העבר ואת הרגשת השחרור שלה ייחלתי, אך לעולם לא דמיינתי, שהוא יחליט שהוא רוצה לקבל אותי בחזרה אחרי כל מה שעשה ולא עשה.

“אני לא יודעת מה קרה ביניכם,” בריאנה הוציאה קול בפעם הראשונה מתחילת הנסיעה כשהתקרבנו למועדון, “אבל שניכם אנשים בוגרים, אולי תנסו להשאיר את המחלוקות בעבר, במקום שאליו הן שייכות?”

עם כמה שזה נשמע הזוי, הבנתי אותה, היא לא הכירה את ההיסטוריה בינינו, אילולא הייתי מספרת לה מה קרה כנראה לא הייתה חוזרת על המילים האלו בעתיד, היא לא ידעה את מה שאני ידעתי, היא לא הרגישה את התחושות הנוראיות שעברו עלי יום אחר יום במשך תקופה בלתי מוגדרת, היא לא התמודדה עם השדים שאיתם נאבקתי ובטח שלא איבדה את מי שאני איבדתי. באופן מסוים, בריאנה הייתה זרה בחיי, היא הכירה רק את ליל החדשה, זאת שהגיעה לבוניטה ספרינגס עם חלום להתחיל חיים חדשים בדרך חדשה, לא היה לה מושג איזה בן אדם הייתי בשיקגו, לא רציתי שתדע.

“אני מעריכה את הדאגה,” אמרתי והבטתי על חבורת צעירים שהתקדמה על המדרכה לעבר המועדון, “אבל יש דברים שאי אפשר להשאיר מאחור.” אמרתי את האמת המרה, היא לא הוציאה מילה נוספת.

יצאנו מהרכב שלוש דקות ועשרים וחמש שניות לאחר מכן, ספרתי כל שנייה שעברה, רציתי לתפוס כמה שיותר מרחק מתומאס וזה בדיוק מה שעשיתי. בלי לחכות לו או לבריאנה, בצעדים מהירים ורחבים שנראו מגוחכים לנוכח הגובה הנמוך שלי, צעדתי לעבר הכניסה שלצידה עמדו איאן וקלארק, שני המאבטחים שעבדו בדרך כלל באמצע השבוע, “טוב לראות אותך, ליל.” איאן חייך אלי בנועם ונתן לי לעקוף את העומדים בתור, “משמרת נעימה.” הוסיף קלארק.

“גם אתכם.” חייכתי בנימוס ומיהרתי להיכנס פנימה.

 

☼☼☼

 

אנה הביטה בי בהקלה כאילו הרגע מנעתי את מותה הוודאי, “את המושיעה שלי.” אמרה ועזבה את עמדתה מאחורי הבר, תפסתי את מקומה וניגשתי אל הלקוחה הראשונה שביקשה קוקטייל מלוכלך במיוחד לה ולחברותיה. בריאנה הופיעה כמה דקות אחרי ותפסה את הצד השמאלי של הבר, חיפשתי את תומאס בין האנשים.

“איאן שאל אם תומאס איתי,” בריאנה ניגשה אלי בזמן שהכנתי ‘בלאק ראשן’, “אמרתי לו שזאת פעם ראשונה שאני רואה אותו. יש לך בין עשרים דקות לשעה להיות חופשיה ממנו.” חייכה אלי בזדוניות וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה ולהודות לה על כך שסוף סוף בחרה בצד הנכון, “אני מאוד מקווה שיש סיבה טובה לכך שאת כל כך רעה כלפיו.” הוסיפה והתרחקה ממני, רציתי לענות, להגיד לה שאני לא רעה כלפיו אלא שאני נשמרת ממנו אבל בחרתי לשתוק, אחרת תשאל מדוע לי להישמר, וזה לא היה ערב שבו רציתי לחשוף בפניה את הסודות הכואבים ביותר ששמרתי בתוכי.

לשמחתי, העבודה עזרה לי לחשוב כמה שפחות על תומאס, התמקדתי בהכנת קוקטיילים ובהקשבה ללקוחות מצוברחים שהחיים לא האירו להם פנים, מסיבה מסוימת הם האמינו שאם יפרקו את ליבם בפני האדם שמגיש להם את האלכוהול, המציאות תהפוך לטובה יותר, הם התעלמו מהעובדה שהם נמצאים במועדון ריקודים שרוב בני האדם סביבם שמחים ונהנים מהחיים שזכו לקבל, בני אדם שלעומתם, לא התלוננו על מציאותן. המוזיקה הקצבית והאופטימית לא הפריעה להם לספר את סיפור חייהם, אחד פוטר מהעבודה, השני נכשל בקורס באוניברסיטה, השלישית גילתה שההורים שלה מתגרשים אחרי שלושים וחמש שנות נישואים, כל אחד עם הבעיות שלו. המשכתי להניד בהבנה לעבר כל נפש מיוסרת ומילאת את הכוס מחדש בכל פעם שאפשר היה לראות את התחתית, זאת הייתה העבודה שלי, לפחות הצרות של האחרים הצליחו לגרום לי להפסיק לחשוב על שלי.

“מה המשקה החזק ביותר שאתם מחזיקים כאן?” שאל אחד הבחורים שהתיישב בחלק שלי, ישר זיהיתי נפש מיוסרת וריחמתי עליה בעזרת ויסקי ישן וחזק במיוחד, “קרח?” שאלתי את הבחור, הוא הנהנן בחיוב.

“כל בני המשפחה שלך כאלו נמוכים?” שאל כשהנחתי על המפית מולו את כוס האולד פאשן המלאה, לא ידעתי מה אני אמורה לענות על השאלה המוזרה הזאת, אולי הבחור היה שיכור עוד לפני? בכל המשמרות שהעברתי במועדון, אף אדם לא שאל אותי בקשר לגנים של משפחתי. אימצתי חיוך מנומס והתקדמתי לעבר הלקוח הבא. תוך כמה דקות הבחור סיים את המשקה שלו וביקש עוד אחד, “לא התכוונתי להפחיד אותה או לגרום לך לחשוב שאני אדם מלחיץ.” אמר כשמילאתי את הכוס הריקה, הוא הביט בי בהתנצלות כנה, יכולתי לראות עד כמה הובך מהשאלה של עצמו.

“זה בסדר.” עודדתי אותו, “תאמין או לא, יש אנשים שמוציאים שטויות יותר גרועות מהפה שלהם כשהם מדברים איתי.” צחקתי וראיתי את הבעת ההקלה על פניו, אף אחד אחר לא דרש את שירותיו באותו הרגע, לכן הרשתי לעצמי להתעכב, “אז מה סיפור הרקע המצער שלך?” הסתקרנתי, “פרידה טרייה, איבוד הון בהימורים או התמכרות לגז מזגנים?”

“אם אגיד שכולם ביחד, אעלה לראש רשימת הלקוחות הלוזרים ביותר ששירתת?” שאל ולגם מהוויסקי החום.

“לא,” צחקתי, “המקום הראשון שמור לבחור שגילה כי נדבק באותה מחלת מין שחברו הטוב ביותר חלה בה.”  אמרתי והעברתי סמרטוט לח על לוח העץ הדביק, נזכרתי בבחור ששיתף אותי בפרטים המבחילים שלא רציתי לדעת.

“הקטע הכי מבאס בבגידות הוא שהן לא באות מהאויבים שלך.” אמר בכבדות, הסכמתי עם כל מילה. “האמת שלא ממזמן אבא שלי נפטר.” הרכין את פניו מטה בעצבות.

“משתתפת בצערך.” אמרתי והבטתי בעיניו שצבען ירוק, לפתע יכולתי לזהות את הכאב שמסתתר בתוכן, גם הוא איבד מישהו קרוב לליבו.

“תודה, הוא היה אדם טוב.” נאנח, גם לייסי הייתה אדם טוב, האדם הטוב ביותר שהכרתי.

“הכאב לא באמת מחלים עם הזמן, נכון?” שאלתי בצער וחשבתי על כל ההבטחות הסתמיות ששמעתי אחרי המוות של לייסי, ‘עם הזמן זה יעבור’, ‘הפצע יגליד ואת תשכחי את הכאב’, ‘הזמן ירפה את הכל’, אנשים האכילו אותי בסיסמאות האלו על בסיס יום יומי במשך שבועות אחרי שאיבדתי את אחותי. חלפה שנה וחצי, הזמן לא ריפא כלום, הוא רק הרגיל אותי לחיות עם מציאות כואבת.

“אחד מההורים?” הבחור שאל אותי והביט בי בהבנה, ידעתי מה הוא שואל מבלי שיסביר את עצמו, חלקנו כאב משותף, שפה משותפת.

“אחותי הגדולה.” אמרתי והרגשתי את תחושת המחנק בגרון שלי, לא, הזמן לא עשה שום דבר, עדיין הרגשתי את החור הגדול בתוכי שהיא השאירה אחרי המוות שלה.

“יש לך עוד אחים?”

“שניים.” עניתי.

“לי אין.” משך בכתפיו.

“אתה באמת רוצה להתחרות איתי למי מבין שנינו יש חיים קשים יותר?” צחקתי. לא היה לו שום סיכוי נגדי.

“את לא נראת מסוג הבחורות שמתמרמרות על החיים שלהן בפני זרים.” לא, אני לא.

“אינני מתמרמרת עליהם, לטוב או לרע, כל מה שקורה הוא מבחן שעלינו לעבור.” אמרתי וקלטתי לקוחה קוראת לי, התקרבתי אליה, “יש לך שם?” הקול של הבחור נשמע מאחורי.

“ליל.” עניתי.

“אני קונור.”  הציג את עצמו וחזר להטביע את יגונו במשקה.

הספקתי להכין עשרה קוקטיילים, להרים שלוש כוסיות עם חבורה של חבר’ה צעירים, לרקוד יחד עם בריאנה ולקלל פעמיים את מגרסת הקרח, לפני שלוק הגיע אלינו עם מגש מלא בכוסות ריקות שהיו בדרכן לשטיפה במטבח.

“ראיתן?” שאל ונשען על הבר, בריאנה הסתכלה עלי ואני עליה, מה פספסנו?

“החבר הזה שלך.” לוק הסביר את עצמו בפנייה אלי והצביע לעבר רחבת הריקודים. שתינו מיהרו לסרוק את המקום ונתקענו בבהייה על אותה התמונה.

תומאס, בליווי האויבת הגדולה ביותר שלנו, ג’קלין.

“אתה צוחק עלי.” בריאנה כמעט הפילה את הכוס בידה למראה ידה של ג’קלין כרוכה סביב זרועו של תומאס. זאת בהחלט הייתה סיטואציה שלא ציפינו כי תתפתח, במיוחד החזרה של ג’קלין למועדון הזה אחרי הסצנה שהקימה לפני שבועיים. הבחורה הייתה פשוט בלתי נסבלת, חצופה ומתנשאת. בדרך כלל לא שנאתי אנשים ללא סיבה, הבחורה הזאת סיפקה לי את כל הסיבות לשנוא אותה, היא הכילה את כל התכונות השליליות שבן אדם יכול לאצור באישיותו. לא ידעתי אם אני מבודרת מהמצב או מבולבלת ממנו, איך לכל הרוחות הם מצאו אחד את השני?

“הוא יודע שזאת לא בחורה אלא נחש, נכון?” לוק צחק והרים בחזרה את המגש העמוס.

“הוא יגלה בהמשך הערב.” אמרתי וצפיתי בהם תופסים את מקומם ברחבה ומתחילים לרקוד בצמידות אחד לשני, הממזר הזה. רגע אחד טוען שרוצה אותי בחזרה ואז מופיע לצד אחת הבחורות השנואות עלי בעיר הזאת. הרגשתי כעס שלא היה אמור להיות בתוכי, אפילו ששנינו בני אדם חופשיים ויכולנו לעשות את מה שברוחנו, לא נהניתי מהקרבה שלו אליה.       לא ידעתי אם אפשרי לקרוא למה שהרגשתי קנאה או רכושניות, פשוט רציתי שיעזוב את ידה ויתרחק ממנה.

“זאת הפעם השלישית שהיא באה לכאן בתחפושת דולי פרטון, היא מודעת לכך שהלואין חל בעוד כמה חודשים?” בריאנה הצחיקה אותי. סרקתי את המראה הדראגי של ג’קלין, הר של תוספות שיער, שמלת פייטים כסופים זנותית וחושפנית מדי, עקבי פלטפורמה בוהקים בצבע ורוד ניאון ואיפור בולט שיכולתי לראותו גם מבלי העדשות בעיני, המראה שלה זעק ‘תשומת לב מיד!’, ריחמתי עליה, ליתר דיוק על הוריה.

“בחורות נואשות, מראה נואש.” לוק אמר וחזר לדרכו לכיוון המטבח.

“מתערבת איתך שתוך עשר דקות הוא מגיע לכאן ומבקש שנשכר אותו עד שישכח ממנה.” בריאנה לא הורידה מהם את העיניים, הם הפכו לאטרקציה המרכזית שלה לערב, אני לעומתה, לא רציתי לחשוב עליהם או להסתכל עליהם.

“עזבי.” אמרתי וחסמתי במוחי את המראה הנוראי של ג’קלין ותומאס ביחד.

“היי בובה, מה דעתך על להפסיק לבהות באנשים ולמזוג לי משקה לכוס המזורגגת הזאת.” אחד הגברים שישב בצד שלי בבר צעק לעברי והטיח את אגרופו לצד הכוס הריקה.

חזיתי צרות באופק. “הדבר היחידי שאתה מקבל מהבר הזה אלו מים.” אמרתי באדישות, הנחתי לפניו כוס מים קרים עם קרח וניסיתי להיזכר כמה אלכוהול הגבר הכניס לתוכו, הוא העביר על הבר, “תראי לי קצת אהבה בובה, מה דעתך על למזוג לי וודקה או ויסקי?” התעקש ודחף את כוס המים ממנו, המילים המעורבבות שלו ענו לי על השאלה, הרבה אלכוהול. במצבים כאלו, הנרי, הבעלים של המועדון, הורה לנו להפסיק את מתן השירות, זה בדיוק מה שעשיתי.

“מה דעתך על לזוז מכאן ולתת לי להמשיך לעבוד?” שאלתי בעצבנות ולפני שהספקתי להבין מה קורה הרגשתי רטיבות קרה על פלג גופי העליון, הפנים שלי נרטבו והחולצה שלי נספגה במים.

“כלבה.” הגבר סינן בארסיות, הייתי כל כך קרובה לצאת מהבר ולבעוט לבחור בביצים אבל מישהו הקדים אותי והנחית בפרצופו העקום אגרוף שטלטל אותו מספיק חזק כדי שיתנדנד וייפול מהכיסא לרצפה, “ככה לא מתייחסים לבחורה.” קונור עמד מאחורי המכה המפתיעה. לא ציפיתי מהשיכור לקום, המכה זעזעה אותו, אלא שהוא קם והחזיר אגרוף לפרצופו של קונור אשר מעד אחורה ונפל על קבוצת אנשים שצפתה במתרחש.

“זה לא קורה.” מלמלתי בשקט ויצאתי מהבר, “תקראי לאבטחה.” הוריתי לבריאנה ורצתי לעבר שני המעופפים לפני שיתחילו קטטה מסיבית. בריאנה הוציאה את מכשיר הקשר שהיה מונח על אחד מהמדפים וקראה לאיאן וקלארק להיכנס פנימה. התחילה מהומה מסביב, אנשים התאספו כדי לצפות בדרמה ואולי אפילו לקחת בה חלק, תפסתי את ידו של קונור ועזרתי לו להתרומם מהרצפה, השפה שלו דיממה. הגופים המאיימים של איאן וקלארק פיזרו את הקהל מסביב ותפסו את הגבר השיכור שניסה להבין מה קורה סביבו, “מה איתו?” שאלו לגבי קונור, אמרתי להם שזה בסדר והובלתי אותו לחדר העובדים כדי לבדוק בבהירות אם זקוק לעזרה ראשונה.

מתחת לאור לבן נקי מצבעים יכולתי לתת אבחון מדויק לפצע, “זה חתך קטן, קצת קרח והנפיחות והדימום יפסקו.” אמרתי והוצאתי מהמקפיא חמש קוביות קרח גדולות, “לא היית צריך להתנפל עליו.” עטפתי את הקרח בנייר והושטתי אותו לקונור שישב על ספת העור השחורה וטמן את ראש בידיו.

“אולי,” אמר והצמיד לשפתיו את הקרח, פניו התעוותו בכאב, “אבל זה מה שעושים כשעלמה במצוקה.”

“זה מה שעושים כשכושר השיפוט לא במיטבו.” תיקנתי אותו וניגשתי לעבר הלוקרים של העובדים. החולצה שלי הייתה ספוגה במים קפואים, רציתי למצוא בגד יבש וחמים. הלוקרים של הבנות היו ריקים, רק באחד בתא של סקוט, אחד המלצרים, שכבה מקופלת חולצת פולו שחורה. הייתי בטוחה שהוא לא יכעס אם אשאיל אותה ממנו לערב אחד. קילפתי מעורי את הבד הצמוד ולבשתי במהירות את החולצה שהייתה גדולה עלי במספר מידות, אולי היה לי מראה מגוחך, אבל עדיף כך מאשר להיראות כאילו יצאתי מתחרות חולצות רטובות ולבנות.

“אתה מרגיש טוב?” שאלתי את קונור והתיישבתי בקצה הספה, עדיין לא הבנתי מאיפה הגיע הצורך שלו לפגוע בשיכור, הוא פגע בי, לא בו.

“כן.” הנהן והשעין את ראשו אחורה באיטיות.

“להזמין לך מונית הביתה או שאני יכולה להתקשר למישהו?” שאלתי, הרגשתי צורך להיות נחמדה, אפילו שלא הבנתי את המניע להתנהגותו, הוא הגן עלי, וזה היה נחמד ולא דרוש מצידו.

“לא.” ענה, “אני לא מקומי, אין לי כאן אף אחד.”

ידעתי זאת, הכרתי כמעט את כל הלקוחות של ‘לבלס’, הפרצוף של קונור היה חדש ואבוד בין הקהל, זה היה ביקורו הראשון במקום ללא ספק.

“מאיפה אתה?” שאלתי, לא ידעתי אם בגלל שבאמת רציתי לדעת או הרגשתי חייבת לנהל איתו שיחה בזמן שריפא את השפה שלו.

“קופר הרבור.” ענה, השם צלצל לי מוכר, הייתי בטוחה ששמעתי על המקום פעם.

“זה במישיגן, נכון?” שאלתי בהיסוס וניסיון להבין מי דיבר איתי על המקום.

“היית שם?” שאל בהפתעה. הנדתי את ראשי בשלילה.

“זה מקום מדהים, יש שם נופים עוצרי נשימה והאנשים שחיים שם הם הנחמדים ביותר שפגשתי בכל חיי.” אמר וחייך כשדיבר על ביתו, הלוואי ויכולתי להגיד את אותו הדבר לגבי שיקגו. לא שנאתי את עיר הולדתי, היו בה דברים טובים וזיכרונות נעימים, לא אהבתי את החברה שאליה נולדתי, זה הכל.

“איך הגעת למיאמי?” שאלתי בסקרנות.

“טיול אחרי סיום לימודים.” ענה.

“תן לי לנחש,” חייכתי ובחנתי אותו, הוא לבש בגדים מרושלים אך טרנדיים, השיער שלו היה פרוע ודרוש תספורת דחופה, פניו נראו עייפות אבל לא מבוגרות, “משהו אומנותי?” שאלתי.

“ספרות אנגלית. איך ידעת?” התפלא מהיכולות המיסטיות שלי.

“אתה לא נראה טיפוס של כלכלה או ראיית חשבון.” עניתי.

“מה איתך? מקצוע ריאלי?”

“מתכננת ללמוד הנדסה.”

“תסבירי למה, זה מקצוע נורא” התעניין.

“ובכן..” התחלתי לפרט את הסיבות.

 

☼☼☼

 

“הכל בסדר?” בריאנה שאלה כשחזרתי לפינת העבודה שלי.

הנהנתי בחיוב, “הכל מצוין. “עניתי, קונור חזר לבית המלון שלו אחרי שסיימנו לדבר וכשחזר להרגיש את השפה שלו. הודיתי לו מספר פעמים על ההירתמות להציל אותי אפילו שלא נזקקתי בהצלה ונפרדו דרכנו. הוא היה בחור נחמד, קל לדבר איתו.

“שמעתי מה קרה, את בסדר?” לוק ניגש אלינו וביקש שנכין קוקטיילים למושבי ה v.i.p למעלה.

“כולנו בסדר.” צחקתי, שלושה עובדים, לא כולל בריאנה והנרי, הספיקו לשאול אותי את השאלה הזאת.

“החבר שלך מתפרע על הרחבה עם ג’קלין.” לוק אמר והתיישב על אחד הכיסאות הריקים בזמן שהכנו את ההזמנות שלו.

“הוא לא חבר שלי.” מיהרתי לבטל את דבריו.

“מה שתגידי.” לוק קרץ לבריאנה בזמן שאיימתי לזרוק עליו את המטלית המלוכלכת שאספה את כל הזבל שהותירו אחריהם הלקוחות.

חלפה שעתיים ולא היה שום זכר לקיומו של תומאס, ברקע התחיל להתנגן רמיקס של אביצ’י שהרים כמעט את כולם לרחבה, הבר התרוקן מעט והיה לנו זמן לנוח. לצפות באנשים חסרי שיווי משקל מנסים לרקוד היה משעשע, לפחות עד שקלטתי את ג’קלין לא רחוק מאיתנו. תומאס הופיע מיד אחריה, הכלבה משכה אותו לרחבת הריקודים ונמרחה עליו בלי טיפת בושה.

“לא ראיתי יצורים יותר זנותיים ממנה.” בריאנה נעמדה לצידי והסתכלה על מה שאני הסתכלתי. הבעת הפנים המוגעלת של תומאס הסגירה את חוסר העניין שלו בג’קלין, הניסיונות שלה להדליק אותו היו לשווא, ובכל זאת, הם רקדו אחד לצד השני בצמידות יתרה.

כשעיניו מצאו את שלי, שפתיו התעקלו באיטיות לחיוך והוא הניח את ידיו על גופה הפלסטי של ג’קלין, ואז הבנתי, הוא ניסה לגרום לי לקנא. ולהפתעתי, הצליח. הורדתי את מבטי מהזוג הרוקד.

“ברבי!” תומאס קרא לי והתקרב לבר כעבור עשר דקות, “מה דעתך לספר לי על החבר החדש שרכשת היום?” שאל והתיישב על אחד הכיסאות הפנויים. הריח החריף של האלכוהול הגיע עד לאפי גם ממרחק, מה לעזאזל לא היה בסדר עם הגברים שהגזימו עם השתייה הערב?

 

 

מעבר לסרגל הכלים