פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 5

אחרי שבועיים אינטנסיביים עודד שלח לי הודעה ביום חמישי בצהריים. “טוב זהו זה סגור, מחר בערב את מוזמנת לארוחת ערב עם המשפחה שלי. אמא שלי לא מוכנה לקבל לא כשתשובה”. מכיוון שלא ממש השאיר לי ברירה עניתי מיד ” בכיף “מאמי” ושלחתי סמיילי קורץ” . עודד שלח לי בתגובה “לב אדום פועם”. לא אמרנו את המילים האלה בינינו והמחווה הקטנה והפשוטה הזו הכניסה אותי קצת להלם. זה נכון שהיתה לנו משיכה מינית חזקה והיה לנו גם כיף יחד והרבה נושאים לשיחה, אבל לא הייתי עדיין בטוחה שיש כאן משהו מבטיח לטווח רחוק ורציתי לשמור על הלב שלי מהתרסקות. הלב הקטן הזה בהודעת הטקסט היתה שביב של תקווה ורציתי לאפשר לעצמי לפחות להיום ליהנות ממנו ומחר כבר אחשוב הלאה ואנסה לבדוק עד כמה זה באמת אפשרי.

יום שישי הגיע וטרחתי ללבוש את הבגדים הכי חגיגיים וקצת שמרניים ביותר שלי כי כל המעמד הזה עם ההורים שלו והאחים,  פתאום הלחיץ אותי. שעה לפני זה שוחחתי בטלפון עם נטע והיא הרגיעה אותי שככה גם היא הרגישה בפעם הראשונה שפגשת את המשפחה של חבר שלה איתמר, שמאז חגגו כבר שלוש שנים יחד והיה ברור לי שנטע מחכה בכל רגע לטבעת המיוחלת והייתי מאושרת בשבילה כל כך.

עודד אסף אותי מביתי וכל הדרך ישבתי בשתיקה והרגשתי לחוצה ועודד היה מקסים ולקח את ידי בידו והרגיע אותי שההורים שלו עדינים ולא יציקו לי יותר מדי.

הגענו לעומר ואחרי כמה דקות נעמדנו מול דלת של וילה ענקית עם גינה קדמית מוארת ומפוארת עם שיחי ורדים שמעטרים את צדדי הכניסה. הלב שלי דפק חזק ועודד פתח את הדלת והוביל אותי פנימה. ממבט ראשון אפשר היה להרגיש שזה בית חם ואוהב עם קולות הילדים הקטנים ברקע והריחות של הבישולים שהשתלבו יחד ויצרו את בית החלומות שראיתי תמיד בדמיוני.

אבא של עודד ניגש אלינו ראשון והציג את עצמו כיהודה. לחיצת ידו היתה איתנה, והיה גבוה ובעל חיוך כובש כמו של עודד וזה היה סימן טוב מבחינתי.  אמא שלו יצאה מהמטבח עם הסינר עדיין על גבי שמלה ארוכה ופרחונית, אישה חייכנית בשנות החמישים עם עיניים כחולות חודרות ושיער בלונדיני חלק ומסוגנן לקארה קצר. היא נישקה את הלחי שלי וחיבקה אותי חיבוק קצר והציגה את עצמה כרחל. התרגשתי מהמחווה ונרגעתי בבת אחת. אחד אחד הציגו את עצמם אחיו הגדול, אלי ואשתו, אביגיל ושני ילדיהם התאומים בני ה-5 לירון הבן וטליה הבת שהיו מאד דומים לאמם אבל באופי התזזיתי יותר לדודם, עודד שרק הלהיב אותם יותר ויותר עם הנפות לאוויר ודגדוגים שמילאו את הבית בצחוק ילדים ומבוגרים מתגלגל לאורך הערב.

עודד צדק, הם לא חפרו ולא הציקו עם שאלות שאני בטוחה שרצו לשאול מסקרנות טבעית ואני מצדי רק סיפרתי בקצרה על אבי ואחי, השירות הצבאי המעניין שלי ועל עבודתי שמאד הרשימה את אמו של עודד במיוחד מאחר והכירה את דילן ושמעה על האתגרים של עבודתנו במגזין.

בסוף הערב, אחרי התודות, נשיקות הפרידה שאריות האוכל שיצאנו איתם בכוח וההבטחות לחזור שוב בקרוב הלכנו לביתו של עודד שעד כה לא יצא לי לבקר בו בגלל שרוב השבוע עודד היה מגיע אליי בסוף כל יום עבודה והיה לנו נוח להישאר באזור.

ביתו של עודד היה מרחק הליכה בלבד מביתם של הוריו ואחיו הגדול וכשראיתי אותו בפעם הראשונה כמעט נעתקה נשימתי. היה במבנה הכללי החיצוני שלו משהו שהזכיר לי תמונה שראיתי בעבר. לא הייתי בטוחה אם ראיתי או במזין או בטלוויזיה פעם. כשנכנסתי לבית עצמו הרגשתי כאילו כבר הייתי בבית הזה וממש התרגשתי. התחלתי להתהלך בבית וקלטתי שאני יודעת בדיוק לאן אני הולכת ושזו לא הפעם הראשונה שלי בבית הזה. היה בזה משהו לא הגיוני וזה לקח לי עוד כמה דקות לקלוט את הבלתי אפשרי. פניתי לעודד בשאלה מהוססת, “מי בנה את הבית הזה”? עודד מיד ענה לי “אני, יפה לא?!” עדיין לא השתכנעתי. “כן , אבל מי תכנן אותו?” לחצתי.  עודד הסתכל עליי מוזר וענה ” את לא אמורה להכיר את האדריכל כי הוא ספרדי והוא תכנן את הבית לפני כמה שנים ונאמר לי שהוא נפטר בתאונה קשה כשהיה צעיר, חבריו ללימודים פרסמו את התכנון של הבית במגזין דיור בינ”ל מוכר, מתוך כבוד אחרון לחברם ואני מיד התאהבתי בתכנון ונסעתי אפילו למדריד והגעתי אחרי בירורים להוריו וביקשתי את רשותם לבנות את ביתי לפי התכנון של הבית. הם מאד התרגשו ולא היתה להם שום בעיה לאשר לי את זה ובמיוחד כששמעו שאני מישראל. אני זוכר איך הם התרגשו וסיפרו שארוסתו של בנם שנהרג היא כמו בת בשבילם, גרה בישראל והיא… צלמת… וקוראים לה… שרי.. אבל זה לא ייתכן… זו באמת את?!

בבת אחת התיישבתי על הרצפה הקרה ותפסתי את פניי בידי והסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי בקול רם תוך כדי בכי והלם “איך זה ייתכן, מה הסיכוי שזה יקרה, אני לא מאמינה. אתה היית שם בבית של דיוויד שלי והבית הזה.. הרמתי את ידיי לכיוון הקירות .. הוא תכנן שאני אגור בבית הזה ונגדל שם את ילדינו…איך?!

עודד התעשת מהר והרים אותי מהרצפה אל בין זרועותיו וחיבק אותי חזק. הוא הוביל אותי לספה בסלון ורץ להביא לי כוס מיץ תפוחים מתוק ואילץ אותי לשתות מהר. לא הצלחתי להירגע במשך שעתיים שלמות ונכנסתי למעין מצב של הלם עד שנרדמתי כנראה על הספה.

למחרת בבוקר מצאתי את עצמי רק בחזייה ותחתונים בתוך המיטה כשלצידי ישן עמוק עודד והבנתי שהוא נשא אותי למיטה אחרי שנרדמתי בספה .הוא כנראה הרגיש שהתעוררתי ומיד חיבק אותי מאחור ונשארנו כך מחובקים במשך שעה מבלי להוציא מילה. שנינו ניסינו לעכל את הגורל המוזר שהפגיש בינינו ואת הבית הזה שהיה הקשר היחיד שחיבר בין העבר שלי למה שעשוי להיות העתיד שלי.

עודד החליט אחרי זמן מה שכדאי לנו לקום לארוחת בוקר שהוא יבשל לנו ונמשיך לדבר על זה על קיבה מלאה ויותר רגועים.  אכלנו בשקט, כל אחד מהורהר במחשבותיו ומדי פעם מבטינו הצטלבו למבט קצר ומביך. הפעם הייתי אני זו ששברה את השתיקה. ביקשתי מעודד שייקח אותנו לטיילת בתל אביב לחוף הים. סיימנו לאכול , התארגנו ומיד יצאנו לדרך. כל הדרך העדפתי להביט החוצה למרחבים והנוף המתחלף מחום לירוק ואז לכחול של הים.

לקחתי את ידו של עודד, חלצנו נעליים וטיילנו על החוף עד שהגעתי לנקודה המוכרת שלי שבה ביליתי עם דיוויד ואח”כ התפרקתי עם נטע אחרי מותו של דיוויד. שם בנקודה הטובה, הרעה, האהובה והשנואה עליי ישבתי וסיפרתי לעודד את כל סיפור היכרותי את דיוויד מבלי להחסיר פיסת מידע עד רגע היכרותי את דילן שהיה החוט המקשר בין העבר שלי לעתיד שלי. עודד היה סבלני וקשוב וכשדמעות שטפו להן מדי פעם את הלחיים שלי הוא מיהר לנגב אותן כל פעם מחדש. הוא נתן לי ליפול אבל רצה להיות שם בשביל לתפוס אותי כל פעם מחדש. יכולתי לראות בעיניו את הכאב שחש כלפי הטרגדיה שחוויתי בגיל כל כך צעיר ועוד זמן לא רב מדי אחרי שאיבדתי את אמי וזה סגר לו קצוות לכל מיני מצבים שהוא ראה בהם את הקשיים שלי ולא ידע אז להבין אותם. התמונה המלאה של שרי הוצגה בפניו במלוא כאביה והדרה ועכשיו נותרה לו הברירה שהשארתי לו כששאלתי את השאלה האחרונה. ” האם אתה מאמין שיכולה להיות לאדם נשמה תאומה יותר מפעם אחת בחיים?”.

 

אפילוג

שנה אחרי הוידוי הגדול על החוף בטיילת.

אני עומדת יחפה על החוף בנקודה הכי כואבת ואהובה עליי בתל אביב ואני מרימה את עיניי לשמים ונושאת שתי תפילות, אחת לאימא שתשמור עליי ועל אהוביי בריאים ומאושרים והשנייה לדיוויד שאני ממשיכה להתגעגע אליו בכל יום ואני שומרת לו מקום מיוחד בלב שלי ומקווה שההורים שלו צדקו שאמרו שהוא ישמח לראות אותי מאושרת ומאוהבת יום אחד. אני מרימה את שמלתי הלבנה כדי שלא תתלכלך לי בחול ואני מחזיקה לאבי את היד וצועדת קדימה לעבר האופק ולעבר השקיעה. אני מסתכלת קדימה ודמעה אחת זולגת על הלחי כשאני רואה מולי את עודד ולידו את הוריו מתחת לחופה מאולתרת שזוג מעצבים מיפו עבדו עליה שבועיים כדי שתעמוד בחול יציב. אני מגיעה לעודד והוא כרגיל נמצא שם כדי למחות ממני את הדמעה הסוררת שלי. הרב המקדש נמצא מאחורי עודד ואבא שלי מנשק לי ועובר לעמוד לצדי ולצד אלי שגם לה הוא נושק בזמן שהוא מלטף את בטנה הגדולה שבה גדלה אחותי הקטנה שבאופן מוזר היא גם הבת דודה שלי. רני מחייך אליי מהקהל ולידו נערה צעירה ויפה והם נראים מאוהבים כמו זוג צעיר רגיל בני גילם ולידם יושבת נטע עם בעלה הטרי איתמר והם מחזיקים ידיים והיא לא מפסיקה לבכות מאושר והוא מנחם אותה. אני ממשיכה עם מבטי להוריו של דיוויד שנראים מאושרים ועצובים בו זמנית ואני מחייכת לעברם ושולחת להם נשיקה באוויר.

הרב מתחיל לברך, הטבעות מחליקות על האצבעות ודילן לא מפסיק לצלם כדי לא לפספס שום רגע באירוע ולרגע קטן אני קולטת אותו פתאום קורץ לדנה שיושבת בקהל סמוקה ליד בן זוג איתו הגיעה לאירוע ולשנייה אני מהרהרת אם באמת הסיפור ביניהם נגמר לפני חצי שנה כמו שהם סיפרו לי או לא.

הטקס נגמר ואז אני פונה לקהל המצומצם שהוזמן לחתונה של עודד ושלי ואני חושפת את הספר שלי שראה אור לפני שלושה שבועות ונקרא “מכתבים לנשמה התאומה הראשונה שלי” ופותחת אותו בעמוד האחרון ומקריאה לקהל דקה אחת אחרי שנישאתי לאהובי והנשמה התאומה השנייה והאחרונה שלי את המילים האחרונות לאהובי הראשון .

” דיוויד, אתה שם והוא כאן, אתה העבר והוא העתיד. הבטחתי לך לאהוב אותך לעד ואני מתכוונת לעמוד בהבטחתי, הבטחתי לגור בבית שתכננת לי והיקום סידר זאת בשבילי. הילדים שאשא ברחמי יהיו שלי ושלו אבל אתה תהיה תמיד חלק מהעתיד שלנו, מהבית שלנו ומהילדים שלנו כי אם לא היית מלמד אותי איך לאהוב כמו שצריך בפעם הראשונה, אולי לא הייתי יודעת איך לאהוב בפעם השנייה והייתי מפספסת לא הזדמנות אחת לאהבה אלא שתיים.

אוהבת אותך תמיד שרי היפה שלך”.

 

 

הסוף

 

 

 

 

 

 

מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 

4

החדר של מיי, מסתבר, לא היה פנוי, ולאחר סריקה מהירה של הקומה, גילינו שאף חדר אחר לא, ואדם הציע לי לבוא לביתו. לא אשקר – התפתיתי להיענות להצעתו. הסיבה היחידה לכך שלא עשיתי זאת הייתה כי באתי עם לארה. יש לי נטייה מצערת לגרור אותה למקומות בהם היא לא רוצה להיות ואז לנטוש אותה לטובת המין הגברי. היום, לשם שינוי, אני לא הולכת לעשות את זה. לא כל כך מוקדם, לפחות, ולא בשביל סוחר סמים שסביר להניח ימצא את עצמו מת או תקוע במוסד גמילה עוד לפני שיגיע לגיל עשרים וחמש.
אדם קיבל את סירובי במשיכת כתפיים אדישה ופנה לחפש לו שעשוע אחר מבלי לומר אפילו שלום. נישארתי בקומה העליונה כמעט חצי שעה, וכל אותו הזמן ווידאתי שאדם גם. לא ידעתי אם ג’ק עדיין למטה, והדבר האחרון שרציתי שיקרה היה שיראה אותי יורדת מוקדם מדי ולבד. אני חייבת להוריד אותו מהגב שלי, ואם הדרך היא לסבול משעמום, אני אחיה עם זה.
חצי שעה מאוחר יותר, הרשיתי לעצמי להציץ בקומה התחתונה. התאורה העמומה הקשתה עליי למצוא את ג’ק, ולאחר שלוש סריקות, הסקתי שהוא הלך כבר ונשפתי אוויר בהקלה. את לארה ורובין, לעומת זאת, היה לי מאוד קל למצוא. הם לא זזו מהמקום בו השארתי אותם בפעם האחרונה. המשקאות ששתיתי לא גרמו לי להשתכר, אך בכל זאת התחלתי להרגיש את הקלילות המבורכת שהאלכוהול מביא, וכשהלכתי לעבר לארה ורובין, פרץ שובבות תקף אותי וגרם לי לקפוץ על שניהם מאחור. המשקה החדש שרובין הספיק לארגן לעצמו נשפך על הרצפה, ולארה כמעט החליקה.
“הפתעה!” צעקתי, וכמה ראשים הסתובבו אליי.
“לעזאזל איתך, סמנת’ה,” רובין קילל והסתכל על הרצפה המלוכלכת במבט ממורמר.
“יכולתי לשבור את המפרקת!” לארה צעקה ונעצה בי מבט כועס.
“אבל לא שברת,” אמרתי בטון שובב, וכשראיתי שהמבט הכועס לא סר מעיניה, גלגלתי את עיניי והעליתי על פניי הבעה תמימה. “סליחה, רק רציתי לעשות לכם הפתעה.”
“אז בפעם הבאה תארגני לי מסיבת יום הולדת מחורבנת,” רובין רטן.
“אני מצטערת,” שיקרתי והדבקתי ללחיו נשיקה קטנה.
“את יכולה לפחות להישמע כאילו את מתכוונת לזה?” הוא נאנח, אך הכעס שלו חלף.
“לא,” אמרתי במתיקות ועפעפתי בעיניי לעברו.
“אז את יכולה להביא לי משקה, כדי שאהיה מספיק שיכור כדי שאחשוב שבאמת התכוונת לזה?” הוא שאל.
“את זה אני יכולה לעשות,” הנהנתי והלכתי למטבח. אנשים התגודדו ליד הכיור, ליד המקרר וליד השיש, ורק לאחר עשר דקות שלמות הצלחתי לצאת עם שתי כוסות משקה בידיים. רובין חטף ממני את אחת הכוסות ולגם חצי מתכולתה לפני שפנה אליי.
“ההתנצלות התקבלה,” הוא אמר, חיוך ענקי מרוח על פניו.
“אני לא מקבלת אותה,” לארה, שלא קיבלה ממני כלום, רטנה.
“אני אוהבת אותך,” אמרתי, מחייכת את החיוך הכי מקסים שלי.
“אני לא,” היא הפטירה וקפצה את שפתיה.
במקום לענות על זה, לגמתי מהמשקה שהבאתי לעצמי ועצמתי את עיניי בעונג כשטעם שוקולדי עדין השתלט על פי. המשקה לא היה אלכוהולי מספיק כדי שאשתכר, אך כן מספיק כדי לשחרר את לשוני ואת מוחי, וזה בדיוק מה שרציתי.
“בואו נלך לעשות משהו,” אמרתי ללארה ורובין בהתלהבות. מלבד החלפת מבטים קצרה ביניהם, לא קיבלתי תגובה. “המסיבה הזו משעממת אותי, בואו נלך מפה.” המשכתי, והפעם זכיתי לתגובות קצת יותר נלהבות.
“אפשר לחזור למרתון “איך פגשתי את אמא”?” לארה שאלה בתקווה.
“לא,” הנדתי בראשי, ואכזבה עלתה על פניה. “אבל אפשר לעוף מפה ולהתחיל לעשות משהו.”
“חשבתי שהקטע שלך הוא לעוף מפה עם מישהו ולעשות אותו,” רובין אמר בטון מעט עוקצני, אך חייך כדי שאדע שהוא סתם מקניט אותי.
“מוקדם עדיין, ואני לא רואה אף אחד מעניין,” אמרתי באדישות ולגמתי שוב ממשקה השוקולד הטעים.
“אדם?” רובין שאל.
“לא מתכוונת ללכת לבית של סוחר סמים,” עניתי קצרות.
“טוב,” רובין נאנח וסרק בפעם האחרונה את הבית. “גם לי משעמם. אפשר לזוז.”
לארה פלטה נשיפת בוז אך לא התנגדה.
“לך להביא משהו לשתות,” פקדתי על רובין.
“למה אני?” הוא הזדעף.
“כי אני הבאתי בפעם האחרונה,” הזכרתי לו והנפתי את הכוס שהחזקתי כהוכחה.
“אחרי שגרמת לי לשפוך את המשקה שלי,” הוא ציין.
“נו, לך כבר,” דחפתי אותו, אולי מעט יותר חזק משהייתי אמורה, והוספתי, “נודניק.”
“תיזהרי, אני יכול לשים לך רעל במשקה,” הוא איים, אך בכל זאת הלך למטבח.
“זה בסדר שנלך, נכון?” נזכרתי לשאול את לארה.
“רציתי ללכת מהשנייה שהגענו,” היא אמרה.
“רוצה לחכות לרובין ליד המכונית?” הצעתי.
“רובין לא יודע איפה החניתי,” היא אמרה.
“אז ליד השער,” אמרתי. מסיבה כלשהי, הבית הרגיש לי חנוק מדי, ורציתי לשאוף קצת אוויר שלא שאפו עוד עשרות אנשים יחד איתי.
“בטח,” לארה משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות, ויחד יצאנו מהבית. גם החצר הייתה מלאה באנשים, אך לפחות יכולתי לראות את השמים ולפרוש את הידיים לצדדים מבלי להיתקל בגוף של מישהו אחר.
לארה ואני נדחקנו מבעד לחבורת שיכורים שעמדו בשער וניסו לדחוף משקאות לכל אחת שעברה. המטומטמים לא קלטו שכל אחת שבאה למסיבות כאלה כבר מכירה אותם ויודעת שאסור לשתות שום דבר שהם מביאים לה, ובכל זאת הם מנסים בכל פעם מחדש. בכנות, אני לא חושבת שמישהו כבר טורח להזמין אותם למסיבות. הם מגלים עליהן לבד ומופיעים, ומי יגרש חבורה של שיכורים?
המבט שלארה נעצה בהם כנראה לא מצא חן בעיניהם, כי הם החלו לצעוק ל”בלונדינית עם המבט הסנובי” הערות גועליות על המראה שלה ועל מה שהם רוצים לעשות לה, ולפני שהם הספיקו לשים לב, לארה ואני לקחו מידיהם שתי כוסות ושפכנו על השניים היותר קולניים. לרגע אחד חשבתי שהם הולכים להעיף לנו אגרוף, אך רובין, שבדיוק הגיע עם שישיית בירות, הסיח את דעתם.
“מה זה, לאן אתה לוקח את כל השתייה?” אחד מהשיכורים שאל, וכל תשומת הלב של השאר עברה לרובין.
“לקבוצת הפוטבול,” רובין ענה ונדחק על פניהם לעברנו. מבלי להגיד מילה, לארה, רובין ואני התחלנו ללכת, וכשהיינו במרחק של עשרה מטרים מהבית, אחד מהשיכורים התפכח מספיק כדי לצעוק, “אין לנו קבוצת פוטבול!”
“וזה אומר שצריך לקפח אותם?” רובין צעק מבלי לסובב את מבטו לאחור והגביר את קצב הליכתו. “זה שמשהו לא קיים לא אומר שלא מגיע לו ליהנות!”
השיכור המבולבל לא ענה, ולארה, רובין ואני פרצנו בצחוק. עדיין צחקנו כשהגענו למכונית, ובכל פעם שאחד מאיתנו ניסה לדבר, פרצי  הצחוק של האחרים השתיקו אותו. רק לאחר שרובין התרווח במושב האחורי ואני חלצתי את נעליי בקדמי, נרגענו.
“מסתבר שאנחנו קבוצת הפוטבול,” אמרתי ללארה, והיא גיחכה והתניעה.
“את יודעת בכלל לשחק פוטבול?” היא שאלה בלעג.
“אני יודעת שמעורב בזה כדור,” אמרתי בטון מתגונן.
“ורגליים,” רובין תרם את חלקו לשיחה.
“וזהו?” לארה צחקקה.
“ובנים במדים,” אמרתי בטון מעט מזוגג, ורובין נאנח בהסכמה.
“שניכם חולים,” לארה קבעה ופנתה אליי. “לאן נוסעים?”
“אפשר לגיהינום?” רובין שאל, גוון מתחנן בקולו.
“אנחנו לא נוסעות לבר גייז,” לארה אמרה בטון שלא השאיר מקום לוויכוח.
“לא כיף איתך,” רובין אמר ברוגז ומבעד למראה ראיתי שהוא משרבב את שפתו התחתונה.
“אתה אומר את זה רק כי אני בחורה,” לארה אמרה ביובש.
“בואו ניסע לאגם,” הצעתי, ורובין קפץ באישור. הרוגז נעלם מפניו באותה מהירות שהופיע, ועכשיו הוא נראה בעיקר מתלהב.
“אין לנו בגדי ים,” לארה אמרה בספק, אך כבר סובבה את רכבה לכיוון האגם.
כמו כל עיירה שכוחת אל, גם העיירה שלנו מתגאה באגם בעל מים עכורים שמשמש את האמיצים לשחייה מדי פעם.
“יש לנו בגדים, אנחנו נסתדר,” הרגעתי אותה והפעלתי את הרדיו. השיר שהתנגן היה “How Deep is Your Love”, ורובין ואני התחלנו לשיר ולרקוד.
“אתם מוכנים לסתום ולחגור את עצמכם?” לארה צעקה על שנינו והניחה יד אחת על אוזנה, כאילו כדי לחסום את קולותינו.
“How deep is your love?” רובין צרח באוזנה בתגובה, והיא סובבה את ההגה בתנועה חדה והעיפה אותו על הדלת. “לא עמוקה במיוחד, אה?” רובין רטן במרמור ושפשף את ראשו, שנחבט בחלון.
“אני אוהבת רק את עצמי,” היא אמרה, בדיוק ברגע שהשיר התחלף ל”Love Myself” של היילי סטיינפלד.
“איזה פה יש לך,” מלמלתי.
“כל מה שאני אומרת מתגשם,” היא אמרה בטון שחצני, ורובין הניח את ראשו על משענת המושב שלי.
“את יכולה להגיד שכשאחזור הביתה יחכה לי על המיטה – ”
“לא,” לארה קטעה אותו קצרות.
“את לא יודעת מה עמדתי להגיד!” רובין קרא במחאה.
“משהו לגבי גבר ערום ושוקולד,” לארה אמרה באדישות.
“לא נכון!” רובין התקומם ונשען לאחור, הבעה זועפת על פניו. “קצפת.” הוא מלמל בשקט, ולארה ואני פרצנו בצחוק.
“תעביר בירה ותשב לפנטז על הגברים שלך בשקט, בסדר?” ניסיתי לא להישמע לועגת, אך הגיחוך שעדיין היה על שפתיי חיבל בכוונותיי.
רובין רטן כשהעביר לי את הבירה, ולארה הזהירה אותי שאם אקיא, היא תנקה את הלכלוך עם שיערי.
“אני לא שיכורה!” אמרתי, אולי בפעם המיליון היום.
“בסדר,” היא גלגלה את עיניה.
“תתרכזי בכביש,” הזהרתי אותה.
“תחגרי את עצמך,” היא התעלמה מאזהרתי.
“לא רוצה, זה לא נוח,” מתחתי את רגליי והנחתי אותן על הדש. הלק האדום באצבעותיי החל להתקלף, ואמרתי לעצמי לזכור להחליף אותו מחר.
לארה נשפה אוויר כדי שאדע עד כמה היא לא מרוצה מהמצב, אך לא אמרה לי לחגור שוב. האוויר שיצא מפתחי האיוורור ברכב היה קר מדי, אז כיביתי את המזגן ופתחתי את החלון. רוח הלילה הקלילה של אוגוסט הייתה חמימה יחסית, אך לא בצורה לא נעימה, ועד שהגענו לאגם, שיערי כבר היה מלא קשרים.
רובין ואני קפצנו מהרכב בשנייה שלארה דוממה את המנוע, ולארה שירכה אחרינו את רגליה באיטיות. רציתי לקפוץ לאגם עם הבגדים, אך מתוך חשש לחיי החולצה שלי, פשטתי אותה וקפצתי לאגם בחזייה ומכנס. המים עדיין היו חמימים מהיום שעבר, וכשהעברתי את ידי בשיערי, הרגשתי שהקשרים שהרוח עשתה בו החלו להיפרם. רובין הניח את שישיית הבירות ובקבוק מים על החול ורץ אחריי, ולארה התיישבה לידם.
“בואי!” צעקתי לעברה. היא הנידה בראשה לשלילה וצעקה, “טוב לי פה!”
“המים יותר טובים מהיבשה,” רובין צעק לה והתיז לכיוונה, אך היא ישבה רחוק מדי מכדי שהמים יגיעו אליה.
“תגיד את זה לאנשים שהיו על הטיטאניק,” היא צעקה לו חזרה, צוחקת, ופתחה את בקבוק המים שהביא.
“איזה יבשה את!” רובין צעק, מצחקק מההלצה של עצמו.
“יש לך הומור של ילד בן עשר,” צקצקתי בלשוני באכזבה והתחמקתי מגל המים ששלח לעברי.
“תיזהרו לא לטבוע,” לארה צעקה ביובש והוציאה את הפלאפון שלה מכיסה.
“אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שהיא תיכנס למים,” רובין לחש לי.
“היא תהרוג אותנו,” לחשתי לו חזרה.
“בסדר, אבל זה יהיה שווה את זה,” הוא אמר בטון מפציר.
ניסיתי לעמוד בפני המבט שלו, אך החלק שבי שהסכים איתו צרח עליי להיענות לו, ומצאתי את עצמי רוטנת כל הדרך חזרה לחוף.
“לארה, בואי למים,” רובין נעמד מול לארה, גופו נוטף מים על החול.
“כבר אמרתי לכם שאני לא רוצה,” היא מלמלה מבלי להסיט את עיניה מהפלאפון. אצבעותיה הקלידו בקדחנות על המסך, ואלמלא הייתי שקועה כל כך במה שעמדנו לעשות, הייתי שואלת אותה עם מי היא מדברת.
“חבל שאנחנו לא שואלים,” לחשתי ליד אוזנה, גורמת לה לקפוץ בבהלה, והשחלתי את זרועותיי תחת בתי השחי שלה. הפלאפון נשמט מידיה והיא התחילה לבעוט באוויר, אך רובין הצליח לתפוס את רגליה ולמרות שנאבקה, לא הצליחה להשתחרר.
“אם לארה לא תבוא אל האגם.” רובין אמר בעודו נכנס למים.
“סמנת’ה ורובין יזרקו אותה לאגם.” השלמתי את משפטו. “אחת, שתיים וש –” רובין ואני שחררנו באותו זמן. ” – לוש.”
לארה קמה על רגליה, משתעלת, ונעצה בשנינו מבטים רותחים מזעם.
“נכון שהמים נעימים?” שאלתי בנימה מפייסת.
היא הסתכלה עליי בהלם, כאילו לא תיארה לעצמה שאנסה בכלל לפייס אותה. ההלם חלף כששקית פלסטיק עפה מכיוון החוף ונתקעה לה בפרצוף, והזעם חזר.
“אם סמנת’ה ורובין לא יבואו אל הקבר,” היא אמרה בטון קטיפתי והחלה להתקדם לעברנו באיטיות. רובין נצמד אליי מאחור וקבר את פניו בשיערי, כאילו ככה לארה לא תראה אותו. “לארה תקבור אותם בעצמה.”
“תקברי אותה קודם,” רובין אמר ודחף אותי קדימה, רק שבמקום שאתקדם, נפלתי עם פניי לתוך המים וכמעט נחנקתי. כשקמתי, משתנקת, רובין ולארה היו עסוקים מדי בלצחוק מכדי לטפוח על גבי ולעזור לי להשתעל את המים החוצה, ורק כשכמעט הקאתי, רובין טרח בטובו להסיר את השיער מפניי.
“הפסקת אש?” שאלתי את לארה והושטתי לה את ידי.
היא בחנה אותה בחשד, אך התרצתה ולחצה אותה.
רובין הושיט לשתינו את ידיו, דבר שגרם לנו ליצור מעין כוכב מוזר, וכשלארה הרימה לעברי את גבותיה, משכנו אותו יחד לתוך המים. למרות שהמים הגיעו עד מותנינו, רובין עשה הצגה שלמה ושיקע את כל גופו באגם לפני שקם על רגליו ונעץ בלארה מבט כועס.
לארה, שלא התרגשה מהמבט, חייכה אליו במתיקות ואמרה, “עכשיו הפסקת אש.”

 

 

 

איילין ותומאס

תומאס – פרק 6.

 

ניסיתי לא לחשוב עליה, אבל לא הצלחתי, משימה בלתי אפשרית.

המילים הדהדו שוב ושוב במוח שלי, ‘לא ידעתי אם אתה מתגעגע אלי או שוכח אותי’, איך אפשר לשכוח מישהי כמוה? אף פעם לא שכחתי, שמרתי את הזיכרונות המשותפים שלנו בפינה מיוחדת שיצרתי רק עבורה.

כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, אחרי כל הנזק שגרמתי, אטמתי את הפינה הזאת וחסמתי אליה את הגישה, הקפאתי את הרגשות שלי ואכסנתי אותם עם הדבר היחידי שהיא הותירה אחריה, זיכרונות.

איילין הצליחה להגיע אל הפינה הזאת מבלי להתאמץ ולהרוס את המעטפת ששמרה עליה, חור מיניאטורי אפשר לזיכרונות לצאת החוצה ולעלות בחזרה לפני השטח.

הלילות הארוכים שהעברנו בדיבורים על גג ביתה כשכולם ישנו, הטיולים שלנו בשעות הבוקר המוקדמות שלנו לצד קו המים של אגם מישיגן, הצרות המשותפות שהכנסנו את עצמנו אליהן, כל הזיכרונות, המילים והתחושות הציפו אותי כאילו מעולם לא עזבו. בחיי לא הרגשתי כל כך נורא עם עצמי כמו באותו הרגע, שנאתי את עצמי, כעסתי על עצמי, רציתי להחזיר את הגלגל אחורה ולקחת בחזרה את כל המילים הלא נכונות שאמרתי ואת כל המעשים המרושעים שביצעתי. אבל העולם לא עבד בצורה הזאת, מה שנעשה לא ניתן לשינוי, אלו היו אני והתוצאות המרות של הטיפשות שלי. הייתי צעיר, עשיתי את הדבר היחידי שאסור היה לעשות בכלא המתוק שישבתי בו, חלמתי על חופש.

כשהבטתי בעיני איילין מוקדם יותר בערב, חיפשתי אחר האש התמידית שבערה בעיניה האפורות, חיפשתי את אותה הלהבה שאף אחד לא הצליח לכבות לא משנה כמה חזקים ועוצמתיים היו הניסיונות. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבטתי בהן, לא הסתכלות חפוזה על הצבע המהמם והנקי שלהן או מבט מהיר על ריסיה השחורות והארוכות שקישטו את עיני השקד כמו מניפה יוקרתית, אלא אל תוך עומקן. לא הייתי בטוח מה חיפשתי בהן, אולי סימנים ראשוניים למחילה, הבנה, הייתי מוכן אפילו לראות את אותם הבזקי השנאה שהספקתי להתרגל אליהם, אבל הן היו ריקות. חלולות, צבע אפור ולא מעבר. הלהבה הרוקדת כבתה יחד עם רשימה ארוכה של תכונות אופי שהיו בבחורה הזאת, וההבנה שתרמתי ליצירת הנזק הזה קטלה אותי.

היא תמיד הייתה בחורה שמחה, לא משנה עד כמה המשפחה שלה, בייחוד אביה, לחצו עליה להידמות להם. כיילב רצה שהיא תהיה כמו אחיה, ממושמעת, צייתנית ושתקנית, שלא תמרה את פיו ושתלך בדרך שהוא סלל עבורה. אבל היא הייתה שונה, נפש חופשיה שאי אפשר לכלוא בכלוב כמו ציפור ולצפות ממנה לשבת בשקט מבלי לנסות לצאת החוצה. היא הייתה פראית, שנונה ומצחיקה, מכורה להרפתקאות. חוקים עבורה היו רק מילים כתובות על דף וחציית גבולות הייתה התמכרות כפייתית שהכניסה אותה לצרות פעם אחר פעם. היא הייתה שלמה עם עצמה למרות שסובביה תמיד מצאו לנכון להעביר כלפיה ביקורת חריפה בקשר לאישיות שלה, למראה שלה, למעשים שלה.

היא תמיד הייתה חזקה.

אבל לא היום.

לא כשחשפה בפני חלק מהרגשות שלה, לא כשהבטתי בעיניה וראיתי שיברון וכאב. היא התהפכה. בעבר, הייתה חזקה מבפנים וחלשה למראה חיצוני, בהווה, הציגה תדמית קרירה וצינית, בלתי מעורערת, כשבפנים, בתוך החלקים הכבויים של נפשה, הצלחתי לראות עד כמה עדינה ושברירית הפכה להיות.

הלחצים שאבא שלה הפעיל עליה, הסיפור בינינו, העזיבה של מייסון לניו יורק, המוות של לייסי… היא ספגה כל כך הרבה חרא בחיים, זה לא היה נכון, היא הייתה צריכה לקבל את הסוף השמח שתמיד חלמה עליו, את השקט שלו ייחלה.

התעוררתי מקולות הבכי שלה מוקדם יותר בלילה, אלו לא היו זעקות נוספות שהגיעו מהסיוטים המסתוריים שלה אלא קולות חניקה שקטים ויבבות קצרות. רציתי לקום ולשאול אם הכל בסדר, אם יש דרך כלשהי שבה אוכל לעזור כדי להקל על מה שהיא מרגישה, רציתי להיות ליד הפעם ולא לברוח, כמו שידעתי לעשות בצורה הטובה ביותר. רציתי לחבק אותה ולהתנצל על הצורה הנוראית שבה התייחסתי אליה. רציתי להרגיש את מגע עורה הרך, להביט בעיניה שחשפו את האמת, להיות שם ליד ולתמוך בה, אבל לא הצלחתי לשכנע את עצמי להתנתק מהמיטה ולגשת. פחדתי שמא תסלק אותי, שתגיד לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים ולא תהיה לי ברירה אלא ללכת, כי היא צודקת, לא מגיע לי להיות שם, לצפות ולנגב את הדמעות שתרמתי להיווצרותן. במקום זאת, שכבתי עם עיניים פקוחות בזמן שנשטפתי בזיכרונות המרים והמתוקים מעברנו.

עברנו הרבה בארבע שנות החברות הצמודות שלנו, היסטוריה מלאה בדמעות צחוק מהולות בדמעות עצב, בחיוכים שמחים ושבורים, בלבבות שלמים ומרוסקים.

נזכרתי בפעם הראשונה כשפגשתי אותה ואת שלבי, הייתי בן ארבע עשרה, מבוגר מהן בשנתיים. אבא שלי הוביל אותי אל תוך הבית של ברברה והתחיל להציג בפני את הבנות שעמדו מולי. לא היה לי מושג מי מהן עומדת להפוך לאחותי החורגת, רק קיוויתי, שהנערה עם החיוך הביישני והשיער הבלונדיני הפזור זאת לא שלבי, ולשמחתי היא לא הייתה, “זאת איילין, החברה הכי טובה שלי.” שלבי הציגה אותה בקול שקט, “אני מקווה שלא אכפת לך שהיא כאן איתי.” אמרה בחשש. עניתי שזה בסדר ויצאנו לחצר בית משפחת מיצ’ל, סמית’ לעתיד. התיישבנו על הדשא הירוק ושלבי ואני התחלנו את תהליך ההיכרות בינינו. איילין לא דיברה הרבה באותו יום, היא פשוט ישבה לצד שלבי ותמכה בה.

ידעתי על האירוסים של אבי וברברה במשך שלושה שבועות עד שנפגשתי עם המשפחה שלה, ידעתי שאני עומד להיכנס לשלב חדש בחיים ולחיות במציאות חדשה. הייתי בטוח שהתהליך התחיל ברגע שאבא שלי הכריז בארוחת ערב מפוארת שהוא מתחתן מחדש, אבל האמת הייתה שהחיים החדשים שלי התחילו באותו מפגש ראשוני עם איילין. אולי היא לא דיברה הרבה, אבל ידעתי שאני והיא נהפוך לחברים. היו לה עיניים טובות ויופי עוצר נשימה, היא לא הייתה שם כדי רק כדי לתמוך בשלבי.

היא הייתה שם גם בשבילי, כדי להראות לי שהכל הולך להיות בסדר כל עוד היא בסביבה. וכך באמת היה, במשך ארבע שנים, היא הייתה תרופה למחלה, רוח חורפית ביום קיץ חם, מכסה לסיר, החברה הכי קרובה שלי.

ואז התאהבנו אחד בשני.

נבהלתי.

פחדתי שאני לא מספיק טוב עבורה.

סילקתי אותה החוצה.

עשיתי את הטעות הגדולה ביותר של חיי.

כחלק מההכנה שאמא שלי ערכה לי לקראת מותה, קיבלתי ספר עצות חיים שכתבה, כאלו מניסיונה האישי וכאלו שהאמינה שיום אחד הן יעזרו לי. באחד העמודים היה כתוב ‘לעולם אל תעזוב מישהי שכמותה לא תמצא לעולם’. זה היה חוק נוקשה מאוד, גם עבור אימי וגם עבור אבי, זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהקשר שלו עם ברברה עבד בצורה כה טובה, הוא מצא אותה בתקופה הכי חשוכה בחייו והיא הצליחה להרים אותו והחזירה אותו לגבר שהיה פעם.

הוא הבין שלא ימצא מישהי כמוה והתחתן איתה.

ואני, ברוב טיפשותי, מצאתי את האדם היחיד בעולם שבאמת הפך אותי למאושר, ומרוב פאניקה ופחד מהמצב החדש שאליו נקלעתי, השלכתי את כל מה שהיה בינינו לפח.

“אידיוט.” קיללתי את עצמי.

לא הצלחתי להירדם שוב פעם, התהפכתי בעצבנות מצד אחד לשני, מהבטן לגב, שום תנוחה לא הייתה נוחה, הסיכוי להירדם אבד. קמתי בשקט מהמיטה ויצאתי למסדרון, התקדמתי אל עבר החדר של איילין והצצתי פנימה. המיטה שלה הייתה ריקה.

ידעתי שהיא יצאה מהבית ובכל זאת רציתי לוודא שזה לא היה הדמיון שלי כששמעתי את דלת המרפסת בקומה התחתונה נפתחת. ירדתי למטה ומילאתי לעצמי כוס מים קרים.

רוח הפרצים הקיצית נשבה פנימה דרך דלת הזכוכית הפתוחה והרקידה את הווילון הלבן בפראות. יצאתי החוצה ורגלי שקעו בחול הקריר. זה היה אחד הדברים הקסומים בבית הזה, רגע אחד אתה בתוך מבנה מגורים ורגע לאחר מכן על החוף, קרוב לאוקיינוס.

איילין ישבה לא רחוק מהבית, מקובצת בצורת כדור, ברכיים צמודות לחזה, ראש שעון מטה, ידיים עוטפות את גופה.

היא ישבה לבושה בכותונת הלילה הלבנה והקצרה שלה מבלי לזוז או להוציא הגה, לא יכולתי לדעת אם עדיין בוכה או שהשלב הזה עבר. היא בכתה הרבה, מספר פעמים בכל יום, לא הבנתי מאיפה הגיע מלאי הנוזלים ואיך היא לא מתייבשת, הרי בסופו של דבר, אמור להיות מכסה לכמות הדמיות שאפשר להוציא החוצה מבלי ליצור נזק, לא?

הרמתי את ראשי לשמיים הכהים שכוסו בכוכבים רבים, אמא שלי הייתה ביניהן, הביטה בי באכזבה ולחשה עוד אחת מהעצות שרשמה בספרה, ‘לעולם אל תתעלם מאדם שאוהב אותך, דואג לך ומתגעגע אלייך בגלל שיום אחד אתה יכול להתעורר משינה ולהבין שאיבדת את הירח בזמן שחיפשת את הכוכבים’. לא זכרתי אם היא ראתה סרט כלשהו והעצה הזאת הופיעה בו,  או ציטטה אותו מספר או שמעה את המילים בשיר והתחברה אליהן, ידעתי שהיא הדגישה אותן בספר העצות שלה וסימנה הרבה סימני קריאה אדומים אחריו. אם הייתה יודעת שפעלתי בצורה הפוכה ממה שהייתי צריך הייתה גוערת בי. לא רציתי לאכזב אותה, זאת מעולם לא הייתה הכוונה שלי. לא היה אכפת לי לאכזב את אבי, לא היה אכפת לי לאכזב אפילו את עצמי. אבל איילין, זה היה סיפור אחר לגמרי.

הדבר שהכי פחדתי ממנו היה לאכזב אותה, חששתי מהיום הזה שבו תתעורר ותבין שאני לא מי שהיא מחפשת, שהיא רוצה מישהו בוגר יותר, אחראי יותר, רציני יותר, אחד שמתאים לאישיות הפלפלית שלה, בחור שיצליח להגשים את כל החלומות שלה.

כשהייתי לצידה נהגתי לשקול כל מילה לפני דיברתי, כל פעולה, הבעת פנים ומחשבה, נזהרתי כמו שלא נזהרתי לעולם, ואחרי שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים בלהיות הבן אדם שמתאים לה, הרמתי ידיים ולקחתי כמה צעדים אחורה.

איבדתי את הירח שלי, למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה? האם יום אחד הייתי מגיע לאותה מסקנה אילולא שלבי לא הייתה מביאה אותי לבוניטה ספרינגס?

“תמיד קברת את עצמך בלילה.” אמרתי כשנעמדתי מאחוריה.  אולי זה לא היה צעד חכם לפלוש מחדש למרחב הפרטי שלה, פשוט לא יכולתי להישאר מבחוץ. רציתי שתכניס אותי פנימה.

היא לא זזה כששמעה את הקול שלי ולא הסגירה שום סימנים לכך שהיא לא רוצה אותי שם, ראיתי בזאת אור ירוק והתיישבתי לידה, לא רחוק מדי ולא קרוב מדי, מספיק קרוב כדי לשמוע את הנשימות שלה ומספיק רחוק כדי לא להרגיש את חום עורה.

רציתי להגיד לה, ‘קדימה, תכניסי אותי אל תוך ליבך.’ אבל שתקתי. הבנתי מדוע לא רצתה אותי שם, פעם אחת הספיקה לה, למה שתרצה להסתכן עוד פעם?

“מה אתה רוצה ממני?” היא שאלה לבסוף והרימה את פניה.

גם בחשכה יכולתי לראות את עיניה הנפוחות והאדומות שהסתירו בתוכן כל כך הרבה דברים שהייתי נחוש לגלות.

“אותך.” עניתי, “אותנו, את מה שהיה בינינו פעם.” זאת הייתה הפעם היחידה שלא שקלתי מילים, אם הייתי מתעכב וחושב אם באמת כדאי לי לקחת את הסיכון, לא הייתי אומר זאת.

לא יכולתי להחזיק בפנים את תחושת הגעגוע למצב שהיה בינינו לפני שהכל הסתבך. רציתי את החברה הכי טובה שלי בחזרה אפילו אם בעצמה לא רצתה אותי.

“אתה לא יכול לקבל אותי.” צחקה בעצבות והסיטה את שיערה מאחורי אוזנה, התשובה הזאת הייתה עדיפה על פני הצעקות שדמיינתי במוחי, המילים שלה היו כבדות.

היא הביטה על האוקיינוס השקט, על השמיים הכהים והכוכבים המנצנצים. פיזית, היה בינינו מרחק של סנטימטרים ספורים, מנטלית, היא הייתה במרחק שנות אור ממני, ואני? רציתי אותה כמה שקרוב אליי, לשמר אותה, להגן עליה, להראות לה שאולי פעם לא הייתי בסביבה כשהייתה זקוקה לי, אבל עכשיו המצב שונה.

“ברבי,” לחשתי בשקט. היא סובבה את ראשי אלי והשעינה אותו על כתפה השמאלית, שיערה נפל וכיסה את פניה אך היא לא הרימה יד כדי למשוך אותו אחורה. היא פשוט הסתכלה עלי עם דמעות בעיניה שאיימו לפרוץ החוצה מבלי להוציא מילה, היא הפכה למומחית בשתיקות ממושכות.

הורדתי את עיני לשפתיה בצורת הלב, יכולתי לראות שהיא עדיין מחזיקה בהרגל לנשוך אותן מבפנים. רציתי לשחרר אותן, לטעום אותן, להיזכר איך מרגיש החיבור הפיזי בינינו. היא גרמה לי לחזור לנקודת ההתחלה, לרגעים שבהם חשבתי על המגע בינינו, על המשיכה המכאיבה והמסוכנת שהרגשתי כלפיה.

רציתי לנשק אותה כמו שלא רציתי שום דבר אחר בחיים, לא עניין אותי שהיא מתעבת אותי, שפגעתי בה ושאני חוצה גבולות אסורים, היא בעצמה חזרה וטענה במשך שנים ‘גבולות נועדו כדי שנחצה אותם’, אז למה לא בעצם? רציתי אותה, וכשהחזרתי את עיני למעלה, ראיתי שהיא מבינה אותי, שהיא יודעת מה אני הולך לעשות. זה היה אחד החסרונות היחידים שבכך שהכירה אותי כל כך טוב, היא יכלה לצפות מראש כל מהלך שלי.

“תומא..” החלה להגיד את שמי, לא נתתי לה לסיים.

נישקתי אותה. ברכות, בתובענות בתשוקה, כמו שמעולם לא נישקתי בחורה לפני כן. היה לה טעם מתוק של גן עדן, השפתיים שלה היו רכות ומלאות, והן נישקו אותי בחזרה.

תפסתי את העורף שלה ומשכתי אותה קרוב יותר אלי, צמצמתי את המרחק הפיזי המחריד שהיה בינינו, היא לא התנגדה.

הידיים שלה מצאו בקלות את עורפי, הסתובבתי והשכבתי אותה על החול, היא הייתה מתחתי, הלשון שלי הייתה בתוך הפה שלה, הרגשתי זיקוקים מתפוצצים במעמקי גופי, זאת הייתה הרגשה פנומנלית, מעולם לא רציתי אותה כמו באותו רגע.

שנייה אחת הייתי ברקיע השמיני, ורגע לאחר מכן הרגשתי את הדחיפה אחורה. כאב פיזי פילח את בית החזה שלי כשהשפתיים שלנו התנתקו אחת מהשנייה.

“ברבי,” התחלתי להגיד כשראיתי את הבעת פניה המזועזעת, כאילו התעוררה הרגע מאחד הסיוטים שלה, שביל דמעות זלג במורד לחייה הסמוקות עד שפתיה הנפוחות, התכופפתי לחבק אותה אבל היא דחפה אותי פעם נוספת.

“לא.” מלמלה והנידה את ראשה לשלילה במחזוריות, “אתה לא יכול לעשות לי את זה.” אמרה וזינקה במהירות על רגליה.

“ברבי,” אמרתי שוב ותפסתי את ידה החמה, “הכל בסדר.” ניסיתי להרגיע אותה, היא נישקה אותי בחזרה ואז דחתה אותי, לא ידעתי מה אני אמור להרגיש, מה היא מרגישה כלפי.

“שום דבר לא בסדר.” אמרה בקול כואב והביטה בי, ובאותו רגע ראיתי את חלקיקי השנאה שלה כלפי שוב פעם, הערתי את הלב השבור שלה, את האהבה השבורה שלה כלפי.     היא השתחררה מאחיזת ידי ורצה בחזרה אל תוך הבית והשאירה אותי לבד לצד האוקיינוס, תחושת דז’ה וו חזקה פקדה את שפתיי בכאב מתוק ומר יחד. חייתי את הרגע הזה כבר.

 

“בנג’מין רולינג.” היא אמרה את השם החדש ששנאתי, “הוא הזמין אותי ללכת להופעה של ‘השכונה’.” הוסיפה בהתרגשות בעוד ואני הרגשתי את דמי מבעבע בכעס. אסור לה ללכת עם השמיניסט המטומטם הזה להופעה של הלהקה האהובה על שנינו.

איילין הביטה בי בהתרגשות שלא הייתה אמורה להיות שם, כעסתי עליה, עד כמה עיוורת יכלה להיות?

“בכל מקרה,” אמרה והוציאה מכיס ג’קט העור השחור שלה חפיסת סיגריות, “ההופעה בקרוב, אני צריכה להחזיר לו תשובה בימים הקרובים.” אמרה ושלפה מקופסת הקרטון וינסטון ארוך, שנאתי את זה שהיא מכניסה את הזבל הזה אל תוך הגוף הטהור שלה והורסת אותו, אבל באותו הרגע לא היה אכפת לי להכניס את הרעל הזה לעצמי. לקחתי ממנה את הקופסה והוצאתי אחת בשבילי, היא הושיטה לי את המצית הדולק שלה.

“משהו ממש מציק לך.” זאת לא הייתה שאלה, הייתי עד כדי כך שקוף?

שנינו שאפנו פנימה את העשן המזיק. איילין התהלכה הלוך ושוב מלפני בזמן שישבתי בשקט על מדרגות האבן והבטתי בתמונה המהממת שנגלתה לפני. היא הייתה עוצרת נשימה, השיער הבלונדיני והארוך שלה בהק כנגד אור הלבנה, עורה הבהיר היה חלק כחרסינה ועטוף בריח קיצי של פירות מתוקים. למרות החום היא הייתה לבושה בבגדים חמים וארוכים שהחמיאו לגזרה הדקה והמפתה שלה. היא הפכה לנערה, לא סתם ילדה שהכרתי, אלא למישהי שנמשכתי אליה. כבר מספר חודשים הסתכלתי עליה בצורה שונה, מחברה הכי טובה שלי הפכה בקלות לבחורה היחידה שעניינה אותי, שרציתי אותה, היא הייתה אמורה להיות שלי, לא של בנג’מין רולינג. הוא היה שמוק, לא הגיע לו לקבל את איילין. גם לי לא, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליה.

“לא שמעת? שמעתי שהוא ואחיו נחקרו במשטרה בחשד להתעללות בבעלי חיים.” שיקרתי, אם לא שלי, של אף אחד.

איילין עצרה והביטה בי בתימהון, יכולתי לראות את הגלגלים במוח שלה רצים במהירות, מעכלת את המידע הבדוי שזה עתה סיפרתי לה. היא העריצה בעלי חיים יותר מבני אדם, ידעתי שאין שום סיכוי כי תצא לדייט עם בחור שמסוגל לפגוע בהם, הסטנדרטים שלה היו הרבה יותר גבוהים.

“אתה צוחק עלי!” פלטה קריאה חזקה אל האוויר השקט, “איך אף אחד לא יודע על זה? איך אתה יודע?” שאלה אותי בחשד, מסרבת להאמין.

“אחד הבחורים מנבחרת הפוטבול שמע את חבר שלו מדבר עם בן דודו, שבמקרה חבר של אחיו של בנג’מין. הם שומרים על החשדות בסוד.” המצאתי סיפור והקצנתי אותו. הבנתי שהיא מאמינה לי כשפניה הפכו למצוברחות. היא קירבה את הסיגריה הדולקת לשפתיה ושאפה פעם נוספת, הייתי מוכן להתחלף עם הסיגריה הזאת אלפי פעמים, לגעת בשפתיה הרכות והוורודות, אבל זה לא היה הזמן המתאים.

איילין חדלה לזוז בעצבנות והתיישבה מדרגה אחת מעלי, היא טמנה את ראשה בידיה ומלמלה לעצמה משהו שלא הבנתי, האם באמת הייתה עד כדי כך מצוברחת בגלל בנג’מין? לבחור היה אגו עד השמיים וריח תמידי של מרכך כביסה של בחורות, הוא נהג בכל בוקר לבית הספר על סקייט ותמיד הגזים עם הספריי לריח טוב מהפה. אולי הוא נחשב לנאה בעיני הבחורות הצעירות בבית הספר, אבל הייתה לו אישיות דפוקה. איילין צריכה להודות לי, לא להתעצב.

“אל תדאגי,” אמרתי והסתרתי את החיוך על פני, “אני בטוח שנוכל להשיג כרטיסים למופע הבא שלהם.”

“אוף אידיוט!” קראה לעברי בהפתעה, “למה אתה תמיד חייב להרוס הכל?” שמעתי חוסר אונים בקולה. הרגשתי רע, אבל לא הייתי מוכן להיחשף בשקר, שמרתי על שתיקה.

“אין לי מושג על מה את מדברת.” הקנטתי אותה וכיביתי את שארית הסיגריה, הטעם הרג אותי, לא הצלחתי להמשיך.

“תחזיר אותי הביתה.” אמרה לפתע וקמה על רגליה. היא באמת כעסה, על מה?
“רק הגענו.” נפנפתי אותה, בחורות, הורמונים, חייתי עם שלבי באותו בית, ידעתי שהן אמורות להתנהג ככה כשהן מגיעות לגיל שש עשרה. הלילה היה נעים ויפיפה, לא רציתי לחזור הביתה.

“תחזיר אותי הביתה!” דרשה. היא אף פעם לא התנהגה בצורה כזאת כלפי, או כלפי כל אדם אחר.

“אולי במקום לשחק אותה מלכת דרמה, תושיבי את הישבן המתוק שלך ותספרי לי למה את כל כך מעוצבנת?” המשכתי להשתעשע איתה, ידעתי שהיא אוהבת כשאני מחמיא לה, זה גרם לה להרגיש יפה ומיוחדת,  זה הרגיע אותה כמו קסם.

“למה אתה חייב להיות כזה?” היא עקמה את מבטה ושילבה את ידיה על בית החזה שלה. היא האמינה שהפוזה המאיימת הזאת הקנתה לה מראה קשוח, אבל לא היה בה שום דבר נוקשה.

“את אוהבת אותי כמו שאני.” צחקתי, הרוגז שלה היה הדבר המקסים ביותר שאי פעם ראיתי.

“אני שונאת אותך.” אמרה בחמיצות וזרקה את שארית הסיגריה על הבטון וכיבתה אותה בעזרת רגלה.

“את יכולה להמשיך לשקר לעצמך. שנינו יודעים שזאת לא האמת.” אמרתי ותהיתי אם יש לה מושג מה אני מרגיש כלפיה, ההצגה הזאת שלנו, הפלירטוטים המקריים, המחמאות והקנאות ההדדית, עבורי אלו סימנים מובהקים לרגשות הלא חבריים שהיו לי כלפיה, אבל איך היא פירשה אותם? כשעשוע? משחק?

דיברנו על הכל, על החברים שלה, על המשפחה שלה, על בית הספר והלימודים, התחביבים, החלומות, הדברים שהיא אוהבת, אבל אף פעם, בשום שיחה, היא לא חשפה בפני את הרגשות שלה כלפי בנים אחרים. זה היה עבורה קו לא ניתן לחצייה. העובדה שסיפרה לי על הדייט עם בנג’מין רולינג, הייתה הפתעה עבורי.

האם היא באמת חיבבה מישהו בפעם הראשונה, ואני הרסתי את הסיכוי שלה לאושר בגלל קנאות רכושנית?

“אתה נראה כאילו מישהו העיף לך סטירה.” ציינה באגביות והתרחקה ממני. היא השעינה את גופה על גדר הברזלים הלבנה שהפרידה בינה לאגם מישיגן שנפרס לפניה. מצב רוחה הפך לקודר בשניות, מנוגד לחלוטין לאושר שאיתו הגיעה לפגישה שלנו.

הוצאתי מכיסי את הטלפון הנייד ונכנסתי לפלייליסט השירים המנוגנים ביותר. לחצתי על Flawless של השכונה והמוזיקה סילקה את דממת הלילה שאפפה אותנו. היינו מרוחקים מבני אדם, מהכביש, ממבנים, רק אני והיא לצד אגם מישיגן.

“תפסיקי להיות כל כך חמוצה.” אמרתי וקמתי, הנחתי את הטלפון על האבן והתקרבתי אליה, “הסתדרת טוב מאוד בלהקשיב ללהקה הזאת מבלי ללכת להופעה שלהם.” לחשתי אל תוך אוזנה, הגב שלה נצמד אל בית החזה שלי, היא הייתה במרחק סנטימטרים ספורים ממני. כרכתי את ידי סביב בטנה והרכנתי את ראשי לשקע צווארה,

 ‘You’re a doll, you are flawless‘ לחשתי באוזנה כשג’ס רתרפורד, הסולן של הלהקה החל לשיר.

But I just can’t wait for love to destroy us‘ היא זימרה את השורה הבאה וחיבקה את ידי שעטפו אותה. המגע שלה היה חם ומעקצץ, הובכתי מהעובדה שהיא מצליחה להשפיע עלי כמו סם, הייתי מוכר אליה, לא רציתי לחלוק אותה עם אף אחד אחר כמו שלא רציתי שתהיה מצוברחת, הייתי שרוי בהיאבקות ממושכת בין להחזיק אותה או לשחרר אותה, לא הייתי שלם לגבי אף אחד מהאפשרויות, לכן דילגתי בין אחת לשנייה. באותו רגע קסום, כשהיא צמודה אלי ואין אף אחד סביבנו שיכול היה להפריע לנו, בחרתי להחזיק, ולא סתם להחזיק, בכל הכוח, עד הסוף.

ראשה הגיע עד אמצע בית החזה שלי, היא השעינה אותו אחורה וסגרה את עיניה, התענגנו על צלילי הלהקה האהובה עלינו בדממה, נהנים מהמגע המשותף ומהקרבה הבלתי מעורערת בינינו. היא הייתה כל כך קטנה, ועם זאת תפסה מקום כל כך גדול בעולמי, מקום שאף אחד אחר בעולם לא יצליח לתפוס, לא משנה מה.

“שיקרתי לך.” אמרה כשהשיר האהוב עליה, Afraid, הפסיק להתנגן. הקול שלה היה חלש ורועד, לא הבנתי למה היא מתכוונת. היא השתחררה מהאחיזה שלי, לקחתי צעד אחורה והבטתי בפנים המלאכיות שלה, הן היו מודאגות, אור הפנסים האיר את טיפות הזיעה שהתגלגלו במורד מצחה.

“בנג’מין רולינג לא הזמין אותי לדייט.” הודתה בראש מורכן מטה. לא הבנתי.

“אז למה אמרת שכן?” שאלתי מבולבל, המצאתי סיפור לא נכון לגבי הבן אדם רק בגלל העובדה שהציע לה לצאת, והיא אומרת לי שהוא לא?

“כי קיבלתי עצה נוראית מאחותך.” אמרה במרירות.

צחקתי, תמיד, אבל תמיד, שלבי מצאה את עצמה קשורה איך שהוא לעניין הדייטים של איילין, עד כמה שאהבתי את אחותי הקטנה, היא לא ידעה לתת טיפים נכונים בקשר ליחסים וזוגיות.

“סיפרתי לה שאני מחבבת נער אחד ושאני לא יודעת איך לבדוק אם הוא מרגיש אותו הדבר כלפי.” הסבירה את עצמה, “היא אמרה לי שאני יכולה לנסות לספר לו שמישהו אחר הציע לי לצאת איתו, ואם התגובה שלו תהיה שלילית בקשר לכך, זה אומר שאנחנו באותו ראש.” איילין יישרה את מבטה אלי. נדרשו עבורי כמה שניות כדי להקל את מה שהיא אומרת. אני הבחור שהיא מחבבת? היא רצתה לבדוק מה תהיה התגובה שלי כשתספר לי שאחד הבחורים בשכבה מעליה הציע לה לצאת לדייט?

“היית חייב להרוס לי?” היא צחקה צחוק עצוב והסיטה את שיערה המבולגן אחורה. לא ידעתי מה אני אמור להרגיש, בהלה או אושר, שמחה או פאניקה, האם אני אמור לנשק או לנוס על נפשי לפני שאהרוס הכל? הייתה לי נטייה נוראית שכזו, כל דבר שבו ידי נגעו נהרס, בין אם זה חפץ או בן אדם.

“את מחבבת אותי?” שאלתי כלא מאמין, אף פעם לא ראיתי בפלירטוטים שלה משהו מעבר לשעשוע, האם כל הזמן הזה הם היו אמתיים? האם יכולתי לא לראות שהכוונות שלה כלפי יכולות להיות מעבר לאזור החברות בינינו?

“לפעמים. כשאתה לא מעצבן אותי והורס לי תוכניות שנרקמו הרבה זמן.”

עיכלתי את הנאמר. עד כמה עיוור יכולתי להיות?

“ברבי..”

“אל תגיד לי שסתם הבכתי את עצמי עכשיו.”  קטעה אותי והכניסה את ידיה הזעירות אל תוך כיסי מעילה. הוצאתי אותן.

אחזתי בה והרגשתי איך החשמל עובר ביניהן, מעביר בי תחושות שאף פעם לא חוויתי בעבר, הייתי מכור אליה, לתגובות הלוואי שהיא עוררה בגופי, בנשמתי.

“מי אני עבורך?” היא שאלה והביטה בי עם עיניה הגדולות מלמטה. איזו שאלה טיפשית, היא הכל עבורי, השמש, הירח, הכוכבים, האוויר לנשימה, המזון, האנרגיה שהחזיקה אותי על הרגליים. כיצד לא ידעה זאת?

הסתכלתי עליה וחשבתי,  זה הכל או כלום, רציתי הכל.

רכנתי אליה בהפתעה ונישקתי אותה, את השפתיים המושלמות והמלאות שלה שחיוכן גרם לי לתחושת אושר מענגת בכל פעם מחדש. היה לה טעם מר של סיגריות מעורבב במתיקות של דובדבנים, שני ניגודים חזקים שתאמו לאישיות ההפכפכה שלה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי בחזרה, נשיקה יחסית נועזת עבור בחורה בגילה. המחשבה על כך שמישהו אחר נגע אי פעם בשפתיים שלה הבחילה אותי, היא הייתה אמורה להיות רק שלי.

סילקתי את המחשבות המטרידות הצידה ועטפתי את זרועותיי סביבה, בתנופה מהירה ניתקתי אותה מהאדמה והושבתי אותה על מעקה הברזל העבה כדי שנהיה באותו גובה וגבי לא יישבר בניסיון להתכופף אליה. היא כרכה את רגליה סביב האגן שלי ומשכה אותי צמוד יותר, ידיה טיילו במעלה גבי, ידי חיבקו אתה גוף השביר שלה. מעולם לא הרגשתי מאושר כמו באותו רגע, לא רציתי שהוא ייגמר לעולם, רק אני והיא נגד העולם, שני בני אנוש שמתפקדים כאחד. לא ידעתי איך היא הגיעה לחיי ומי שלח אותה לתוכם, מצאתי אותה בתקופה הכי מלחיצה שעברתי, היא הייתה קרן השמש היחידה בסערה שאליה נקלעתי ולא הייתה לי כוונה לשחררה את אחיזתי בה, אף פעם.

 

 

פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 4

“היום החלום שלי עומד להתגשם סוף סוף, מי כמוך יודעת כמה חיכיתי לרגע הזה שבו אצטרף לצוות של נשיונל ג’אוגרפיק והנה זה קורה את מאמינה” צעקתי בהתרגשות בטלפון לנטע.

נטע התלהבה כצפוי אבל אחרי הברכות והשמחה היא עצרה לכמה שניות לקחת אוויר ” אני שמחה בשבילך והכל אבל אני מקווה שעכשיו אחרי שלוש שנים, את תיפתחי מחדש לאהבה… הגיע הזמן” היא נאנחה. משלא הגבתי למשפט הזה ונטע וידאה שאני עדיין בצד השני של הקו, עניתי ” אני לא מבטיחה כלום בתחום הזה, אני עכשיו עסוקה בהגשמת חלום שהוא גדול יותר ממני ואני מעדיפה להתרכז בו. אני ניסיתי לצאת עם כמה מהחברים שלך מהעבודה שניסית לסדר לי אבל זה עדיין לא מרגיש לי טבעי”.

את כניסתי לצוות הצלמים של נשיונל ג’אוגרפיק, אני חייבת לאלון המפקד שלי בצבא. רק אלון ידע עד כמה הגשמת החלום הזה עשויה לחולל שינוי משמעותי בחיים שלי ויכולה להוות את פריצת הדרך המקצועית שלי בתחום צילום טבע ונופים. כחבר שלא מן המניין הוא השיג לי את הריאיון הנחשק עם עורך העיתון הישראלי ובעזרת שיחת ועידה עם ההנהלה בוושינגטון הובטחה לי התמחות בת שנה עם תשלום זעום בהתחלה אבל הבטחה גדולה לעתיד בתחום שכה ציפיתי לחוות ולעסוק בו מהיום שהבנתי שהמצלמה עבורי היא המפתח לאושר.

הית’ היה הנציג הרשמי של המגזין בארץ, הוא נולד בקנדה והגיע לישראל במסגרת סדרת צילומי נוף במדבר יהודה והיה מבוגר ממני בעשרים שנים אבל התנהג אליי כאילו הייתי בתו הצעירה. לצערי זה התגלה כחיסרון גדול להיות כה צעירה ליד מקצוען מבוגר, כי לא ניתנה לי הזדמנות להפגין את כישורי הצילום שלי כפי שרציתי. להית’ היו רעיונות טובים יותר לניצול טוב יותר של זמני והם כללו שליחויות, הכנת ארוחות צהריים וכל מיני סידורים לוגיסטיים שלא ממש עניינו אותי. אבל כל זה השתנה כשהצטרף לקבוצה שלנו דילן.

דילן היה מבוגר ממני בעשר שנים, נולד בלונדון ונדד יחד עם הוריו הצלמים בכל רחבי העולם. רווק מושבע שלא מצא זמן ומקום להשתקע באהבה. ניסיון החיים העשיר שלו בזמן נדודיו עם הוריו הוביל אותו באופן טבעי לתחום הצילום של נופים. הוא הגיע לישראל היישר ממרוקו שם עקב וצילם במשך שבועות נופים מדבריים מהממים שהיו אמורים להיות מוצגים בגיליון החגיגי הבא לרגל 20 שנות הוצאה של העיתון.

דילן היה רוח חופשית, פרא אדם, לבוש תמיד בטי שרט לבנה דהויה וג’ינס ישנים,שיער בלונדיני מתולתל, מטר שמונים וחמש, שרירי ובעליו הגאה של כובע בוקרים אוסטרלי ישן. היה לו קעקוע של נמר על הגב ובמקרים המעטים שהוא הוריד את החולצה לידי זה ישר החזיר אותי לשרשרת על צווארי של הנמר שקיבלתי מדיוויד ואותה לא הורדתי אף פעם מלבד בטירונות.

החיבור בינינו היה מיידי וראיתי בו חבר טוב וחבר למקצוע שיכול לסייע לי ללמוד כל כך הרבה בתחום הזה שאהוב על שנינו ושראינו בו מקצוע לכל חיינו. דילן היה שחקן בכל הנוגע למין הנשי וזה תמיד הצחיק אותי איך הוא ידע בעזרת עיניו הכחולות, צחוקו המתגלגל וגומות החן העמוקות שלו למשוך אליו נשים בעיקר עירוניות טיפוסיות שנפלו לקסמו הפראי.

בכל פעם שדילן היה יוצא הוא תמיד הזמין אותי גם לבלות יחד איתו וחבריו, אבל רק לעיתים רחוקות הצטרפתי אליהם, בעיקר כי לא נהניתי במיוחד לשתות אלכוהול או להסתובב בפאבים חשוכים עם מוסיקה מחרישת אוזניים ואפופת עשן סיגריות סמיך. בתוך תוכי ידעתי שאין לי ממש סיבה לצאת לבלות ולמצוא את עצמי בסביבה של גברים שמחפשים נשים ליצירת קשרים כאלה ואחרים. לא יכולתי לחשוב על סטוצים או על כל קשר רומנטי  כשהזיכרונות עוד חרוטים לי חזק על הלב ועדיין כואבים. המחשבה על גבר אחר שייגע בי במקומות שהיו שמורים רק לדיוויד הרגיש לי כמו בגידה . נטע ניסתה להסביר לי שוב ושוב שאי אפשר לבגוד באנשים מתים, אבל אף אחד לא ממש הבין אותי חוץ מחברים לקבוצת התמיכה שאיתם נפגשתי לעיתים רחוקות עכשיו שעברתי להתגורר בבאר שבע.

כשמלאו ארבע שנים למותו של דיוויד הייתי בצילומים במכתש רמון ודילן הרגיש את מצב הרוח שלי מתדרדר עם כל שעה שעוברת ועל אף שידע באופן כללי שהייתי מאורסת לבחור ספרדי שנספה בתאונה מחרידה הוא לא ממש ידע את כל הפרטים וזה היה לי מאד נוח במשך כל הזמן הזה להפריד בין המציאות שלי בימים לחלומות שלי בלילות. “נראה לי שאת זקוקה היום ליציאה טובה והאמת שאחרי שבוע בחום הזה גם אני זקוק לאיזה משקה בירה מרענן ומוסיקה טובה אז בואי נצא היום לאיזה פאב חדש ששמעתי שפתחו בבאר שבע” אמר לי דילן והוציא אותי מריכוז באמצע סידור החצובה על מיקום חדש.

“אני לא בטוחה שכדאי למישהו לנסות לבלות לצידי הערב עם המצב רוח שלי במיוחד היום” עניתי לו וחייכתי חיוך קטן ולא משכנע. ” אני דוקא חולק עלייך, אני החלטתי שהיום זה יהיה מושלם לגרום לך להשתכר כמו שצריך, אני לא זוכר למען האמת שאף פעם ראיתי אותך שיכורה או צוחקת בכל הכוח כמו שצריך ולעומת זאת בפעמים המעטות שיצאנו יחד אני תמיד נופל שיכור בסוף הערב ואת זאת שגוררת אותי לחדר שלי גמור, הערב נחליף תפקידים. זהו החלטתי ואין לך מה להגיד בעניין”.

גלגלתי אליו עיניים וניסיתי להתחמק ממנו אבל הוא קפץ ותפס אותי מהמותניים והניף אותי באוויר והסתובב איתי עד ששנינו נפלנו על האדמה מרוב סחרחורת ופתאום התחלתי להתגלגל מצחוק ספונטני שכמוהו לא זכרתי שבכלל קיים בשנים האחרונות. הצחוק הזה שחרר בי משהו והחלטתי שאולי באמת דילן צודק ואני זקוקה לערב אחד של שחרור לחצים.”אוקיי שכנעת אותי, אני אצטרף הערב איתך לפאב אבל אני לא מבטיחה שאני אשתכר עד אובדן הכרה כמוך”. תוך שהוא מתרומם ומגיש לי יד לעזרה הוא קורץ אליי ועונה ” את זה אנחנו עוד נראה בהמשך הערב”.

בערב, אחרי מקלחת מהירה, השקעתי באיפור קצת יותר כבד סביב העיניים, מה שהבליט את צבען הירוק ועם שפתון אדום דובדבן על השפתיים הרגשתי אחרת פתאום. נכנסתי לשמלה שחורה צמודה ונעלי עקב שכבר מזמן לא נעלתי ושאלתי מנטע בפעם האחרונה שנפגשנו , אחרי שהתעקשה על כך שכל אישה זקוקה לזוג אחד טוב של נעלי עקב שחורים גבוהים וסקסיים. היום הרגשתי כאילו מישהו דוחף אותי לפעול בניגוד לכל ההתנהגות והתחושות שלי בשנים האחרונות ולרגע עלה לי לראש משפטה של אמו של דיוויד ביום שנסעתי לארץ לאחר התאונה והבקשה שלה שאמצא אהבה כפי שדיוויד היה רוצה שארגיש שוב. החלטתי באותו רגע שאתן לכך הזדמנות ואפתח היום לאפשרויות שהיקום יזרוק לפתחי גם אם לא אמצא אהבה כמו של דיוויד אי פעם יותר, לפחות אזכה לקצת חום ואינטימיות שאכן היו חסרים לי מאד בשנים האחרונות. עד כמה שאהבתי את עבודתי ואת חבריי החדשים, הם לא הצליחו למלא את החלל שיצר דיוויד והאהבה שמילאה את חיי ואת עתידי כשהיה בחיים.

דפיקה נשמעה בדלת והשותפה שלי החדשה, דנה פתחה את הדלת בזמן שארגנתי את הדברים האחרונים שייכנסו לי לתיק הערב. דנה היתה מבוגרת ממני בשנתיים והיתה דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון בפקולטה למדעי הבריאות. שכנעתי אותה לקחת הפסקה ערב אחד מכתיבת הדוקטורט ולהצטרף אלינו לפאב. ידעתי שדילן ימצא חן בעיניה וקיוויתי שככה תהווה בשבילי עוד כוח ליווי למקרה שתוכניתו של דילן לגרום לי להשתכר תצליח לו איכשהו.

שמעתי קול של צחוק והבנתי שדילן התחיל מוקדם מהרגיל להפעיל את קסמיו הערב, אבל כשנכנסתי לסלון נתקלתי בזוג עיניים כחולות שהזכירו לי עיניים כחולות אחרות ומוכרות מן העבר. אחרי שהתעשתי, דילן קרא לי ונאלצתי להתיק את עיניי מהעיניים המהפנטות שהסתכלו לעברי. “שרי, אני מקווה שלא מפריע לך שהבאתי איתי את החבר שלי עודד שסיפרתי לך עליו שהכרנו בלונדון, סיפרתי לו עלייך והוא חשב שזה יכול להיות ערב מצחיק ומהנה עם כל התוכניות שלי לגבייך ולגבי השתייה”. הסתכלתי על דילן ואז חזרתי להסתכל על עודד שחייך אליי חיוך רחב שחשף שיניים לבנות ומושלמות וחיוך שיכל להמיס את כל הקרחונים באנטרקטיקה. “אין בעיה, כל חבר שלך הוא גם חבר שלי וגם דנה תגיע איתנו אז מה שיותר אנשים יותר שמח לא?!.” התפלאתי שהצלחתי להוציא מהפה שלי את כל המשפט הארוך והמורכב הזה מול העיניים הכחולות החודרות האלה. ביקשתי סליחה וחזרתי לשירותים שלי והסתגרתי שם עד שהנשימות שלי יתייצבו והסומק בלחיי קצת יתפוגג. זו היתה הפעם הראשונה שכל כך התרגשתי מגבר מלבד דיוויד ושמחתי על החלטתי מהבוקר להיפתח.        לא רציתי לצפות ליותר מדי ולפתח תקוות שווא כי לא ידעתי מה מצבו של עודד ואם הוא בכלל מעוניין או שהוא עוד שחקן כמו דילן, אבל החלטתי שהיום אזרום עם מה שיהיה ואשתחרר לקבל את מה שהיקום פתוח להעניק לי גם אם זו לא תהיה אהבה גדולה, שלא לדבר על נשמה תאומה נוספת שכבר הבנתי שאין לכך סיכוי יותר בחיים האלה בשבילי.

בחוץ חיכו לנו עודד ודילן ברכב ג’יפ לקסוס כסוף חדש ומצוחצח והכסא הפנוי היה זה שלצד הנהג, ליד עודד ושמחתי על האפשרות לשבת קצת ולשוחח איתו ולמשש את הדופק כמו שאומרים בצד שלו.

ניסיתי להתנהג במין אדישות ואיפוק כדי לא להסגיר את התרגשותי ממנו ועניתי לו על שאלותיו לגבי העבודה שלי ושל דילן ומה עשיתי בצבא ועוד שאלות שרק ישראלים יודעים לשאול אחד את השני. השיחה הפכה לקלילה עם כל דקה והרגשתי שאני משתחררת ומנדבת מידע מהר יותר לגבר הזה ממה שנידבתי לכל גבר אחר בארבע השנים האחרונות. כל האיפוק שניסיתי להציג הלך והתפוגג עם כל רגע שעבר וכל ק”מ שקירב אותנו ליעדנו.

כשהגענו לחניה של הפאב, מיהר עודד לצד שלי ופתח לי את הדלת וסייע לי לרדת מהג’יפ, “לא רציתי שתפלי לי מהג’יפ על נעלי העקב הסקסיים האלה ועוד בתחילת הערב אז אני אשמח אם תתני לי את ידך ואעזור לך לרדת בבטחה”. מהבעת ההפתעה על פניי הוא הבין שאני לא רגילה לאבירות בעידן המודרני והוסיף ” אל תיראי כל כך מופתעת, לא הצלתי אותך מדרקון יורק אש או מכשפה שכלאה אותך במגדל גבוה, בסך הכול מתנהג כמו ילד שאימא שלו חינכה אותו כמו שצריך”. צחקתי על ההשוואה לאבירים ורק הודיתי לו יחד עם חיוך רחב.

נכנסנו לפאב ארבעתנו ומיד ריח הסיגריות החזק והמוסיקה הרועשת היכו בי חזק ולמזלי מצאנו פינה רחוקה יותר ממרכז הרעש וישבנו על ספות סביב שולחן שהיה עליו נר בודד שהאיר קצת את אזור השולחן כך שיכולנו לראות קצת אחד את השני והרחק מהמוסיקה גם לשמוע אחד את השני. בהתחלה ישבתי ליד דילן באופן טבעי ואז דילן ועודד קמו להביא לנו שתיה ודנה התקרבה מעבר לשולחן כדי לדבר איתי “תקשיבי הדילן הזה חתיך אמיתי, מה אני עושה כדי לתפוס את תשומת הלב שלו?”. צחקתי כי ידעתי שזו ההשפעה של דילן על נשים ורק אמרתי לה שתתנהג בטבעיות ותזרום עם הערב ונקווה שהוא יגלה את האישיות המקסימה והשנונה שבה. היא התרצתה וחזרה למקומה מיד כשהבנים חזרו עם השתייה.

עודד קרץ לדילן והתיישב לידי ומיד התחלתי להרגיש פרפרים נעימים מתחילים לעלות מתחתית הבטן שלי ללחיים והו כמה שמחתי שהיה שם מספיק חשוך כדי שעודד לא ישים לב לצבע שהפנים שלי קיבלו ברגעים אלו. הוא רכן לעבר האוזן שלי כדי שלא יצטרך לצעוק מעבר למוסיקה שהלכה והתחזקה ” אני מקווה שלמרות העקבים אני אזכה לרקוד איתך היום על הרחבה?!”.  הקרבה הזו אליי והחום גוף שלו שהקרין ועבר אליי העניק לי רגעים של אינטימיות ונינוחות והתרפקתי על הרגעים הקטנים האלה. “אחרי כמה כוסות בירה אני מניחה שכבר לא יהיה יהיו לי עקבים ואז יש סיכוי שארקוד” עניתי לו קרוב לאוזן שלו וקיבלתי הזדמנות להסניף את הריח העדין ששילב מנטה חזק עם לוונדר נעים. הייתי כל כך קרובה אליו שהלחי שלי גירדה את הלחי שלו שהיתה עם זיפים בני כמה ימים. המראה הקלאסי של הילד העשיר עם הריחות והבגדים הנכונים יחד עם האוטו היוקרתי בדרך כלל לא עשו לי את זה אבל השילוב של כל אלה עם השיער השטני הקצוץ והעיניים הכחולות החודרות והמראה הנקי הכללי שלו העניקו לו מראה סמכותי ועוצמתי. בין כוס לכוס למדתי שעודד היה קבלן בניה בחברה של אביו ויחד עם אחיו הבכור. כל בני המשפחה שלו גרו בעומר בסמיכות אחד לשני כמו מעין חמולה וחשבתי לעצמי כמה שזה נחמד בטח להיות משפחה גדולה וקרובה. אחרי הבירה השלישית ועוד כמה כוסיות קטנות וצבעוניות שהוגשו לנו מהבר כבר התחלתי להרגיש את החמימות בבטן ואת קלות הראש האופיינית לאלכוהול אחרי שהוא עולה לראש ועושה את העבודה שלו בשחרור כמה ברגים רופפים גם כך.

התחלתי לנוע עם הישבן לצלילי השיר שהתנגן ברקע של אלי גולדינגLush life”” ועודד חייך אליי וסימן לי עם הראש לכיוון הרחבה והנהנתי בהבנה והסכמה. עודד קם ולפני שהספקתי לתפוס את היד שהגיש לי התחלתי למעוד בגלל העקבים ששכחתי שנעלתי והסתבכו לי עם היציבות שאיבדתי בגלל האלכוהול. ברגע האחרון עודד תפס אותי מהמותניים והצמיד אותי אליו ופתאום הרגשתי כל כך טוב ונעים והצמדתי את ראשי לכתפו ואת הידיים שלי הקפתי סביב מותניו וכך נשארנו עוד כמה שניות ארוכות בלי לזוז. “אני מקווה שזה ריקוד בסגנון חדש ולא שאת נרדמת לי פה כי נראה שממש נוח לך שם” העיר אותי עודד מאי השלווה שמצאתי בין זרועותיו.  “אני פשוט אוזרת אומץ כדי ללכת לרחבת הריקודים אחרי הכמעט נפילה המביכה שלי” שיקרתי.

הוא הרים את הסנטר שלי בעזרת האצבע שלו כך שמבטינו הצטלבו ואמר “שרי היפה, אין בך שום דבר מביך ואני דווקא קיוויתי שזה סגנון הריקוד שאני אזכה לחלוק איתך הערב ואין לי שום בעיה להמשיך לרקוד איתך ככה כל הערב”. בשנייה שהוא אמר את התחלת המשפט “שרי היפה”,  זה היה לי כל כך מוכר וכואב שדמעה קטנה זלגה לה על הלחי ופתאום כל האוויר מהחדר נשאב והשאיר אותי ריקה כל כך. בחילה נוראית התחילה לעלות לי במעלה הגרון ונפטרתי מהנעליים שלי מתוך רגליי ורצתי לכיוון השלט של השירותים שלמזלי היה קרוב לשולחן שלנו ופרצתי לאחד מתאי השירותים שם קיללתי את עצמי, את דילן ואת הבירה שכעת יצאה מקרביי בגלים גלים לתוך האסלה. שמעתי צעדים מתקרבים ואת קולה של דנה מחפש אותי  בבהלה ” שרי איפה את?”. “אני כאן בתא האחרון, אני תיכף אצא ואחזור לחיים, תני לי להוציא את כל הרעל הזה החוצה קודם” עניתי לה כדי להוריד את רמת החרדה ששמעתי בקולה. היא פתחה את התא שלי ומיד נעמדה מאחוריי ועזרה  לי להרים את שיערי ולאסוף אותי למעין ערמה מבולגנת ומאולתרת.

אחרי כעשר דקות שכללו שטיפת פנים ושתיית בקבוק מים שדנה הביאה מהשולחן  הרגשתי שאני יכולה לחזור בכוחותיי לשולחן. היה לי את הכוח הפיסי אבל כבר לא את הכוח הנפשי להתמודד עם עודד ועם הרגשות הסותרים שהרגשתי כלפיו וכלפי כל המצב החדש הזה עבורי. כל מה שרציתי היה ללכת הביתה ולהיכנס למיטה ולקום בעוד שבוע אחרי שעודד יספיק לצאת לי מכל המערכות יחד עם האלכוהול שכבר יצא והדמעות שאיימו לצאת בקרוב, קרוב מדי.

יצאנו מהשירותים וגיליתי את עודד עומד מחוץ לשירותים ופניו נראו מודאגות ומיד כשראה אותי הוא תפס עם זרועו את מותני והצמיד אותי לצידו כמו שעוזרים לפצוע בקרב ללכת את המטרים הבאים עד מקום מבטחים. הוא הושיב אותי בספה וביקש ממני להמתין כמה דקות עד שישלם את החשבון ויקרב את רכבו לכניסה. לא היה לי כוח להגיד מילה או להתנגד ורק נשענתי עם הראש על המשענת של הספה מאחוריי ועצמתי את עיניי והרגשתי איך אני נשאבת לחלום נעים. תוך דקות כבר הרגשתי איך אני נסחפת לחלום נעים בו אני מטיילת על החוף בטיילת יד ביד, רגליים יחפות ואני משעינה את ראשי על זרוע שרירית ונעימה והשמש מחממת אותי ואני מחייכת לשמיים ולים ומרגישה אהובה ואוהבת בדיוק כמו בחלומות הרגילים שלי, אלא שהפעם את השיער השחור והארוך החליף ראש עם שיער שטני קצוץ והגוף גבוה יותר ושרירי יותר. בתוך החלום אני מרגישה קלילה כמו נוצה שעפה ברוח ונישאת אל המרחקים והידיים שלי שמוטות הצידה ונעות עם הרוח הנעימה. אני שומעת קולות של דלת ומבינה מתוך החלום שבעצם מישהו באמת נושא אותי על ידיו ומכניס אותי לתוך האוטו ואז לשנייה אחת אני פותחת את העיניים שלי ונתקלת בעיניים הכחולות היפות של עודד, מחייכת ועוצמת את העיניים וממשיכה לחלום.

אני מתעוררת למחרת בבוקר וכל מה שאני שומעת בראש שלי הם הלימות של חמישים פטישים שדופקים בקצב קבוע וגם כשאני שמה את כפות ידיי על האוזניים שלי הרעש לא מפסיק. אני פותחת את העיניים בקושי ומבינה שאני חווה את ההאנגראובר הראשון החזק שלי ושוב מקללת את עצמי והפעם בקול רעם. “טיפשה אחת” אני חוזרת על זה עוד כמה פעמים לפני שאני שומעת צעדים כבדים מתקרבים לחדר שלי. אני מתארת לעצמי שזו בטח דנה וכבר בוקר והיא באה לבדוק מה קורה איתי, אבל אני מריחה אותו הרבה לפני שאני רואה אותו. זה עודד, מה הוא עושה כאן? אני חושבת לעצמי ואז אני מריחה את הקפה החזק שמתקרב למיטה שלי יחד עם הגוף ההורס הזה והחיוך הכובש. עוברת לי בראש המחשבה שאני בטח נראית הרבה פחות יפה עכשיו ממנו ומאיך שנראיתי אתמול  בלילה. אני מתארת לעצמי שהאיפור השחור כולו כבר מרוח, שיערי מלא קשרים ועיניי אדומות ונפוחות כמו אחרי התקפת הקאה. אני מסתובבת מהר עם הגב אליו ומנסה להתחבא בין השמיכה ומקווה שהוא יחשוב שאני מסתובבת תוך שינה, אבל מאוחר מדי, הוא קלט אותי       “אני יודע שאת ערה ורק שתדעי שאת עדיין יפה בעיניי ואני מכבד אותך הבוקר לא פחות ממה שכיבדתי אותך בלילה, ואחרי כל מה שעברנו יחד אני מקווה שגם את עדיין מכבדת אותי כי את חייבת לי ריקוד”. המוח שלי נכנס לפאניקה..מה? מכבד אותי? אני מכבדת אותו? “אחרי כל מה שעברנו יחד” בלילה?! אוי אלוהים שזה לא באמת קרה ואני עשיתי שטויות ששייכות לשיכורות מאלה שתמיד פחדתי שיקרו לי יום אחד ובגללן לא שתיתי אף פעם עד אובדן הכרה…. בבקשה בבקשה… עודד מתפקע מצחוק ואומר לי “סתם צוחק איתך, נראה לך שאני בחור מהסוג הזה? אני מקווה שלא באמת חשבת ככה עליי כי אני תיכף נעלב פה עד עמקי נשמתי”.  הוצאתי אויר ונשמתי לרווחה והרשיתי לעצמי להסתובב אליו בפעם הראשונה היום. “אני מקווה שהקפה הזה בשבילי כי אני לא אוכל אפילו להתחיל לדבר איתך בלי להעליב אותך לפני שקצת קפה ינער אותי. קפה ואולי שני כדורי אופטלגין טובים וכמובן מקלחת חמה” אמרתי לו. “הכל מסודר, יש לך 2 כדורים ליד המיטה על השידה שדנה השאירה לך לפני שיצאה בבוקר לאוניברסיטה והקפה עליי אז לך רק נשאר לדאוג למקלחת ואם תצטרכי עזרה עם זה אני מזכיר לך שאני אביר עד הסוף” חייך וקרץ לי.

שלחתי לו מבט עוין תוך שאני נוטלת את הכדורים ובזה אחר זה דוחפת אותם לפה ובולעת אותם עם כוס המים הקבועה ליד מיטתי. קמתי מהמיטה עדיין עם השמלה השחורה הצמודה ואחרי שקצת התייצבתי לעמידה ניגש אליי עודד והוביל אותי עד הכניסה לחדר המקלחת. “עד כאן זה מספיק תודה רבה, אביר שלי” אמרתי וסגרתי אחריי את הדלת. המים החמים הכו בגופי בדיוק במקומות הנכונים ונשארתי ככה עומדת מתחת לזרם המים דקות ארוכות ושחזרתי לי בראש את כל הערב הקודם.   רק כשיצאתי מהמקלחת נזכרתי שלא לקחתי איתי תחתונים וחזייה או בכלל בגדים מהארון, מה שאילץ  אותי לצאת החוצה רק עם מגבת סביב גופי. עודד חיכה לי שעון על הקיר מחוץ לדלת ואיך שהדלת נפתחה והוא קלט אותי במגבת עיניו נפערו והוא לא יכול היה להסתיר את ההתרגשות בעיניו שבחנו אותי מלמעלה עד למטה וחזרה.

“אהמ אהמ.. אני יכולה לקבל קצת פרטיות ולהתלבש בחדר שלי? אודה לך אם תוכל להמתין לי בסלון כמו אורח מכובד”. עודד התעשת וסימן לי עם היד שהוא מפנה לי את הדרך לחדרי והסתובב לכיוון הסלון תוך גיחוך קל על שפתיו.

אחרי שהרגשתי כל כך חשופה בפני הגבר הזה בשעות האחרונות מאתמול בערב ועד השיא של במופע המגבת ואני, נכנסתי למכנסיי ג’ינס רחבים וחולצת טריקו רחבה מספיק להסתיר את כל נכסיי הנאים. נכנסתי לסלון עם שיער מסורק לאחור וללא איפור ובידי כוס הקפה שהכין לי מקודם וחיכתה לי על השידה.

עודד ישב על הספה הכפולה שלי בסלון מול הטלוויזיה והרגיש ממש בבית. מצד אחד שמחתי על כך , אבל התפלאתי מה יש לאדם בגיל 30 לחפש בשעות היום בבית של בחורה שהוא בקושי מכיר במקום להיות בעבודה שלו..

“אין לך עבודה ללכת אליה, בית שיש לבנות או עובדים לפקח עליהם” שאלתי בעודי נכנסת לתוך קו הראייה שלו. הוא הסתכלת עליי והיה נראה שהוא מחפש מה להגיד לי ותוך כדי הוא מעסה את הלחי שלו עם הזיפים שרק גדלו עוד קצת מאתמול בלילה. ” האמת שיש לי עבודה ואפילו הרבה, אבל הסברתי לבוס שלי, שאני עסוק הבוקר במשהו חשוב מאד שקשור בעתידי אז הוא בתור הבוס שלי וגם האבא שלי הבין אותי ונתן לי את הבוקר חופשי”.

לקח לי הבוקר להבין דברים קצת יותר לאט מבדרך כלל ואין ספק שזה היה קשור להשפעות המאוחרות של נזקי האלכוהול על המוח שלי ובכל זאת יכול להיות שדמיינתי אותו הרגע מתייחס אליי כאל משהו שקשור לעתיד שלו?! הרהרתי עוד כמה שניות על איך ראוי להגיב לכך ונתקלתי בחומה מחשבתית. כן, אין ספק שאלכוהול מחק לי כמה תאים אפורים חשובים במוח אם לי אין מה להגיד, חשבתי לעצמי.

“אני מקווה שאין לך תכניות לצהריים כי תכננתי לקחת אותך היום למסעדת דגים קרובה לים” הוא הביט אליי בחיוך העדין הזה שלו וכל מה שאני מסוגלת להגיב למשפט הזה זה כיווץ הגבות כמו מישהי שממש לא מבינה משהו. ואז סוף סוף זה קרה. מצאתי מילים.. “ואיפה מסעדת הדגים ליד הים הזה נמצא בדיוק כי אני מזכירה לך שאנחנו בבאר שבע ואין כאן ים ממש קרוב ?!” שאלתי.

“בתל אביב כמובן” הוא ענה כאילו לא תיאר עכשיו נסיעה של שעתיים (בלי פקקים) בנונשלנטיות שכזו. “כמובן” אני עונה לו בחשדנות. כשהבנתי שהבחור לא ממש צוחק הסתובבתי, חזרתי על עקבותיי לחדר בלי להגיד מילה, החלפתי מהר בגדים למשהו קצת יותר מתאים ליציאה התאפרתי איפור קליל, לקחתי את התיק שלי וחיכיתי ליד הדלת. עודד היה נראה קצת בהלם מהתגובה שלי ואני בתגובה אמרתי ” נו, למה אתה מחכה?! יש שם בתל אביב מסעדה ליד הים עם דג שמחכה רק לי, אז תיקח אותי אליו בבקשה” .  עודד חייך והוביל אותי לרכבו והתחלנו בנסיעה.               בדקות הראשונות כל אחד מאתנו היה מכונס בתוך מחשבותיו ולא מצאנו את המילים המתאימות לדבר. פתאום הטלפון שלו צלצל וזה זרק את שנינו מדממת האלחוט  המביכה. על הצג היה רשום “אמא יש רק אחת”. עודד לחץ על כפתור קבלת השיחה הנכנסת ובצד השני של הקו שמעתי קול אישה מבוגרת ונעימה. “עודד מאמי, אני מקווה שהכול בסדר איתך היום, אבא אמר שלא באת לעבודה ושאמרת לו משפטים מוזרים, אני מקווה שאתה לא חטפת שוב שפעת כמו בשנה שעברה…אולי אני אקפיץ לך הביתה מרק טוב של אמא שירפא הכל?! קולה היה נשמע מודאג ואוהב וזה כל כך חימם את ליבי. כמה התגעגעתי פתאום לאימא שלי… אומרים שאלכוהול משחרר, אבל חשבתי שהכול יצא ממני אתמול אז למה פתאום העיניים שלי צורבות והלחי שלי רטובה מדמעות?! עודד מסתכל הצידה עליי בהלם וממהר לענות לאימא שלו “אמא הכול בסדר, אין לי שפעת ואני לא בבית בכלל. אני לוקח חברה לאכול בתל אביב ואחזור בערב הביתה ונתראה אז אוקיי, ביי חייב ללכת אוהב אותך” .

“אהה אוקיי, אני מבינה. אני עכשיו רגועה. תהנה עם החברה הזו שלך ותביא אותה פעם לארוחת ערב שנכיר אותה גם, טוב מאמי שלי”? הפעם קולה היה כבר מחויך ורגוע ואז עודד ניתק את הטלפון והסיט את הרכב לשוליים וירד מהם לדרך צדדית. הוא עצר את הרכב, יצא ממנה בקפיצה ובא לכיוון הדלת שלי. הוא פתח אותה ובלי שהרגשתי פתח לי את חגורת הבטיחות במהירות ושלף אותי מהמותניים החוצה עד שנעמדתי מולו כשאני שעונה על הרכב עם גבי.

“שרי יפה שלי, מה קרה ? למה את בוכה?! מה עשיתי לא בסדר?! שאני אחזיר אותך הביתה” קולו היה סדוק ומודאג ועל פניו עברה עננה של דאגה ופחד.

ניגבתי את הדמעות שלי ונענעתי את ראשי הצידה כמה פעמים כי לא הצלחתי עדיין לייצב את קולי לדיבור שוטף מכל הבכי שפרץ ממני. כשהרגשתי שהגוש החוסם שלי בגרון כבר נבלע לתחתית הבטן לי הרמתי את עיניי אליו. ” זה לא בגללך אני מבטיחה, פשוט שיחת הטלפון הזה והקול של אמא שלך עוררו אצלי געגועים לאימא שלי שנפטרה לפני כמה שנים ומרוב התרגשות התחלתי לבכות. שלא תחשוב שאני כזו בכיינית כי עד לפני ארבע שנים לא ידעתי בכלל איך לבכות אבל אחרי מאז שלמדתי גיליתי שזה ממש קשה לעצור והבנתי שעדיף פשוט לזרום עם זה ולתת לגל לשטוף ולעבור. זהו נרגעתי עכשיו אפשר לחזור לתוכניות שלנו ואגב אמא שלך ממש מתוקה אמיתית”.

עודד נשם עמוק והוציא נשיפה עמוקה. “וואו ממש הבהלת אותי לרגע. חשבתי שנלחצת מכל הסיטואציה וגם מאימא שלי”. פתאום כל הבכי שלי התפרץ למעין צחוק מוזר כזה שלא הצלחתי לעצור אותו. צחוק ללא שליטה מהסוג שבאמת מזמן לא חוויתי וככל ששמעתי את עצמי צוחקת ככה הדבקתי את עצמי מחדש. עודד נסחף אחריי ומצאנו את עצמנו עומדים אחד מול השני בשומקום ופשוט מתגלגלים מצחוק עד שממש דמעות צחוק עמדו בעיניים של שנינו. באיזשהו שלב עודד משך אותי לזרועותיו וחיבק אותי חיבוק ארוך וממושך. זה בהחלט השתיק אותי והפתיע אותי אבל עורר בו זמנית עונג, חום, כיף ורגשות ששנים לא הרשיתי לעצמי להרגיש. התנתקתי קצת מהחיבוק שלו ואחרי מבטים נוקבים אחד בשני, הפיות שלנו נפלו  לנשיקה סוערת ועמוקה, בהתחלה בשפתיים סגורות ואז לאט פתחתי את שפתיי וקיבלתי לתוכן את הלשון החמימה והרכה שלו. לא חשבתי שיש נשיקה בעולם שיכולה להשוות לשום נשיקה שהכרתי לפני או אחרי דיוויד אבל זו הצליחה בהחלט להשתרבב לעשירון העליון אצלי. הידיים נסחפו אחרי הפיות, הוא עבר מלטיפות עדינות על הזרועות שלי לנגיעות פחות מתונות בגב ואח”כ תפס לי את השדיים ומחץ אותן בעדינות אבל בנחישות. אני מצדי תפסתי את הצוואר שלו ביד אחת ואת השניה בגב התחתון ולאט לאט הנמכתי אותה לתוך הרווח בין מכנסי הג’ינס שלו והמפגש עם הגומי של תחתוניו. הוא הצמיד אותי עם גופו כנגד הרכב והזקפה שלו התחככה לי בבטן בי והזכירה לי כמה נעים איבר כזה הרגיש בתוכי וכמה זמן עבר מאז.  הרגשתי את הלב שלו מאיץ והידיים של שנינו היו חסרי סבלנות וכבר לא יכולנו לחכות. כמו חיות התנפלנו אחד על השנייה והתחלנו להפשיט אני את החולצה מעל הראש שלו והוא מנסה להוריד לי את החזיה מאחור תוך כדי. בו בזמן הוא שואל אותי “את על גלולות?” אני מהנהת לשלילה והוא נוטש בבת אחת את גופי החצי ערום. גופי מרגיש את הקור שנותר ללא חום גופו ואני נבהלת לרגע עד שאני קולטת שהוא מוציא מתא הכפפות שלו קונדום אחד מני רבים ומחשבה חולפת לה לשנייה בראשי, על כמה פעמים הוא כבר עשה את זה ככה שיש לו שם קונדומים?! הוא ככל הנראה קלט את המבט המוטרד שלי ואולי כמו קרא את מחשבותיי ענה לי על השאלה שלא ממש נשאלה “אני מחזיק בכל מקום אפשרי קונדומים כי אני צעיר, רווק ונושם אז חשבתי שכדאי להיות תמיד מוכן וזהיר בדברים האלה”. חייכתי ומשכתי אותו אליי לנשיקה ארוכה ורטובה שסיימתי אותה בנשיכה קלה של השפה התחתונה שלו. “פראית אה?! לא רואים עלייך!” הוא לחש לי באוזן. …”מים שקטים חודרים עמוק” עניתי לו בהתרסה. הוא קרע בשיניו את העטיפה ומשך מטה את מכנסיו וחשף את איברו הזקור והגדול. זה היה רק האיבר הזכרי השני שנחשפתי אליו בחיי אבל הוא אפילו היה יותר יפה וגדול משל דיוויד וזה לא היה מפליא כי עודד כל כולו היה בחור מגודל יותר. אחרי שהלביש מהר את הקונדום הוא הרים את ברכיי והצמיד אותי עוד יותר עם גבי לדלת הסגורה של הרכב ובלי שום הכנה מוקדמת מצא את הפתח שלי ודחף את איברו אליי. ההרגשה היתה מדהימה. לא, תיקון היא היתה לא מהעולם הזה מדהימה. לא, רגע תיקון נוסף, זה היה כמו טיל בליסטי שתקף את היעד שלו ופוצץ אותו לרסיסים קטנים, מדהימה. כן ככה בדיוק זה הרגיש אחרי כמה דקות של דחיפות וגניחות של שנינו בין הנשיקות התוקפניות. אחרי ששנינו התאוששנו מההתפוצצות הזו שהוא דאג לחכות לי ברוב אבירותו, הוא הוריד את רגליי חזרה לאדמה והרגשתי שאני יכולה לרחף עכשיו למעלה היישר למאדים. “וואו, פשוט וואו” הוא נאנח.

“כן, וואו אתה יכול להגיד את זה שוב אפילו” אמרתי לו. “אז אני אגיד שוב – וואו” הוא אמר וחייך. שנינו חייכנו ופשוט לא ידענו איך ממשיכים הלאה. שנינו לא היינו בטוחים אם כדאי להישאר בנקודה הזו לעד ולהמשיך לעשות עוד “וואו” או להיכנס לאוטו ולהמשיך עם התוכנית המקורית.  אני שברתי ראשונה את השתיקה ואמרתי “דגים ואז וואו אצלי או וואו עכשיו ואז דגים?”. הוא חשב לרגע ואז אמר “וואו עכשיו בהחלט ואז עוד וואו לדרך ורק אז דגים” וחייך.

עשיתי את עצמי חושבת לרגע ואז הגשתי לו יד ללחיצה ואמרתי לו ” אפשר לסגור עסקה”.

בימים שעברו מאז אותו יום אי אפשר היה להפריד בינינו גם אם לא היינו אחד ליד השני במשך היום ובעבודה שלנו. אם לא דיברנו בטלפון, אז סימסנו מסרים בעלי אופי מיני לרוב עם הבטחות ללילה הקרוב, אכלנו כל יום ארוחת ערב יחד אצלי בבית ולפעמים עם דילן ודנה שגם ביניהם התחיל להירקם משהו שנראה מעבר לידידות.

 

“הסוקרות של רומן רומנטי” האלבום של Keren Ben Koresh Danino

היביסקוס / סברינה שללאשבילי

לפני הכל אני ממליצה לכם למהר ולקרוא את הספר המקסים הזה…
אני מודה שאני חולת סיפורי אהבה דביקים, אבל אפילו לי כבר נמאס לקרוא 2000 עמודים של אהבה. ספרים שבהם רגעי השיא נסובים סביב ריב מטופש שבדרך כלל עוסק ביחסי שליטה, ההתרה כמובן מגיעה כשהם משלימים.
כמה מרענן לקרוא ספר שבו העלילה המותחת היא המרכז ורגעי השיא נוגעים לה. אבל אל דאגה לכל אוהבות הז’אנר, עדיין ישנם אותם רגעים שבינו לבינה שיגרמו לכן לפרפרים בבטן כאילו שאתן חוות את אותה הנשיקה.
זהו סיפורה של לילי/דקלה הנמצאת בתוכנית להגנת עדים, כאשר עברה רודף אותה, היא נאלצת לאתר את זיקי/ גי’ימי סוכן שסייע לה בעבר. כשסכנה מרחפת מעל ראשם והעתיד לא ברור, נלחמים השניים נגד האיום המרחף מעל ראשם.
דקלה יודעת שלמרות אהבתה לג”יימי, הסיכויים לחיות איתו באושר אחרי שהכל יגמר, קטנים. וכדי שהיא תצליח להיות איתו היא חייבת ללמוד לעמוד איתנה לבד.
האם ג”יימי יאפשר לה זאת ????
אי אפשר שלא להתאהב בזוג הזה או כמו שאומרים בקוריאנית: סראנגה דקלה וג’יימי.

לרכישה בדיגיטלי ומודפס לחצו כאן!

מעבר לסרגל הכלים