פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 3

הגיוס שלי נדחה במספר חודשים עד שהבראתי לחלוטין ובזמן שכולם דאגו להזכיר לי שניצלתי בנס,  לא הרגשתי את הנס הזה . מבחינתי הלב שלי מת יחד עם דיוויד.    לא ניתנה לי ההזדמנות להיות בהלוויה שלו בגלל מצבי הבריאותי ולא הרגשתי שממש נפרדתי ממנו.  המשכתי לכתוב לו מכתבים ולעבור על כל הצילומים שצילמתי אותו במצלמה שלי בתקופה שהיינו יחד ומבחינתי החזקתי אותו בחיים שלי כל עוד הסתכלתי בעיניו בתמונות וכתבתי לו את מחשבותיי במחברת מיוחדת שכותרתה היתה “מכתבים לדיוויד אהובי”.

הימים עברו לאט ולא מצאתי עניין בשום דבר ובאף אחד. כל חבריי ללימודים כבר התגייסו וביניהן גם נטע. אבי לא היה מסוגל לשוחח איתי על אובדן כי הוא בעצמו עדיין סבל מאובדנה של אמי. כל הזמן הרגשתי שהקירות בבית שלי ובחדר שלי סוגרים עליי כל יום קצת יותר ונבלעתי לתוך הצל של עצמי ולתוך מיטתי, מאפשרת לחלומות על דיוויד להחליף את החיים האמיתיים בחוץ.  חיים יחד עם דיוויד בחלומות  שלי היו לי יותר קלים לעיכול מאשר חיים בלעדיו בזמן שאני ערה.

הכאב והעצב שחדרו לכל נימי גופי הוחלפו בהמשך בכעס. כעסתי על הצבא שבגללו עזבתי את דיוויד באותו יום, כעסתי על נהג המשאית ששרד את התאונה הקשה, כעסתי על אשתו של הנהג משאית שבגלל שיחת הטלפון שלה הוא סטה מהכביש ונכנס בנו והרג את אהבת חיי ואת העתיד שלי ובעיקר בסוף כעסתי על עצמי. כעסתי שלא נשארתי איתו, גם אם לא ממש ביקש עד לאותה שניה נוראית וכעסתי בעיקר שהוא לא הספיק לשמוע את התשובה שלי לבקשתו, תשובה שהיתה ברורה לי בשנייה ששאל אותה.

עברו עוד חודשיים שבהם עברתי את הגיהינום הכי גדול שלי ולא עזרו הניסיונות לעידוד של אבי, אחי, אלי ואפילו נטע. היו שלבים בעיקר בלילה ובחלומות שלי שרציתי לוותר על הכל, על החיים שלי, על העתיד שלי. לא ראיתי שום סיבה להמשיך בנקודה הזו הלאה בלי דיוויד. מה הטעם? לשום דבר לא היה טעם. לא לתוכניות שלי, לא לחברים שלי ואפילו לא לאוכל ואת זה ראו הכי ברור עליי. שמונה קילו של אשמה, כעס, עצב וייאוש אכלו אותי מבפנים החוצה לא הצלחתי להכניס בתמורה שום דבר אחר לתוכי.

בוקר אחד , אור חזק חדר לי לעפעפיים והפריע לשנתי ולווה ברעש מציק, פתחתי את עיניי לצל דמות שעמדה מעל מיטתי והאור שסנוור בהתחלה את עיניי לאט לאט התחיל להתעמעם עם התקדמות הצל אליי. את הקול שלה כבר אי אפשר היה לא לזהות. “קומי עכשיו, תתרחצי ותתלבשי, כי אנחנו הולכות לאכול ארוחת בוקר” אמרה נטע.  משכתי את השמיכה מעל הראש וניסיתי להמשיך את החלום הנעים שהיה לי על הערב בו דיוויד הציע לי נישואין בבית הוריו במדריד.  השמיכה עפה ממני בכזו מהירות שלא הספקתי לתפוס אותה ואז כבר לא היתה לי ברירה והתיישבתי לאט על המיטה. החולשה של הגוף שלי הביאה אותי למצב שבו לא הצלחתי להתרומם ונעזרתי בנטע כדי להגיע לשירותים. אחרי עשרים דקות של מקלחת והתארגנות שכולה לוותה בעזרתה של נטע ובלי מילה אחת בינינו, ירדנו למטה לרחוב ונכנסו לרכב שלה והתחלנו בנסיעה שקטה אל הלא נודע מבחינתי.

לא ידעתי לאן אנחנו נוסעות ולא ממש היה אכפת לי. אחרי עשרים דקות נסיעה הגענו לתל אביב לחוף הטיילת. נטע הכריחה אותי לאכול משהו במסעדה בטיילת והתרצתה רק אחרי שאכלתי חצי קרואסון עם שוקולד ושתיתי חצי מיץ תפוזים. באופן מפתיע זה העלה בי זיכרון של משהו שהיה לי פעם טעים אבל הקיבה שלי כל כך התכווצה שלא הייתי מסוגלת גם אם רציתי להמשיך לאכול מבלי להרגיש בחילה. גם את ארוחת הבוקר העברנו  בלי חילופי מילים בינינו וזה בדיוק מה שהתאים לי. נטע לקחה את ידי והובילה אותי לחוף הים שם ישבנו על החול הרטוב. האוויר היה קריר וזה הזכיר לי את התקופה בשנה שעברה שדיוויד ביקר בישראל וישבנו על החוף באותו מקום בו ישיבתי עכשיו עם נטע.

נטע ישבה לצידי על החול, שתינו הבטנו אל האופק ופתאום משום מקום יצא לי מהפה המשפט שחיכה לרגע המתאים מבחינתו לצאת אל אויר העולם, “כן אני אשאר איתך”.  נטע לא הבינה בהתחלה מה אמרתי והסתכלה עליי במין מבט שואל. “זו התשובה שלא הספקתי להגיד לדיוויד בשנייה של התאונה וזו התשובה שרציתי שיישמע” אמרתי כשמבטי עדיין מופנה לגלי הים ואז בלי התרעה התפרקתי לרסיסים וחודשים של כאב, כעס ואבל נשפכו מתוך עיניי כמו שמעולם לא קרה עד אותו רגע.

בקבוצת התמיכה אליה נרשמתי אחרי שבוע בעידודן של אלי ונטע שמיועדת לצעירים שאיבדו חברים ובני משפחה התברר לי שזו היתה נקודת הפריצה החשובה שרק אחריה אפשר להתחיל להתאבל כמו שצריך. ההתפרקות שעברתי על החוף הכילה את הכאב שלא כאבתי גם על אמי לאחר שהחזקתי אותו עמוק מספיק כדי לא לצוף ולהפוך את עולמי עליי.  מותו של דיוויד האיץ עבורי את התהליך ואפשר לי להתאבל על אמי בדרך שהדחקתי כל כך הרבה זמן ובאופן לא בריא. הדרך להחלמה שלי התחילה מהמפגש הראשון ומהרגע שבו סיפרתי לקבוצה על האובדן הכפול בחיי, של אמי ואז של דיוויד. אבי הצטרף לקבוצה אחרי חודש בעידודי ואז גיליתי שגם הוא לא נתן לעצמו את הזמן להתאבל כראוי לאחר מותה של אמי כדי להתקדם הלאה בחייו הרחק מהכאב, הכעס והייאוש.השבועות עברו והדרך להחלמה החלה ובכל יום שעבר עוד תא אחד סביב הלב השבור שלי השתקם ונבנה מחדש יחד עם תאים חדשים.

רגע הגיוס שלי הגיע ובשלב הזה כבר חיכיתי לו כל כך כי הייתי חייבת לשנות את האוויר שאני נושמת ולנער את הזיכרונות הכואבים בבית ובכלל.

אבא שלי, רני ואלי ליוו אותי לבקו”ם ונפרדו ממני, הפעם, בדמעות של אושר. הם ראו בגיוס שלי הזדמנות לצאת מהחושך שלי אל האור, למקום חדש עם אנשים חדשים שבו אוכל ליצור זיכרונות חדשים וטובים.

את הטירונות העברתי בצורה רובוטית כמעט בהתאם לסדר היום הקשיח של הצבא. לקום להתארגן, לאכול, עוד סדר יום מתיש, ארוחה, המשך היום ואז לילה. הלילות תמיד היו הכי קשים עבורי והחלומות מיום התאונה מצד אחד וחלומות על חתונה שלא תתקיים מצד שני הדירו הרבה שעות שינה טובות מעיניי.

ידעתי עוד לפני הטירונות שהתקבלתי ליחידת ההסרטה של דובר צה”ל כצלמת סטילס וזאת לאחר הגשת תיק עבודות עליו עבדתי שנתיים וניצול כל הקשרים שהיו לי בעולם הצילום החל מהמורים בסטודיו הראשון שלמדתי בו צילום ועד המורים שלי במגמת התקשורת בתיכון בו למדתי. בשלב הזה של חיי, כל דבר שהיה בטוח וודאי שימש לי כעוגן.

המשכתי להתכתב במיילים עם מתאו ונטליה ועם כמה חברים של דיוויד ושלחתי להם תמונות שלי כחיילת והם שמחו לראות אותי מתאוששת מאז ראו אותי לאחרונה והימים נראו בהירים יותר וחיובים יותר עם כל יום שעבר. הבטחתי כמובן להגיע שוב לביקור סמוך ליום השנה למותו של דיויד וחיכיתי לרגע להתאחד עם משפחתו וגם להזדמנות שוב לישון במיטתו. ההורים שלו הבטיחו לי שלא נגעו בחדרו מאז עזבנו באותו יום ומשום מה זה ניחם אותי מאד. כל כך רציתי להריח את בגדיו בארון ולתת לריח המטריף שלו לשטוף אותי ולמלא אותי. ברגילה הבאה שלי הגעתי למדריד והרגשתי פתאום זרה בחדר שלו, במיטה שלו. משהו השתנה ולא ידעתי איך להסביר את זה. לא ידעתי את זה אז אבל זו היתה הפעם האחרונה שלי בבית הוריו של דיוויד.

מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 

3

“אז… מה פרח כמוך עושה במדבר כזה?” ג’ק שאל, מבטו נעוץ בפניי. עיניו לא שוטטו על גופי, ואיכשהו, המבט הישיר גרם לי לאי נוחות רבה יותר משמבט משוטט היה גורם.
הוא באמת השמיע את הקלישאה הזו?
“מתרועעת עם בני המשפחה שלי,” עניתי באדישות, מסתירה את אכזבתי מחוסר היצירתיות שלו.
“אה?” הוא הסתכל עליי באי הבנה.
הרמתי את אצבעי והצבעתי על ערוגת הפרחים שהייתה לידינו. “אני לא הפרח היחיד במדבר.”
“נכון, אבל את הפרח היחיד שמעניין אותי,” הוא פלירטט, אך ידעתי שאלו סתם מילים. אני מכירה את ג’ק – גם עליו השמועות בעיירה מתרוצצות. הוא נחמד ללילה, אבל לא לכמה לילות.
“תיזהר,” אמרתי בקול קטיפתי ונתתי לחצי חיוך ממזרי לעלות על שפתיי. “אומרים שהצמחים שצומחים במדבר קוצניים במיוחד, צריך להתאמץ בשביל לקטוף אותם.”
“אם אני זוכר נכון, לא הייתי צריך להתאמץ במיוחד אתמול,” הוא גיחך בשעשוע, וגבותיי התרוממו. הוא באמת חושב שהמילים שלו סוללות לו דרך חזרה למיטה? מצחיק, אבל הן עושות בדיוק ההפך.
“אני לא זוכרת מה קרה אתמול.” משכתי בכתפיי באדישות ונעצבתי בו מבט מתנשא. “אני זוכרת רק את הלילות שנהניתי בהם.”
“אאוץ’.” הוא הכה את חזהו בידו ונרתע לאחור, כאילו יריתי בו חץ, אך חיוכו נשאר במקום. “אני מניח שזה מגיע לי, ההערה האחרונה שלי לא הייתה במקום.”
“אז יש שכל מתחת לשיער הזה שלך,” אמרתי בלעג וחייכתי חיוך מתוק.
“יש,” הוא אישר. “והשכל הזה פוקד עליי לבקש ממך הזדמנות שנייה ולבדוק עד כמה הזיכרון שלך יתרענן בין הסדינים שלי.”
נתקלתי בהרבה מאוד סוגים של גברים בחיים שלי; ביישנים, ישירים, נועזים, אדישים, בוטים, אדיבים והרשימה רק תמשיך ותמשיך, אבל אני חושבת שזו הפעם הראשונה שגבר ששכבתי איתו דיבר איתי בכזו פתיחות במקום בו כל עובר אורח יכול לשמוע. אולי זה כי הוא הבן של ראש העיירה, אולי כי הוא פשוט חושב שהשמש זורחת לו מכל החורים. אלמלא ההערה שלו, אולי אפילו הייתי שוקלת להסכים.
“מצטערת, מותק, אני לא עושה טעויות פעמיים,” אמרתי בהתנשאות ומבלי לזכות אותו בחיוך, התחלתי לחזור לבית שלי. ג’ק תפס את ידי מאחור בחוזקה וסובב אותי חזרה אליו. האחיזה הזו הכאיבה, אבל לא בכוונה.
“את הולכת למסיבה של הוויליסים?” הוא שאל, אך שאלתו נשמעה יותר כדרישה למידע.
“תשחרר את היד,” פקדתי עליו בטון נמוך, וטדי נהם.
לראשונה, נראה שג’ק שם לב לכלב בגודל אריה שעמד לצידי. הוא שיחרר את ידי והעלה על פניו הבעה נינוחה. “נו?”
“אני הולכת,” עניתי, ולמרות שכבר ניחשתי את התשובה, שאלתי, “ואתה?”
“חשבתי לקפוץ,” הוא ענה. “אולי נתראה שם.”
“אולי,” אמרתי בטון לא מחייב והסתובבתי ללכת. לעזאזל, הוא מהנדבקים. בדרך כלל אני מצליחה לבחור את שותפי למיטה בצורה טובה; משהו באלכוהול אתמול היה לא בסדר אם הייתי כל כך מעורפלת שלא קלטתי מההתחלה מה הוא.
כל הדרך לבית חשבתי על דרך להתחמק ממנו במסיבה, אך רק לאחר שהתאפרתי, הדרך המושלמת עלתה למוחי. אני הולכת ליהנות, ג’ק הולך להיגעל.
ניצחון.

לארה התייצבה בכניסה לביתי בעשר בדיוק. הילדה הזו אף פעם לא מאחרת. היא לבשה שמלה כסופה קצרה נטולת שרוולים וגלגלה את שיערה על ראשה בצורה מרושלת-מכוונת. איכשהו, היא הצליחה להיראות לא מתאמצת ובכל זאת מהממת. לפעמים אני שונאת אותה.
“תני לי לנחש,” אמרתי ברגע שנכנסתי למכונית הכסופה שלה. “עשר דקות לפני שיצאת מהבית, פתחת את הארון וזרקת על עצמך את השמלה הראשונה שראית. לקחת סיכה מהמגירה שלך וגלגלת את השיער ויצאת מהבית ככה.”
“לא.” היא ענתה, משועשעת. “נעלתי נעליים ויצאתי מהבית.”
“אני שונאת אותך,” רטנתי וחגרתי את עצמי.
היא הצמידה נשיקה ללחיי וצחקה. “את זו שהוציאה אותי מהבית וגרמה לי לעצור מרתון של “איך פגשתי את אמא”, אני חושבת שאני זו שאמורה לשנוא אותך.”
“אוי, מצטערת שהוצאתי אותך מהפיג’מה המסריחה שנהנית להתבוסס בה כל הקיץ.” אמרתי בבוז וגלגלתי את עיניי.
“אני סולחת,” היא אמרה במתיקות שהמיסה את הכעס שלי. לארה ואני מכירות כל כך הרבה זמן שמחברות טובות הפכנו לאחיות; היא אחת מהאנשים הבודדים בעולם שאני יודעת שלא משנה כמה ירגיזו אותי, אסלח להם לאחר לא יותר מיום.
“סעי כבר,” האצתי בה, והיא צחקה ולחצה על דוושת הגז.
הגענו לביתה של מיי כעבור עשר דקות, ולארה נאלצה להשאיר את רכבה היקר בקצה השני של הרחוב. אומנם ראינו חנייה קרוב לבית, אך שתינו ידענו טוב מאוד שהסיכויים שנחנה שם והמכונית תישאר כמו שהיא עד שנצא אפסיים.
הבית היה מלא באנשים, חלקם כל כך מחוקים שידעתי בוודאות שתדלקו את עצמם באלכוהול עוד לפני שהגיעו. ראיתי כמה פרצופים מוכרים; חלקם אהובים, חלקם פחות, וכשראיתי את פניו של ג’ק, מיהרתי למשוך את לארה לקצה השני. עדיין לא סיפרתי לה על ההיתקלות שלי בג’ק, ועכשיו כבר לא אין טעם לספר.
“סמנת’ה!” קול קרא בשמי מבעד למוזיקה, וכשמצאתי את מקורו, חיוך גדול עלה על פניי. רובין ווד היה בנו של מפקד המשטרה, והגבר היחיד שלעולם לא אשקול אפילו להיכנס איתו למיטה. לא בגלל המראה והאופי שלו – הוא מדהים, אלא בגלל נטיותיו.
“רובין!” צעקתי חזרה והושטתי את ידי לעבר הכוס שהחזיק.
“את לא נחה, אה?” הוא צחקק והושיט לי את הכוס שלו. רחרחתי את המשקה, אך לא הצלחתי לזהות אותו.
“מה זה?” שאלתי.
“הפתעה,” הוא אמר ונעץ בי מבט מתגרה.
“היי, רובי,” לארה השתחלה לשיחתנו.
“בלונדי,” הוא הקניט אותה בחיבה.
“שמת לי סם אונס?” הרמתי את גבתי, חיוך משועשע על שפתיי.
“את לא מסכימה לשכב איתי, אני לא כופה את עצמי על אנשים,” הוא החזיר לי באותו טון.
“אמרתי לך כבר; אסכים לשכב איתך כשהגיהינום יקפא,” אמרתי בטון מתגרה, ורובין פרץ בצחוק. רובין ואני חברים מגיל קטן, ולאחר שאבא שלי עזב והחיים שלי קיבלו תפנית… פרועה, רובין חשב שאם ישכב איתי, אנשים יפסיקו להפיץ שמועות על המיניות שלו. הוא הציע לי, אך ידעתי כבר טוב מאוד מי הוא ומה הוא, אז סירבתי. אמרתי לו שהשמועה אומרת שאנשים כמוהו הולכים לגיהינום, אז אשכב איתו רק כשהגיהינום יקפא. מאז, הוא הפסיק להכחיש את השמועות והחל ללבות אותן.
“ביקרתי בגיהינום השבוע,” הוא אמר וקרץ. “לוהט כמו תפוח אדמה שרוף.”
“מי הגיהינום הפעם?” סקרנותי התעוררה.
“את מכירה את תום מי”א?” הוא שאל בממזריות.
אין סיכוי.
“הוא חוטא?” הרמתי את גבותיי בהפתעה.
“חוטאים נהנים יותר,” רובין הנהן וחטף מידי את המשקה שלו.
“לא מתווכחת עם זה,” מלמלתי ושלחתי מבט פלרטטני לאיזה נער שידעתי שאני אמורה להכיר, אבל לא הכרתי.
רובין, שעקב אחרי מבטי, גיחך. “אדם,” הוא אמר. “סיים שנה שעברה, והשמועה אומרת שהוא מרוויח יפה מהעסקים שלמטה. בחירה טובה.”
העסקים שלמטה… לא משהו חוקי, אבל אין סיבה שזה יפריע לי. הוא עדיין קטן, סביר להניח שהוא רק בעסקי הסמים. מעולה, דילרים הם אלה שהכי קל להיעלם להם.
“בשבילי או בשבילך?” מלמלתי בהיסח דעת.
“לא בטוח,” רובין אמר.
“אתם משעממים אותי,” לארה רטנה בזעף ומשכה בזרועי, מכריחה אותי לתת לה את תשומת ליבי.
“מה את אומרת, לי או לסמנת’ה?” רובין שאל אותה.
לארה מיקדה את מבטה באדם, שהיה עסוק באותו רגע בשיחה עם מיי, והבעה מעורערת עלתה על פניה. היא חשבה בשקט במשך כמה שניות, עד שקבעה, “סמנת’ה.”
“שיט,” רובין הפטיר. בדרך כלל, לארה תמיד צודקת בניחושים שלה. יש לה עין טובה.
“לא נורא,” אמרתי באהדה וליטפתי את זרועו של רובין.
“לך זה לא נורא,” הוא רטן. “קיוויתי לצאת מפה מאושר.”
“אז לך לחפש את תום מי”א,” אמרתי בטון משועשע, ולארה ואני פרצנו בצחוק.
“חברות רעות!” רובין קבע בזעף, אך לא התנגד כששלפתי את הכוס מידו ולגמתי את תכולתה. המשקה הלא מוכר היה בטעם תות עדין, ולמרות שלא צרב את גרוני, עדיין הרגשתי את האלכוהול בתוכו.
“אני הולכת לברר אם לארה צודקת,” הודעתי והתחלתי ללכת לעבר אדם ומיי. הרגשתי את מבטיהם של רובין ולארה חורכים אותי מאחור, אך לא הסתובבתי חזרה.
“מיי!” העליתי על שפתיי חיוך שהיה רק חצי מלאכותי וחיבקתי אותה ביד אחת.
“סמנת’ה,” מסיבה כלשהי, קולה היה משועשע, ונדמה לי שראיתי אותה מחליפה מבטים עם אדם. מעניין…
“איפה אחיך?” שאלתי אותה והעמדתי פנים שאני מחפשת מישהו בקהל. האמת היא שכבר כשנכנסתי לבית ראיתי את אחיה, אך הוא היה עסוק בפינה עם איזו ברונטית, אז וויתרתי על ברכות השלום.
“מסתובב, החמור,” היא הפטירה בבוז וניצוץ ממזרי נדלק בעיניה. “את מכירה את אדם?”
העברתי את מבטי בסריקה איטית מרגליו ועד לראשו של אדם, והעליתי על פניי חיוך פלרטטני. “לא, לא חושבת.”
“אדם ווד,” אדם הושיט את ידו ללחיצה, וזיק של עניין נדלק בעיניו. בינגו.
“סמנת’ה גולד,” לחצתי את ידו כמה שניות מעבר לנחוץ ושחררתי אותה.
“אני יודע,” הוא אמר, צל של חיוך על שפתיו.
“אני אלך ל…” מיי אמרה והלכה מבלי לסיים את המשפט. אדם ואני לא התייחסנו אליה, אלא המשכנו לדבר.
“שמעת עליי,” הסקתי, נותנת לחיוך קטן להתפשט על שפתיי.
“כן,” הוא לא הכחיש.
“דברים טובים?” שאלתי בטון מתגרה.
“את ילדה טובה?” הוא החזיר, משועשע.
“אני לא ילדה,” אמרתי במתיקות ולקחתי מידו את המשקה שלו. תיארתי לעצמי שאם הוא שתה ממנו, הוא לא שם בו כלום.
“אני רואה,” עיניו הבהירות התכהו מעט בזמן שבחן את גופי. “אבל את טובה?”
“לאנשים מסוימים,” עניתי בטון רומז, ואדם גיחך.
“אני מקווה מאוד להשתייך לאנשים המסוימים האלה,” הוא אמר.
“נראה,” עניתי בצורה לא מחייבת והוספתי לקולי גוון מעט מתגרה. גברים מסוגלים לעמוד בהרבה מאוד פיתויים, אך לא מסוגלים לנטוש אתגר.
“את רוצה לצאת החוצה?” אדם שאל והוסיף בטון ממזרי, “כדי לדבר.”
“אפשר לדבר גם כאן,” העמדתי פנים שאני לא מבינה את הרמז.
“רועש,” הוא אמר והחווה בידו על הרמקולים, העצומים שהשמיעו מוזיקה בעוצמה שלא הייתה מספיק חזקה לגבור על הקולות של האנשים בבית.
“בחדר של מיי לא רועש,” רמזתי בטון אדיש.
הבנה הפציעה בעיניו של אדם, וחיוך ריצד על שפתיו בזמן שאחז בידי. הוא הוביל אותי לעבר גרם המדרגות, ובדרך לשם, מבטי נתקל במבטו הלא מרוצה של ג’ק. משהו אפל נדלק בעיניו, וחיוך ארסי עלה על שפתיו. הוא הסיט ממני את מבטו ופנה לדבר עם איזו נערה שכל שראיתי ממנה היה שיער בלונדיני. הוא באמת חושב שהוא יגרום לי לקנא? התקשיתי להחזיק את צחקוקיי בפנים, אך הצלחתי. אוי, אוי… אם רק היה לו מושג. לראות אותו עם הבלונדינית לא מעורר בי קנאה, אלא גורם לי להקלה. ברוך שפטרנו.
 

 

מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 

דמויות:

סמנת’ה גולד – בת 17, י”ב, שיער אדום ארוך מסולסל, עיניים תכלת-כחול.
כריסטופר גולד – אחיה הגדול של סמנת’ה. בן 22, שיער חום, עיניים ירוקות.
אשטון פרייס – החבר הכי טוב של כריסטופר. עיניים ירוקות, משקפיים, שיער בלונדיני-שטני, בן 22.
איבון סילבר – אמא של סמנת’ה וכריסטופר. שיער אדמוני, עיניים ירוקות, בת 42.
ג’יימס סטל – בן הזוג של איבון. בן 44. עיניים חומות בהירות, שיער שחור-מתחיל להאפיר.
גבריאל גולד – אבא של סמנת’ה וכריסטופר, בן 45.
לארה – החברה הכי טובה של סמנת’ה. שיער בלונדיני, עיניים אפורות. בת כמעט 18.
ג’ק האריס – בן ראש העיירה, שיער שחור, עיניים שקופות-אפורות.
דון האריס – ראש העיירה.
קיידן סטל – הבן הקטן של ג’יימס. בן שנתיים. שיער שחור-חום עיניים כחולות מנוקדות בירוק.
רובין האנטר – חבר טוב של סאמי, בן 18, כיתה י”ב, שיער חום עיניים חומות, גיי.

 

איילין ותומאס

איילין  – פרק 1.

 

הצפצוף המרגיז של השעון המעורר העיר אותי. הרמתי את עפעפי באיטיות ואור השמש הבוהק מיהר לסנוור את עיניי . עשר בבוקר, השעה הרגילה שבה התעוררתי מדי בוקר ב-550 ימים האחרונים, הגיע יום מספר 551, בו חגגתי את יום הולדתי התשע עשרה. מבלי להתנתק מהסדינים הרכים של מיטתי, הושטתי יד אל הטלפון הנייד אשר שכב על שידת הלילה וניתקתי אותו מהמטען. שש עשרה הודעות חדשות, בכנות, ציפיתי לפחות. דילגתי במורד הרשימה עד שהגעתי להודעה משלבי, לחצתי על פתח וקראתי ‘יום הולדת שמח ילדונת, תתכונני ללילה V.I.P ב’לבלס’, יהיה מדהים J אני אקפוץ לקחת אותך ואת בריאנה ברבע לעשר, תהיה מוכנה ליל.” סגרתי את הטלפון וזרקתי אותו הצידה. אני זקוקה לזה, אני צריכה להשתחרר הלילה.

אספתי כוח רצון והעפתי את השמיכה מעלי, התנתקתי מהסדינים באיטיות והתיישבתי על קצה המיטה, הורדתי את כפות רגלי אל הרצפה הקרה והלכתי ישירות אל הארון בקצה החדר. פתחתי אותו, הגיע הזמן לצאת לריצה היומית.

אחרי שהפכתי חצי ממנו על הרצפה מצאתי שורט קצר ונוח וגופיית ספורט. הוצאתי זוג גרביים ותחתונים והלכתי לחדר האמבטיה. החלפתי בגדים, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים ואספתי את שיערי לזנב זוז, טקס ההתארגנות הרגיל שלי.

כעבור כמה דקות הייתי מוכנה לצאת אך לא זזתי מהמראה, הבטתי בהשתקפות שלי, כל פעם שהסתכלתי על הבחורה שהביטה בי בחזרה הצלחתי לראות את השינוי שחל בה.

אני כבר לא הילדה בת השש עשרה עם העיניים האפורות והשיער הבלונדיני שחיה את החיים שנכפו עלי, הגעתי לגיל תשע עשרה, הפכתי לעצמאית, בטוחה יותר, בחורה שלא תלויה באף אחד, מישהי מספיק חזקה לעמוד על העקרונות שלה.

יצאתי מהחדר ונעלתי את הדלת. ירדתי אל המטבח ומילאתי לעצמי בקבוק מים קרים לדרך, נעלתי את נעלי הריצה האהובות עלי ונעמדתי במרכז הסלון, מסתכלת סביבי.  בשנה האחרונה גרתי יחד עם שלבי, החברה הכי טובה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. ההורים שלה קנו לנו את הבית הזה לאחר שעזבנו את שיקגו. בוניטה ספרינגס הייתה העצירה הראשונה שלנו בפלורידה, ואשקר אם אגיד שלא התאהבתי במקום הזה בשנייה הראשונה שכף רגלי דרכה בו. בית החוף שגרנו בו הפך לגן העדן הפרטי של שתינו, לקום בכל בוקר אל משב רוח קריר וריח מלוח של ים, להביט בקו האופק הרחוק, לצפות בזריחה, להרגיש את החול הרותח בשעות הצהריים. אלו היו הפינוקים שלנו, אחרי שש עשרה וחצי שנים בשיקגו הקרה הגיע לנו להרגיש את השמש מלטפת את עורנו. המקום הפך לבית שלנו במהירות מפתיעה.

לקחתי את נגן המוזיקה שלי, הכנסתי את האוזניות האלחוטיות לתוך האוזניים ויצאתי מהבית. נעלתי את הדלת והחבאתי את המפתח מתחת לסלע באחת ערוגות הפרחים לצד מדרגות העץ שהובילו לכניסת הבית. ציפתה לי שעה וחצי של כושר, נכנסתי לפלייליסט הריצה שלי, לחצתי על פליי והתחלתי לרוץ לצלילי אחד השירים החדשים של ריהאנה. עם הזמן התחלתי להגביר את הקצב ולתת לרגליים שלי לקחת אותי הכי רחוק עד שאני לא מתעייפת.

אחרי שעה של קצב לב גבוה ודופק מהיר החלטתי שהגיע הזמן לקחת פסק זמן וירדתי אל החוף, התיישבתי על החול החם, הבטתי אל האוקיינוס היפה והנקי שהתפרס מולי ולגמתי מהמים שהספיקו להתחמם. סגרתי את עיני וכיביתי את האוזניות, התענגתי על קול השחפים שחגו מעל המים ועל רחש הגלים הרגוע, הצלילים האהובים עלי.

“יום יפה היום, לא כך?” קולה של גב. מיירונס קטע אותי ממחשבותיי, פקחתי את עיני והבטתי באישה בת השלושים וארבע שחסמה לי את השמש והביטה בי בחן.

“בוקר טוב גב. מיירונס, את צודקת.” הסכמתי איתה.

גב. מיירונס גרה עם בעלה וביתה בת השש בבית החוף לידינו עד אשר עברה לדירה במרכז העיר לפני חצי שנה. נהגתי לעשות בייביסיטר לבת שלה – מדליין, היא הייתה מלאך קטן ושובב. אחרי שהם עברו לשכונה אחרת יצא לי לפגוש את גב. מיירונס לעיתים קרובות בחוף כשרצתי מאחר והעבודה שלה הייתה קשורה לאיכות הסביבה והיא נדרשה להעביר לא מעט שעות בסיורי חופים.

“כמה פעמים אמרתי לך לקרוא לי אוליביה,” היא חייכה לעברי, “יום הולדת שמח.” בירכה אותי.

“תודה.” עניתי והיא המשיכה בדרכה. הפרט הקטן הזה שהיא זכרה מתי חל יום הולדתי חימם את ליבי.

אחרי כמה דקות נוספות של בהייה מרגיעה בגלים, זמזום הטלפון שלי קטע את השקט שסחף אותי. על הצג הבהב השם של אנדרו, לקחתי נשימה ארוכה ועניתי.

“הלו?” שאלתי בקול שקט.

“יום הולדת שמח ליל!” נשמע קולם של אנדרו ומייסון יחד מהצד השני של הקו, “אז איך את הולכת לחגוג את יום הולדת תשע עשרה?” שאל אנדרו וצחק, הוא ידע בדיוק מה התוכניות שלי, הן לא היו שונות מאלו של כל ערב לפני כן.

“כרגיל.” עניתי לו בשקט, בלי להסגיר שום רגש בקולי.

“בחייך, את לא כועסת עלינו בגלל שבוע שעבר, נכון? את יודעת שאנחנו לא יכולים לשלוט על אבא.” זה היה מייסון, קולו נשמע פגוע ומופתע. האירועים המכאיבים והריבים הקולניים חלפו במוחי, אולי באמת הגזמתי.

“אני יודעת, אני מצטערת, לא הייתי צריכה להתפרץ ככה, פשוט הוא התחיל לסגור עלי שוב ושוב ולא יכולתי לסבול את זה יותר.” הודיתי, גם אם כעסתי, זה היה על אבא שלי ולא עליהם, פשוט היה לי קשה להפריד אותם מאבא.

“אנחנו יודעים, למרות כל הבעיות עם אבא אנחנו רוצים שתדעי שאת תמיד יכולה לחזור אלינו הביתה, אל תשכחי את זה.” אמר מייסון ונשמע רעש מהצד השני בטלפון. “תקשיבי יש לנו ישיבת מנהלים, אנחנו חייבים לזוז, נדבר איתך מחר בבוקר כשיעבור לך ההנגאובר, אל תאבדי את הראש ותישארי ילדה טובה. אנחנו אוהבים אותך ותמיד זמינים.” אמר אנדרו.

“חוץ מעכשיו,” צחקתי, “אחזור אליכם מאוחר יותר.” נפרדתי מהם וניתקתי את השיחה. ישיבת מנהלים, לא נשמע שאני מפסידה הרבה בשיקגו. לקחתי לגימה נוספת מהמים וקמתי על הרגליים, מוכנה לרוץ הביתה, פסק הזמן שלי נגמר. הדלקתי רמיקס של וואן רפובליק ושקעתי מחדש במחשבות שליוו אותי מתחילת הבוקר.

כשנכנסתי לשביל הגישה של הבית כמעט מחוסרת הכרה מרוב צימאון, עייפות ותשישות, הבחנתי ברולס-רויס של טריסטן עומדת במקום החנייה של שלבי. התחלתי להתקרב לאט אל הבית וראיתי אותו יושב שם עם זר ורדים אדומים על המדרגות וראשו שכב שעון על המעקה. נעצרתי במרחק של כמה מטרים ממנו והסתכלתי עליו במבט יוקד, “מה אתה עושה כאן?” שאלתי והורדתי את האוזניות.

טריסטן מיילס היה ה”מחזר שלי” במשך שלושת החודשים האחרונים, ככה לפחות קראה לכך שלבי, הבחור סירב לשמוע ממני את המילה ‘לא’ והשקיע מאמצים בלתי פוסקים לנסות לגרום לי לצאת איתו, לא הייתי מעוניינת ולא הרגשתי כלפיו שום רגש שיכול היה להצדיק יציאה לדייט אפילו בתור חברים, אך הוא לא וויתר, והמתנות, החיזורים וההופעות הבלתי מוזמנות שלו בביתי הפכו להרגל מעיק ומטריד. לא ראיתי את טריסטן כמה ימים, מאז הפעם שבה הוא הביא לי במתנה את צמיד הזהב הלבן שעדיין שכב אי שם על השולחן ברחבת כניסת הבית. לא רציתי לקחת אותו אבל הוא בכל זאת השאיר את שקית המתנה אחרי שהכרחתי אותו לעזוב. הוא הביט בי עם עיניו הירוקות שלו וקם על רגליו.

“תעצור שם.” אמרתי ועצרתי אותו, בלתי מעוניינת לקרבה אליו.

“יום הולדת שמח, ליל.” הוא חייך אלי חיוך שיכול היה להמיס כל בחורה ברדיוס מאה קילומטרים, רק לא אותי.

“טריסטן, לך הביתה.” אמרתי ופניתי ללכת לעבר דלת הכניסה של הבית.

“ליל בבקשה אל תעשי את זה. אני זקוק לך, אנחנו מתאימים אחד לשני, איך את לא מבינה? אני לא יכול לחיות בלעדייך” קולו היה שבור וכך גם הבעת פניו, זאת הייתה הבעיה, מסיבה בלתי מובנת הוא הכניס לראשו שהוא זקוק לי, ולי לא היה אפילו אכפת ממנו, פשוט רציתי שהוא יעזוב אותי לנפשי. לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי ישירות עליו במבט המאיים ביותר שיכולתי להפיק מעצמי, “אתה יודע שזה הולך ונהיה גרוע יותר מיום ליום, טריסטן, אני מתחננת בפניך שתעזוב אותי בשקט, לא אני ולא אתה צריכים להיות חלק מהמצב הדפוק הזה, אל תקשה עלי, פשוט תיסע הביתה, או שאני אתקשר למשטרה.” איימתי, חזרתי ללכת לכיוון הבית. הוצאתי את המפתח מתחת לסלע ונכנסתי פנימה במהירות כדי שטריסטן לא יספיק לעקוב אחרי פנימה, נעלתי את המנעול והבטתי בטריסטן עומד שם מספר דקות נוספות בדממה, אחר כך הוא פשוט הניח את זר הפרחים על מפתן הדלת ונסע משם, בדיוק כמו שביקשתי ממנו לעשות.

אחרי מקלחת ארוכה ומצננת לבשתי את בגדי הבית הרגילים והמוזנחים שלי והלכתי למטבח להכין משהו לאכול. הוצאתי מהארונות קערה ודגני בוקר, שפכתי פנימה חלב ולקחתי כפית מהמגירה. יצאתי לאכול בחוץ, בחצר החולית שהשקיפה על האוקיינוס הכחול, המראה שלו אף פעם לא נמאס עלי. בשנייה שהתיישבתי על כיסא העץ נשמע צלצול טלפון מהבית, “אף אחד לא ייתן לי לאכול היום.” רטנתי לעצמי והנחתי את הקערה על השולחן. הפעם זאת הייתה אמא שהתקשרה.

לקחתי את הטלפון ויצאתי למרפסת, התיישבתי על הנדנדה  הלבנה שעמדה לא רחוק מהשולחן והצמדתי את רגלי לבית החזרה שלי, “כן.” עניתי.

“מזל טוב דובשנית!” קולה של אמי היה חינני ומתרגש, דמיינתי אותה מחייכת מצידו השני של הקו.

“תודה אמא.” אמרתי לה וחיכיתי שתגיד משהו, לא דיברתי איתה מאז ההתפרצות שלי בשבוע שעבר.

“רציתי לאחל לך את כל הטוב שבעולם חומד, את יודעת שאני אוהבת אותך ואת הבנים יותר מכל דבר אחר בעולם. אני צריכה שתדעי את זה לא משנה מה קורה ביניכם לבין אבא.”

“אני יודעת אמא. גם אני אוהבת אותך, אני מצטערת על מה שקרה.” התנצלתי בפניה, “אני יודעת שזה היה הערב הראשון מזה חצי שנה שכולנו התאספנו ביחד והרסתי אותו, פשוט אבא שיגע אותי, הוא לא משחרר.” הסברתי את עצמי בפניה.

“מותק, אני יודעת שלפעמים קשה עם אבא, אבל את הבת הקטנה היחידה שנשארה לו, הוא דואג לך, הוא רוצה להיות בטוח שמצפה לך עתיד טוב ומאושר, הוא רוצה לשמור אותך קרוב אליו, הוא לא יכול לאבד גם אותך.”

לא היה לה מושג עד כמה המילים שלה לא נכונות, לאבא שלי לא אכפת ממני, בטח שלא מהעתיד שלי, הוא שנא אותי בדיוק כמו ששנאתי אותו. שמרתי את המחשבות האלו במוחי, לא רציתי להעציב את אמא שוב פעם.

“אמא, אני לא לייסי, אני לא רוצה לחיות בעתיד שהוא תכנן עבורה, אני כבר לא ילדה קטנה ואת יודעת שאני יכולה לדאוג לעצמי גם מבלי התמיכה שלכם. לשבת שם ולהקשיב לאבא משווה אותי ללייסי ודוחף אותי לעשות דברים שאני לא רוצה.. את יודעת, זה מוציא אותי מדעתי.”  הקול שלי היה שבור, הייתי חייבת לוודא שהיא יודעת שאין למצב הזה שום קשר אליה, שאבא הוא זה שמוציא ממני את הצדדים הרעים, אהבתי את אמא שלי, אבל לא אהבתי את הגבר שאיתו בחרה להקים משפחה. הוא היה קר, אכזרי ואגואיסט, לצערי גם אבי.

“אני יודעת מותק.” הסכימה איתי.

לקחתי נשימה ארוכה, “הגיע הזמן שהוא יבין שאני לא חוזרת.”

“הוא אומר שזאת תקופה ושזה יעבור לך, את מכירה אותו, הוא מכחיש.”

“כשחוזרים על שקר כמה פעמים מתחילים להאמין בו.” אמרתי ונדנדתי את עצמי הלוך ושוב.

“כמו שאמרתי, הוא פשוט דואג לך.” קול פעמון דלת נשמע ברקע וכמה רעשים, “אני מצטערת חומד אבל משפחת דיילורינס הגיעו, אני אדבר איתך בקרוב מלאך שלי.” אמרה בנימת אהבה וסיימה את השיחה, המשפחה שלי תמיד הייתה עסוקה, תמיד היה מישהו שחיכה להם בצד השני, אני לא יודעת אם הייתי פגועה מהמחשבה על כך שמישהו אחר יותר דחוף להם ממני או אם הוקל לי שאני לא צריכה להמשיך לדון בנושאים המכאיבים האלו.

התנדנדתי על הכיסא עוד כמה דקות ואז נזכרתי שמחכה לי צלחת דגנים שכנראה כבר הפכו לדייסה. כשהתיישבתי לצד השולחן ולקחתי כפית דגנים עם חלב הטלפון רטט, קיבלתי הודעה חדשה מאמא; אל תשכחי שאת בת למשפחת גריימס, תהיה ילדה טובה היום, התקשורת בכל מקום. אוהבת, XOXO.

“איך אני יכולה לשכוח שאני בת למשפחת גריימס?” שאלתי את הריק סביבי, שם המשפחה הזה רדף אחרי כל הזמן ובכל מקום.

בשנייה שהבנתי שאני נשאבת למצב רוח ממורמר נעלתי את המחשבות האלה מאחורי החומה שבניתי במוחי וחזרתי לאכול את ארוחת הבוקר-צהריים שלי, ולהביט על האוקיינוס.

☼☼☼

“תסתכלו על הישבן הלוהט הזה!” בריאנה נכנסה לחדרי כשהייתי בשיא שלבי ההתארגנות לקראת הערב. היא התקרבה אלי ונתנה לי חיבוק חם ואוהב שהגיע בליווי ברכת יום הולדת.

“זה ליל יום ההולדת התשע עשרה שלך, אנחנו הולכות לשכר אותך כמו שבחיים לא השתכרת ואת הולכת לקום מחר עם הנגאובר רציני.” צחקה ומחצה אותי, ידעתי שהיא לא מפזרת איומי סרק.

בריאנה הייתה החברה השנייה הכי טובה שלי, היא נולדה בבוניטה ספרינגס והעבירה במקום הזה את כל חייה, בלעדיה אני ושלבי לא היינו מצליחות להתמצא בעיר ולהשתלב בתוכה, היא עזרה לנו המון בתהליך הקליטה וההתיישבות, המלאך השומר שלנו. בריאנה הייתה גבוה ממני בראש וחצי, בעצם, כולם היו גבוהים ממני, אחרי גיל חמש עשרה הפסקתי לגבוה ונתקעתי בגובה מטר חמישים ושמונה סנטימטרים.

שיערה היה שחור כפחם וצבע עיניה ירוק כאבן אזמרגד, היינו שונות אחת מהשנייה מבחינת יופי אך האופי הדומה של שתינו הוא זה שבנה את החברות ההדוקה בינינו, שמחתי שהיא חלק מהחיים שלי.

עמדו מול המראה הגדולה בחדר האמבטיה ובחנו את עצמנו, היא לבשה שמלת סטרפלס קצרה בצבע שחור שהחמיאה לעורה השזוף. ניסיתי להוריד את שמלת המיני שלבשתי כמה שיותר למטה כדי לכסות את הקצה התחתון של הישבן שלי.

“זה קטן עלי.” התמרמרתי, קיבלתי את השמלה במתנה משלבי, היא ידעה מה המידה שלי, כיצד טעתה בכל זאת?

“זה לא קטן, זה מיני, זה אמור לחשוף. אני יודעת שזה לא הסגנון שאת לובשת בדרך כלל אבל יש סיבה למסיבה הערב, חוץ מזה את רווקה ואת צריכה לתפוס דגים הלילה.” אמרה והרימה מעט את השמלה השחורה שלה, מבחינתה, כמה שיותר עור חשוף, כך יותר טוב.

“דיברת עם טריסטן?” שאלתי אותה. טריסטן היה קרוב משפחה רחוק שלה, לא ידעתי בדיוק מאיזה צד. היא הייתה זאת שהכירה בינינו וידעתי שהיא מצטערת על כך עד עצם היום הזה.

“כן, ואם להגיד את האמת, פעלת נכון, אם הוא ימשיך להטריד אותך תבקשי צו הרחקה .” אמרה ונעלה את נעליים העקב שלה, “חוץ מזה, הוא בכלל לא הטייפ שלך.”

“ומה בדיוק הטייפ שלי?” שאלתי בניסיון לברר עד כמה טוב היא מכירה אותי.

“גבוהים, עם קעקועים, עיניים בהירות ושיער כהה.” חייכה אלי במבט של ניצחון. היא צדקה.

אחרי שסוף סוף הצלחתי לסדר את השמלה שלי כך שכיסתה עוד כמה סנטימטרים נוספים מתחת לישבן נעלתי את סנדלי העקב עם הרצועות הדקות והזהובות, הם היו מהממים אבל לא נוחים בטירוף, הרגשתי שאני עומדת על להבי סכין, ובכל זאת, הייתי מוכנה לסבול למען היופי.

“שלבי צריכה להגיע בכל רגע.” אמרתי לבריאנה ואספתי את החפצים האחרונים שהייתי זקוקה להם. הכנסתי את הטלפון אל תוך הארנק עם הכסף והעפתי מבט אחרון במראה. אפילו אמא שלי לא הייתה מזהה אותי ככה, כשנסעתי לשיקגו שבוע שעבר ניסיתי להיראות כמה שפחות שונה מאיך שנראיתי בפגישה האחרונה בינינו, לפני חצי שנה, אבל היא הבינה שאני מנסה לעבוד עליה, היא ידעה שאני לא אותה ילדה שהייתי פעם. העפתי את שיערי החלק אחורה ועזבנו את החדר.

קול המנוע השואג שנכנס לחניה סימן לנו לצאת החוצה, שלבי ישבה בקאדילק האדומה שלה ונראתה נדהים כמו תמיד בשמלת מיני בצבע זהב. פתחתי את הדלת הקדמית והתיישבתי לצדה.

“על מה חשבת כשקנית לי את השמלה הזאת?” שאלתי בצחוק.

“בתור החברה הכי טובה שלך אני אומרת לך, את מגזימה. את נראת כמו אלה יוונית, תתגאי בגזרה הדקיקה שלך.” חייכה אלי וצפרה אל בריאנה שהתעכבה מחוץ לרכב, “אני מקווה שאת עם עדשות, אנחנו לא צריכות את הבלבול שקרה לך בפעם הקודמת.” הוסיפה שלבי ושתינו פרצנו בצחוק נזכרות באירועים הסאטיריים שהתרחשו בשבוע שעבר.

“אל תדאגי, הן בעיניים.” אמרתי ובריאנה נכנסה אל המושב האחורי. הגברתי את המוזיקה במכונית ושלבי החלה בנסיעה לכיוון המועדון.                                                                                   ‘לבלס’ היה המועדון המקומי הכי לוהט בסביבה, הוא היה בנוי בצורת ריבוע והתפרס על גבי שלוש קומות, כשכול קומה השקיפה על רחבת הריקודים שהייתה ממוקמת בקומת התחתונה בדיוק במרכז המועדון. הרחבה הייתה המוקד המרכזי, הברים, הקבינות והמושבים סבבו אותה. בריאנה הצליחה לסדר קבינת V.I.P  , חשדתי בדרך שבה היא השיגה לנו אותה, אחרי הכל בימי שישי בערב לא היה סיכוי למצוא אחת כזאת פנויה.

עשרים דקות של נסיעה חלפו במהירות והגענו לאזור החניה של המועדון, לא היה מטר אחד של מקום פנוי בו היה אפשר להחנות את המכונית, שלבי הקיפה את המקום מספר פעמים והתייאשה. “צאו פה, אני אמצא חנייה ואצטרף אליכן בפנים.” אמרה.

לא התווכחנו, בריאנה ואני יצאנו, משכתי את השמלה למטה בניסיון לכסות את העור שנחשף כשנעמדתי, “אני הולכת להצטער על זה שלבשתי אותה.” אמרתי לבריאנה  שצפתה בשלבי נעלמת  משדה ראייתה.

“בעוד שעה וחצי, כשנהיה שיכורות, זה הדבר שהכי פחות יעניין אותך.” אמרה ושילבה את זרועה בזרועי והובילה אותי אל עבר הכניסה למועדון יחד עם ההמון מסביבנו. חלפנו על פני התור הארוך של האנשים וניגשנו ישירות לכניסה איפה שעמד דין – אחד השומרים. דין היה בחור נחמד, מבוגר מאיתנו בכמה שנים אבל בהחלט בקטע של בריאנה, הכרתי אותו עוד משיקגו והוא הכיר אותי, אבל אף אחד מאיתנו לא הודה בזה ולא דיבר על כך, הוא חייך אל בריאנה ברגע שקלט אותה מתקרבת.

“ערב טוב בנות.” אמר.

“היי.” ענינו ביחד.

“בלי מריבות היום.” קרץ אל בריאנה ונתן לנו לעבור.

לפני יומיים נקלענו בגללה למריבה קטנה בפנים, עשינו בלאגן לא קטן במקום.

“להגנתי, זה הגיע לג’קלין, היא כלבה.” בריאנה כמו תמיד הגנה על עצמה והתקדמה פנימה, הטתירה אחריה את דין מחייך לכיוונה מחייך כמו אידיוט.

“זה כל כך חמוד.” אמרתי לה בהתרגשות מאולצת.

“מה?” שאלה בתמימות.

“שניכם, מתי תצאו כבר?” שאלתי.

“לא יקרה.”

צעדנו פנימה אל המועדון.

האורות הצבעוניים והמהבהבים האירו כל פינה אפשרית במקום, הרחבה, הבר, הקבינות ואת עמדת הדיג’יי, ריח של אלכוהול מילא את האוויר ומכונת העשן שחררה עשן לבן שכיסה את הרחבה. המוזיקה הרועשת פגעה באוזני והוציאה מהראש את כל המחשבות המיותרות שישבו שם, זה היה אחד הדברים הכי אהובים עלי במועדונים, המוזיקה, זאת הייתה צורת התבטאות, שחרור.

עברנו בין ההמון הרוקד ועלינו למושבים שלנו בקומה השנייה שהשקיפו על כל המועדון. בשנייה שמיקמנו את הישבנים שלנו על כורסאות העור השחורות ניגש אלינו מלצר וביקש לדעת מה נרצה לשתות.

“צלחת נאצ’וס ושלושה צ’ייסרים של וודקה עם חמוציות.”

זאת הייתה התחלה קלה ובלתי מזיקה, ידעתי שהיא תתפתח ליותר. בשנה האחרונה התחלתי לאהוב את טעם האלכוהול,

אהבתי את תחושת ה’היי’ שהייתי מקבלת כשהייתי שיכורה, נכון, זה טשטש הכול סביבי, אבל זה היה טשטוש טוב, טשטוש שהייתי זקוקה לו מידי זמן אפילו אם זה רק לכמה שעות. היו מקרים שהייתי מאבדת את הראש לחלוטין וזה היה מגיע לכותרות בעיתונות בסגנון ‘גריימס הקטנה ממשיכה להתפרע’ או ‘מורדת בצד הדרך’ אבל אלו היו הדברים האחרונים  שעניינו אותי, רציתי בריחה מהמציאות, וזה מה שקיבלתי. כמובן שידעתי עד כמה לא בריא האלכוהול ומה הנזקים שלו לטווח ארוך, אבל למדתי בדרך הקשה שהחיים קצרים מדי ושאם כבר לחיות, אז בדרך שעושה לי טוב, אלכוהול עשה לי טוב.

אחרי כעשר דקות שלבי הצטרפה אלינו, “אנחנו משאירות את המכונית בערב כאן, היא יותר מדי רחוקה.” אמרה והתיישבה לצידי מתנשפת. המלצר ניגש כמה שניות לאחר מכן ובידו מגש עם ההזמנה שלנו, הרמנו את כוסות הזכוכית המיניאטוריות לאוויר.

“לחיי ליל שלנו, הנפש המשוחררת, מזל טוב, שהחברות בינינו תימשך לנצח.” אמרה שלבי ורוקנו את הכוסיות בלגימה מהירה, הרגשתי איך הנוזל החם זולג במורד גרוני ומחמם אותי באיטיות. בריאנה קראה למלצר וביקשה ממנו להביא לנו עוד שלוש צ’ייסרים זהים.

אחרי שסיימנו עם ההזמנה הרביעית הרגשנו מוכנות לרדת לרקוד, תפסתי את ידיהן של הבנות ומשכתי אותן אחרי אל רחבת הריקודים. ירדנו בזהירות במדרגות המפותלות, הובלתי אותן ישירות אל הנקודה המרכזית ותוך כדי נדחפתי בין האנשים שדחפו אותנו במרפקיהם בלי בושה, נעצרנו מול עמדת הדיג’יי והתחלנו לנוע לצלילי רמיקס רועם של כריסטינה אגילרה. לא הרגשתי איך הזמן עובר, שיר חולף אחרי שיר ואני מתחילה להרגיש יותר ויותר טוב, הטשטוש תקף אותי ולקח את המודעות שלי לארץ חסרת דאגות. לא ידעתי כמה זמן רקדנו ברחבה, כשהרגשתי איך גופי מתחיל לאבד שיווי משקל אמרתי לבנות שאני הולכת אל הבר וחישבתי מסלול מהיר לעמדה שבה עבד בדרך כלל לוק. התיישבתי על אחד הכיסאות הפנויים וטמנתי את ראשי בידי.

“למדת לרקוד. בפעם הראשונה שעלית על הרחבה נראת כמו ציפור מחושמלת.” קולו של לוק גרם לי להרים את מבטי, עיניו החומות הביטו בי בשעשוע.

“שלום גם לך.” חייכתי אליו. לוק היה מבוגר מאיתנו בכמה שנים, גם הוא היה קרוב משפחה של בריאנה, בן דודה, אך לעומת טריסטן, הוא היה הרבה יותר נחמד ופחות תלותי.

“בת דודה קטנה לחשה לי שיש לך היום יום הולדת.” חייך אלי והניח מולי קאפקייק שוקולד עגול עם נר דולק.

“תודה.” אמרתי, חשבתי על משאלה וכיביתי את הנר.

“וודקה עם חמוציות וקרח?” שאל אותי, הנהנתי ולקחתי ביס מהעוגה הקטנה שלי. הוא הניח את הכוס מולי ופנה לתת שירות לבחורה אחרת בצד השני של הבר, גמרתי את המשקה השקוף בלגימה מהירה, העמדתי את עצמי על הרגליים וחזרתי למרכז הרחבה, הלילה עוד צעיר.

בריאנה רקדה עם בחור לא מוכר ולשלבי לא היה זכר.

“היא ביקשה סליחה אבל משהו ממש דחוף צץ. היא לא פירטה במיוחד.” בריאנה צעקה לי באוזן.

לשלבי הייתה נטייה להיעלם בתקופה האחרונה לעיתים קרובות, לא הקדשתי מחשבה מיוחדת עבור ההיעלמות הפתאומית שלה, פשוט חזרתי לרקוד ולהיסחף עם המוזיקה.

 

 

תומאס – פרק .2

 

שלבי התקשרה אלי לקראת חצות אחרי כמה שבועות שלא שמעתי ממנה. משהו בקולה היה מוזר ומחשיד, היא ביקשה ממני להגיע במהירות לבוניטה ספרינגס ואני לא יכולתי לסרב, אפילו שלא ידעתי על מה כל העניין. שלבי הייתה האחות החורגת שלי, ההורים שלנו התחתנו כשהייתי בן ארבע עשרה והיא שתיים עשרה. למרות שלא היה בינינו קשר דם היא הייתה אחותי, אהבתי אותה ולצערי לא שמעתי ממנה תקופה ארוכה, אבל כשאמרה שהיא זקוקה לעזרה שלי, עזבתי הכל ועליתי על טיסה לפלורידה. במלא תכננתי לעזוב את שיקגו לתקופת הקיץ ולקחת לעצמי חופש מחיי העיר הסואנת, רציתי לנסוע רחוק ליעד חם לצד האוקיינוס, קליפורניה עמדה אצלי בראש הרשימה, אבל גם פלורידה זה בסדר.

תוך כמה שעות המטוס נחת בבוניטה ספרינגס. אף פעם לא ביקרתי בבית החדש של שלבי אבל תמיד הערצתי אותה על כך שהיה לה את האומץ לקום נגד הרצונות של ההורים שלנו ולקחת את חייה בידיה. הערצתי גם את איילין, היא הייתה החברה הכי טובה שלה, היא ספגה כל כך הרבה חרא במשך כל כך הרבה זמן. צפיתי בה הולכת ונשברת מול עיני במשך שנים ואף אחד לא היה שם כדי להרים אותה בחזרה על הרגליים, אפילו המשפחה שלה. כולם היו כל כך עסוקים במוות של לייסי שהם שכחו לתקופה שיש להם בת נוספת במשפחה, ואז כשהם נזכרו, אביה דחף אותה להגיע להישגים של אחותה הגדולה, אבל היא לא רצתה את החיים האלה, היא החליטה לעזוב ולקחה ביחד איתה את שלבי.

משפחת גריימס הייתה משפחה בעלת השפעה רבה בשיקגו, כיילב גריימס היה המנהל של אחת החברות התקשורת הכי גדולות בכל מחוז אלינוי, האחים שלה, אנדרו ומייסון קיבלו תפקידים בכירים בחברה וכך גם לייסי, עד התאונה. אף פעם לא דמיינתי את הבחורה הזאת יושבת לבושה בחליפת עסקים בחדר מלא בגברים בגיל העמידה ומתארת להם תוכניות שיווק חדשות. היא הייתה שונה מהם, מצד אחד שמחתי שעזבה כדי שתוכל לממש את הרצונות הפרטיים שלה, ומצד שני נזכרתי בכמה שבור הרגשתי כשהיא יצאה מחיי, כשאני הוצאתי אותה מהם, לקח לי הרבה זמן להתקדם הלאה, פחדתי שהפגישה המחודשת תעורר רגשות ישנים. היה מוזר לחשוב עליה ועל משפחת גריימס אחרי תקופה כל כך ארוכה, נכון, ההורים שלה סעדו עם המשפחה שלי פעם בשבוע ותמיד קיבלתי עדכונים על החיים שלהם ושל איילין, אבל זה לא היה אותו הדבר, התגעגעתי לקולה העדין, לצחוקה המתגלגל, לחיוך הכובש שלה. התגעגעתי אליה, הרגשתי בחיסרון שלה יותר מדי.

כשהיינו צעירים יותר, התאהבנו אחד בשנייה. היה משהו מסתורי ומכשף בילדה הזאת, משהו שהסתתר בתוכה וככל שעבר יותר זמן כך רציתי יותר לדעת מה היא מסתירה בתוכה. היחסים בינינו נגמרו בצורה הכי דפוקה שיכלה להיות, הרסתי הכל. לא יכולנו להרשות לעצמנו את העתיד שההורים בנו בשבילנו, היא בחרה לעזוב ואני בחרתי להישאר, זאת הייתה ההקרבה שלי למען האושר שלה. אהבתי אותה, לכן שחררתי.

ירדתי מהמטוס הפרטי של החברה השייכת לאבי והתרחקתי ממנו, היו פעמים רבות בהן הסתכלתי אחורה ושאלתי את עצמי איך הגעתי לחיים האלו, אלו לא היעדים שהצבתי לעצמי בצעירותי, הסיבה לכך הייתה פשוטה, בניגוד לאיילין ושלבי, לא היה בי מספיק אומץ לקום ולהתנגד לאבי, נכנעתי.

תפסתי מונית מחוץ לנמל התעופה הבינלאומי סאות’ווסט פלורידה והושטתי לנהג את הכתובת של שלבי, תוך חצי שעה הגענו לעיר הזרה. בוניטה ספרינגס הייתה ההפך משיקגו, הרגשתי כאילו נכנסתי אל תוך עולם אחר, סביבה חיצונית לא טבעית עבורי, שום גורדי שחקים, פקקים ארוכים ומזג אוויר קריר, הרבה עצי דקל, כבישים רחבים ובריחות מים מפוזרות לצידי המדרכות.

השעה הייתה בערך שלוש או ארבע לפנות בוקר, איבדתי את תחושת הזמן עוד בטיסה, הרחובות היו מוארים בפנסים קטנים שהיו תלויים על העצים וכמות האנשים בחוץ הייתה כמעט אפסית, העיר ישנה.

המונית עלתה על שביל גישה שהוביל לכניסת בית חוף בצבע לבן, בחנייה עמד רכב ב.מ.וו סדרה 5 סטיישן בצבע שחור מטאלי.

נהג המונית עזר לי לפרוק את המזוודות, שילמתי לו והוא נסע לדרכו. פניתי ללכת אל עבר הדלת הלבנה עם החלונות הצרפתיים, היא נפתחה עוד לפני שהספקתי להתקרב אליה ולדפוק.

ראיתי הבזק מהיר של דמותה של שלבי והיא משכה אותי לחיבוק חזק, “גם אני שמח לראות אותך.” אמרתי וחיבקתי אותה בחזרה.

“מה קורה שלב?” שאלתי כשסוף סוף שחררה אותי, הכנסתי את המזוודות פנימה והורדתי את המעיל שהיה מיותר במזג אוויר החם. העברתי את מבטי ממנה אל חלל ביתה, זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעיצוב הפנימי שלו, הייתי מופתע, בחיים לא הייתי מדמיין ששלבי ואיילין יגורו בסביבה ביתית שכזו, צבעים חמים, ספות ישיבה מבד חום, רהיטי עץ.. זה היה בית משפחה, לא דירת רווקות כמו שדמיינתי במוחי לפני שעליתי על הטיסה.

מבעד לדלתות הזכוכית מהצד השני של הסלון הצפוף ראיתי את האוקיינוס הכהה, הוא היה במרחק קטן מחמישים מטרים.

החזרתי את תשומת ליבי אל שלבי לאחר שסיימתי לסרוק את הקומה התחתונה של הבית, היא לא ניסתה להסתיר שהיא מוטרדת ממשהו, הבעת פניה הייתה מודאגת במיוחד.

“טומי, בבקשה אל תהרוג אותי אבל אני זקוקה לטובה ענקית ממך.” היא אמרה והתיישב על אחת מהספות הרכות.

“מה העניין?” שאלתי, היא הסתבכה בצרות?

“אני חייבת לעזוב לשבוע-שבועיים ואני לא יכולה להשאיר את ליל לבד.” קולה רעד,  “בבקשה.” התחננה בפני.

הבנתי מה היא מבקשת, לא ידעתי כיצד להגיב.

“איילין שונאת אותי.” אמרתי אחרי שתיקה ממושכת, לא הייתי בטוח שלשים את שנינו באותו בית למשך כמה שבועות זה שיקול דעת בריא, פגעתי בבחורה הזאת, הייתי בטוח שהיא לא רוצה לראות אותי או לשמוע ממני, בטח שלא לחיות לצידי.

שלבי פתחה את הפה כדי לענות לי אך קול מנוע רועם הגיע מאחורי קירות הבית וקטע אותה.

“שלב מה באמת קורה כאן?” שאלתי אותה, היא והבקשה שלה נפלו עלי משום מקום, לא שמעתי ממנה שבועות ארוכים ואז היא מתקשר ואומרת שהיא חייבת לעזוב אלוהים יודע לאן ומבקשת ממני לתפוס את מקומה, בתור מה? הבייביסיטר של איילין?

שלבי לא ענתה לי אבל הפנים שלה הסגירו את הסערה שהתחוללה בתוכה, “פשוט תשב שם ואל תלך, אני מבקשת ממך, אני אהיה חייבת לך, פשוט אל תלך.” אמרה ורצה לדלת.

הקשבתי לה, לא הייתה לי כוונה לעזוב מבלי להבין מה מתרחש בעולם שלה, שנאתי סימני שאלה, והחיים של שלבי היו סימן שאלה אחד גדול. צפיתי בה פותחת את הדלת ומדברת עם מישהו בחוץ, “תשכיב אותה לישון.” אמרה ומעבר לדלת נכנס בחור ששימש כמשענת לבחורה. לקחו לי כמה שניות להבין שהבחורה שבקושי עומדת על הרגליים זאת אותה בחורה שעזבה את שיקגו יחד עם אחותי, היא הייתה כל כך שונה מהנערה בת השש עשרה שהכרתי, שונה ושיכורה. הבחור תפס אותה והרים אותה כמו חתן שנושא את כלתו, “היי.” הוא נופף לעברי כשהתקדם לעבר המדרגות, התעלמתי ממנו.

“היא בסדר?” שאלתי את שלב והצבעתי על איילין.

“כן, היא פשוט קצת שיכורה.” הבחור ענה במקומה.

“המילה קצת לא בדיוק מתארת את המצב שלה.” אמרתי לשלבי כשנעלה את מנעול הדלת.

“אתה יודע שהיא אוהבת לברוח כשכואב לה.” אמרה בעצבות ונאנחה.

“אני לא יודע.” עניתי, איך יכולתי לדעת? כשהן חיו כל כך רחוק ממני. יצא לי לראות את איילין שותה פעם או פעמיים בחייה, היא נהנתה, שמחה, צחקה, הפכה לקלילה, אבל לעולם לא ראיתי אותה מגיעה למצבים שבו היא בקושי עמדה על הרגליים.

“תוריד אותי.” שמעתי אותה צועקת, היא בלעה אותיות אבל כולם הצליחו להבין מה רצתה. הבחור הניח אותה בזהירות על אחת הספות הריקות במערכת הישיבה בסלון ונעמד לצד שלבי, “למה היא בכתה?” שאלתי אותו כשראיתי את פניה, מרוחות באיפור ורטובות, זאת לא הייתה אותה איילין שעזבה את שיקגו.

“היא בכתה?” שאלה שלבי את הבחור והתכופפה לבחון את פניה של חברה הטובה.

“כן, קצת, טריסטן הופיע משום מקום ויצר בעיות, אחרי זה היא פשוט איבדה שליטה עם המשקאות, ו… את יודעת, בלגן אחד גדול.” הסביר הבחור.

“מי זה טריסטן?” שאלתי את שניהם, מישהו פגע בה? כולם התעלמו מהנוכחות שלי בחדר.

“את עוזבת אותי?” איילין פנתה לשלב, “את לא יכולה לעזוב אותי.” בכתה והצביעה על המזוודות שלי אשר עמדו ברחבת הכניסה, “איבדתי אחות אחת אני לא רוצה לאבד עוד אחת.” היא הייתה מנותקת מהמציאות והיסטרית ברמה שלא הצלחתי להבין. שלבי תפסה את ראשה בעדינות והדביקה לה נשיקה בקודקוד ראשה, “את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך, אני רק צריכה לנסוע לכמה זמן.” אמרה והביטה בעיניה האפורות והאדומות.

“אנחנו הולכים להכניס אותך למיטה ליל, אני לא הולכת לשום מקום בלי לדבר איתך לפני זה.” אמרה וסימנה לבחור לעלות אותה למעלה.

צפיתי בהתרחשות מסביבי וניסיתי להבין מה לכל הרוחות התרחש בעיר הזאת, למי הפכה איילין ומה דחף את שלבי להכניס אותי לכאוס הזה מבלי להזהיר אותי. הבחור הרים את איילין שוב הפעם ונשא אותה במעלי המדרגות. החמצתי מבט לעבר שלבי כשחזרה להיות מודעת לנוכחות שלי, רציתי תשובות.

“תומאס, אני ממש מצטערת אבל אני זקוקה לך כאן, היא זקוקה לך כאן.” דמעות ירדו במורד לחייה, למה כל לכל הבנות שהכרתי הייתה נטייה חולנית לבכות בכל מצד? ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, בכי לא פותר שום דבר.

“היא שונאת אותי שלב, אני אחמיר את המצב עוד יותר, אני לא יודע מה עובר עליה או איך לגשת אליה, את כמו אחות בשבילה, לפי מה שראיתי כאן אני אפילו לא מכיר את הבחורה הזאת.” אמרתי לה, זאת הייתה האמת, היינו חברים ממש טובים פעם אבל הזמנים האלו חלפו, שנינו הפכו לבני אדם אחרים.

“בבקשה.” שלבי בכתה עוד יותר, וכמו כל גבר ממוצע, לא יכולתי לעמוד בפני דמעות של בחורה. הסכמתי.

“אל תדאגי, אני אשאר.” הרגעתי אותה והיא חיבקה אותי בחזרה, לא הייתי לי כוונה לאכזב את אחותי.

“תישן קצת ואני אסביר לך הכול בבוקר.” אמרה וניגבה את הדמעות אחרי שקיבלה את מה שרצתה.

“השכבתי אותה לישון, היא במיטה.” הבחור הופיע במורד המדרגות, “מצטער שהיית צריך לראות את זה.” פנה אלי ויצא מהדלת, לא ידעתי מי הוא ומה הקשר שלו לאחותי ואיילין, הבחור נעלם כלא היה לפני שהספקתי לשאול אותו מה שמו.

“קומה ראשונה בסוף המסדרון שמאלה, הכנתי לך חדר.”

לא שאלתי שום שאלות, היא הבטיחה שתסביר לי בבוקר, האמנתי לה. לקחתי את שתי המזוודות ועליתי למעלה. עברתי במסדרון הצבוע בגוונים שונים של כתום והבטתי בקירות, תמונות ותצלומים שונים היו תלויים לאורכו יחד עם חפצים אחרים שלא הצלחתי להבין מה הם בגלל החושך.

המשכתי להתקדם עד סוף המסדרון, חלפתי על פני שלוש דלתות זהות אחת לשנייה עד שהגעתי לחדר המיועד עבורי, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. הדבר האחרון שעניין אותי זה להתעמק במראה של החדר אז פשוט הורדתי את הנעליים והבגדים ונשכבתי על המיטה הרכה, הייתי תשוש, השינה סחפה אותי במהירות.

☼☼☼

התעוררתי לקול של צעקות שבקע מהמרפסת למטה.

אור שמש עז האיר את החדר בעוצמה חזקה שהכאיבה לעיניי,  הבטתי סביבי וסרקתי במהירות את חדר האורחים שבו שלבי מיקמה אותי אותי, בצד ימין הייתה דלת זכוכית גבוה שהובילה למרפסת קטנה, מיטה, ארון, שידה, כורסא, חדר אורחים רגיל, הצבע החם של הקירות נראה ידידותי כלפי רהיטי העץ הבהירים.

קמתי מהמיטה ופתחתי את אחת המזוודות, הוצאתי ממנה חולצה ומכנס נקיים והתלבשתי. צחצחתי שיניים בחדר האמבטיה הצמוד וירדתי למטה.

שלבי דיברה בטלפון מחוץ לבית, נופפתי לעבר כדי שתבחין בי והתיישבתי על הספה בסלון, היא סימנה לי לחכות מספר דקות והמשיכה לצעוק אל תוך הטלפון בשפה שלא הבנתי. היא הייתה לבושה בלבוש עסקי ורשמי שביגר אותה בכמה שנים, שלוש מזוודות עמדו ליד הדלת והקומקום התחמם על הגז, ידעתי שהיא הולכת להשאיר אותי לבד ממש בקרוב, בחילה קלה צרבה בתוכי. איילין ואני, רעיון רע.

“בוקר טוב.” אמרה בקול חינני ונכנסה אל תוך הבית, כאילו כמה שניות לפני כן לא צעקה על אף אחד בטלפון.

“בוקר.” עניתי.

“קפה?” שאלה והורידה את הקומקום הרותח מהלהבה הלוהטת.

“שלבי סמית’ שותה קפה? זה משהו חדש.” חייכתי לעברה.

“אני אקח את זה ככן.” צחקה והכינה שני סיפלי קפה, היא הניחה  אותם על תחתיות הבירה מקרטון ששכבו על שולחן הזכוכית בסלון. היא התיישבה על קצה הכורסה מולי ושיחקה כמה דקות עם האצבעות עד שהתחילה לדבר, “צץ עניין חשוב שקשור ללימודים שלי, אני חייבת לנסוע לתקופה קצרה. אני לא יכולה להשאיר את ליל לבד, ראית באיזה מצב היא.” אמרה ולגמה מהשקה שהעלה אדים, “העניין הוא שאני לא בוטחת באף אחד חוץ ממך לשמור עליה. היא עברה כל כך הרבה ונשבר לי הלב לראות אותה ככה.” אמרה בשקט כאילו פחדה שמישהו ישמע אותה חוץ ממני. לא תיארתי לעצמי שזה המצב, ההורים שלה תמיד סיפרו שהיא חיה חיים נפלאים בבוניטה ספרינגס, הם לא הזכירו את המצב הנפשי הגרוע שבו הייתה.

“זה קורה הרבה פעמים?” שאלתי.

“אנחנו יוצאות שלוש, ארבע פעמים בשבוע, היא לא מגיע למצבים כאלו באופן תמידי, אף אחת מאיתנו, אתמול היה מקרה חריג.”

“את מבינה שזה מסוכן, נכון? זה לא מה שנקרא אורח חיים בריא.” אמרתי לה בטון רציני ואחראי, הרגשתי שאני צריך להיכנס לתפקיד האח הבכור, היו גבולות שלא הייתי מוכן כי תחצה.

“אני יודעת, חשבתי שאולי הנוכחות שלך כאן תשנה משהו. אני יודעת שהתכוונת לנסוע לקליפורניה, דיברתי עם צ’ארלי.”

“וזאת לא קליפורניה.”

“אתה צודק, זאת לא. זה מקום יותר טוב שתתאהב בו אם תישאר כאן קצת, אני יודעת שאני מבקשת ממך הרבה אבל אם אין שום דרך אחרת שבה אוכל להיות בטוחה שהיא מחזיקה מעמד כשאני לא ליד.” אמרה בקול רציני. היא תמיד דאגה לאיילין יותר משהייתה צריכה, לאהבה שלה כלפיה לא היו גבולות.

“אין דרך אחרת.” חזרתי על המילים שלה לאחר מספר דקות של הרהורים, “אני שמח שפנית אלי ושאת יכולה לבטוח בי.” חייכתי אליה ולגמתי מהקפה, למדתי להסתדר עם משימות קשות ולהצליח לבצע אותן, הייתי בטוח שאצליח לעבור גם את זאת בשלום.

“תודה.” אמרה במבט מלה בהכרת תודה.

“תעדכני אותי, מה אני צריך לדעת?” שאלתי אותה כשסיימתי את הקפה.

“דבר ראשון, אל תקרא לה איילין. היא שונאת כשאנשים קוראים לה ככה, תקרא לה ליל, אולי לילי, ליילס, כל דבר רק לא איילין. רשמתי את כל המספרים שאתה צריך לדעת על דך נייר והדבקתי אותו על המקרר. לפני שהיא הולכת לישון היא תמיד מדליקה במערכת השמע של הבית את INTRO  שלTHE XX , זה יעצבן אותך בימים הראשונים אבל עם הזמן תתרגל למנגינה, היא לא נרדמת בלעדיה, ויש סיכוי כביר שאתה לא הולך לישון חלק בלילות בגלל הסיוטים  שלה. לפעמים…”

“רגע, איזה סיוטים?” קטעתי אותה בבלבול.

“רודפות אותה בשינה כל מני תמונות מהיום שבו לייסי נהרגה, היא לא משתפת הרבה. לפעמים היא לא ישנה עד עלות השחר ומבלה את הזמן בהשקפה על הגלים.” נאנחה בכבדות, “אל תעיר אותה בשעות שבהן אתה רגיל לקום, כאן זה לא מחנה צבאי, תדאג שהיא יוצאת לרוץ כל צהריים. ובבקשה, אני מתחננת בפניך אל תיתן לטריסטן או לאף בחור אחר להתקרב אליה.” אמרה.

“מי זה?” שאלתי אותה מבולבל עוד יותר, השם הזה, טריסטן, עלה אתמול בלילה בשיחה שלה עם הבחור העדיין לא ידעתי מי הוא.

“הוא מחזר אחריה בצורה די מטרידה. הוא לא מסוג האנשים הנכונים שהיא צריכה להיות בסביבתם, הם רק מדרדרים אותה יותר ממה שהיא עכשיו. אל תכניס אף זר הביתה, אין אף בחור בעיר הזאת שמגיע לו להיכנס לחדר השינה של ליל.” אמרה.

ניסיתי להבין מה בעצם היא אומרת, “מה את מנסה להגיד?” שאלתי.

“שהיא ילדה טובה. אולי היא משאירה את הרושם הלא נכון אבל יש לה לב זהב והתמימות שלה יכולה להיות מקסימה לפעמים, קשה להגיע אליה ולהבין עם מה היא מתמודדת בפנים, האדם הנכון יוכל להוריד את החומות האלה שהיא בנתה, לא משנה מה העובי והגובה שלהם.” אמרה ושטפה את הספלים בכיור,

הצחיק אותי שהיא חיה עם איילין כל כך הרבה זמן ולא קלטה את העובדה שהחברה הכי טובה שלה לא כל כך תמימה כמו שחשבה, אפילו אני ידעתי את זה. היא עלתה למעלה כדי להיפרד מאיילין ואני ניצלתי את הזמן הזה כדי לעשות סיבוב בחדרים שלא יצא לי לראות אתמול בלילה. כשיצאתי מחוץ לבית נגלה מולי מראה עוצר נשימה, חוף נקי, אוקיינוס, גרגרי החול הזוהרים, המקום נראה כמו שומר המסך שלי במחשב, הפוך במאה שמונים מעלות מהנוף העירוני שהייתי רגיל אליו. חשבתי, שאולי זה לא יהיה כל כך נורא להתעכב במקום הזה לתקופה.

“אני זזה תומאס.” שלבי יצאה בעקבותי, “תתקשר אלי אם משהו קורה, אנסה להיות כמה שיותר זמינה.”

ליוויתי אותה אל הדלת ועזרתי לה להוציא את המזוודות החוצה כשנהג המונית נעצר מול הבית. “אני מבטיחה לנסות לחזור כמה שיותר מוקדם.” אמרה ונכנסה אל תוך המונית.

נכנסתי פנימה וסגרתי אחרי את הדלת, עליתי לקומה הראשונה ועברתי במסדרון המואר, הפעם הצלחתי לבחון בבירור את התמונות הממוסגרות, בכל אחת מהם הופיעו שלבי, איילין ועוד בחורה אחת שראיתי בפעם הראשונה. הן נראו כל כך מאושרות, חייכניות ומשועשעות, ואיילין, זאת לא אותה איילין שהכרתי, ממש לא. זה היה בן אדם חדש לגמרי. בחנתי את כל התמונות עד שהגעתי לחדר שלי לתקופה הקרובה ופרקתי את המזוודות ביסודיות, המלאכה העסיקה אותי זמן מה ומנעה ממני לחשוב מה יקרה ברגע שאיילין תראה אותי, כיצד תנהג, מה תגיד, השאלות האלו כרסמו אותי מבפנים. ‘זה לא רעיון טוב’ אמרתי לעצמי פעם אחר פעם, כשאיבדתי את חוט המחשבה וחשבתי על הבחורה שנמצאת במרחק כמה חדרים ממני.

כשסיימתי עם העבודה השחורה עליתי במדרגות שהובילו לקומה השלישית והאחרונה. כשרגליי דרכו על הפרקט הבז’י עיניי נפערו, כל האוקיינוס ורצועת החוף נפרס מולי, במקום קירות עמדו חלונות גבוהים ורחבים שנפרסו מול האוקיינוס. כל הקומה הייתה חדר אחר גדול ומבולגן. כוננית ספרים ענקית, שולחן הוקי אוויר, מערכת קריוקי משוכללת, מסך טלוויזיה ענקי, המקום נראה כמו המועדון באחוות האוניברסיטה שלי, רק כשכאן כל הציוד היה חדש יותר. התקדמתי פנימה אל עבר שולחן הכתיבה לצד הכוננתית, על השולחן היה מונח ספר פתוח, ומתוך הסקרנות וחיבה מוגברת לקריאה, התחלתי לקרוא את כתב היד המסודר שנפרס על גבי השורות.

 לכל אחד יש רגעי שבירה בחיים, רגע בהם מאבדים את השליטה, התקווה, האמונה והרצון להמשיך הלאה. אני חוויתי יותר מרגע אחד כזה, רגעי השבירה והנפילה שלי התאספו עם הזמן עד שהגעתי לנקודה שבה היה פיצוץ ענק ועזבתי. השארתי את הכול מאחורי, את החיים שלא רציתי, את החיים שאנשים אחרים בחרו בשבילי, עמדתי על שלי והלכתי. שחיתי נגד הזרם ונאבקתי בו, לא נתתי לגוף שלי לשקוע לקרקעית, אז למה אני עדיין מרגישה כאילו אין לי אוויר לנשימה? שהריאות שלי מלאות במים?                                                                                       לפעמים אני שואלת את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון, ואז אני נזכרת בלייסי, במילים האחרונות שלה, במבט האחרון שלה ומשכנעת את עצמי שזה בסדר, שאני בסדר. לפעמים חסרה לי הטפיחה על השכם הזאת שתגיד לי את המילים ‘את בסדר’ אבל אני יודעת שאני לא אשמע אותן מהמשפחה שלי וכשהחברים אומרים זאת, המשמעות שונה. קשה לי כמו שמעולם לא היה, אני ממשיכה להיאבק במציאות המסורבלת שבתוכה אני חיה. קורה שאני רוצה להרים ידיים ולוותר אבל ברגע האחרון מתחרטת, הבטחתי ללייסי שאשאר חזקה ולא אכנע, אם לא בשבילי אז בשבילה,  היא לא הייתה רוצה שכך אחיה את חיי אחרי שקיבלתי אותם בפעם השנייה. אני מקווה שהיא מסתכלת עלי מגן עדן ומחייכת לעברי, בכל קרן שמש שנופלת עלי מהשמיים אני רואה את החיוך שלה, וכשאני רואה את החיוך שלה אני מבינה עד כמה היא חסרה לי, עד כמה אני מתגעגעת אליה, עד כמה אני צריכה את אחותי הגדולה לצידי. בכנות, אני לא יודעת לאיפה אני מתקדמת, אני הולכת לאיבוד ואין אף אחד שיכול להחזיר אותי אל הקרקע ולשמר אותי שם כמו שלייסי ידעה לעשות. אני צריכה שמישהו יחזיר לי את אותה, אני צריכה את אחותי הגדולה לצידי כי אני אדם אבוד בלעדיה.

מכתב מספר 300 לעצמי.

לקחתי צעד אחורה, לא הייתי אמור לקרוא את זה. זה לא יועד עבור עיני, זאת הייתה חדירה לפרטיות שלה, נקודת מבט אל תוך מה שקורה אצלה בפנים, מילים כנות ומכאיבות שלא הייתי אמור לקרוא. עזבתי את החדר והבטחתי לעצמי לעולם לא להציץ אל תוך הספר הזה שוב.

החלטתי לצאת ולשחות קצת, החלטתי לבגד ים ויצאתי לחצר החולית, ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי על מה שקראתי, על המילים שלה, הן גרמו לי להרגיש רע, לא הייתי שם עבורה בתקופה שלייסי נהרגה, לא ידעתי מה היא עוברת או מרגישה, בחרתי לקחת כמה צעדים אחורה ולצאת מהחיים שלה, ההחלטה הזאת הכאיבה ופגעה בשנינו. שכנעתי את עצמי שהיא מחזיקה מעמד, שיש לה משפחה וחברים תומכים שתמיד נמצאים שם עבורה, הייתי בטוח שהיא תתגבר, היא הייתה אדם חזק.

ומה אם טעיתי? בזמן ההוא האמנתי שפעלתי נכון כשניתקתי את הקשר בינינו, היא רצתה משהו שלא יכולתי לתת לה, המילים הכואבות שלה גרמו לי לתהות אם עשיתי את הדבר הנכון, והתוצאה הסופית שעלתה במוחי לא מצאה חן בעיני.

כמו שעשיתי אז, מחקתי את כל המחשבות הקשורות אליה, אתמודד איתם כשיגיע הזמן המתאים.

החול היה רותח והשמש קפחה מעל ראשי, טבלתי את רגלי במים החמימים של האוקיינוס, דרך המים הצלולים בצבצו צדפות בצורות וגדלים שונים יחד עם סלעים קטנים ודגיגונים. זרקתי את המגבת אחורה, רוק מהמים וצללתי פנימה.

הפעם האחרונה שבה שחיתי הייתה לפני כמה חודשים במסיבת בריכה באוניברסיטה, התברר שהיא הייתה מלאה בכימיקלים ומצאתי את עצמי מתהלך ברחבי הקמפוס במשך שבועיים עם דלקת עיניים חריפה. האוקיינוס הרגיש שונה, אהבתי לשחות, השחייה הזכירה לי את הילדות, את הימים בהם אמא שלי הייתה לוקחת אותי לשיעורי שחייה מקצועית בקאנטרי קלאב שהיינו מנויים אליו, זכרתי איך פחדתי מהמים בפעם הראשונה, חששתי שהם יורידו אותי לקרקעית ולא יתנו לי לעלות חזרה למעלה, שמעתי הרבה סיפורים על ילדים שטבעו בבריכות, ימים ומעיינות, לא הייתי מוכן ליפול כקורבן. עשיתי לא מעט בעיות למדריך שלי, מה שגרם לאמא שלי להבטיח לי שאם אהיה ילד טוב ואקשיב להוראות שלו, היא תיקח אותי בסוף כל שיעור לאכול את גלידת האגוזים האהובה עלי במסעדה האיטלקית באזור הלולאה בשיקגו, היא הצליחה לקנות אותי ותוך שמונה שבועות למדתי לשחות באופן מושלם ואפילו נרשמתי לתחרויות אזוריות שהצלחתי בהן לא רע. אחרי שהתרגלתי למים היה קשה לנתק אותי מהם, לפחות עד שאמא נפטרה.

 

 

 

 

איילין – פרק 3.

 

דפיקות דלת חזקות העירו אותי.

הרגשתי את הכאב הולם בראשי בפראות ברגע שהנחתי את הרגליים על הרצפה וקמתי. לבשתי את חלוק המשי שהיה זרוק על הכורסא בחדר והובלתי את עצמי במורד המדרגות למטה.

הבית היה ריק, ידעתי ששלבי עזבה הבוקר, היא העירה אותי מוקדם יותר וסיפרה שהיא חייבת לנסוע כדי לסדר את עניין הלימודים שלה, לא התכוונתי לעצור אותה. היא הסבירה לי שהיא ביקשה ממישהו שישגיח עלי בזמן שהיא לא תהיה כאן, הכעיסה אותי המחשבה על כך שהיא האמינה שאני זקוקה לבייביסיטר, הייתי מספיק בוגרת כדי שאוכל לדאוג לעצמי. לא היה לי מושג את מי היא הזעיקה לעזרה, אבל מי שזה לא יהיה, לא היה סימן לנוכחות שלו בבית.

כשהתקרבתי לדלת ראיתי מבעד לזכוכית את אבא שלי, עומד שם בדמותו המאיימת וממשיך לדפוק למרות שהבחין בי מתקרבת.

“אני באה, אני באה!” צעקתי, לא היה לי מושג מה פשר הביקור שלו, הפעם היחידה שבה כף רגלו דרכה בבית הזה הייתה אחרי פרסום שלילי בצהובון מפורסם, כנראה התקשורת שוב חגגה ופרסמה את שם המשפחה שלי בכותרות והוא כאן כדי לנזוף בי, איזו ילדה רעה אני.

פתחתי את הדלת והוא נכנס פנימה בסערה מבלי להגיד שלום, סגרתי את הדלת והלכתי בעקבותיו. שילבתי את ידי על החזה וציפיתי לשמוע מה הסיבה לכך שהופיע בביתי בלי הזמנה. הוא הטיח שתי חוברות על שולחן הזכוכית והביט בי במבטו הנוקב והמרתיע, “מה את חושבת שאת עושה בדיוק?” צעק צעקה שהיממה את אוזניי והזכירה לי כמה אני שונאת את הבן אדם הזה.

התנהגתי באדישות כי זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות, “בוקר טוב גם לך אבא’לה. להכין לך כוס קפה עם עוגיות?”

“אל תעזי לשחק איתי משחקים, איילין. תסבירי לי אחת ולתמיד למה את ממשיכה להרוס ולשבור את כל מה שאי פעם בניתי?” הוא התקרב אלי ועיניו זעקו רצח.

אם הייתי איילין הקודמת, הייתי נשברת ופורצת בבכי, אבל למדתי כיצד להתמודד מול הענק הירוק, הפסקתי להיות הבובה שלו.

“איך אפשר לשבור משהו שאף פעם לא היה שלם?” שאלתי וחייכתי בזחיחות מאולצת, יכולתי לראות איך אני מרתיחה את הדם שזורם בעורקיו, לא היא לו מושג כיצד להתמודד עם איילין גרסה 2.0.

“אל תתחצפי אלי!” הוא צעק, “מה לא בסדר איתך שאת מבלה את הלילות שלך בשתייה עד שיכרון מוחלט?! התמונות שלך הגיעו לכל התקשורת הצהובה בשיקגו! כולם רק מדברים על הבת הלא מתפקדת לבית משפחת גריימס, יש לך מושג איזה נזק את מעוררת?” חייכתי כשחשף את הסיבה לביקור, הרי ברור שהוא יעלה על מטוס משיקגו בגלל שהשם שלי צוין באותה כותרת עם השם של אימפריית התקשורת שלו, הוא לא ישאל אם אני מרגישה טוב, מה יושב בליבי או אם הוא יכול לעשות משהו עבורי, הוא יטיח בי האשמות על כמה חסרת משמעת אני.

“יש לך מושג איזה נזק אתה גרמת לי? או שהכותרות יותר חשובות לך מהבת שלך?” הטחתי בו בחזרה, הוא התחיל בקרב ואני פתחתי מלחמה, “רגע, נכון, אין לך בת. אתה בעצמך אמרת ששתי הבנות שלך נהרגו בתאונה ההיא. אז מה אתה עושה כאן?”

הוא זעם, הפנים שלו האדימו הוורידים במצחו וצווארו בלטו, אבל הוא לא הפחיד אותי, “מה קרה אבא’לה? באת לכאן כדי להוציא קצת אנרגיות וכעסים והופתעת? אני לא שק אגרוף מזדיין שאתה יכול להטיח בו את כל הכעס שלך בכל פעם שמתחשק לך. תיתן מכה, אחזיר לך שתיים.”

הרגשתי את האדרנלין מבעבע בגופי, במשך כל שנות חיי הייתי מוקד הכעס שלו, הייתי הגורם שעורר אותו והבן אדם היחיד שעליו הוא הרשה לעצמו לשחרר את הארס שלו, שימשתי בתור שק חבטות, בובה על חוט, הייתי עבורו כל דבר, רק לא הבת שלו. ושתקתי, תמיד שתקתי ואפשרתי לו לצעוק עלי, להתעלל בי, לחנוק אותי מבפנים, מעולם לא הרשיתי לעצמי לענות לו ולהראות שהוא לא היחיד שיודע להרים את כולו מבין שנינו, פעם ספגתי הכל בשקט, הימים האלו תמו.

“את צודקת. שתי הבנות שלי באמת מתו בתאונה ההיא.” אמר לבסוף, מושפל, חסר כוח, הדבר היחידי שהזין את אישיותו הנוראית.

“אז מה אתה עושה כאן? מדבר עם רוח רפאים?” גיחכתי, רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט, רציתי שיצא מבעד לדלת ומעולם לא יחשוב לעבור דרכה שוב.

“ילדה טיפשה, את לא מבינה כי כל עוד אין מישהו שישלוט עליך וירסן אותך מכל השטויות שאת עושה,” אמר והתקרב אלי, ” את תובילי את המשפחה כולה לתהום. הייתי צריך להיפטר ממך עוד לפני שנולדת.” הוא נעמד מולי והבטתי בעיניו, צבען שונה משלי, כהות כחשכה, ריקות לחלוטין. פעם הייתי מקשיבה למילים האלו בשתיקה, נתתי להן להרוג אותי מבפנים, אבל הפעם הבלגתי, הבטחתי לעצמי שלא אתן לאדם הזה להמשיך להרוס אותי ולהרוג אותי בדרכו האיטית, האכזרית והמכאיבה, אף פעם לא הפרתי הבטחות ולא הגיע הזמן שאתחיל.

“אתה יודע איפה נמצאת הדלת.” אמרתי והתרחקתי ממנו.

הוא עזב, וכמו תמיד העזיבה שלו הייתה מלווה בטריקת דלת קולנית שהקפיצה את גופי מהמקום. הבטתי על הדלת הלבנה וצפיתי באבא שלי עוזב דרך הסדק הטרי שיצר בחלון הזכוכית.

כל מה שידיו נגעו בו נהרס, בין אם זו הדלת או אני. לקחתי את הצהובונים שזרק על שולחן הזכוכית והשלכתי אותם אל תוך הפח מבלי לראות אילו תמונות מביכות שלי התפרסמו שוב פעם.

 

 

 

☼☼☼

שמרתי על קור רוח ונשמתי נשימות ארוכות, הייתי צריכה להירגע. מילאתי מים בקומקום הפרחוני והדלקתי אש בכיריים,  לא קיים דבר שתה ארל גריי מתוק לא יכול לתקן. הוצאתי מהמקרר שתי ביצים והכנתי חביתה מקושקשת בזמן שהמים התחממו, הראש שלי כאב וזעק למנוחה. איבדתי את עצמי אתמול לחלוטין, בקושי זכרתי מה קרה אחרי ששלבי הלכה, תמונות מעומעמות של טריסטן, דין ולוק מעורבים בקטטה הבזיקו במוחי, אבל לא מעבר. במחשבה לאחור, כנראה לא הייתי יוצאת אתמול בערב, הייתי נשארת בבית בפיג’מה וצופה מחדש בעונה השנייה של נמלטים עם מגש פיצה ותה חם. שיקולי דעת לא נכונים הובילו אותי פעם אחר פעם לתוצאות לא רצויות, הבנתי איך אבא שלי הרגיש, אני הייתי התוצאה הבלתי רצויה שלו, חתיכת מניאק.

הוצאתי את ארוחת הבוקר שלי לשולחן העץ בחצר, זה היה המקום היחיד שהייתי מוכנה לאכול בו, בין אם זה בבוקר, בצהריים, בערב או באמצע הלילה. כשיש נוף ישיר לאוקיינוס לא מבטלים אותו, נשבים בקסמיו.

המעלות בחוץ היו גבוהות יותר והרוח הייתה חמימה מזאת של אתמול, מזג אוויר קיצי מושלם. התחלתי לאכול באיטיות ושקעתי בבהייה ברצועת החוף.

הבחנתי בדמות אדם בין הגלים הרגועים, הייתי בלי משקפיים, לא ראיתי בבירור מי נמצא בתוך המים. מעטים האנשים שנדדו אל האזור הזה של החוף, החופים המרכזיים היו רחוקים מהבית שלי, לעיתים נדירות דוגיסטרית הייתה חולפת עם קבוצת כלבים מול ביתי וזוג קשישים מבוגרים היו עורכים הליכות על החול הרטוב, אבל אף אחד מהם לא נכנס אל תוך המים. שום מציל או שוברי גלים, בתוך המים היו סלעים חלקים ודגים עם נטייה לנשוך קרסוליים. מי המטורף שהחליט להיכנס פנימה?

המשכתי לאכול וצפיתי בדמות יוצאת מהמים, הבנתי שזה גבר רק מפאת העובדה שהוא היה בבגד ים תחתון בלבד, אישה לא הייתה נכנסת לשחיית סטרפלס כשלחמישה בתים יש אפשרות להשקיף עליה. הייתי בטוחה שהבחור ימשיך בדרכו, ריצה, הליכה, מה שזה לא יהיה, אבל הוא לא התרחק, ההפך הוא הנכון, הוא עטף מגבת סביב צווארו והתקרב ישירות אל עבר גדר העץ של הבית שלי.

כשהיה במרחק שלושה מטרים ממני, סוף הבנתי מי הוא.

קפצתי יחד עם הכיסא אחורה, הוא התהפך והמשענת הוטחה בחול, עיני נפערו לרווחה.

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי בקול הכי קר שיכולתי להפיק מגרוני. טיפות המים המלוחות זלגו מטה על פני עורו המחוספס והמכוסה בקעקועים שהכרתי ובכאלו שלא, זה באמת היה הוא, המניאק עם השיער השחור המבולגן והעיניים הכחולות שלא רציתי לראות יותר לעולם.

“שלבי..” הוא החל לומר, עשיתי חשבון מהיר והבנתי, לא האמנתי שהיא קראה לאחיה הגדול כדי שיעשה לי בייביסיטר, במיוחד לנוכח העובדה שהיא הכירה את ההיסטוריה המשותפת שחלקנו, חלק ממנה.

“קח את הדברים שלך ותסתלק מפה.” אמרתי ונכנסתי אל תוך הבית, שמעתי אותו הולך בעקבותיו.

“ברבי,” אמר, המילה זאת גרמה לי לקפוא במקום, שנתיים לא שמעתי את הכינוי הזה, המילה הזאת הפכה לזרה עבורי, נמחקה מאוצר המילים שלי, מהזיכרון שלי, והינה, שמעתי אותה מפי הבן אדם שהדביק לי את הכינוי הזה עוד בימי התיכון והרגשתי את הגל הגדול והישן סוחף אותי למרחקים, אל תוך האוקיינוס, רחוק מהחוף.

“אל. תקרא. לי. ככה.” שיננתי בזעם מבלי להסתובב ולהביט בו.  געשה בתוכי מערבולת קטלנית של רגשות שלא הייתי מוכנה להתמודד מולה, ידעתי שרק אם אנסה, אפסיד ואשבר.

“אני יודע שאת כועסת עלי, אנחנו יכולים למצוא דרך לגשר את המחלוקת בינינו.” הוא אמר ולא יכולתי להחזיק את עצמי, פרצתי בצחוק, הוא לא השתנה.

“איבדת את זה לגמרי? למה שיקגו הפכה אותך? אין בינינו שום מחלוקת, אתה לא מכיר בי, אני לא מכירה אותך. אתה יכול לקחת את השפה הגבוהה שלך ולעוף מכאן.” הסתובבתי, הוא היה קרוב אלי יותר משחשבתי, הריח המלוח של הים חדר אל אפי והעיניים הבהירות שלו הביטו בי בצורה שלא הצלחתי לפענח.

“שלבי ביקשה ממני טובה. אני לא זז מכאן, בין את אוהבת את זה או לא.”

שכחתי עד כמה עקשן ומעצבן הוא יכול להיות, עד כמה קלה היכולת שלו להרגיז אותי ולגרום לי לאבד את הסבלנות והשפיות שלי. עברתי תהליך כשעזבתי את שיקגו, עדיין הייתי בעיצומו, למדתי להתמודד מול המשפחה, מול אבא שלי, אבל הבן אדם היחיד שלא ידעתי כיצד להתמודד מולו היה תומאס.

“אני לא מתפלא מהמצב הזה בדיוק כמוך, זה המקום האחרון שציפיתי למצוא בו את עצמי, אבל תראי מה קרה! אני כאן, וזה לא הולך להשתנות עד ששלבי תחזור ותגיד לי שאני יכול ללכת. את תקועה איתי ברבי.” תומאס חייך אלי בחיוך הזחוח והמתנשא שלו שדרש אגרוף. הוא היה מודע לרגשות שלי כלפיו, ידע שאני לא רוצה לראות אותו, להיות בחברתו או להכיר אותו בכלל, שנאתי אותו, את מה שהוא עשה לי. מאז שהכרתי אותו, כשאבא שלו התחתן עם אמא של שלבי, הוא ידע בדיוק כיצד לעלות לי על העצבים ולרקוד עליהם, על אילו נקודות ללחוץ, אילו מילים לומר וכיצד להתנהג. רציתי לחנוק את שלבי על כך שהחזירה את הדפוק הזה לחיי ואפילו לא לדאגה להזהיר אותי. לא רציתי להתווכח, הראש שלי לא מסוגל היה להחזיק מעמד בפני צעקות נוספות ולחץ נוסף. עליתי לחדר שלי וחייגתי לשלבי, הגעתי למענה קולי, “אני הולכת להרוג אותך, עדיף לך לא לחזור.” השארתי הודעה קולית ודאגתי להישמע כמה שיותר מאיימת, במציאות לא הייתי מסוגלת לפגוע בזבוב, בטח שלא לפגוע בחברה הכי טובה שלי, אבל כעסתי ורציתי שהיא תדע זאת.

נשכבתי על מיטת הקינג סייז ועצמתי את עיני. תומאס נמצא קומה אחת מתחתי, תומאס עיצבן אותי, תומאס נראה טוב, רציתי להרוג את תומאס. הרגשות שלי כלפיו היו כאוס בלתי ניתן לסידור. הבטחתי לעצמי שהנוכחות שלו זמנית בלבד, אולי לא עכשיו, אולי לא עוד שעה, אולי לא היום, אבל הוא יעזוב, ואם לא, זאת תהיה אני. לא הייתה לי שום כוונה לגור עם האיש הזה תחת אותה קורת גג.

☼☼☼

 

שרפתי שעה כשהתארגנתי לעבודה, הרי אני בת, זה תהליך, להתקלח, להתייבש, לבחור מה ללבוש, כיצד להתאפר, איך לסדר את השיער. לא נדרשתי להיראות כמו דוגמנית מסלול אבל גם לא הייתי מוכנה להופיע במשרד של ריינבואו לבושה כמו חסר בית. העבודה שלי הייתה פשוטה, משרד נסיעות. קליינטים וניירת, שעות ארוכות מתחת למזגן. לא הייתי זקוקה לכסף, חייתי מהקרן שסבתא שלי פתחה עבורי כשנולדתי, בת המשפחה היחידה שהאמינה בי ובדרך שלי. היא עזרה לי ותמכה בי כשעזבתי את הבית, פתחה לי את הגישה לכספים ששמרה עבורי, אילולא היא כנראה לא הייתי מחזיקה יותר מכמה חודשים מחוץ לגבולות שיקגו, ובכל זאת, לא הייתי מוכנה לחיות על מכספי הקרן בלבד, העדפתי לעבוד, אפילו אם המשכורת הייתה נמוכה.

לקראת השעה עשרים לשתיים לקחתי את תיקי וירדתי למטה, תומאס ישב על הספה החומה האהובה עלי וצפה בפרק החמישי של נמלטים, רציתי לחנוק אותו, לא רק שפלש אל תוך ביתי, עכשיו גם אל ערוצי הטלוויזיה שלי?

“הכפתור שלך פתוח.” הוא אמר מבלי להביט עלי. התעלמתי, לא הייתי נזירה, לא התכוונתי לכפתר את החולצה עד גרוני, שנאתי את תחושת המחנק והוא ידע זאת.

“תחסוך ממני.” מלמלתי ונעלתי את נעלי הבובה השחורות שלי,

“מה קרה לדלת?” הוא כיבה את הטלוויזיה והתקרב לכיווני, הפעם היה לבוש לחלוטין, ג’ינס כחול, טישרט שחורה שחבקה את הזרועות השריריות שלו, וכרגיל, נעלי אולסטאר אדומות.

“רעידת אדמה.” אמרתי והורדתי את המפתחות לרכב שלי מהמתלה על הקיר, פתחתי את הדלת וסגרתי אותה אחרי. תומאס מיהר לפתוח אותה ולצאת בעקבותיי.

“אני יודעת איפה אני עובדת, תעשה טובה לאנושות ותישאר כאן.” הוא התעלם ממני ונעל את הדלת מבחוץ. רציתי להרוג בן אדם, אפילו אבא שלי לא הצליח להרגיז אותי כמו שתומאס יכל.

“את לא תשימי לב שאני ליד.” שמעתי אותו אומר.

התיישבתי מאחורי ההגה, חגרתי את עצמי והערתי את המנוע לחיים, תומאס פתח את הדלת והתיישב לצידי, עיניו סקרו את פנים הרכב שלי והתפלאו ממנו, בנים והצעצועים שלהם, הוא לא השתנה גם אחרי כל הזמן שעבר.

לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי לנסוע. העמדתי לעצמי מטרה מוחלטת להתעלם מהנוכחות שלו, הוא אוויר, רוח רפאים, הוא לא קיים, הריח של האפטרשייב המרענן לא מגיע ממנו, הוא לא נראה טוב בטי שירט צמודה. שיקרתי לעצמי, אך כפי שתמיד חשבתי, אם חוזרים על שקר מספר פעמים מתחילים להאמין בו, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות. לחזור על המחשבות האלו במוחי עד שהן יתגשמו. המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית, תומאס ישב ושיחק עם תחנות הרדיו המקומיות והעביר כל כמה שניות לתחנה אחרת, אף פעם לא הייתי אדם אלים, עם זאת, אם יכולתי הייתי זורקת אותו מהרכב באותו רגע, שנאתי אנשים שהתעסקו עם תחנות הרדיו שלי, נדרשו לי שעות לכוון אותו כל פעם מחדש.

לאחר עשר דקות של נסיעה בלתי נסבלת החניתי את המכונית במקום הפנוי ליד המשרד. בזמן הקצר שבו בילינו יחד ברכב הספקתי לצעוק עליו פעמיים, פעם אחת בגלל שהרס את הגדרות מערכת השמע ובפעם השנייה כשבהה בי, לא אהבתי את התחושה המוזרה שעברה בגופי כשעיניו הסתכלו עלי, הרגשתי צמרמורת ולא הצלחתי להתרכז בנהיגה כראוי.

“אני בעבודה, חיה ונושמת, עכשיו אתה יכול להיעלם משדה הראייה שלי?” שאלתי ודוממתי את המנוע.

“אחכה לך שם.” אמר והצביע על הפארק מעבר לכביש, הוא חצה את מעבר החצייה בזריזות והתיישב על הספסל הריק הראשון שמצא.

מחקתי אותו ממוחי ונכנסתי למשרד, ג’ני עמדה לצד לקוח והציגה בפניו חבילת נופש אקזוטית לקובה. נופפתי לכיוונה והתקדמתי אל השולחן שלי, שעם המזל שלי, התמקם בדיוק מול חלון הראווה שהשקיף על הספסל המזורגג שתומאס ישב עלי. הורדתי את הג’קט ותליתי אותו על אחד הקולבים הפנויים, הוצאתי את הטלפון והנחתי אותו על השולחן, התיישבתי. שמתי לב איך הוא עוקב אחרי כל תנועה שלי, הייתי עם משקפיים, הוא היה בפוקוס מושלם ומעצבן.

“צהריים טובים, ליל.” ג’ני ניגשה אלי והתיישבה על אחד הכיסאות הפנויים מולי כשהלקוח יצא מהמשרד.

“צהריים ג’ני.” חייכתי אליה והוצאתי ניירת מהמגירות.

“שמעתי שחגגת אתמול בגדול.” צחקה, “מצטערת שלא הצלחתי להגיע, פשוט העניינים עם לארי הלכו לכיוונים מעט לא צפויים.” אמרה בקול עצוב. לארי היה הארוס שלה בחצי שנה האחרונה, ג’ני הייתה מבוגרת ממני בשנה וארוסה מבוגר ממנה בשמונה שנים, לא שפטתי, לאהבה אין גיל, פשוט לא הצלחתי להבין איך היא מוכנה להתמסד בגיל כל כך צעיר כשהיא עוד לא בחנה את כל האפשרויות ולא ראתה עולם, נישואים הם רק חתימה על דף שיכולה לחכות.

“איך העניינים ביניכם מתקדמים?” שאלתי מתוך סקרנות,

“אנחנו מחפשים מקום לחתונה, חשבנו על חתונת סתיו, זה לא משאיר לנו זמן רב להרהורים, אנחנו לחוצים קצת אבל מאושרים.” חיוך עלה על פניה, ידעתי שיש משהו שהיא לא מספרת אבל זה לא היה ענייני לחטט.

“הכי חשוב שאתם מאושרים.” חזרתי על דבריה ואישה נכנסה מבעד לדלת והתקרב אל השולחן שלי.

“אני אתן לך לעבוד.” אמרה וקמה.

הכול עבר חלק עם הלקוחה הראשונה, הצלחתי לסדר דיל לאיים הקנריים וטיפלתי בכל הניירת. ג’ני עבדה בצד השני של המשרד ובינינו עמד שולחן ריק שהיה שייך לאליזבת’, רק שהיא לא הופיעה. הזמן עבר באיטיות ולקוח נכנס אחר לקוח. משרד התיירות של ריינבואו היה המצליח ביותר בכול רצועת החוף ומשך אליו הרבה לקוחות, עבודה לא הייתה חסרה אף פעם.

בכל הזמן שבו עבדתי תומאס ישב וצפה בי, היו רגעים שרציתי לצאת החוצה ולצעוק עליו שיעזוב אותי במנוחה אבל ירדתי מהרעיון, לא רציתי לעשות דרמה ברחוב ההומה.

לקראת שעות אחר הצהריים הדלת נפתחה ובריאנה נכנסה פנימה.

“היי ג’ני.” נופפה לעברה והתיישבה מולי.

“אלוהים אדירים ליל, אני כל כך מצטערת על אתמול, הייתי צריכה לעצור אותך לפני שהמצב השתבש.” זאת הייתה ברכת השלום שלה וההתנצלות יחד.

“זה בסדר.” הרגעתי אותה, “הכל בסדר.” שכנעתי את עצמי.

“אם העניין הזה מאחורינו, רוצה לספר לי מי הוא ההורס בפארק ובוהה בך? קלטתי אותו מהרגע שנכנסתי לרחוב.” שאלה וניצוץ של סקרנות ברק בעיניה, היא סובבה את ראשה לכיוונו והביטה בתומאס, היא ידעה מי הוא, שלבי הראתה לה תמונות שלו כשרק הגענו לבוניטה ספרינגס.

“תסתובבי בחזרה ברי, אין שם שום דבר מעניין לראות.” אמרתי ושלחתי מבט זועף אל עבר תומאס שעדיין צפה בנו.

“זה תומאס נכון? שלבי סיפרה לי עליו, הוא בדיוק כמו שהיא תיארה אותו. תקשיבי ילדונת, הוא הטייפ שלך, למה שלא תזמיני אותו פנימה לחכות בחדר המנוחה או משהו? נדמה לי שהוא נצלה בשמש.” הציעה לי ונופפה לו, הוא חייך ונופף לה בחזרה.

“למה לי?” צחקתי, “השמש עוד מעט תרד ואני בטוחה שהוא יסתדר עם החום.” החמצתי פנים, היא לא הייתה צריכה לנופף לו, היא הייתה אמורה להיות בצד שלי, לא לרחם עליו.

“מאיפה מגיעה העוינות שלך כלפיו?” הופתעה מהתגובה החדה שלי.

“הבן אדם מעצבן אותי, הוא יודע שאני לא אוהבת כשבוהים בי, וכשמתווכחים אותי. אבל לא, הוא יעשה את כל הדברים

שאני שונאת.” התמרמרתי, “אני מבטיחה לך שאם הוא לא יעוף עד סוף השבוע אני אעזוב את בוניטה ספרינגס.” אמרתי כועסת.

אף אחת מאיתנו לא אמרה יותר מילה עד שהגיע זמן ההפסקה שלי. החלטנו ללכת לאכול ארוחת פוסט צהריים בבית קפה בהמשך הרחוב, כמובן שלא יכולנו להגיע למקום בלי הליווי של תומאס, אשר התיישב במרחק של כמה שולחנות מאיתנו.

בריאנה בטיפשותה התלהבה מהרעיון שהוא שומר עלי בצורה כזאת, היא קראה לו ‘שומר הראש הפרטי שלי’, הסברתי לה עשרות פעמים שהוא לא אמור להיות שם ושזאת עבירה פלילית לעקוב אחרי בן אדם ולהפריע למרחב הפרטי שלו, הייתי רצינית והיא לא, הרעיון בידר אותה יותר מאשר הדאיג. היא לא הכירה ההיסטוריה שלי עם תומאס ולא הרגשתי מוכנה לשתף אותה עדיין. מה שקרה, נותר בעבר, ואני הנחתי לעבר שלי להישאר מאחור, לפחות ניסיתי. השהייה שלו כאן רק החזירה אותי לזמנים ההם, כשרק רציתי לברוח מהחיים ולא לחיות אותם.

“שני סלטים עם רצועות עוף ומים.” הזמינה בריאנה כשהמלצר נעמד ליד השולחן שלנו לקחת הזמנה. לא היינו זקוקות לתפריטים, הכרנו את כל המנות בעל פה, זה היה המקום הקבוע שלנו, המלצרים, המנהל והטבחים הכירו אותנו בשמות.

“אז מה את מתכוונת לעשות עם הבחור?” שאלה אותי בריאנה כשלקחנו את הביס הראשון שלנו מהאוכל. חשבתי על זה הרבה, על דרכים האפשריות לגרום לו לעזוב מרצונו תוך שבוע,

“אני אגרום לו להצטער על הרגע שהוא הגיע.” אמרתי לה ולגמתי מהמים.

“את מתכוונת להשתכר כל ערב?” שאלה אותי וצחקה.

“יכול להיות. מה דעתך על מסיבת פיג’מות הערב?” הצעתי.

“אחרי העבודה אני אצלך.” הסכימה איתי.

כשסיימנו לאכול הגיע הזמן שלי לחזור לעבודה, שילמנו את החשבון ויצאנו מבית הקפה. תומאס נשאר לשבת שם ואכל את הארוחה שלו, וטוב שכך, אולי אם יהיה לי מזל, ייחנק.

“ריינבואו התקשרה בזמן ההפסקה. מחר המשרד יוצא להפסקה של שבוע. היא רוצה לשפץ את מערכת החשמל.” ג’ני צעקה מחדר הצוות כשנכנסתי פנימה.

לא התנגדתי לעוד כמה ימי חופש אז פשוט חייכתי לעצמי והתיישבתי מול השולחן, יותר זמן לעשות לתומאס חיים קשים.

לקראת שמונה בערב סיימתי לעבוד עם הלקוח האחרון והייתי מוכנה לחזור הביתה. אחרי שלחצנו ידיים והוא הודה לי על חבילת הנופש המושלמת שהרכבתי לו למזרח התיכון הוא יצא מבעד הדלת ואני התחלתי להתקפל.

“הוא יושב שם יותר משמונה שעות.” אמרה לי ג’ני כשלבשה את הסווצ’ר שלה.

משכתי בכתפי ונפרדתי ממנה לשלום, “נתראה מחר.”

כשיצאתי מהמשרד תומאס התקרב אל המכונית, הוא החזיק משהו בידיו. פתחתי את הדלת והתיישבתי בפנים.

“קחי.” הוא הושיט לי בקבוק עם נוזל לא מוכר בצבע ורדרד.

“מה זה?” שאלתי באדישות.

“סודה עם לימון מעורבבת עם מיץ פירות יער. האהוב עלייך, שמתי לב שלא שתית הרבה היום.” פי נפער, הפסקתי לשתות סודה מעורבבת  לפני שלוש שנים כי זה העלה לי את כמות הסוכר בדם לרמה מסוכנת. הייתי אובססיבית לערבוב מיצים עם מיצים אחרים אחרי שמלאו לי עשר שנים. לא ידעתי איך הוא זכר את זה ואיך הוא ידע מה היה הטעם האהוב עלי, לא ידעתי אם אני אמורה להבליג או לפחד מהעובדה שהוא הכיר אותי כל כך טוב. במשך חצי שנייה רציתי לקחת את הבקבוק ולטעום שוב את הטעם הישן והמוכר שאהבתי פעם, אבל אם הייתי עושה זאת זה היה רק מעיד על כך שאני מקבלת את שהותו, ואני לא. כן לקחתי את הבקבוק אך במקום לשתות ממנו יצאתי מהמכונית וזרקתי אותו אל תוך פח האשפה הקרוב, ידעתי שהמעשה שלי לא יפה במיוחד, אולי הגזמתי קצת, אך לא הייתי מוכנה להראות חולשה כלשהי, רציתי שהוא ילך והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה, לנקוט בכל האמצעים הדרושים.

נכנסתי בחזרה למכונית ולא הסתכלתי עליו, הדלקתי את תחנת הרדיו האהובה עלי בו התנגן שיר של לינקין פארק. הגברתי את המוזיקה עד לווליום שבו לא יכולתי לשמוע את המחשבות שלי, פתחתי את החלונות ולחצתי על דוושת הגז עד הסוף.

קיוויתי שהנהיגה שלי תלחיץ אותו, היא הלחיצה אחרים, ולשמחתי, היא לא אכזבה אותי הפעם. הבחנתי איך הוא תפס את המושב בחוזקה ולא שחרר אותו לאורך כל הנסיעה, ראיתי בזה ניצחון שלי וחיוך קטן עלה על פני. פעם ראשונה שהצלחתי להגיע הביתה תוך חמש דקות בלבד.

כשעליתי על שביל הגישה הבחנתי בגי’פ הכחול של בריאנה עומד מול ביתן החנייה, במקום להחנות בחוץ לחצתי על הכפתור שהרים את דלתות המוסך ובגלישה איטית הכנסתי את הרכב פנימה.

בריאנה חיכתה לי על מדרגות הבית עם שקית מלאה במשקאות וחטיפים.

“איפה המפתח שלך?” שאלתי אותה. היא הוציאה אותו מכיסה, חטפתי אותו ופתחתי את הדלת, דחפתי אותה אל תוך הבית ונעלתי את הדלת אחרינו מבפנים. תומאס לא יוכל להיכנס פנימה דרך הדלת הראשית, רציתי שהוא יעשה אתה הסיבוב הגדול של השכונה כדי שיוכל להיכנס דרך החוף.

“זאת רמה חדשה של ילדותיות” בריאנה צחקה כשהניחה את הכיבודים על הדלפק במטבח. משכתי בכתפיי והוצאתי מהמקרר כמה בקבוקים של משקאות קלים, שוקולד ותפריט הזמנות של מסעדת אוכל איטלקי.

עלינו לקומה השלישית.

הבטתי מהחלון וראיתי את האוקיינוס החשוך, המים והשמיים התמזגו יחד לצבע אחד כהה. אפשר היה לראות דרך הקירות השקופים את הכוכבים המנצנצים בשמיים, הם נתנו לי אור ירוק להיות בעייתית שוב פעם, אחרי הכול זה היה הדבר היחידי שבו הצטיינתי.

בסופו של דבר הזמנו פיצות וצפינו בסרט אימה, רק אחרי שעיכלנו את האוכל עברנו לשלב מספר שתיים, מוזיקה ושתייה.

עור התוף באוזני נקרע כשעמדתי צמוד לרמקול המרכזי בקומה, נתתי למילים לחדור אל מוחי יחד עם האלכוהול שהרים אותי לעננים במהירות מפתיעה.

כמות האנשים בחיי שהטיפה לי על הרגלי הבריאות והשתייה שלי הייתה בלתי ניתנת לספירה, הם טענו שאני מכורה לאלכוהול ושאני צריכה לקבל עזרה, הסכמתי איתם חלקית. אהבתי את הטעם של האלכוהול ואת ההשפעה שלו, אבל לא הייתי מכורה,  יכולתי להפסיק ברגע שארצה, פשוט לא רציתי.

ההיכרות שלי עם החומר המופלא הזה נבעה מהרצון לנגן על העצבים של אבא שלי בצעירותי, בהתחלה נגעלתי מהשתייה החריפה אבל עם הזמן הבנתי אילו השלכות יש לה, אילו מחשבות וזיכרונות היא מוחקת, והתחושה הזאת הייתה נפלאה, שום דאגות, שום כאב, שום מלחמות ורדיפות פנימיות.

“על מה את חושבת?” בריאנה שאלה אותי וזרקה את עצמה על אחד הפופים הגדולים בחדר. הראש שלי הסתובב והסביבה שלי הייתה מעורפלת, אבל עדיין הייתי אני, אני והשדים שלי שמהם כל כך ניסיתי להיפתר.

“על החיים.” עניתי בקול קודר.

“זה עמוק ליל, תשתחררי.” היא חייכה ולגמה לגימה נוספת מבקבוק הוודקה. היה פשוט לשכר את בריאנה והיא ידעה שזה משפיע עליה יותר מעלי, אבל לא היה אכפת לה.

“את שתויה?” שאלה וקמה, היא הייתה האדם היחיד שהכרתי שהשתמש במילה הזאת ולא ב’שיכורה’ או ‘מסטולה’.

לא עניתי לה. היא התחילה לרקוד ברגע שהשיר התחלף לסוודיש מאפיה האוס.

“את יודעת ליל,” מלמלה, “יום אחד את תהיה שתויה מאהבה. אני מבטיחה לך.” חייכה. התעלמתי מהמחשבות השיכורות שלה ולקחתי ממנה את הבקבוק, לגמתי והרגשתי את התחושה הצורבת של הנוזל יורד לאורך הוושט שלי. הצטרפתי לריקוד שלה ושחררתי את הגוף מכל השליליות והלחצים שהציפו אותי. אפשרתי לחלק מהשדים הקטנים שלי לצאת החוצה אל החופש בלי שזה ידאיג אף אחד מסביב, כשהם היו בחוץ הרגשתי שקט בפנים וזאת הייתה ההרגשה הנקייה והטהורה ביותר שאי פעם חוויתי.

 

מעבר לסרגל הכלים