מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 (כל יום רביעי יעלה פרק חדש)

פרק 1

מגיל קטן חינכו אותי לחשוב שאני מסוגלת להכל. עם חיוך מתוק, טון עדין ו”בבקשה”, ידעתי שמיד אשיג את כל מבוקשי. אני מסוגלת לקבל את המילה “לא”, אך רק כשהיא נוגעת לנושאים אשר מלכתחילה לא ממש עניינו אותי. אם אני באמת רוצה משהו, אני צריכה להשיג אותו.
ככה גדלתי, ועד גיל מסוים – בזה האמנתי.
הכל השתנה כשאבא שלי עזב את הבית. הייתי בת חמש עשרה, ולפתע “בבקשה” וחיוך מתוק לא עזרו לי יותר. גם תחינות לא עזרו. רציתי שיישאר יותר מכל, אך הוא בחר לעזוב עם המאהבת שלו, ונותרתי לבד עם אמי ואחי הגדול – כריסטופר.
מאותו יום, השתניתי לחלוטין. את סאמי התמימה, הפכתי לסמנת’ה הבוגרת. את החיוך המתוק החלפתי בחיוך מפתה, את מקומו של הטון העדין תפס טון צרוד וה”בבקשה” הפכה לשיחות מתגלגלות שיעזרו לי להשיג את מטרתי.
היום אני בת שבע עשרה, כמעט שמונה עשרה, ועומדת להתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר התיכון היחיד בעיירה בה אני גרה, על שם איזה אחד שמת מזמן ואף אחד לא באמת מכיר. זה השבוע האחרון של החופש, ומהרגע שהתעוררתי, ידעתי שזה הולך להיות שבוע מעולה. ההוכחה הראשונה: לא התעוררתי במיטה שלי. התעוררתי במיטת קינג סייז, ערומה ועם כאב ראש נוראי שהזכיר לי במעורפל את המסיבה בה הייתי אתמול. הסתובבתי על גבי ומצאתי לצדי את השותף שלי ללילה שעבר; בחור בעל שיער חום כהה וזרועות שריריות ושזופות שנחר מדי כמה שניות. ידעתי מי הוא – כמובן – למרות שאני לא זוכרת שאי פעם החלפתי איתו מילה. קראו לו ג’ק האריס, והוא היה הבן של דון האריס – ראש העיירה בה אני גרה. כנראה ששתיתי יותר מדי בלילה הקודם, כי אני לא זוכרת כמעט שום דבר.
חבל, חשבתי לעצמי בצער בעודי בוחנת את שותפי למיטה. נראה שנהניתי.
יצאתי ממיטתו באיטיות והלכתי על קצות אצבעותיי לעבר השירותים. ראשי הלם במחאה על כל צעד שעשיתי, אך הייתי נחושה להגיע לשירותים, לארגן את עצמי מעט ולברוח מכאן לפני שג’ק יתעורר, אז התעלמתי ממנו.
כשנכנסתי לשירותים, מצאתי את עצמי מול יצור מפלצתי ערום בעל שיער אדום פרוע ארוך, עיניים כחולות גדולות, עור חיוור מדי וכמויות ענקיות של איפור מרוח. רק כשהדמות מולי פערה את פיה בחלחלה, הבנתי שאני מביטה בבואה שלי. נרעדת, נכנסתי לאמבטיה ופתחתי את זרם המים החמים. נתתי לטיפות לנקות את הלכלוך, ואומנם כאב הראש שלי לא פחת, אך כשיצאתי, בכל זאת הרגשתי יותר טוב.
צחצחתי את שיניי בזריזות במברשת השיניים של ג’ק והסתרקתי במסרק שלו. כשסיימתי, יצאתי חזרה לחדרו של ג’ק, מגבת לגופי, וחיפשתי את הבגדים שלי. מצאתי את השמלה השחורה שלי ואת התחתונים, אבל לא את החזייה והנעליים.  לעזאזל, זו החזייה האהובה עליי. נו, טוב.
התלבשתי בזריזות, לקחתי את התיק שלי – שאין לי מושג איך הגיע לארון של ג’ק – ולאחר שבדקתי שכל החפצים שלי בתוכו, יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות לעבר היציאה. למרות שמיהרתי, לא יכולתי שלא להתרשם מהעיצוב היפהפה של הבית – הקירות היו לבנים ובוהקים, הרצפה הייתה דמוית שיש ואת הקירות הלבנים עיטרו ציורים מלאים בצבעים בוהקים שממש לא נראו קשורים לעיצוב הקר.
בדרך ליציאה, חלפתי ליד המטבח, ושם, ליד שולחן לבן, ישב ראש העיירה בכבודו ובעצמו. הוא שתה כוס קפה ונראה שקוע בעיתון שלו, אך בכל זאת הרים מבט כששמע את צעדיי. גבתו הורמה וקצה פיו התעקל לחצי חיוך, והוא החזיר את מבטו לעיתון מבלי להגיד מילה. ידעתי שזה אומר שהוא יעמיד פנים שלא ראה אותי, ושמחתי על כך. אומנם יש לי מוניטין, ואנשים בהחלט הולכים לדבר על כך שחזרתי הביתה עם ג’ק, אבל לפחות ראש העיירה יתעלם מכך.
קרני שמש לוהטות של סוף אוגוסט הכו בי ברגע שהוצאתי את רגלי מחוץ לדלת, ושמחתי על כך שהשעה מוקדמת והמדרכה עוד לא הספיקה להתלהט. היות ומעולם לא לקחתי איתי פלאפון למסיבות, תכננתי פשוט ללכת ברגל עד שאצליח לתפוס מונית. במקרה הכי גרוע, אגיע לביתה של לארה – אחת מחברותיי הקרובות ביותר – ואתקשר הביתה ממנה. אומנם אני יודעת שברגע שתגלה שחזרתי הביתה עם ג’ק, היא תתחיל לקדוח במוחי, אך אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם הכאב.
למזלי, ברגע שביתה של לארה נגלה בפניי, מכוניתו של כריסטופר נגלתה גם היא. המכונית השחורה חנתה מול הבית של לארה, וכריסטופר עמד בחוץ ונראה מעוצבן-משהו.
“בוקר טוב,” אמרתי לו במתיקות והדבקתי נשיקה קטנה ללחיו.
“אולי לך,” הוא סינן, מביט בי באכזבה שלמדתי להעמיד פנים שלא קיימת.
“אני מצטערת שהיית צריך לצאת מהבית בגללי,” גלגלתי את עיניי מאחוריו וזרקתי את תיקי אל המושב הקדמי דרך החלון.
“אל תגידי דברים שאת לא מתכוונת אליהם,” הוא נאנח, אך בכל זאת פתח לי את הדלת. כזה אחי הגדול, ג’נטלמן.
“אני באמת מצטערת,” אמרתי, חצי בכנות. באמת הצטערתי על זה שעליו נפלה המטלה לדאוג לי, אבל לא הצטערתי על שום דבר אחר.
כריסטופר עשה סיבוב ונכנס לתא הנהג. “איפה היית?” שאל בזמן שהתניע.
“אתה באמת רוצה לדעת?” שאלתי בטון ממזרי, וידעתי שהוא יוותר.
“לא משנה,” הוא מלמל.
חייכתי לעצמי חיוך קטן. “זה מה שחשבתי.”

אחרי שאבא עזב את הבית, משהו קרה לאמא. משהו ש… טוב, אני לא יכולה להגיד שהיא הפסיקה לדאוג לנו, אבל היא בהחלט הפסיקה להתערב בחיים שלנו. אישית, אני חושבת שאמא מרגישה שבגלל שהיא הייתה שולחת לאבא שלי הודעות ומתקשרת אליו כל כך הרבה, הוא נחנק וברח לאישה אחרת. התיאוריה שלי היא שאבא שלי ברח לאישה אחרת כי הוא בן זונה שלא יודע לשמור את החבר שלו במכנסיים, אבל אסור לי להגיד את זה.
בכל אופן, אחרי העזיבה, אמא התרחקה. היא אימצה גישה חדשה – היא מתעניינת רק במה שאנחנו מוכנים לספר, ולא שואלת על מה שאנחנו לא. בגלל זה הצלחתי לבנות לעצמי את המוניטין שלי, ובגלל זה כריסטופר מתפקד כהורה בשביל שנינו. יש גבול למה שהוא מסוגל לעשות כמובן – הוא בן 22, לומד במכללה הקהילתית ומנסה לבנות לעצמו חיים, אז הדאגה שלו אליי תופסת מקום אבל לא יותר מדי בחייו. וזה מושלם מבחינתי.
ברגע שכריסטופר החנה את הרכב בחנייה של הבית שלנו, קפצתי החוצה והתחלתי לרוץ לעבר הבית. הנסיעה מהבית של לארה לבית שלי אורכת רק עשרים דקות, אבל באוגוסט, אלו עשרים דקות שעושות את ההבדל בין “חמים” ל”לוהט”. ברגע שנכנסתי הביתה, ראיתי את אמא והחבר החדש-מתחיל להתיישן שלה, ג’יימס, יושבים ליד שולחן האוכל שלנו ומאכילים בתורות את קיידן – הבן של ג’יימס. אמא הייתה לבושה בגופייה חומה – זו שהיא לובשת כשהיא בבית – ובחצאית לבנה ארוכה. רגליה היו משולבות על הכיסא, ושיערה האדמוני היה אסוף על קודקודה ומוחזק בעזרת עיפרון. כששמעה אותי, עצרה לרגע את התעסקותה בקיידן והרימה אליי מבט. עיניה הירוקות האירו ברגע שנפגשו עינינו, וחיוך עיקל את שפתיה.
“בוקר טוב, מתוקה,” היא קראה לעברי. ג’יימס הרים לרגע את מבטו, הנהן והחזיר אותו לתינוק.
“בוקר טוב,” העליתי על פניי חיוך, למרות שכל שרציתי לעשות באותו רגע היה להקיא.
“נהנית אצל לארה?” אמא שאלה בתמימות.
אה, כן. מבחינת אמא, הלילות שאני לא בבית הם לילות בהם אני אצל חברות. טוב… מה שהיא לא יודעת לא מזיק.
“היה כיף,” עניתי ונכנסתי למטבח. הוצאתי מהמקרר מיץ תפוזים בבקבוק ומאחד הארונות קרקרים וחזרתי לפינת האוכל.
“איפה אש?” כריסטופר שאל, סוגר את דלת הבית אחריו.
“לא יצא מהחדר שלך,” אמא ענתה, שעשוע קל בקולה.
הו, יופי. אשטון פה. איזה כיף.
אשטון הוא החבר הכי טוב של כריסטופר מאז… ומתמיד, אני חושבת. אני לא זוכרת תקופה בחיים שלנו בה הוא לא היה. הם למדו ביחד בתיכון ולומדים ביחד עד עכשיו. אם לשניהם לא היו חברות במהלך החיים שלהם, הייתי בטוחה שהם מגלים את הדרך לנרניה ביחד.
“מעולה,” כריסטופר חייך בסיפוק, חטף מידי קרקר ורץ לחדר שלו.
“אני מקווה שתיחנק מהפירורים!” צעקתי אחריו בטון מעוצבן שגרם לו ולקיידן לפרוץ בצחוק.
“מה מצחיק אותך?” עשיתי לקיידן פרצוף, והוא המשיך לצחקק.
“נראה אותך צוחק ככה כשתגדל ונתחיל לעשות לך צרות.” חרצתי לו לשון וליטפתי את שיערו הרך.
“את הולכת לישון?” אמא שאלה בתמימות. עד כמה שהיא יודעת, כשאני ישנה אצל חברות, אנחנו רואות סרטים ומדברות כל הלילה, ואני חוזרת מותשת הביתה. האמת היא שאני פשוט חוגגת כמעט כל הלילה, ואז, לקראת הבוקר, מוצאת אדם שלא רוצה לחמם את מיטתו לבד. אתמול היה אירוע די חד פעמי. אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת שכשיצאנו משם אנשים עדיין נכנסו, מה שאומר שלא היה כל כך מאוחר (או מוקדם, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים). טוב, נו. לפחות הספקתי לישון כמו שצריך.
“לא, לא חושבת.” הנדתי בראשי לשלילה. “אני חושבת שאלך להתקשר ללארה.”
“הרגע חזרת ממנה,” אמא צחקה. “תני לה לישון.”
שיט. סיננתי במחשבותיי והעליתי על שפתיי חיוך שובב. “לא הלכנו לישון אתמול מאוחר.”
“מתי?” אמא שאלה.
מתי? אני לא יודעת מתי.
“שתיים,” זרקתי מספר וקיוויתי שהיא תאמין.
“ההגדרה שלך למאוחר שונה מאוד מההגדרה של שאר האנשים בעולם,” היא צקצקה בלשונה ופנתה אל ג’יימס. “נכון, מותק?”
המסכן נראה נבוך – כפי שתמיד נראה כשאמא ניסתה לערב אותו בשיחות איתי – אבל בכל זאת הנהן. “עזבי אותה, איב. היא נערה מתבגרת. תני לה ליהנות.”
ידעתי בוודאות שג’יימס יודע שלא הייתי כל הלילה אצל לארה – כמו שבלילות קודמים לא ישנתי אצל חברות אחרות – והודיתי לו בשקט על כך שלא אמר דבר לאמא. אולי הוא מרגיש לא מספיק קשור למשפחה כדי להתערב, אולי הוא פשוט רוצה לשמור מרחק מהצרות שלי. ככה או ככה… אני חייבת לו.
“בסדר, בסדר,” אמא נאנחה, מוותרת כרגיל, והחזירה את תשומת ליבה לקיידן.
זה היה הסימן שלי לרוץ לחדרי, וזה מה שעשיתי. דילגתי את שלושת המדרגות האחרונות למעלה ונעלמתי במסדרון המוביל לחדרים. החדר שלי והחדר של כריסטופר נמצאים אחד מול השני, כך שכל עוד אנחנו גרים יחד, לעולם לא אוכל להשאיר את הדלת שלי פתוחה ולהסתובב איך שאני רוצה. הוא, כפי שהתברר לי מזמן, לא סובל מאותה בעיה.
רגע לפני שנכנסתי לחדר שלי, ראיתי את אשטון יושב על הרצפה, לבוש בג’ינס בלבד, וקורא מתוך ערמה של דפים. שיערו השטני היה פרוע על ראשו, וקצוות נפלו ממנו על מצחו בחן. שפתו התחתונה הייתה כלואה בין שיניו, ומבעד למשקפיו, מבטו נראה מרוכז.
למרות שהתכוונתי להתקשר ללארה ולצחוק כשתקלל אותי, לא יכולתי להתעלם מהזמנתו הברורה של הגורל להציק לאחי הגדול, אז מבלי לדפוק בדלת, נכנסתי ונשענתי על הקיר שליד הדלת.
“בוקר טוב,” אמרתי בגיחוך והתקדמתי לעבר כריסטופר, שישב על המיטה שלו עם המחשב הנייד שלו בחיקו.
אשטון וכריסטופר הרימו לעברי מבט, וחיוך ידידותי עלה על שפתיו של אשטון. “בוקר טוב, סאמי.” הוא אמר בנימה מתגרה.
“בוקר טוב, אשטון.” החזרתי לו באותה נימה והתאמצתי להסתיר חיוך כשהבעה ממורמרת עלתה על פניו. אשטון שונא את השם המלא שלו, ואני שונאת את הקיצור של השם שלי. סאמי זה לא שם של אישה, זה שם של ילדה קטנה שנמצאת בדרך לגיל ההתבגרות. אני לא ילדה קטנה.
“יופי, העמדת פנים שאת יודעת מה זה נימוס, את צריכה עוד משהו?” כריסטופר שאל אותי בקוצר רוח.
“אתם מודעים לכך שהדרך לנרניה נמצאת שם, נכון?” שאלתי בשלווה והצבעתי על ארון הבגדים השחור של כריסטופר.
“אני לא הומו!” כריסטופר ואשטון צעקו יחד, דבר שגרם לשלווה שלי להפוך לשעשוע.
“רק אומרת,” הרמתי את ידיי בכניעה והעמדתי פנים שאני מנסה להסתיר חיוך.
“מכיוון שאת כל כך מתמצאת בדרכים, את אמורה לדעת את הדרך לחדר שלך,” כריסטופר אמר ברוגז והצביע על דלת חדרו.
“אתה מגרש אותי?” שרבבתי את שפתי התחתונה בעלבון מזויף.
“אל תגרש אותה, כריס.” להפתעתי, אשטון התערב לטובתי. כשהפניתי אליו את מבטי, ראיתי שחיוך ממזרי עיטר את שפתיו היפות ובעיניו הירוקות ניצוץ משועשע. “היא באה לכאן כדי ליהנות מהנוף.”
“אל תתלהב, אתה לא אשטון קוצ’ר,” ציננתי את התלהבותו העצמית, למרות שלא הייתה לי ממש סיבה. אשטון באמת נראה טוב, במעין דרך חנונית-מגניבה כזאת. גופו היה בנוי היטב, תודות למכון הכושר במכללה, ושלל קעקועים כיסו את ידו הימנית. אם הוא לא היה החבר הכי טוב של אחי הגדול – ולא היה כל כך מרגיז – אולי אפילו הייתי שוקלת להשתמש בו ללילה.
“אשטון קוצ’ר הוא הטיפוס שלך?” אשטון שאל, מרים גבה בהתגרות. כן, גם הוא ידע על סגנון החיים שלי. לא אישית, אבל… זו עיירה קטנה, מסתובבות מספיק שמועות, ובגלל שהוא החבר הכי טוב של כריסטופר, הוא יודע כמה מהן באמת נכונות.
“בין היתר,” השבתי בקריצה וקמתי מהמיטה של כריסטופר. השיחה הזו החלה לשעמם אותי, ותכננתי לחזור לתוכניתי המקורית – להעיר את לארה.
“תודה לאל,” כריסטופר מלמל בהקלה.
לגמתי באדישות מבקבוק המיץ שלקחתי מהמטבח ויצאתי מהחדר. רגע לפני שסגרתי את הדלת, שאלתי את כריסטופר, “זה לא משהו שאתה אמור להגיד רק כששניכם לבד?”
רק לאחר שנכנסתי לחדרי, כריסטופר הבין למה התכוונתי.
“סמנתה!”
 

פרק 2

הצלחתי להישאר בחדרי בשקט במשך חמש דקות שלמות לפני שהבדידות חנקה אותי והתקשרתי ללארה. בדרך כלל, כשאני חוזרת הביתה ממסיבות, הכלב שלי – טדי שלי – קופץ עליי ונובח, דבר שרוב הזמן מעיף אותי אחורה ועושה לי כאב ראש ענקי בו זמנית. לצערי, ביומיים האחרונים טדי לא איתי. הוא אצל הווטרינר, כי אמא החליטה שנמאס לה שהוא מטנף את הבית בזמן שהוא מיוחם ושלחה אותו לסירוס.
כלבים רגילים עוברים סירוס וחוזרים הביתה באותו יום או ביום למחרת, אבל לאחר שהבאנו אותו לווטרינר והיא ראתה את התגובה שלי להתנהגותו עם החומר המטשטש, אמא החליטה שהוא יתאושש שם קצת יותר ויחזור הביתה כשירגיש יותר טוב. אני מתגעגעת לדובי היפה שלי, ורק הידיעה שהוא מתאושש מהר מונעת ממני לרוץ למרפאה ולחטוף אותו הביתה.
לארה לא ענתה לי; כנראה היא ישנה. החלפתי את השמלה השחורה שלי בפיג’מה קצרה, הדלקתי את המזגן, כיביתי את האור ולאחר שסגרתי את התריסים – נכנסתי אל מתחת לפוך שלי וניסיתי לישון. אומנם אמרתי לאמא שאני לא עייפה במיוחד, מה שהיה נכון כשנכנסתי לבית, אבל השיעמום ושאריות ההאנגאובר ושעות השינה הקצרות החלו להשפיע עליי, ולפני שהספקתי לחשוב על משהו נוסף, נרדמתי.

משהו רטוב ודביק נדבק ללחיי, ופרווה רכה השתפשפה בעיניי העצומות. הייתי בטוחה במאה אחוז שאני חולמת, עד ששמעתי את כריסטופר אומר, “החזרתי אותו הביתה.”
פקחתי את עיניי במהירות, ולמרות טשטוש השינה, צווחתי ומעכתי לגופי את טדי שלי. “יפה שלי!” קולי היה כה גבוה שכמעט ולא נשמע, אך טדי – בהיותו כלב – כמובן ששמע. הוא דחף אותי ממנו והתיישב עליי, מונע ממני לזוז לגמרי. טדי הוא רועה קווקזי מעורב בעוד כמה גזעים, אבל אף אחד לא מאמין כשאני אומרת את זה. הוא נראה כמו רועה קווקזי מראשו ועד זנבו. אלמלא ליבו, שהיה יותר של לברדור, אנשים היו בטוחים שאני שקרנית.
“התגעגעתי. אלייך. כל. כך!” נישקתי את פרוותו הרכה בחוזקה וכרכתי את ידיי סביב גופו.
“עכשיו אתם יכולים לעשות הרבה יותר מזה,” כריסטופר אמר בהקנטה.
“אה?” שאלתי וניסיתי לפתל את צווארי כדי שאראה אותו. טדי בקושי נתן לי לנשום.
“לשק הפרעושים שלך אין ביצים,” הוא הסביר למה התכוון, ותגובתי הייתה מהירה וארסית כנחש.
“זה מה שהרופא אמר לאמא אחרי שנולדת,” ירקתי לכיוונו, והוא צחק.
“הרופא אמר לאמא שאני יצירת אומנות מושלמת, ושכל ילד שיבוא אחריי יהיה רק חיקוי עלוב,” הוא ניסה לעקוץ. “אמא הבינה שהוא צדק ביום שנולדת.”
ניסיתי לחשוב על מענה טוב, אבל תנסו אתם לחשוב עם שק של שומן ופרווה שיושב עליכם ולאט לאט מונע מכם את היכולת לנשום.
“עוף לי מהחדר.” אמרתי בסופו של דבר, מובסת.
“איפה הנימוס שלך?” הוא צקצק בלשונו, נחוש בדעתו לעצבן אותי כמה שיותר.
“עוף מפה כבר!” צעקתי וניסיתי להוריד את טדי ממני כדי לקום ולזרוק עליו משהו. עד שהצלחתי הוא כבר צחק מחוץ לחדר שלי.
“הוא מעצבן,” רטנתי בזעף ושרבבתי את שפתי התחתונה. טדי התיישב, מטה את ראשו מעט לצד, ועיניי נמשכו לתפרים שעיטרו את ביטנו. ייקח זמן עד שהפרווה שלו תצמח שוב, ועד אז, המסכן שלי יצטרך לסבול קצת.
“אוח’, אני אוהבת!” צעקתי ומעכתי את פניו בין ידיי. הוא נבח במחאה, אך לא עשה דבר כדי להשתחרר ממני. “אוהבת. אוהבת. אוהבת. אוהבת!” בין כל “אוהבת”, שתלתי נשיקה על פניו, וכשסיימתי, הוא התחמק מידיי ונשכב על הכריות שלי. אלא מה.
“אני ישנתי שם קודם,” רטנתי לכיוונו. הוא אפילו לא מצמץ. “שמן,” הטחתי בו בחיבה וקמתי מהמיטה. אם התעוררתי, אין טעם שאחזור לישון.
קפצתי ממיטתי אל הרצפה הקפואה ופתחתי את התריסים של החלון. אורה הכתמתם של השקיעה שטף את חדרי והרוח החמה שנשבה מבחוץ גרמה לעורי להתחדד. סגרתי את החלון במהירות והחלפתי את הפיג’מה שלי לגופייה שחורה ומכנס קצר. בטני המקרקרת הזכירה לי שלא אכלתי שום דבר עדיין, והיות וידעתי שככל שאתעלם ממנה יותר כך היא תציק לי יותר, נכנעתי וירדתי לחפש משהו במטבח. בדרך כלל, כשאני יוצאת מהחדר, טדי רץ למקרר ונובח עליו עד שאני נכנעת ונותנת לו משהו לאכול, אבל הפעם הוא נשאר לשכב על הכריות שלי ובקושי הזיז את הראש.
“אתה לא רוצה אוכל?” שאלתי, מופתעת. הוא הרים אוזן אחת, אך לא זז.
“מסכן שלי,” נאנחתי בעצב ורצתי חזרה אליו כדי לשתול נשיקה אחרונה על קודקודו. “אחזור מהר.” הבטחתי לו ויצאתי מהחדר בריצה.
“תיזהרי,” אשטון קרא מהסלון לאחר שקפצתי את שלוש המדרגות האחרונות וכמעט נחתתי על הפרצוף. “זה שאת עפה על עצמך לא אומר שאת באמת מסוגלת לעוף.”
“אתה עדיין פה?” רטנתי, מרוגזת מכך שהוא תפס אותי ברגע של חולשה, והלכתי למטבח.
“נחמד פה,” שמעתי אותו עונה בזמן שהוצאתי מהמקרר קערת סלט שאמא כנראה הכינה בבוקר. “יש פה ווי ומזגן עובד.”
“אין לך בית או משהו כזה?” הוצאתי מזלג מהמגירה והלכתי לסלון.
“יש,” אשטון ענה וחייך חיוך תמים מקסים. “הוא נחמד מאוד, תודה על ההתעניינות.”
“שאלתי כדי שתלך מפה,” הבהרתי, למרות שידעתי שהוא יודע.
“אל תדאגי, עוד מעט שנת הלימודים תתחיל ולא תראי אותנו כל כך הרבה,” כריסטופר התערב בשיחתנו.
“שנת הלימודים שלי מתחילה, אתם פה עד אוקטובר,” הזכרתי לו.
“אל תהיי קטנונית,” אשטון נזף בי.
גלגלתי את עיניי אך לא טרחתי לזכות אותו בתשובה. האוכל שעמד מולי לא היה מפתה במיוחד, אבל בשלב הזה, כל דבר נראה לבטן שלי כמעדן. טעם השינה ששרר בפי נמוג עם כל ביס, ולאחר עשר דקות, לא נשארה בקערה אפילו חתיכת עגבנייה למזכרת. גלגלתי את שיערי על קודקודי ולקחתי את הכלים לכיור. שטפתי את הקערה והמזלג בזריזות, תליתי אותם לייבוש וחזרתי לסלון להציק לאשטון וכריסטופר.
“סיימת את המטלות שלך, סינדרלה?” אשטון שאל במרמור כשדחקתי אותו הצידה כדי לפנות לעצמי מקום.
“עוד לא,” הנדתי בראשי לשלילה. “יש לי עוד מטלה אחת.”
“לא כדאי שתסיימי אותה לפני שאת נחה?” כריסטופר שאל, ממורמר גם הוא.
“אתם רוצים קצת זמן לבד, חמודים?” הקנטתי אותם ופרעתי את שיערו החום של כריסטופר.
“אנחנו עובדים, קרצייה,” כריסטופר נשף בחוסר סבלנות.
“עובדים?” שאלתי, מרימה את גבותיי בספקנות, ונעצתי מבט בטלוויזיה. על המסך נראו שני גברים מתאבקים בטייטס יותר מדי צמודים שחשפו הרבה יותר ממה שאדם מסוגל לראות.
“מחקר לפרויקט הגמר שלנו,” אשטון הסביר.
“פרויקט גמר?” שאלתי באי הבנה. השנה עוד לא התחילה, איזה פרויקט גמר?
“תגידי, את מקשיבה לי לפעמים?” כריסטופר נאנח בייאוש.
“כשאתה אומר דברים מעניינים,” עניתי לו בשלווה.
“אני תמיד אומר דברים מעניינים,” הוא ניסה להשוויץ.
“זה שמשהו מעניין אותך לא אומר שהוא מעניין את כולם,” עקצתי אותו, והבעתו הפכה לזועפת.
“אין לך איזו מסיבה להתארגן אליה, או מיטה חדשה לבקר?” הוא סינן בארס.
“אולי,” סירבתי לתת לדבריו לפגוע בי. “אני צריכה לדבר עם לארה, לראות אם מתחשק לה לצאת היום.”
“אז לכי לעשות את זה,” אשטון אמר.
“אבל עוד לא סיימתי את המטלה שלי,” אמרתי.
“מה היא, בדיוק?” כריסטופר שאל בחשד.
“להציק לשניכם,” עניתי בתמימות והעליתי על שפתיי חיוך מקסים.
“סיימת.” אשטון וכריסטופר אמרו בו זמנית.
“אתם סתם אומרים את זה כי אתם רוצים שאלך,” אמרתי ברוגז.
“אוי, איך גילית?” אשטון שאל בלעג. “ניסינו להסתיר את זה כל כך.”
“אתה מודע לזה שזה הבית שלי, נכון?” שאלתי, מעט מעוצבנת.
“אני מודה לך מאוד על זה שאת מארחת אותי כל כך יפה,” הוא אמר והסתכל עליי בתמימות.
“אני לא מארחת אותך,” עניתי, ובהחלטה של רגע הוספתי בקול מעט נמוך, “אם היית אורח שלי, הייתי מארחת אותך במיטה.”
“סמנת’ה!” כריסטופר שאג, ולחייו האדימו במבוכה.
“אני צוחקת, נודניק,” צחקקתי לעצמי, מרוצה מתגובתו, וקמתי מהספה.
אשטון לא הובך מדבריי כפי שחשבתי שיקרה, אלא צחק בשעשוע וגלגל את עיניו, כאילו אני תינוק שאמר את המילה הראשונה שלו.
“עופי מפה,” כריסטופר ירק לעברי, ועיניו הזהירו אותי לא להתווכח.
מתוך הבנה שהגעתי לגבול, בלעתי את ההתגרות שעמדה על קצה לשוני וחזרתי לחדרי. טדי עדיין שכב על הכריות באותה צורה ששכב כשיצאתי, וליבי התכווץ באהדה. מסכן שלי, הוא סובל.
“זה יעבור,” מלמלתי לעברו ולקחתי את המחשב הנייד שלי משולחן הכתיבה הלבן שבחדרי.
התיישבתי על המיטה ליד טדי, גבי צמוד לקיר, וכיסיתי את רגליי בפוך. בדרך כלל, אני שוכבת על טדי עד שהוא מתייאש וקם, אבל הפעם אני לא יכולה לעשות את זה.
הדלקתי את המחשב הנייד שלי, ובזמן שחיכיתי שהמסך יעלה, ניתקתי את הפלאפון שלי מהמטען ונגעתי במסך. שלוש שיחות שלא נענו מלארה, עוד אחת מאמא ועוד אחת ממספר בלתי מזוהה. מחקתי את השיחות מאמא ומהמספר הבלתי מזוהה והתקשרתי ללארה. הספקתי לצנוח על המיטה ולהקליד את הסיסמה במחשב הנייד לפני שהיא ענתה.
“זונה!” היא צעקה באוזני.
“אמא שלך,” החזרתי לה בשלווה משועשעת.
“אולי, מי יודע?” היא סיננה בחוסר עניין.
“אבא שלך,” עניתי, מצחקקת.
“הגיוני,” היא ענתה. “את מוכנה לספר לי מה קרה אתמול?”
“מה קרה אתמול?” שאלתי אותה בטון תמים ונשכתי את שפתיי כדי לרסן את הצחוק שניסה להתגלגל מפי.
“עשית את ג’ק?” היא שאלה ישירות. כזאת היא, עדינה.
“כן,” עניתי בפשטות ונכנסתי לדף הפייסבוק שלי. כמה תמונות מאתמול, תגובות, לייקים… שום דבר מעניין. סגרתי את המחשב בחבטה והזזתי אותו ממני.
“איך הוא היה?” היא שאלה בסקרנות. מלבד לארה, אין אף אדם בעולם הזה שאני מוכנה לדבר איתו על אורח החיים שלי. היא היחידה שיכולה לשאול אותי שאלות בלי לריב.
“אני לא זוכרת,” עניתי.
“כמה שתית?” היא חקרה, ולמרות שניסתה להסתיר אותה, שמעתי ביקורתיות בקולה.
“כמה שצריך,” אמרתי קצרות. “יש משהו מעניין היום?”
“מסיבה אצל מיי,” היא אמרה, והתלהבותי שבה ועלתה. אני ביחסים טובים עם מיי, ועם אח שלה עוד יותר. המסיבות שלהם תמיד מעניינות, ואף פעם לא יצאתי מאוכזבת.
“את באה?” לחצתי על כפתור הרמקול וקמתי מהמיטה.
“אין לי כוח,” היא מלמלה.
“אז את באה,” קבעתי והוצאתי מהארון שלי שמלה אדומה. בחנתי אותה במבט עקום במשך כמה שניות עד שהחלטתי שאין סיכוי וזרקתי אותה הצידה.
היא נאנחה, מודעת לכך שאין טעם להתווכח איתי. “אאסוף אותך בעשר.”
עשר? סובבתי את מבטי אל שעון הקיר שלי, שהורה על השעה שש, והנהנתי לעצמי. “מעולה, נתראה.”
לארה ניתקה את השיחה מבלי להגיד להתראות; זו הייתה הדרך שלה להגיד לי שהיא תבוא אבל שהיא לא מרוצה מכך.
שיהיה, היא תודה לי על זה אחר כך.
המשכתי לחטט בארון במשך בערך חצי שעה; מוציאה, מודדת וזורקת בגדים חזרה לתוכו, עד שלבסוף החלטי ללבוש מכנסון לבן וחולצת עטלף כחולה כהה. הוספתי לעסק זוג סנדלים שחור בעל עקב, ולמרות שהתקלחתי בבוקר אצל ג’ק, נכנסתי להתקלח שוב. אומנם לא עשיתי כלום כל היום, אבל עדיין הרגשתי מסריחה והייתי נחושה לסלק את הריח. נתתי למים החמים לשטוף אותי, והחלטתי לתת לאמבטיה להתמלא. יש לי זמן, למה למהר?
שעה לאחר מכן, עמדתי מול המראה באמבטיה וסירקתי את שיערי. התלבטתי אם להחליק אותו, אך לבסוף החלטתי שלא. יש לי שיער יפה, ואין טעם שאהרוס אותו סתם כי מתחשק לי. יצאתי מחדר האמבטיה לחדרי והסתכלתי על השעון. שמונה.
“טדי, הגיע הזמן לטיול.” אמרתי והוצאתי את הרצועה והקולר שלו מהמגירה. הוא הרים מבט אדיש אך לא עשה צעד לכיווני. “קדימה, שמן שלי. יעשה לך טוב ללכת.” חיברתי את הרצועה לקולרו והתחלתי למשוך. להפתעתי, הוא לא התנגד, אלא קם מהמיטה והחל ללכת אחרי באיטיות.
“כל הכבוד,” עודדתי אותו, למרות שכאב לי שהוא לא רץ קדימה ומושך אותי אחריו כרגיל.
ירדנו יחד במדרגות, ולראשונה בחיי הגעתי לסוף לפניו. כריסטופר ואשטון לא נראו בשום מקום, ולאחר שצעקתי את שמם, גיליתי שהם לא בבית ויצאתי עם המפתח.
עד שהגענו לפארק, לא שחררתי את טדי מהרצועה, וכשסוף סוף שחררתי אותו, הוא לא עשה שום סימן לכך שהוא רוצה לרוץ. אם הכל היה בסדר, הוא היה נובח עכשיו על השיחים או מוצא לי איזה ענף לזרוק לו, אבל לא. הוא רק רחרח את הדשא והרים מדי פעם רגל על אחד מהעצים.
הפארק היה ריק מאנשים, וככל שהמשכתי ללכת, כך גבר חשדי. בשעות האלה בדרך כלל הפארק מלא באנשים, איפה כולם?
“טדי, הביתה,” קראתי ושרקתי. לא רציתי להתווכח עם ההרגשה הרעה שלי, וגם ככה הוא לא נהנה.
הוא התקרב אליי בצעדים אדישים והתיישב כשחיברתי לו את הרצועה לקולר. גם בישיבה הוא מגיע לי כמעט עד החזה, אז בקושי הייתי צריכה להתכופף כדי לסדר אותו. ניסיתי למצוא את הלולאה בקולר דרך הפרווה, כשקול צעדים נשמע מאחורי וגרם לי לקפוא במקום.
“בורחת מהמיטה בבוקר, מסננת שיחה בצהריים…” קול גברי מוכר נשמע מאחורי, והדופק שלי החל להאט. “אם דרכי הפעולה שלך לא היו ידועות לכולם, הייתי נעלב.” הבחור צקצק בלשונו, וזיכרון או שניים ניסו לתפוס את תשומת ליבי.
עד שלא הצלחתי לחבר את הרצועה, לא הסתכלתי על בעל הקול, ולאחר שעשיתי זאת, העליתי חיוך מפלרטט על פניי וסרקתי אותו מרגליו עד ראשו. “היי, ג’ק.”

 

 

 

 

פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 2

בחודשים שלאחר חזרתי ארצה נאלצנו להסתפק בטלפונים וההתכתבויות בסמס. בכל סיום התכתבות כלשהי בינינו ובעיקר בלילות לפני ששקעתי לשינה הוא כתב לי “שרי היפה שלי, להתראות בקרוב נשיקות וחיבוקים”. אני באמת האמנתי שקרוב היום לפגוש אותו וידעתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לקדם את היום הזה ,אבל איך יכולתי לעשות משהו כשאני בישראל והוא בספרד. אני הייתי תלמידה בכיתה י”ב שנאבקת להצליח בלימודים ולהכין תיק עבודות צילום כדי להגיש בקשה לעבוד כצלמת בצבא ודיוויד התחיל לימודים באוניברסיטה במדריד ללימודי ארכיטקטורה. כל יום היינו מדברים ומתכננים את המפגשים הבאים שלנו, את התוכניות שלנו בחופשות ובעיקר ממלמלים מילות אהבה רכות ונעימות שרק הקשו עליי לישון בלילות יותר ויותר.

באחת ההודעות הוא כתב ” את תראי שניפגש מהר יותר ממה שאת חושבת ואני עוד אפתיע אותך”. מיד כתבתי לו חזרה “מבחינתי אתמול זה היה מאוחר מדי אם היינו נפגשים ואני משתגעת בכל יום שעובר ואני לא מנשקת אותך”. לא יכולתי לחשוב על הפתעה כלשהי שקשורה אליו פה בישראל כשבכלל אף אחד לא יודע על הקשר בינינו בארץ ומה בכלל אבא שלי יחשוב על דיוויד ועל היחסים הרחוקים האלו שנבנו להם אט אט?

ביום השני של חופשת חנוכה, חזרתיבערב הביתה מהקניון לאחר בילוי עם נטע שכלל יותר מדי בזבוז של כסף על בגדים וצבירת קלוריות מיותרות מכל הג’אנק פוד בכל שעות הבילוי. נכנסתי לבית ובקושי הצלחתי להחזיק ביד אחת את כל השקיות של הקניות וביד השניה לסובב את המפתח ואז לסובב את הידית. לרגע אחד חשבתי שאני הוזה למראה שנגלה לפניי, שבו דיוויד ישב על הכורסא בסלון כשאבי ורני יושבים שם מולו. בעודי עומדת ליד הדלת פעורת פה, השקיות החלו ליפול מיידי אחת אחת מה שגרם לכולם להפנות מיד את מבטם אליי ואלפניי המופתעות ואחר כך חזרו להביט על דיוויד שקפץ מכיסאו אליי לחיבוק ובידיו זר פרחים ססגוני. לא הספקתי להתאושש מההלם של נוכחותו של דיוויד בישראל, בבית שלי, מול המשפחה שלי ובידיים שלי, ובזמן שאני חושבת איך אני מציגה אותו וכמה כבר אבי יודע משהו אני שומעת ברקע את אבי אומר ” אני שמח שסוף סוף החלטת להוציא את הילד מהבוידעם”. בדקות שאחרי גיליתי שבזמן הבילוי שלי בקניון עם נטע, דיוויד הספיק לעדכן אתאבי אחר כל השתלשלות האירועים מרגע פגישתנו ועד לרגע המדהים הזה של דיוויד לצידי. בנוסף לכל דיוויד עומד במרכז הסלון והודיע לאבי ” יום אחד אני אהיה עוד החתן שלך ויהי מה”.  אחרי שגם אני וגם אבי ורני יצאנו מההלם על המשפט הזה לקח אותי אבי הצידה למטבח לשיחה קצרה כדי להביו מה עמדתי בכל הסיפור המוזר הזה. “אני יודעת מה אתה הולך להגיד ואני ממש מצטערת שאני שיקרתי גם בלונדון וגם עכשיו, אבל אני ממש אוהבת את דיוויד והוא אותי ואני לא רוצה ששום דבר יפריד בינינו” אמרתי כשדמעה ראשונה מאיימת לזחול לי על הלחי ולגרור אחריה צונאמי של דמעות שאגרתי כבר הרבה יותר מדי זמן.   התגובה שקיבלתי מאבי היתה בהתחלה מאד קשה ובצדק, בעיקר על כך ששיקרתי במשך כל החודשים האחרונים וגם בטיול המשפחתי עצמו, אבל הואלא יכול היה להתעלם מהמאמצים שנעשו על-ידי דיוויד כדי להגיע לישראל ולפגוש אותי שוב ומהכנות והכריזמה של דיוויד. כל אלה יחדיו הצליחו לגרום לו לאבי להתגבר די מהר על כעסו עליי. העובדה שעד אז לא נהגתי להביא כמעט בכלל בחורים הביתה הפתיע אותו אבל בעיקר היה קשה לובהתחלה להכיל את העוצמה והאינטנסיביות של יחסינו שרובה התקיימה עד לאותו רגע בשיחות טלפוןובהודעות סמס. אני מניחה שבתור מי שגדל בתקופה שלא היו טלפונים ניידים ושיחות לחו”ל היו רק לעשירים, אבי לא יכול היה להבין איך אפשר להכיר טוב ולהתאהב אחד בשני כששני אנשים לא נמצאים אחד ליד השני ואפילו לא באותה מדינה.

בשבוע שדיוויד היה בארץ וישן כמובן בחדר האורחים שלנו, מתוך כבוד לאבי, הספקנו לעשות את כל מה שתכננו שנעשה יום אחד כשהוא יגיע לארץ ועלו בשיחות בינינו, בתמונות שהועברו בינינו ובהבטחות לאהוב ולנצור רגעים מושלמים. טיילנו בטיילת בתל אביב וישבנו על החול הרטוב שלאחר הגשם שם התנשקנו כל כך הרבה שלא שמנו לב ללילה שהגיח ושטף אותנו בתוך האפלה השקטה. היו דברים שעשינו כמו כל זוג נאהב רגיל, הלכנו לראות סרט, נסענו ליום בילוי בבוץ בים המלח וכמובן ביקרנו בכותל המערבי ושם דאגנו לשים פתק ובו בקשה אחת פשוטה – להתאחד ולאהוב לעד.

הכול היה כל כך מושלם עד הרגע שהיינו צריכיםלהיפרד בנמל התעופה שהיה ללא ספק, אחד הרגעים הקשים שחוויתי בכל חיי, מלבד הפרידה מאמי כמובן. נפרדנו עם ההבנה שיעברו חודשים עד האיחוד הבא שלנו. “אני לא יודע איך אני עולה על המטוס הזה ומשאיר אותך כאן מאחור, זה ממש קשה לי” אמר לי דיוויד וחיבק אותי חזק. דמעה סוררת התחילה לגלוש לי על הלחי ותהיתי איך זה שאני, שאף פעם לא בוכה ואפילו בהלוויה של אמי לא הצלחתי להביא את עצמי לבכי של ממש,  למרות רצוני להתפרק ולהוציא החוצה את כל הכעסים והתסכולים של מחלתה, מצליחה להזיל דמעה באירוע קשה לכאורה הרבה פחות ממוות.העובדה היחידה שהייתה ברורה לי היא,כשהמטוס שלו המריא חצי מהלב שלי המריא יחד איתו.

חצי שנה נוספת עברה עד שסיימתי את הבגרויות שלי ונעניתי להזמנה של דיוויד להגיע לספרד כדי לבלות את החודשיים שלפני הגיוס יחד איתו בבית משפחתו במדריד. אבי קנה לי את הכרטיס טיסה כמתנת סיום הלימודים וידעתי שזה לא פשוט לאבי להיפרד ממני לתקופה כל כך ארוכה לפני שאני אתגייס ושוב איעדר מהבית בגלל השירות הצבאי ומאד הערכתי אותו על כך. אהבתי את אבא שלי מאד וזו היתה הנקודה שהבנתי עד כמה הוא מבין אותי ואת היחסים שלי עם דיוויד ועד כמה הוא סומך עלינו ורואה בנו מבוגרים ולא סתם נערים שמשתובבים במשהו לא רציני וזמני.

ידעתי שאני עומדת לבלות אתהחודשיים הטובים ביותר שיכולתי לאחל לעצמי ואכן הרגשנו על גג העולם.דיוויד בילה איתי כל רגע פנוי והעיתוי התאים לתקופת החופשה שלו מהשנה הראשונה שלו באוניברסיטה. הוא הראה לי את כל העבודות שהגיש במהלך השנה וראיתי את הכישרון והתשוקה שלו לתחום והתמלאתי גאווה. יום אחד הוא שלף מהמגירה שלו שרטוט של וילה בת שתי קומות שנראית כמו בית חלומות הלקוח היישר ממגזין  ואחרי שהסביר לי על כל חדר וחדר שאל אותי אם זה מצא חן בעיניי. עניתי לו בהתרגשות “דיוויד זה מקסים, אתה כל כך כשרוני ואין ספק שמי שיגור בבית הזה יהיה המאושר באדם וייהנה מהבית המושלם הזה”. “אני שמח שאת אוהבת אותו כי זה הבית שאני מתכנן לנו יום אחד ואני בטוח שאנחנו נהנה לחיות בו יחד ולגדל בו את משפחתנו הגדולה” אמר. נדהמתי מהמחשבה ונדבקתי בהתלהבות שלו. “אז עד כמה גדולה בדיוק הולכת להיות המשפחה שלנו”?שאלתי בחיוך וקריצה. בהתחשב בעובדה שדיוויד היה בן יחיד לאחר שאמו לא הצליחה להביא לעולם יותר ילדים לעולם ואני הייתי במשפחה בה יש רק שני ילדים, הבנתי את הצורך שלו במשפחה גדולה וגם אני הרגשתי צורך בתא משפחתי גדול יותר. “חשבתי בכיוון של ארבעה-חמישה ילדים כמובן” אמר לי ותפס אותי לחיבוק. תפסתי את צווארו בזרועותיי ונשענתי אחורה על זרועותיו שחיבקו את מותניי ואמרתי לו ” אוקיי, אני אחשוב על זה אבל אולי כדאי שקודם נבדוק אם בכלל אנחנו מתאימים מבחינה מינית לפני שאנחנו עושים תכניות כי עוד לא בדקתי אם אתה גבר ראוי לכל הגוף הזה” והצבעתי על גופי. דיוויד התחיל לדגדג אותי ואמר “את יכולה לבנות על זה שבקרוב מאד אני מתכוון להוכיח לך עד כמה הגבר ה  ז  ה  ראוי לגוף המושלם שלך… את יכולה לבנות על זה ממש ממש בקרוב”…   חלמתי רבות על הרגע הזה שיבוא וידעתי שבקרוב זה באמת יקרה.

באחד הלילות החמים במיוחד שמעתי צעדים מהירים לכיוון חדר האורחים בו שהיתיולא הופתעתי לגלות שמאחורי הדפיקה החלשה נפתחה הדלת ועמד בההבחור שלי עם מכנסי כותנה משובצים שזרוקים כמעט נפולים על האגן, חשוף חזה שזוף, רזה ושרירי. דיוויד ידע מההתחלה שאני בתולה וכיבד זאת מאד על אף שהוא לא היה בתול לפני שהכיר אותי. תיארתי לעצמי שההמתנה הזו והמשחקים ששיחקנו עד כה היו לו קשים כגבר צעיר ובריא בגופו ובנשמתו. אני מודה שגם לי כבר התחיל להיות קשה לא לרצות להיות עם דיוויד כמו זוג אמיתי והגוף שלי זעק אליו בכל פעם שהיה לצדי עם הריח הזה שהיה שלו והטריף אותי כל פעם מחדש. דיוויד נכנס לחדר שלי והתכרבל איתי מתחת לשמיכה הדקה. לגופי היתה חולצה דקה קצרה של דיוויד שהוא השאיר לי עוד בביקורו האחרון בארץ ותחתונים שחורים מתחרה שקניתי במיוחד לנסיעה, בעצתה של נטע כמובן. דיוויד רכן לכיווניבנשיקות קטנות על הצוואר והפה שלי בזמן שהידיים של שנינו עבדו כל אחד על הגוף של השני. ליטפנו, חיבקנו וממש בלענו אחד את השני. המשיכה והאהבה הגיעו לעוצמות שיכלו להוביל אותנו בשלב הזה רק לכיוון אחד. לחשתי לאוזנו של דיוויד שיביא קונדום שידעתי שבטח יש לו בחדר ולהפתעתי הוא שלף מכיס מכנסיו אריזה צבעוניתובקול לחישה סקסי ומפתה לחלוטין הוא אמר לי באוזן  “אני מודה שקיוויתי שהפעם לא נסתפק במשחקים הרגילים שלנו”. כל כך שמחתי לגלות שגם בזה אנחנו מסונכרנים ובלי הרבה סבלנות פשטתי במהירות את החולצה שלי וזרקתי אותה לצד המיטה. כשהידיים שלי התחילו להחליק לכיוון התחתונים שלי, דיוויד עצר אותן וביקש לעשות זאת בעצמו. הוא התחיל בנשיקות על עצמות הבריח שלי ואז ירד לכיוון השד הימני שלי וליקק את הפטמה שלי עד שהתקשתה, הוא פעל בסבלנות ובאיטיות מייסרת כזו שכמעט ולא יכולתי לסבול את עוצמת ההנאה שבדבר החדש והמרגש הזה שעומד לקרות לנו כשסיים איתה עבר לשד השני כדי לא לקפח גם אותו מאותו תענוג אלוהי. בזמן הזה היד שלו כבר החלה לטייל בין רגליי, מה שגרם להן להיפתח הצידה באופן טבעי. הוא ליטף את גבעת האושר שלי מעבר לבד הכותנה הנעים והרגיש את הרטיבות שלמדתי להכיר בעצמי בכל פעם שדמיינתי את הרגע הזה שלנו עד כה. ” אני מרגיש שאת כל כך מוכנה לקראתי שאני מקווה שאני אצליח להחזיק מעמד ולא אגמור בשנייה שאני אכנס אלייך” הוא לחש לי. לרגע נזכרתי בכל מה ששמעתי עד היום בנוגע לפעם הראשונה, לכאב האפשרי, לדימום הקל שיכול להתלוות אליו ולרגע אחד קטן חששתי מכך, אבל דיוויד היה כל כך עדין ורגוע שלא יכולתי שלא להירגע תחת מגע ידיו ושפתיו שנישקו אותי בכל מקום אפשרי. הוא התחיל לרדת עם פיו ולשונו לכיוון הבטן התחתונה שלי ורעדתי מהתרגשות עד שדיוויד שם לב לכך ושאלאם קר לי. בקושי הצלחתי לענות לו ורק הזזתי את ראשי שמאלה וימינה וחייכתי. דיוויד תפס בעזרת שיניו את החלק העליון של התחתונים שלי והחל לגרור אותם לכיוון הרגליים תוך שהוא מביט לתוך עיניי. באותו רגע ממש שמחתי שהקשבתי לנטע בחודשים שלפני נסיעתי לספרד, והורדתי לצמיתות את השיער שם ואפשרתי לדיוויד ההמום לקבל מראה חלק ונעים. המבט שלו אליי ברגע שגילה את כל האזור הקירח היה שווה כל כאב אפילו הקל ביותר שהרגשתי בתהליך המעיק עד להשגת התוצאה הרצויה. הוא חייך ואמר ” אני מבין שגם את התכוננת לרגע הזה בדיוק כמוני”. צחקקתי במבוכה אבל מיד חזרתי חזרה למצב האינטימי השקט והנעים שליווה את פעולותיו של דיוויד. אחרי שהסיר את המחסום האחרון שהפריד בין הגופים הערומים שלנו כשהוריד את מכנסיו, התגלה לו בשיא תפארתו קשיח וזקוף איברו מעורר ההשראה, שמיד החלטתי להעניק לו את השם “גוליית”. דיוויד קלט מהר מאד את הקשר שעשיתי בין שמו לענק שנמצא בין רגליו והביע את הערכתו בנשיקה לוהטת שהרגשתי מהשפתיים שלי, דרך הגרון, הבטן ועד העצבים האחרונים שנמצאים בין רגליי.

דיוויד הלביש את “גוליית” בקונדום והפעולה הזו לבדה גרמה ללב שלי להאיץ עוד יותר ממה שכבר אפשרי בשלב הזה.דיוויד נשכב מעליי בזהירות ורגליי נפשקו על האגן לו ואז הוא התחיל להחדיר את איברו לאט תוך שמבטו נע מהמפגש המיוחל של איברנו לעיניים שלי כדי לעקוב אחר תגובותיי. הוא ליטף את הלחי שלי כדי להרגיע אותי ונישק ברפרוף את פי. ברגע מסוים יכולתי ממש להרגיש את הכאב הרגעי והחד הזה שהתכוננתי אליו ושאחריו לא הרגשתי יותר כלום מלבד מלאות, השלמה והנאה. דיוויד גנח ברגע שמילא את כולי ולחש לי ,” את כל כך יפה מבחוץ ומבפנים וזה כל כך מרגש אותי שאני יכול להישאר בין הרגליים של ובתוכך לנצח “.

בהתחלה ההנאה באה מתוך ההבנה שאני אישה עכשיו ושהיחסים שלנו הגיעו לשיא הרצוי אבל עם כל דחיפה נוספת של דיוויד ולאחר שמבטי אישר לו להמשיך, גופי האיץ בו להגיע עמוק יותר ומהר יותר וזה לא לקח עוד הרבה זמן עד שדיוויד רעד מעל גופי ונאנח. אחרי כמה דקות של התנשפויות הוא שאל אותי בדאגה “איך היה לך, הכאבתי לך?” דמעה של שמחה זלגה על הלחי ועל חיוך חושף שיניים שענה לו על כל השאלות והחששות שלו. דיוויד התאכזב שלא גמרתי, אבל זה היה די ברור לשנינו שבפעם הראשונה עם כל המתח והכאב זה יכול לקרות.

עם הבטחה לבוקר חדש שיבוא למחרת ולהבטחה שיגרום לי לגמור כל יום למשך כל חיי נרדמנו יחד במיטה מחובקים מאושרים ומלאי אהבה. למחרת בבוקר התעוררתי לקולו של דיוויד הנעים “בוקר טוב אישה יפה שלי, שרי שלי, עכשיו כל כולך שלי ואני לעולם לא מוכן להיפרד ממך ומגופך המושלם, כמו שאומרים עד שהמוות יפריד בינינו“. התרגשתי מהמחווה ולא ידעתי אז על התוכנית שנרקמה במוחו באותו הרגע.

כל מה שעשינו בחודשיים האלה מלבד הרבה מין והבטחה אחת שקוימה במלואה שוב ושוב בכל יום ובכל מקום אפשרי, היה לדבר על התוכניות שלנו לאחר שירותי הצבאי. תכננו איך ייראו הבקרים שלנו, הטיולים שלנו, הלימודים, הנסיעות לעבודה וכל דבר תוכנן לפרטי פרטים וכבר לא יכולתי לחכות לרגע שנתחיל את שארית חיינו יחד.

אהבתי את העובדה שלדיוויד נושא הגיוס שלי היה מאד ברור ושהוא הבין ואת הערכים עליהם גדלתי ולא ניסה לעצור אותי. הוא סיפר לי על החשיבות של הלימודים שלו קרוב לבית הוריו, אליהם היה מאד קשור. ידעתי שההחלטה איפה נגור אחרי השירות הצבאי שלי תהיה קשה כי גם אני הייתי מאד קשורה לאבי, לאחי רני ולדודתי אלי. דיוויד היה בן יחיד והבנתי שככל הנראה אני אצטרך ללכת לקראתו בעניין הזה אבל החלטנו לא להחליט כלום בשלב הזה.

שבוע לפני שעזבתי את מדריד ואת דיוויד כדי לחזור הביתה ולהתגייס ולאחר שכבר ידעתי שהתקבלתי לשרת כצלמת ביחידת הצילום של הצבא, הוא התעקש לארגן לי מסיבה לקראת הגיוס שלי . החצר של בית הוריו היתה מקושטת בנורות לבנות מסביב לעצי הפרי הרבים והשולחנות עם מפות משובצותהיו גדושים באוכל מקומי שהדיף ריחות שגרמו לי להזיל ריר עוד בחלון חדרי כשהתארגנתי למסיבה. כל כך התרגשתי מהמחווה של הוריו אליי ובכלל האירוח שלהם היה כל כך מחבק  ומקבל ובמהלך ביקורי התקרבתימאד להוריו של דיוויד, מתאו ונטליה.ממש יכולתי לראות את עצמי הופכת לחלק ממשפחת אלונסו באחד הימים.

בזמן שהתארגנתי בחדר ובדיוק רכסתי את השמלה השחורה הצמודה שקניתי במיוחד לאירוע, נפתחה הדלת ודיוויד נכנס ועצר במקום ונראה המום ” את כל כך יפה שרי שלי, ממש מושלמת ואני כבר לא יכול לחכות עד שתראי את ההפתעות שהכנתי לך היום” אמר.  “הפתעות?” שאלתי בהרמת גבה, “הרי המסיבה הזו כולה הפתעה אחת גדולה . כל כך חבל שאבא שלי ורני לא יכולים להיות כאן ולראות איך המשפחה שלך ארגנה הכול לכבודי. בדיוק שלחתי להם תמונה של החצר מהחלון שלי עכשיו”. דיוויד חייך ובא לחבק אותי. בחיבוק שלו היה משהו שונה הפעם, חזק יותר, אוהב יותר ונרגש. לא היה אכפת לי באותו הרגע מכלום מלבד החיבוק הנעים והעוטף שלו והתפללתי שתמיד ארגיש כל כך אהובה ומוגנת כמו באותו רגע.

דיוויד הוביל אותי למטה לחצר אל כל האורחים שכבר התכנסו בחצר וברגע שראו את שנינו מחאו כפיים והריעו לנו והחברים של דיוויד שרקו מסביב. הייתי כל כך נבוכה שקברתי את ראשי לתוך החזה של דיוויד ואז מתוךהראשים והרעש המבורך צעדו לקראתי שתי דמויות ולרגע אחד לא האמנתי למה שאני באמת רואה, הרמתי את כף ידי לפה שלי ונדהמתי לגלות את אבא שלי ורני אחי הצעיר רצים אליי עם זרועות פתוחות ומחבקים אותי. “מה אתם עושים כאן? הרגע שלחתי לכם תמונה של החצר ולא כתבתם לי כלום, אני לא מאמינה שאתם כאן”?! אמרתי.  אבא שלי לחש לי באוזן ” שרי, דיוויד התחנן כל כך שנגיע להיות איתך ועם ההפתעה שהוא מכין לך שלא יכולנו לסרב לו ועכשיו שאני כאן אני באמת שמח שבאנו”. הוא נישק לי ללחי ואני הסטתי את מבטי אל דיוויד והוא מצדו רק חייך כולו מרוצה מעצמו והרים את הכתפיים והידיים למעלה בתנועת מודה באשמה. צעדתי חזרה לדיוויד ומבלי להתבייש תפסתי את הפנים שלי מול כולם ונשקתי לו נשיקה שכללה את השיניים, הלשון, השפתיים וכל כולי הייתי שקועה בו תוך התעלמות מוחלטת מכל הסובב אותנו. “אם זה מה שאני מקבל על ההפתעה הזו אני כבר לא יכול לחכות למה שאקבל ממך אחרי ההפתעה הבאה שלי” אמר אחרי שהסכמתי לתת לו לנשום מהנשיקה הארוכה כשכולם צוהלים ושורקים מסביב. הבטתי על הפנים של כולם ופתאום קלטתי את מה שעשיתי הרגע מול כולם והסמקתי חזק והשפלתי את עיניי, אבל דיוויד רק צחק והוביל אותי מיד לשולחן האוכל שם ישבנו עם כולם והתענגנו על האוכל המדהים שהכינו הוריו ובני משפחתו המורחבת והחברים הרבים שהגיעו לשמוח איתנו.

לאחר שקינחנו במיטב הפירות והעוגות, דיוויד קם לפתע והקיש עם המזלג על הכוס וביקש את תשומת לב כל הנוכחים. הוא שלח את ידו אליי כדי לעזור לי לקום  והסתכל לי בעיניים עם חיוך מבויש ועם קול רועד “שרי היפה שלי, מהשנייה הראשונה שעינינו נפגשו לראשונה בשדה התעופה בלונדון הבנתי שכל השניות, הדקות, השעות והימים שחייתי עד אותו רגע הכינו אותי לרגע הזה ממש וידעתי שמצאתי את האחת בשבילי, הנשמה התאומה שלי, החצי השני שלי וזאת את”. הוא ירד על ברך אחת וחשף מקופסת קטיפה כחולה, טבעת נוצצת שהסתבר לי מאוחר יותר  שעברה במשפחה שלו במשך כמה דורות ונועדה להיות הבטחה להתאחד מיד לאחר השירות הצבאי ולמשש את אהבתנו לנצח. עיניו נצצו ולא האמנתי שהוא יפתיע אותי כך שנה אחת בלבד לאחר הכרותינו. זה נכון שלא יכולתי כבר לתאר את חיי בלעדיו ובלילות פנטזתי על החיים המשותפים שלנו ועל העתיד שלנו כהורים לילדים ואפילו כזקנים שיושבים ונהנים מנכדים, אבל היום הזה היה נראה רחוק מאד בגלל השירות הצבאי והלימודים והקריירות שתכננו לעצמנו. לא היה לי אכפת באותו רגע מכלום ופשוט הרמתי את דיוויד מכריעתו, נתתי לו לענוד לי את הטבעת וצעקתי באוויר “סי, כן, יס ,” כדי שכולם יבינו ובכל השפות, עד כמה אני רוצה את מה שדיוויד הציע לי וחיבקתי אותו כל כך חזק ולא הצלחתי לעזוב אותו תוך הצהלות והשריקות ברקע. לחשתי לו באוזן “אחרי שכולם ילכו אני אודה לך כמו שצריך על ההפתעה הזו ועל כל האחרות, אני אוהבת אותך ושלך לנצח”. קרצתי לו והשארתי אותו מחויך ומצפה.

אבא שלי ורני באו לחבק אותי ואמרו מזל טוב יחד עם הוריו של דיוויד שנראו מאושרים ומרוגשים אבל קצת פחות מופתעים משום מה מכל השאר.  חגיגות ה”פיאסטה” החלו כמו שצריך בקצב הספרדי הטוב והמוכר והמשיכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה עם הרבה אלכוהול, אוכל טוב וריקודים. אבי ורני פרשו בשיא הערב לחדר האורחים שכבר מזמן לא שירת אותי ולאחר שאחרון האורחים הלכו וגמרנו לסדר את רוב הדברים שלא יכלו לחכות לבוקר פרשנו לחדרו של דיוויד. האדרנלין מכל הערב הזה עוד לא התפוגג אצל שנינו ומכיוון שהבטחות צריך לקיים, פניתי לחדר האמבטיה בחדר, מילאתי את האמבטיה  עם קצף אמבט ופיזרתי נרות ריחניים מסביב בזמן שהוא שכב לנוח על המיטה עדיין עם הבגדים. החלפתי לסט של לבנים שקניתי באותו יום והתכוונתי לשמור לערב האחרון שלנו יחד. כשראיתי את הסט בחנות חשבתי שהוא הסט הכי יפה שראיתי מעודי, כולו מתחרה אדומה, התחתון חוטיני עם פפיון לבן קטן מקדימה והחזיה עם קליפס לפתיחה מקדימה ופפיון תואם במרכז. ידעתי שדיוויד יתלהב ממנו לא פחות וחיכיתי לרגע שעיניו ייפערו למראה הסט הזה על גופי. ניגשתי לדיוויד למיטה ונעמדתי לידו מתפעלת מהגבר החתיך והמקסים הזה שעתיד להיות יום אחד בעלי ואב ילדיי ורכנתי לנשק אותו על הפה ובדיוק אז הוא תפס את ידיי והנחית אותי בהפתעה על גבי גופו. “אתה שובב שמציץ ומשחק אותה ישן כשכל מה שרציתי זה להפתיע אותך” אמרתי והכנסתי את שפתיי התחתונות לפי כמו ילדה קטנה עצובה. דיוויד שחרר לי את השפתיים עם הפה שלו ונישק אותי בהתלהבות והתרגשות כך שהטמפרטורה סביבנו התלהטה וכל מה שרציתי היה לוותר על הסט, האמבטיה וכל הנרות ורק להרגיש את דיוויד בתוכי.   מזלי שדיוויד היה יותר רגוע ממני, למרות כמויות האלכוהול ששתה עם חבריו ומשפחתו, והוא האט את הקצב ושאל בשקט “ומה עם ההפתעה שלי?!”.מיד התרוממתי ממנו והגשתי לו את ידי ועזרתי לו להתרומם מהמיטה לעמידה והובלתי אותו לכיוון האמבטיה. החדר היה מואר רק עם הנרות והפיץ ריח נעים של לבנדר מהנרות הריחניים שפיזרתי. בלי לומר מילה התחלתי להפשיט את דיוויד לאט תוך שאני בכוונה מתחככת בכל איבר אפשרי בגופי כנגד גופו. חזה לחזה, בטן לבטן, רגל לרגל ולבסוף פה לפה. הובלתי אותו פנימה לתוך האמבט החמים והנעים והתיישבתי בין רגליו מרגישה את הזקפה הנעימה שלו על ישבני. התחככתי בכוונה עליו כדי לגרות אותו יותר ואז הסתובבתי בהפתעה והמבט שלי התמקד בעיניו ועבר לאט לאט לאורך כל גופו עד שנעצרתי מול זקפתו הגאה ואז הסתכלתי במבט אחרון ומהיר על חיוכו של דיוויד והנמכתי את עצמי בין רגליו, למקום שהפה שלי הכי רצה להיות בו בעולם ולהעניק אושר, כיף ואהבה לאדם שאני הכי אוהבת בעולם.  מיותר לציין שדיוויד ההמום היה מסופק בצורה בלתי רגילה וטען שאם היה יודע שזו תהיה הכרת התודה שיקבל על הצעת הנישואין היה עושה זאת על המסוע בלונדון דקות אחרי פגישתנו הראשונה…

ביום הנסיעה שלי חזרה לארץ קמתי מאושרת מצד אחד אבל עם תחושה של מועקה אותה ייחסתי לעזיבתי את דיוויד לעוד חודשים רבים עד פגישתנו הבאה שתוכננה לרגילה הראשונה שתהיה לי בצבא. דיוויד הסיע אותי לנמל התעופה ביום גשום מאד שתאם את הרגשתנו. נסענו בשקט לצלילי השיר של Alt-J -Taro- . דיוויד לא הפסיק להסתכל עליי הצידה כל הדרך ואחרי כמה דקות  נסיעה בעוד רגע אחד שבו עינינו נפגשו שאלתי אותו “מה? יש משהו שאתה מת להגיד לי אני רואה עליך אז תוציא את זה כבר, נו” הוא נאנח ואמר “בבקשה תישארי איתי ואל תעזבי” בדיוק בשנייה הזו הרגשתי משהו חזק מתנגש בנו ואז הכול הלך ונעלם וכל מה שנשאר זה חושך והתשובה שלי שעמדה באוויר ולא הספיקה לצאת לאוויר העולם.

לא יכולנו לדעת שמשאית תסטה מהדרך שלה, לא יכולנו לדעת שהיא תפגע כל כך מהר וכל כך חזק ברכב שלנו ותפגע בדיוק בצד של דיוויד ולא יכולנו לדעת שהמבט האחרון שלנו יהיה האחרון.

התעוררתי אחרי יומיים ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים במדריד כאשר סביב מיטתי ישבו אבי והוריו של דיוויד. העיניים האדומות והנפוחות שלהם בישרו לי את מה שליבי הרגיש כבר . דיוויד שלי, הנשמה התאומה שלי לא יהיה איתי יותר לעולם. כל ההבטחות, כל האהבה וכל הרגעים היפים יישארו רק כזיכרונות בליבי. עצמתי את עיניי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה המפגש הראשון שלנו בשדה התעופה ומה היה קורה אם לא הייתי רואה אותו. אולי הוא לא היה מת בגלל שהסיע אותי לשדה התעופה ואני הייתי עכשיו בישראל במסיבת גיוס עם החברות שלי במקום להיות כאן עכשיו ולסבול מכאב לב שכאב באותו רגע יותר מכל כאב אחר בגוף השבור שלי אחרי התאונה הזו…גם הפעם הבכי רק איים להגיע אבל נעצר ברגע הקריטי וסירב להציף אותי. לא יכולתי לתת לאבי לסבול יותר ממה שסבל עד היום. רציתי להישאר חזקה בשבילו ובשביל רני.

זה לקח עוד שבועיים לגוף שלי להתאושש מספיק כדי להשתחרר מבית החולים עם רגל ויד בגבס ושתי צלעות שבורות . בנמל התעופה הוריו של דיוויד ליוו אותי עד הכניסה ושם בעיניים נפוחות וכתמים כהים מתחת לעיניים לאחר ימים ללא שינה רצופה, הבטחתי להם שאני אשא את לבו של בנם היחיד ואהובי בתוך לבי לעד. הוצאתי מהתיק שלי את קופסת הקטיפה הכחולה עם טבעת האירוסין והגשתי אותה לאמו של דיוויד “נטליה, אני כל כך מצטערת על אובדנך ואני מצטערת יותר שלא אוכל להיות חלק מהמשפחה שלכם שכל כך רציתי להשתייך אליה ואהבתי” אמרתי.     אמא של דיוויד החזיקה את הקופסא בידי ואמרה “ביום שדיוויד נכנס הביתה והודיע לנו שהוא מצא את אהבתו היחידה ועוד לפני שבכלל שפגשנו אותך ,את הפכת להיות הבת שלנו וגם אם עכשיו לא יהיה לנו את דיוויד יותר,את נשארת הבת שלנו והטבעת הזאת שלך עד שתמצאי אהבה אחרת שתמלא את לבך כמו שדיוויד מילא אותו עד היום. תבטיחי לנו שלא תוותרי על אהבה, דיוויד לא היה רוצה לראות אותך בודדה ועצובה, הוא אהב אותך והוא ישמח לדעת שתמצאי אהבה פעם נוספת”.

לא יכולתי להבין ולהאמין מאיפה יש לאשה המדהימה והחזקה הזו, שאיבדה כרגע את היקר לה בעולם, בנה היחיד, את האמונה והכוחות לעמוד כאן ולבקש ממני לאהוב מישהו אחר מלבד בנה האהוב והמת. כל מה שיכולתי לעשות זה להזיל דמעה אחת בודדת, לחבק אותה חזק ואת מתאו ולהיפרד עם הבטחה לשמור על קשר ולהמשיך לזכור ולאהוב את דיוויד.

ברגעים האלה אני ויתרתי על המחשבה שיש בעולם הזה סיכוי נוסף בשבילי לאהבה כי מבחינתי יש רק נשמה תאומה אחת בלבד לכל אחד מאתנו.

“הסוקרות של רומן רומנטי” האלבום של Adi Sadi Vazana

קולות מן העבר / אודליה סעדון קזז

סיפור סוחף מרגש ומסתורי.
רוי מגיע עם שני חבריו לאיטליה, קסם לא ברור משתלט עליו….
הרגע שרוי פוגש את קאתי הוא מבין שהיא אהבת חייו וחייב שהיא תיהיה שלו.
שמגיע הזמן שלו לעזוב את רומא הוא ניפרד מחבריו ונישאר להילחם על אהבתו.
קולות מין העבר גורמים לרוי לאבד שליטה על חייו ולהילחם על אהבת חייו.
מה יקרה בסוף…. את זה תצטרכו לקרוא בעצמכן 🙂

שמור עליי / מאיה בנקס

תקציר:

כשאחותו הצעירה של קיילב דוורו נחטפת, עזר בנה של המשפחה העשירה והמיוחסת בגורם מפתיע: אישה יפהפייה ומכושפת שניחה בכישרון למצוא תשובות שאינן ידועות לאיש. רמי אמנם מסוגלת להתחבר לקורבנות חטיפה ולאתר אותם כשהיא חשה בכאבם, אך לכישרונה יש מחיר – כל שימוש בו גובה ממנה חלק מעצמה. כשהיא מסייעת לקיילב קצר הרוח, המאלץ אותה למצוא את אחותו, היא כמעט נשברת. אף על פי שמיניותו העזה מושכת אותה כמו מגנט, ושניהם מתמסרים לה בלהט, היא חייבת להתרחק ממנו ככל האפשר. ונעלמת לו.

קיילב אכול חרטה על הכאב שגרם לה, והוא נחוש לתקן את המצב. כשהוא חושש שרמי נעלמה לנצח, היא מופיעה מחדש. היא בצרות, והיא זקוקה לעזרתו. עכשיו קיילב יסכן הכול – גם את לבו – כדי להגן עליה.

מאיה בנקס, סופרת אמריקאית, מככבת בצמרת רשימות רבי המכר של ה״ניו יורק טיימס״ ו״יו-אס-איי טודיי״, ונמצאת במקום השלישי ברשימת סופרי הארוטיקה הנמכרים ביותר של ״אמזון״. בנקס פירסמה יותר מ-50 ספרים, בהם הטרילוגיה שכנוע מתוק, פיתוי מתוק וכניעה מתוקה.

לבטוח בך / מאיה בנקס

״לבטוח בך״ מאת מאיה בנקס ספר שני בסדרה
קודמיו ״שמור עליי״

תקציר :

אריאל יודעת מה הכללים ששומרים עליה. היא מקפידה עליהם מאז שהיתה ילדה: לא לספר. לא לחשוף. אבל ברגע של אימה, מול תוקף שלא יהסס לגזול ממנה את חייה, אין לה ברירה אלה לשחרר את הכוחות העל-טבעיים שהסתירה מאז ילדותה.
עכשיו, משנחשפו כוחותיה, מופיע אִיוּם גדול יותר שגורם לה לפקפק בכל מה שידעה על הוריה ועל הסודיות שבה גדלה. אבל זה קרב שלא תוכל להתמודד בו לבד.
בו דוורו, העומד בראש חברת אבטחה, רגיל לדברים יוצאי דופן. אבל כשהוא מקבל לקוחה חדשה – צעירה יפהפייה עם כישרון ייחודי – הוא מופתע מעוצמת המשיכה שהוא חש. מה שהתחיל כמשימה פשוטה יהפוך עד מהרה לאישי. בו יגלה שהוא יעשה הכול כדי להגן על אריאל. לא משנה מה המחיר האישי שישלם. אפילו במחיר לבו ונשמתו.

מעבר לסרגל הכלים