היעד הבא / ליז

***** כל הזכויות שמורות לליז! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

 

קטע קצר

היעד הבא היה לצימר מבודד…

היינו בתחילתו של הקשר. רצינו להתרחק מהעיר ולהתחבר לשקט של הטבע.

לבשתי ג’ינס קצר וזרקתי על עצמי טי-שרט זרוקה…

ארזתי תיק קטן. לא היה נראה לי שאצטרך שם בגדים בכלל.

שמתי גם כל מיני פינוקים בשבילו ובשבילי. בשביל לחמם עוד את האווירה!

יום לפני, קניתי קנבס, מכחולים וצבעים. רציתי לנסות לצייר להתחבר לעוד צד חדש שאולי קיים בי.

קבענו לצאת בבוקר מוקדם לפני הפקקים. הוא אסף אותי וחיוך שוב עלה במבטינו… דמיינתי לעצמי כמה כיף שנתעורר ביחד ונבלה רק הוא ואני, והשכנים לצימר יהיו העצים והציפורים.

שמענו מוזיקה שהכנו מבעוד מועד שתנעים את זמנינו בימים הבאים.

הוא נהג בהלוך… התבדחנו שאני אנהג בחזור. שנינו היינו חולי הגה.

הוא הניח את ידו על רגלי… הרגשתי מאושרת מכלום. שבשבילי זה היה הכל.

הגענו לצמיר. בעל הצימר קיבל את פנינו בברכה, נתן הסבר מהיר והלך.

הצימר היה מבודד, היינו באמצע שום מקום. רק אנחנו ואלוהים.

הצימר היה מרווח וחמים. בחוץ הייתה מרפסת, מצד שמאל ג’קוזי גדול-מספיק לפחות לארבעה אנשים. ומצד ימין, שולחן קטן עם שני כסאות.

שמנו את התיקים בצימר, בינתיים, הוא מזג לנו דרינק וישר התפשטנו.

בפעם הבאה שהיינו עם בגדים, זה קרה, כשהיינו צריכים לחזור הביתה.

שמנו מוזיקה, הכנו אוכל, דיברנו שיחות נפש, הדלקנו נרות…

הוצאתי מהתיק את השמנים שהבאתי למאסז’ וגם לאיבר הגברי משהו חמים ומטריף!

הוא אמר בחיוך… “מישהי פה דאגה לנו…”

לפני השקיעה יצאתי למרפסת, פרסתי לי שמיכה והתיישבתי.

בהיתי בנוף והאזנתי לשקט… הוצאתי מהשקית את הקנבס הצבעים והמכחולים והתחלתי לעוף עם הדמיון…

היד לא נעצרה לרגע… פתאום הרגשתי את הגבר שלי מתיישב מאחורי במערומיו ומתחיל לתת לי נשיקות רטובות… בגבי, בכתפי… ועם ידו מלטף את שערי.

הוא תפס איתי את המכחול וציירנו יחד. החיבור היה מדהים.!

זה היה רגע קסום עבורי.!

הרגשתי חופשייה, מינית, נשית וגם ילדותית…

לקחתי את המכחול והתזתי עליו צבע. הוא היה עם פרצוף מופתע… אך זרם בכל הכוח.

הוא השכיב אותי על השמיכה והתחיל לצייר עלי. ואני, אני נהנתי לי מהרגע.

ציירנו אחד על השנייה, הרגשתי שהנשמה שלי מחייכת.

התחיל להיות קריר והשמש שקעה.

הוא נעמד והרים אותי כלפי מעלה-אליו- קפצתי עליו, רגלי חיבקו את ישבנו השרירי והוא לקח אותנו לאמבטיה.

המים היו חמים… הצבע ירד מגופנו.

התנשקנו בלהט. התבוננו אחד בשנייה ולאט לאט הוא ירד לשדי, נתן ביסים קלים וחושניים בפטמותיי, באותה העת אצבעותיו היו בין רגליי… פסקתי את רגלי ולשונו הייתה בין שפתיי התחתונות… ידי ליטפו את שערו והרגשתי זרם בגופי מכף רגל ועד ראש.

הרגשתי שאני גומרת!

הוא עלה ונעמד מולי ודחף את לשונו לפי.

נותרתי ללא מילים לכמה שניות… ואמרתי “מאמי היה לי כיף! תודה.”

התחבקנו במים החמים, הרגשתי שאיבר מינו מוכן, סיבנו אחד את השנייה.

אמרתי לו…”תעמוד ואל תעשה כלום…” התחלתי לענג אותו תוך שאני לוחשת לו מילים סקסיות לאוזניו… ומשם ירדתי לאט לאט לאיבר מינו שהיה מוכן  לפינוק סוחף, ליקקתי כאילו היה מקל סוכריה!. ידי אחזו בישבנו… הרגשתי בטירוף של שנינו. הבטתי כלפי מעלה בכדי לראות איך הוא נהנה… הוא הביט בי כלפי מטה ואמר… “מאמי איפה את רוצה שאגמור?”… עניתי לו רגע. רוצה עוד לענג אותך!. הוא חייך ואמר “מאמי אני גומר”.

החיבור היה עוצר נשימה המגע בנינו היה ממכר, משהו שקשה לתאר… והרגש הגיע למקומות ששנינו לא הכרנו.

נכנסנו למיטה מחובקים, נהנו מהשקט, אמרנו לילה טוב ונרדמנו.

הזריחה בצבצה בין הוילונות. הסתובבתי אליו ובהיתי בו ישן… חשבתי עם עצמי… חלמתי… ולאט לאט בשקט… שלא ירגיש… התחלתי לנשק את איבר מינו הקשיח בנשיקות של בוקר טוב…

אט אט הוא החל לנוע תוך שהוא משמיע קולות של הנאה… הוא הכניס את ידיו תחת השמיכה תפס את ראשי, כשראשי עדיין מטה.. ואמר “את מטריפה”!

“איזה בוקר….”…..

הרגשתי חום בגופי, הרגשתי שולטת בריגוש שלו… תוך כדי שאיברו עדיין בפי דמיינתי שהוא דופק אותי… כמו שרק הוא יודע!. הוא גמר! יכולתי לחוש שהוא מרגיש בחלום.

הוא הרים את השמיכה… אמרתי לו בחיוך “בוקר נפלא”…

חייכנו במבט ילדותי אחד לשנייה. הוא משך אותי כלפי מעלה התחבקנו… ואז הוא אמר “אחלה הפתעה על הבוקר”…!

מגע ידיו מלטפות את גופי. הוא תמיד ידע לתת תחושה נעימה… גם אחרי.

קמתי בקפיצה כאילו קיבלתי זריקת אנרגיות על הבוקר…

שמתי מוזיקה.. והתחלתי להכין ארוחת בוקר קלילה.

אני במטבח והוא צופה בי מהמיטה מחוייך…

עיניו הסתכלו על כל תנועה שעשיתי. הוא קם מהמיטה ובא לקראתי. חיבק אותי מאחורה בחוזקה. נתן לי נשיקה בלחי… את אבירו הרגשתי בישבני ואת נשימותיו באוזניי…

ואז הוא לחש.. “מאמי את צריכה עזרה?”

עמדנו במטבח ערומים צוחקים ובין לבין מציקים אחד לשנייה…

הוא ערך את השולחן… והתיישבנו בחוץ במרפסת.

השמש ליטפה והשמיים היו בהירים… פרפרים לבנים עפו לצידנו…

סיימנו את הארוחה ואז הוא אמר… “התור שלך הגיע”…

לא הבנתי מה הוא רוצה?!

ואז הוא אמר… קומי! ובואי אחרי!.

בצימר הייתה כורסת יחיד מפנקת… מולה הייתה מראה עגולה מהרצפה כמעט עד התקרה במסגרת עץ עתיק…

הוא דחף אותי לכורסא… גופי נזרק… רגל אחת הייתה פסוקה ורגלי השנייה הייתה מונחת על המשענת.

הוא ניגש למקרר והביא כמה קוביות קרח בתוך כוס…

נתן בי מבט של סקסססס עייני היו צמאות… הרגשתי משיכה מטורפת…

הוא נישק אותי בלהט… הכניס את הקרח לפיו ושיחק עם פיטמותיי, הרגשתי מגורה, הרגשתי נסחפת… טיפות המים ירדו לאט על בטני… הרגשתי בוערת מבפנים!

מידי פעם.. הבטתי במראה בעצמי מתענגת… ובוהה בישבנו…

הוא ירד לשפתיי התחתונות… הייתי רטובה עד מאוד!!. הוא ליקק ושיחק עם אצבעותיו, וידו השנייה משחקת לי בפיטמה.. הוא ממשיך לטעום אותי… אני ממשיכה לנוע ומשמיעה קולות של הנאה… הוא הכניס את האצבע שלו לפי ואני מדמיינת… הוא לא מפסיק… הוא מלקק בחוזקה… ולאט אני מרגישה את כל גופי רועד. גמרתי!.

התחלתי לצחוק מהמבוכה או מההרגשה שהרגשתי…

אמרתי בקול, “איזה בוקר”… נכנסנו לג’קוזי, ישבנו אחד מול השנייה… מתבוננים אחד בשנייה ולא מדברים.

הלבבות דיברו בשביל שנינו!!! כל מילה הייתה מיותרת.

הסתובבתי בג’קוזי על ברכי… ובהיתי בנוף המשגע… הוא ניגש אלי וחיבק חיבוק חם…

הרגשתי את אבירו נעמד… מתקשה… לאט הרגשתי אותו בתוכי. הוא  שיחק איתי… הוא ידע איך לגרות אותי… הוא משך בשערי בחוזקה… והרגשתי את אבירו בתוכי יותר ויותר חזק!. הרגשתי כאב…כאב של הנאה!!

הוא חדר פעם אחר פעם… יותר עמוק ויותר חזק… אמרתי לו תכאיב לי!. הוא אמר …”את משגעת אותי!”… שאל: “את אוהבת חזק? את רוצה להרגיש כאב?…” עניתי לו בלחש…”כן רוצה להרגיש אותך!”.

הוא תפס בשערי יותר בחוזקה והיטה את גבי מעט מטה, הצמיד את ישבני לגופו ונכנס אלי בבת אחת… בחוזקה צעקתי… השתחררתי… אבל לא היה אכפת!

נמסתי….את שפתיי נשכתי.. קמנו התנשקנו ואמרתי לו:”תשב”…

הוא התיישב על המדרגה של הג’קוזי ומשך אותי אליו… ישבתי עליו… הוא תפס את שדי… וגם את ישבני… ואני הרגשתי ברכבת הרים… עליתי ירדתי… שיחקתי עם עצמי… התנוענעתי בלי די.. התחלנו לרעוד… אמרתי לו: “מאמי אני גומרת”!

ותוך מספר שניות גמרנו יחד…. וואווו זה היה מדהים!! זה היה רגע שיא!!

בקושי הצלחנו לעמוד… רגלינו כאבו… נכנסו למיטה והשתרענו… העפנו מבט אחד לשנייה ונתנו נשיקה באוויר… ליבנו פעם בחוזקה .. היינו זקוקים למנוחה!

הוא שם לנו סרט בטלוויזיה.. ושכבנו מחובקים… רציתי שההרגשה לא תעלם… שהנצח יישאר איתנו לנצח…!!!

שלא נשכח את הרגעים.

נרדמתי בין זרועותיו.. התעוררתי באמצע הלילה… נכנסתי להתקלח בשקט. לא רציתי להעיר אותו. מזגתי לי דרינק… הדלקתי לי נר והמשכתי לי באמבטיה נעימה… ומרגיעה!.

עצמתי את עיני… והתחלתי להריץ בראשי… האם זה אמיתי או שאני חולמת???!!.

 

photo-1429277005502-eed8e872fe52

הסיפור שלנו / נעמה סכר

***** כל הזכויות שמורות לנעמה! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 2

הרוח חמה נושבת מבעד לחלונות הרכב הפתוחים, מסיטה את שערי הגולש. אני מבחינה בדניאל, הוא נרדם בכיסא הרכב. משקפי הטייסים מכסות את עיניו. הוא נראה שליו, נטול דאגות בחייו. הדרך לצפון הרחוק מעניקה לי הצצה חטופה לתמונות נוף ילדותי ממשוב יעד שבגליל העליון. היא מעלה בי תזכורת של הילדה הפרועה מהמושב. נעולה במגפי גומי מגושמות ואוברול מרושל זרוק על גופי. חיה ונושמת את ריח האדמה והרפת ההומה. גדלה ופורחת בין שדות החיטה והתירס. חופשיה לעוף כמו ציפור במרחבי המושב, מרוחקת מההמולה הקורצת לי מרחוק. שורשי המושב היו תמיד נטועים עמוק בנשמתי. אך אם זאת, שרותי הצבאי בבסיס במרכז הארץ, פתח בפני צוהר לעולם של אפשרויות שטרם חוויתי במושב. האוויר הצלול מהול בריחות האדמה וקולות ציוץ הציפורים התחלף לו במהרה באוויר מזוהם ורעש צופרי הרכבים הדחוסים בכבישים. בין רגע, הייתי שוב הילדה פרועת השיער הזהוב שהחליפה את האובורול ומגפי הגופי המגושמים בשמלות ונעלי עקב אלגנטיים. היופי שהיה בי השתנה, המראה הפרוע הפך למראה מכובד וזוהר.

בלהיטות אכזרית, ובעידודו  המתמיד של דניאל עקרתי את שורשי במושב ועברתי להתגורר אתו בדירה קטנה במרכז הארץ. הלכתי אחרי כמעט לכל מקום. כל אחד מאתנו שאף להתרחק ולהצליח בדרכו. המושבים הסמוכים בהם גדלנו נותרו מיותמים. לעבוד את האדמה לא היה כבר מפתה במיוחד עבורנו. שאפתי להיות אדריכלית ומעצבת אתרים נחשקת, שעושה את תהילתה בחיל במרכז הארץ. הנוף בחיי התחלף לו באחת. ממרחבי השדות הפתוחים נמשכתי לקירות הבתים והמשרדים. השתנתי, כל אלו ועוד בערו בעצמותי. עד מהרה, דניאל  נטש את המושב ובחר תהילת ההייטק במרכז הארץ. לתקופה מסוימת החיים הטיבו עמנו.

“תפני שמאלה בצומת הבאה”, דניאל פוצה את פיו, קוטע את  נוסטלגיה נודדת אל עבר שבילי העבר. אני נוחתת מיד בהווה. “זה לא במסלול הנסיעה” אני תוהה בקול. “אני רעב  נעצור לאכול למשהו”. הוא מבקש. “נטלי, אני זוכר בברור שהייתה כאן באזור מסעדה ממש טובה. שכחתי את שמה, סעדנו בה פעמים רבות”. הדרך שוממת ומבודדת. אני מאטה את רכב בכניסה לכביש 70. פונה ליציאה הבאה, יודעת כי אין מסעדות באזור. “דניאל, אתה מתבלבל, אין כאן מסעדות. כידוע לך, הרבה דברים השתנו כאן מאז שעזבת. גם המסעדות אינן אותן מסעדות שזכרת”. אני עונה לו בקול חריף, מלווה בנימה עוקצנית ומיד מצטערת עליה. ממהרת להוסיף “האמת, שלא זכורה לי מסעדה באזור”. דניאל נע במושבו בחוסר נוחות. עיניו נעוצות בכביש. “אני מבין. טוב לא משנה, אני מת מרעב. כל מקום שמגיש אוכל בא בחשבון”.

אני מבצעת פניית פרסה חדה בדרך ומחזירה את הרכב למסלולו. “אני אמצא עבורנו מקום טוב לאכול”. אני אומרת באדישות עצורה.  נוף המרחבים הירוקים של הגליל חוזר להכות בי. אני מנווטת את הרכב בקלילות בין המחלפים עד לצומת שפרעם. לפני שאני פונה שמאלה לכביש 79 המוביל אותנו למושב, אני נכנסת לתחנת הדלק הסמוכה ליציאה. מסעדה חלבית קטנה נמצאת באזור התחנה. “הגענו, דניאל”. אני מכריזה בקרירות כלפיו. הרכב נעצר על ידי בחריקת בלמים בדיוק בחניה. אני לוחצת על דוושת הברקס ומרימה את ידית האמברקס ודניאל קופץ  בבהלה ממקומו שריריו מתמתחים כשהוא מנתק מעליו את חגורת הבטיחות. נותן לי הצצה לעבר גופו החטוב, מסותת בשרירים. חלק מכפתורי חולצתו העליונים פתוחים ועורו הכהה נגלה לנגד עיני. “מה שבטוח, הנהיגה הפרועה שלך לא השתנתה עם השנים”. הוא אומר בחיוך ונתקל במבט רושף זועם. אני מסירה מעלי את משקפי השמש השחורות ונועצת בו עיניי הכחולות, הן מכווצות בכעס. “אני רוצה להבין, יש לך טענות לגבי הנהיגה שלי ?” אני יורה לעברו והוא נותר מחייך. צוחק בקלילות האופיינית לו. “לא, לא אין לי טענות. אף לא היו לי. פשוט נזכרתי בך, איך היית אז “.

תחושות לא נעימות עולות ומתחזקות בקרבי עכשיו. “דניאל, הזיכרונות שלי ממך נשכחו מזמן”. קולי נשמע מרוחק כשאני משיבה בעזות מצח. ביני לבין עצמי אני מבינה כי אולי טעיתי כשהצעתי לפגוש בו. זעם, כעס וטינה עומדים להתפרץ לעברו. הוא נאנח בקול, יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו. “בואי, נכנס פנימה, יש לנו הרבה על מה לדבר”. הוא מתקדם בצעדים  גדולים לעבר המסעדה, אני משתהה לרגע ומביטה בגבו המתרחק. לא מזהה את אופיו הזר, הוא יאיר, שחצן ומלא בביטחון עצמי מופרז. מדבר אלי בהתנשאות.

החן ותמימות הנעורים שהיו בו נעלמו כלא היו. הוא הפך במהרה לגבר חזק ועוצמתי. שונה לגמרי מהבחור צעיר והעדין שאהבתי. עשר שנים יכולות לשנות אדם מקצה לקצה. במיוחד כשחיים בצל ההצלחה המסחררת שעולה לראש. הוא פותח את דלת המסעדה, ממתין שאתקדם לעברו. “נטלי, הכל בסדר?”  הוא שואל בחוסר סבלנות. “כן, כן, תכנס אני כבר באה” הוא נכנס הדלת נטרקת אחריו. מתיישב באחד השולחנות הפנויים. אני מאלצת את רגלי לנוע לקראתו ומתיישבת בכיסא שמולו.  עוד לפני שהספקנו להביט בתפריט, מלצרית צעירה נגשת לעברנו ושואלת בעליזות יתרה “מה תרצו להזמין?” דניאל ממקד את מבטו בעיני. “נרצה להזמין ארוחת בוקר אחת, עם אומלט וסלט. וארוחת בוקר נוספת עם טוסט וסלט, אספרסו חזק אחד בשבילי וקפוצ’ינו חלש בלי קצפת לגברת”. המלצרית לא מתמהמהת ולוקחת את ההזמנה. “בסדר גמור, אגיש לכם את השתייה”. “תודה”. הוא מהנהן וזורק לעברה מבט יבש. “יפה מצדך שזכרת איך אני שותה את הקפה” אני אומרת ונותרת במקומי המומה.  “ישנם דברים שלא שוכחים” הוא רומז ונועץ בי מבטים.

“כמו לענות להודעות או לזכור להתקשר אלי אחת לשמונה שנים?” זהו, אמרתי את שעל ליבי. בלי להתחשב במצבו הנוכחי.  “אני מצטער על כך. נטלי, המשכנו כל אחד בחייו. אני זוכר פרידה קשה, לא לעורר את כאביך בטלפונים מיותרים”. צער משתקף מבעד לעיניו והוא משיב במבט נואש. “היה קשה, אך אחרי כמה שנים הצלחתי לשכוח ממך. המשכתי בחיי”. ” אני משיבה ונזכרת לפתע באופיר, הוא לא יודע שאני פוגשת בדניאל. “אני לא שכחתי ממך. לא עבר יום שלא חשבתי עליך. ועכשיו, כשאת כאן מולי אני מבין שעשיתי טעות איומה כשוויתרתי עלינו”. עשית ועוד איך, אני חושבת בשקט. המחשבות מקבלות יכולת התבטאות משלהן. “זהו ביקור טרגי שאילץ אותך אחרי עשר שנים לשוב לארץ. אין פלא שהוא מעורר בך זיכרונות.  אך מאוחר מדי לתיקון טעויות העבר, אני כבר עומדת להינשא”. דקירה קטנה בלב ותחושת מחנק משתלטת עלי כשאני יורה את המילים לעברו. האמת, כואבת וצורבת בליבי.

דניאל הוא פצע בלב, עמוק וישן שלעולם לא יגליד. “אני מבין, יפה לך שאת מתחתנת. אני רואה שבאמת המשכת בחיים”. הוא עונה בזלזול לא מוסתר כלל. לא טורח לישיר מבט לעבר עיניי. “מה ציפית, דניאל? שאחכה לך לנצח בזמן שאתה מגשים את החלומות שלנו?” קולי גובר, כעס מהול בעצב נשמע באוויר. “נכון, צודקת. פשוט אני מביט בך ומבין עכשיו את גודל ההפסד שהותרתי אחריי”  המבט שלו מעורר בי תהיות ואני משיבה בשארית כוחותיי. “ההפסד שלך הוא הרווח של האחר” .

כל מטעני העבר צפים על השולחן עכשיו. המתח בנינו נמצא בשיאו. ארוחות הבוקר מגיעות. אך אין לי ממש תאבון לאכול. אני  נע בחוסר נוחות בכיסא ולוגמת מכוס הקפה החם. דניאל, לא מבזבז רגע ומסתער על הארוחה הדשנה. תמיד היה לו תיאבון בריא לאכול. אני שולחת לעברו מבטים וחושבת כמה השנים הטיבו עמו. גופו התחזק, התמלא בשרירים במקומות שלא זכרתי. הקשיחות על פניו הופכת אותו לגבר מושך. “אז, מי הגבר בר המזל שזכה בך?” הוא שואל ביהירות. נושך את שפתו התחתונה ומבט כהה ואפל נמצא בעיניו השחורות. אני מוצאת את עצמו נמשכת אליו. המתח בנינו גוהה ואני רק מייחלת שהארוחה תסתיים לה. אנחנו נמצאים קרוב למושב משגב עם. דרכנו  שוב ייפרדו בעוד זמן קצר. “קוראים לו אופיר ברמן. הוא בחור נחמד מאוד, רואה חשבון במקצועו”. עיניו השחורות נעוצות בעיני הכחולות. ננעלות “הוא אוהב אותך?” השאלה בוקעת לאט מבין שפתיו החושניות.

“מאוד” אני משיבה בכנות ולוגמת מהקפה שהתקרר לו בינתיים. “את מאושרת אתו נטלי? ” הוא ממשיך לחקור בצורה מחושב. מסיבה לא ברורה, הן גורמות לי לחוסר נוחות. שערי הגלי סטור על פניי אני מסיטה אותו ויורה בזעם. “אני לא חושבת שזה עניינך” למרות מעטה הקשיחות הוא נפגע מדבריי. “אני פשוט דואג לך” הוא משיב ברצינות. אני מסמנת בידי למלצרית החייכנית להביא את החשבון לשולחננו ומשיבה לו. “אהה, כן. ממש כמו שדאגת לי לפני עשר שנים כשעזבת אותי? בחורה צעירה, תמימה עם לב שבור בידיה?”. המילים מכאיבות. שפתיי רועדות  להן ודמעה סוררת מצליחה ומוצאת את דרכה, מתגלגלת במורד לחיי.

WyVMN1W6Tves4NUkaXwh_14

***הגרלה***ספר מודפס***הגרלה***

רומן רומנטי בשיתוף עם הילה ארוון מגרילים עותק מודפס של ספר הבכורים שלה:

סודות באחוזת שושנים

יומן נושן חושף את עברה המפואר של האחוזה ושל יושביה ומגלה אט-אט את סודותיה האפלים. ככל שמעמיקה ד”ר אלקיים בחקירתה על אודות מייסדי האחוזה, כך היא מסתבכת בעולם של סודות ושקרים. חייה משתנים ללא היכר, עתידה המקצועי והמוניטין שלה נמצאים בסכנה. באופן בלתי צפוי היא מקבלת עזרה מיואב, בעל האחוזה. אך האם היא יכולה לבטוח בו ובמניעיו?
האם ד”ר אלקיים תצליח לפתור את כל סודות הבית לפני שיעצרו אותה ולרפא את הכאב האצור בין כתליו?
האם תוכל לרפא את פצעי העבר שלה עצמה?

הספר “סודות באחוזת השושנים” נמצא ברשתות הגדולות “צומת ספרים” ו”סטימצקי”, בחנויות הספרים העצמאיות ברחבי הארץ ואפילו בספריות להשאלה.
את הפורמט הדיגיטלי תוכלו לרכוש באתרי “אינדיבוק”, “מנדלי מוכר ספרים” ו”עברית”.

***לרכישת הספר בהנחה, אתם תמיד מוזמנים אל אתר הסופרת (המחיר כולל משלוח בדואר רשום + הקדשה למעוניינת).

כל מה שעליכן לעשות כדי לזכות בספר הוא:

1. לייק לדף “רומן רומנטי” (אם עוד לא עשיתן)

https://www.facebook.com/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%A8%…/…

2. לייק לדף הספר “סודות באחוזת השושנים” (אם עוד לא עשיתן)

https://www.facebook.com/%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%…/…

3.לשתף פוסט זה.

4. לרשום בתגובות שיתפתי.

הזוכה תוכרז ביום רביעי.
אנא חיזרו לבדוק ולראות האם זכיתן.

SodotBeAhuzatHaShoshanim-4s

טעם התקווה / זהבית ארצי – פרק 3

***** כל הזכויות שמורות לזהבית! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 3

אני נכנסת מתנשפת למסעדה, באיחור של עשר דקות. האוטו המעצבן שלי שוב עשה לי בעיות. אחרי כמה ניסיונות הוא בסוף התניע. אני חייבת להכניס אותו למוסך בהקדם. למזלי אף אחד לא שם לב לאיחור שלי.

 אני מניחה את התיק והמעיל שלי בעמדת המארחת, ומברכת לשלום את סיון ומאיה המלצריות .הן יושבות ליד הבר וממלאות את  המלחיות . אני תוהה לרגע אם שף איתן כבר הגיע. אבל אם אני אלך לבר כדי להציץ למטבח, זה יהיה שקוף מידיי.

לאט לאט הערב מתחיל לצבור תאוצה והמסעדה מתמלאת עד אפס מקום. בעשר וחצי אני מבקשת מסיוון שתחליף אותי בעמדת הכניסה של המארחת .אני מתיישבת על הבר לאכול את הלינגווני עם ארטישוק ירושלמי שהזמנתי מהמטבח. זו מנת הדגל שלי ואני מתה עליה. המנה חמצמצה בדיוק במידה הנכונה, בגלל רוטב החמאה בלימון שיש בה. מצד שני הטעם הדומיננטי של הארטישוק הירושלמי מאזן את החמיצות.

“היי בלונדי”, אדם אומר בדיוק כשאני לוקחת את הביס הראשון שלי. הוא מפסיק לנגב את הכוס שבידו ומתקרב אליי .

“היי ”  אני מהמהמת חזרה בפה כמעט מלא. כבר התייאשתי מלבקש ממנו לקרוא לי איה, אז שיקרא לי בלונדי,שיהיה.

“אז איך עברה עליך משמרת מוצ”ש?” הוא מתעניין ורוכן לעברי .

“בסדר”,  אני משיבה בסתמיות, “היה לחוץ בהתחלה אבל עכשיו נרגע קצת “.

“את רוצה שאכין לך משקה יותר חזק מהדיאט קולה שלך” הוא שואל בהתגרות, ואני לא בטוחה אם הוא רציני או שהוא מתלוצץ .

“אני לא חושבת שמותר לי לשתות תוך כדי עבודה”, אני אומרת ומושכת בכתפי.

“את יודעת מה,  בואי נעשה עסק”, הוא אומר ומתקרב אליי עוד קצת , “את ואני , נלך לשתות  איזה דרינק  אחרי העבודה, אני מזמין”. אני לא אוהבת את ההצעה שלו, במיוחד בגלל שזו אולי פעם רביעית שהוא מציע לי לצאת איתו. הבחור פשוט לא מבין רמזים.

“אדם!, סיימת כבר לסדר את הכוסות? ” מרעים קול מאחוריי. אני מביטה באדם שמזדקף מיד ובולע רוק.

” אני  כבר מסיים, ‘שף איתן'”, הוא ממלמל ומיד עוזב אותי והולך לצד השני של הבר לנגב את הכוסות שיצאו מהמדיח.

“בתיאבון ” אומר איתן ומתיישב לצידי.

 “תודה”  אני משיבה ונעה בכסאי בחוסר נוחות. אני מניחה שאני צריכה להודות לו שהוא  הציל אותי מלהמציא תרוץ חדש לאדם. אבל כשאני בוחנת את המצב החדש, שבו  איתן יושב לידי וגורם לי אי נוחות בזמן האוכל, אני חושבת שהייתי מעדיפה להישאר עם הצורך להמציא תרוץ לאדם מאשר לשבת לידו על הבר.

” טעים לך?” הוא שואל בהתעניינות ומצביע לעבר הצלחת שלי.

 אני מביטה בצלחת שלי. היא עדיין מלאה בפסטה שלא הספקתי לאכול.

“כן ,מאוד טעים”, אני אומרת ובליבי חושבת  אם רק היו נותנים לי לאכול וליהנות ממנה…

איתן משגר אליי חיוך עקום, שמזכיר לי את החיוך שראיתי על פניו היום בגן סאקר.

“אני הכנתי לך”. הוא אומר ביהירות. אני מביטה בו בשאלה. מה הוא רוצה ממני עכשיו? שאודה לו שהוא הכין לי את המנה? ובכלל, למה הסו שפים לא הכינו לי אותה?

 “היה לחץ במטבח ולא רציתי שתמתיני עד שהאוכל שלך יהיה מוכן, אז אני הכנתי “

הוא מסביר כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.

“תודה ‘שף איתן’ ” אני עונה כמו ילדה טובה. “זה באמת טעים”. אני ממשיכה לאכול.

“אז מה, דני אמר לי שאת לומדת משפטים?” איתן שואל.

אני לועסת מהר ומצליחה למלמל ,  “כן”.

“איזו שנה את?” הוא ממשיך בתחקור.

 אתה לא רציני , אני חושבת לעצמי, תן לי לאכול בשקט!.

” שנה שלישית ,יש לי עוד שני סמסטרים”,אני משיבה.

“ואת אוהבת  את הלימודים ?”

“כן, אחרת לא הייתי לומדת את זה”. בחיי איזה שאלות יש לו.

 “האמת, את לא נראית כמו עורכת דין”, הוא אומר ואני חשה שהוא בוחן אותי.

“מה זאת אומרת?, איך נראית עורכת דין ?” אני שואלת  ומתחילה להתרגז מהערה שלו .

איזו מן הערה זו?

“את פשוט נראית עדינה מידי”, הוא מסביר.

טוב,  עכשיו הוא באמת, באמת מרגיז אותי.

מי אמר שעורכי דין לא יכולים להיות עדינים ? ומה זה בכלל שייך?

“אני יודעת להיות קשוחה כשצריך”, אני משיבה ברוגז ומפילה  ברעש את המזלג שלי על הצלחת. אני כבר לא אצליח לאכול את המנה שלי עם כל השאלות האלו, ובכלל איבדתי את התיאבון…

איתן מחייך אליי את חיוכו העקום, “מים שקטים חודרים עמוק”, הוא אומר כאילו בהבנה.

 אני נושכת  את שפתיי, כדי שאני לא אפלוט משהו מרושע , שכבר ממש עומד לי על קצה הלשון. איה תשלטי בעצמך.

” סיימת לאכול ?” הוא שואל ובוהה בצלחת שלי.

“אה,  עדיין לא סיימתי “, אני עונה בהתגוננות . הייתי מסיימת אם לא היית מציק לי עם כל השאלות האלו.. .

“אז למה הפסקת לאכול, זה לא טעים לך?”, אכזבה נגלת בעיניו.

“אתה שואל ברצינות?”, אני יורה, “איך אני יכולה לאכול, כשאתה לא מפסיק לשאול אותי כל הזמן שאלות?”

אני מודעת לעובדה שהרמתי את הקול שלי, קצת יותר ממה שהייתי צריכה. אדם מפסיק לסדר את הכוסות ושולח אלינו מבט מסוקרן.

להפתעתי הרבה איתן מחניק חיוך. “את צודקת , אני אתן לך לאכול בשקט”.

לא התגובה שציפיתי ממנו, הרי הרגע הרמתי עליו את הקול.

 “ורק שתדעי, שאת עושה עבודה טובה במסעדה”. הוא מחמיא לי.

 “תודה ” אני ממלמלת בקושי ומשפילה את עיני לצלחת  שלי.

 “רק תעשי לי טובה תתרחקי מאדם .הוא לא בשבילך “, הוא  לוחש לי באוזן רגע לפני שהוא  קם וחוזר למטבח.

אני נאנחת .זה לא היום שלי. הספקתי להתנגש באיתן, להתנהג כמו מטומטמת לידו, ולהרים עליו את הקול ,  וכל זה בפחות מ 24 שעות.

“נו אז מה את אומרת?, דרינק את ואני ?” אדם חוזר להציק לי.

 “לא היום ,אני עייפה”. אני עונה בלאות.

אדם מחמיץ פנים. “את תמיד עייפה או משהו” הוא אומר מאוכזב.

אני לא רואה את איתן עד סוף  המשמרת. כשאני יוצאת מהמסעדה הוא עדיין במטבח עם הסו שפים. אני שוקלת להיכנס להתנצל על ההתנהגות שלי , אבל מצד שני , אני לא רואה איך אני עושה את זה בלי שעיני כולם יהיו נעוצות בי.

אני נכנסת לאוטו שלי ומסובבת את המפתח, אבל האוטו מסרב להניע . אוי לא! לא שוב! . אני מנסה שוב ולוחצת על דוושת הגז בתוקפנות , כאילו שזה מה שיגרום לו להניע, אבל האוטו שלי דומם ומסרב לשתף פעולה. כבר אמרתי שזה לא היום שלי …

אני שוקלת לחזור למסעדה לבקש מאדם שיעזור לי, אבל אז אני שומעת נקישה על החלון שמקפיצה אותי ואני רואה את איתן. הוא מסמן לי לפתוח את החלון.  אבל אני לא יכולה לפתוח כי החלון החשמלי  עובד רק כשהאוטו פועל.  בלית ברירה אני פותחת את הדלת ואיתן שואל בדאגה “הכל בסדר?”

 “האוטו לא מניע”, אני משיבה בדכדוך.

“תפתחי את מכסה המנוע “. הוא פוקד עליי ואני מיד עושה כמצוותו. איתן מרים את מכסה המנוע ומאיר לתוך המנוע  עם הטלפון שלו .”תנסי להניע” הוא קורא אלי. אני מסובבת את המפתח , הוא בודק משהו , ואז סוגר את מכסה המנוע ואומר בקול החלטי: “המצבר שלך גמור”.

אני עוצמת את עייני בייאוש.

“חבל שאין לי כבלים באוטו. הייתי מנסה להניע אותו, למרות שנראה לי שהוא מת ואת צריכה להחליף אותו”  הוא אומר לי בצער.

אני נאנחת  בכבדות. אני אצטרך להזמין מחר בבוקר גרר ולגרור את האוטו למוסך .זה יגרום לי  להפסיד לימודים . ממש נהדר.

“אל תדאגי זה רק מצבר”  איתן אומר,  כשהוא מבחין בפני הנפולות . “בואי אני אקפיץ אותך הביתה” .

“לא צריך ,אני אקח מונית “,  אני מסננת בעצבנות ולוקחת את  את התיק שלי .

“השתגעת? , זה מסוכן. את לא לוקחת מונית באמצע הלילה”, הוא פוקד עליי.

ממתי לקחת מונית באמצע הלילה זה מסוכן?  אני לא מתכוונת להתווכח איתו. אני כל כך עייפה ואני באמת מעדיפה שהוא יקפיץ אותי. הג’יפ שלו חונה לא רחוק מהאוטו שלי, והוא פותח עבורי את הדלת במן מחווה ג’נטלמנית, שגורמת לי להרים גבה.

 “אתה לא צריך לפתוח למעני את הדלת”. אני מעירה לו. הוא מתעלם מדברי ואחרי שאני מתיישבת הוא סוגר את הדלת בטריקה. יש לו ג’יפ שטח  לא חדש , ממש לא סוג הרכב שהולם בעל מסעדה מצליחה כמו ‘מקום בשוק’.

 “אז, איפה את גרה ?”.הוא שואל.

“ברחוב אבישי, ליד המושבה הגרמנית”. אני עונה.

 איתן מהנהן בראשו  ואני  מקווה שהוא יודע את הדרך.

. “אני מצטערת שהתרגזתי עלייך “, אני אומרת.

“התרגזת עליי?” הוא שואל בתמיהה.

“כשאכלתי היום בבר ובאת לשוחח איתי ” אני מזכירה לו.

“אמ..”, איתן מהמהם ושוב החיוך העקום שלו מתגנב לשפתיו והוא נראה משועשע, “אני זוכר משהו כזה”.

“אני לא יודעת למה התרגזתי”, אני משקרת. אני בעצם כן יודעת למה. הוא פשוט מעצבן אותי.

“התנצלותך מתקבלת”, הוא משיב והחיוך עדיין לא יורד לו מהפנים .

טוב ,הבנו, זה משעשע אותך כל הסיפור הזה… תפסיק כבר לחייך.

“אתה ירושלמי “? אני מנסה לשנות נושא. אולי זה מה שיוריד לו את החיוך הדבילי הזה.

“כבר 32 שנה”, הוא משיב. באמת?, חשבתי שהוא יותר צעיר ,ואז הוא מוסיף, “אני מה שנקרא ‘ירושלמי אסלי’ “.

אני מגחכת לדבריו ושואלת , “רוצה לשמוע בדיחה על ירושלים ?”

“נו ?” הוא שולח בי מבט משועשע.

“בחורה מאוד יפה, עולה על מונית ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים. כל הדרך הנהג מסתכל עליה ומפלרטט איתה . ואז כשהם מגיעים ליעד, שואלת אותו הבחורה,” תגיד , אם אני אראה לך איפה הוציאו לי את האפנדציט אז תוותר לי על התשלום?”. הנהג חושב רגע ואז  מסכים. הבחורה מרימה את ידה ומצביעה קדימה, לכיוון הר הצופים ואומרת שם,  בבי”ח הדסה “.

איתן נוחר בבוז ” הבדיחה הזו ישנה יותר ממך “.

“אז אם אתה מכיר, למה לא אמרת לי כבר בהתחלה ” אני מתרגזת .

“רציתי לשמוע אותך מספרת אותה “, הוא משיב בחיוך.”ואת מספרת בדיחות גרוע” .

“תודה” אני מסננת. שוב הוא הצליח לעצבן אותי. מה הקטע הזה… הוא נהנה לצחוק על חשבוני או משהו כזה?

“את לא יודעת שלא מספרים לירושלמי בדיחות על ירושלים?, רוב הסיכויים שהוא כבר שמע את כולן “. הוא אומר בניסיון לפייס אותי.

“אתם הירושלמים ממש טיפוסים “, אני נאנחת וחושבת שוודאי לזה הוא התכוון כשאמר שהוא ‘ירושלמי אסלי’.

“טיפוסים ?” הוא חוזר אחריי בשאלה.

“כן. אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה , אבל אתם פשוט זן מיוחד”.

“אז עכשיו הפכנו מטיפוסים לזן? “, איתן צוחק ומציץ לעברי .

אני מהנהנת בביטחון.

“אוקי. את זה אני חייב לשמוע . תסבירי בבקשה ” הוא מבקש.

“אתם קצת מצ’ואיסטים, קצת יהירים, ואה… אובססיביים לגבי העיר שלכם” , אני מסכמת .

“ממש זן מוזר” אומר איתן ומגחך שוב.”מה איתך, את לא אוהבת את ירושלים?” הוא מתעניין.

“למעשה אני פה בגלל הלימודים, אבל אני מאוד אוהבת את ירושלים . את האוויר הצח, את הקודש לצד החול , וגם את הישן לצד החדש”, אני מסכמת.

הוא מחייך ונראה מרוצה מהתשובה שלי. האור מתחלף לירוק ואיתן ממשיך בנסיעה.

“את גרה לבד?” הוא שואל .

“לא, אני גרה עם שותפה . ליאת . הבחורה שהייתה איתי בגן סאקר “, אני מזכירה לו. מה זה בכלל עינינו עם מי אני גרה? .

“אהה, זו שאיבדה את הכלב ” הוא נזכר.

“כן ” אני מאשרת. ליאת תשמח לשמוע שאיתן זכר אותה .

“אז מה סיפרת לה עליי ?”, הוא מתעניין .

 אוי לא . ידעתי שהוא יקבל את הרושם הלא נכון. ליאת והפה הגדול שלה.

“לא סיפרתי לה שום דבר מיוחד עליך. סיפרתי רק על המסעדה”. ואולי גם על כמה שאתה קשוח ורודן…

“ואיך הולך לך במסעדה ?” הוא שואל.

“בסדר, אני חושבת”, אני ממלמלת .

“למה את רק חושבת? את לא אוהבת לעבוד ב ‘מקום בשוק’ ?”

“לא… אה כן.. אני התכוונתי שאני מקווה שהולך לי טוב. זאת אומרת שאני עושה עבודה טובה. אני מאוד אוהבת לעבוד במסעדה”.

“אמרתי לך היום והתכוונתי לזה. את עושה עבודה טובה במסעדה, וגם עם דף הפייסבוק שלנו”. הוא אומר בכנות.

“תודה”, אני משיבה בחיוך נבוך. אני לא טובה בלקבל מחמאות.

איתן פותח את פיו לומר משהו נוסף,  אבל אז הוא סוגר אותו  ומלקק את שפתו התחתונה, כאילו שהוא התחרט  .

אנחנו נוסעים עוד חמש דקות בשתיקה, עד שאיתן שואל,  “את רוצה להגיד לי איפה לעצור או שאני אמור להוריד אותך באמצע הרחוב? “.

אני מביטה מהחלון ורואה שהגענו לרחוב שלי.

“פה” . אני מצביעה לעבר הבניין שלי .

איתן עוצר את הרכב  ואומר בעוקצנות, “אז… את הולכת להראות לי איפה הורידו לך את האפנדיציט?”.

אני לרגע מתבלבלת מהדברים שלו, אבל תופסת את עצמי דיי מהר ומתעשתת.

  “לא היום שף. אבל תודה על הטרמפ”. שוב הוא מנסה לצחוק על חשבוני.

“חכי רגע “,  הוא קורא שנייה לפני שאני יוצאת מהג’יפ. “כדאי שתיתני לי את המפתח לרכב שלך. לחבר שלי יש מוסך לא רחוק מהמסעדה . אני אדאג שיחליפו לך מצבר עד שתגיעי מחר לעבודה”.

“לא, לא צריך, אני אסתדר” אני אומרת בביטול. הוא כבר עזר לי מספיק  עם הטרמפ.

“איה, תני לי את המפתחות. זאת לא בקשה ” הוא אומר בטון תקיף.

 אני נאנחת ומוסרת לאיתן את המפתחות שלי. אני מניחה שזה עדיף מאשר להפסיד מחר לימודים ולחכות לגרר.

“אתה באמת לא צריך לעשות את זה”, אני אומרת . קצת לא נעים לי. אחרי הכל הוא הבוס שלי.

“זה בסדר. אני יודע שבנות לא אוהבות להתעסק עם זה” .

מה?? איזה שוביניסט.

“אתה אומר שאני לא מסוגלת לטפל באוטו שלי ?” אני אומרת ברוגז.

הוא מנענע בראשו, “זה לא מה שהתכוונתי. אני רק רוצה לעזור “.

“אוקיי” אני אומרת בחשדנות. הוא לא שכנע אותי שהוא לא שוביניסט ,אבל שיהיה .

“תודה על הכל”, אני מודה לו שוב. הוא באמת עזר לי המון הערב.

“בשמחה”, הוא עונה , ” לילה טוב”.

“לילה טוב” , אני אומרת .

בזמן שאני מביטה בג’יפ שלו מתרחק, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי ,’מי אתה לעזאזל איתן שדה?’

למחרת, כשאני מגיעה אחר הצהריים, ל”מקום בשוק” , האוטו שלי חונה באותו מקום שהשארתי אותו. לידו חונה  ג’יפ  BMW שחור וגדול והאוטו שלי נראה לי כמו אוטו צעצוע לידו .

“תגידי, ראית את איתן?” אני שואלת את שביט, אחרי שהיא מסיימת לעדכן אותי לגבי ההזמנות של הערב.

“אולי הוא במטבח?”, היא אומרת ומושכת בכתפיה.

 אני מתקרבת לבר  לראות דרך החלון שמחובר למטבח אם איתן שם.  אני רוצה לבדוק איתו מה עם האוטו שלי.

“את מחפשת מישהו ? ” , דני מציץ אליי מהמטבח.

“אה.. את איתן ” אני מגמגמת.

“הוא במשרד “, דני מכווץ את מצחו, “חכי רגע אני בא אלייך”, הוא אומר ופונה לצאת מהמטבח.

“אני מציע שתמתיני שהוא יסיים שם” , דני מציע ונעמד לידי.

“למה?” אני תוהה בקול, מה איתן עושה במשרד?

דני לא צריך לענות לי , כי אני מקבלת תשובה  כשאני רואה בחורה שיוצאת אלינו מפתח  המשרד. היא צועדת בהליכה מהירה ועצבנית. השיער השחור שלה מקפץ לצדדים עם כל צעד שהיא עושה. נראה כאילו הרגע היא יצאה מפן במספרה . אני לא מזהה אותה אבל היא נעצרת לידי וליד דני .שפתיה קפוצות בכעס.

” כדאי שתכניס קצת הגיון בראש העקשן של חבר שלך”. היא נוהמת ואני יכולה להישבע שדני מחוויר לרגע.

היא לא ממתינה לשמוע את תגובתו של דני ויוצאת מהמסעדה בטריקת דלת עצבנית. “משוגעת” דני מסנן ונאנח בכבדות.

“מי זאת?” אני שואלת בסקרנות. מי שהיא לא תהיה, אני חושבת שדני לא כל כך מת עליה.

“שירלי כץ”,  עונה דני .

אני מביטה בו במבט שואל . השם הזה אמור להיות מוכר לי ? כי הוא ממש לא .

 ” הביץ’ המעצבנת של איתן “, הוא מסביר, ואז כאילו הוא מבין שכשל בלשונו, הוא ממהר לתקן את עצמו .

 “אני מתכוון החברה של איתן”. נו ברור שלשף החתיך הזה, יש חברה עשירה ומפונפנת , למה זה לא מפתיע אותי .

“היא הלכה?” איתן מופיע לידנו ובוחן את המסעדה , עיניו משוטטות בעצבנות.

“מה אתה חושב? “עונה לו דני במבט מתריס.

איתן מניף לעברו את ידו בביטול ועיניו ננעלות על שלי  .

 “היי איה, את בטח תשמחי לשמוע  שהחבר שלי החליף  את המצבר באוטו והוא עובד פיקס”  הוא אומר בחיוך.

“תודה ” אני ממלמלת נבוכה.

 דני שולח אלינו מבט שואל, הוא כנראה לא מבין על מה אנחנו מדברים. אבל,  לפני שהוא מספיק לשאול אותנו  לפשר העניין, נכנסים לקוחות למסעדה ושביט קוראת לי לגשת ולהחליף אותה.

המשמרת שלי טסה במהירות וכבר אחת עשרה בלילה . רגע לפני שאני יוצאת מהמסעדה אני נזכרת  שהמפתחות של האוטו שלי  עדיין אצל איתן.

 אני חוזרת על עקבותיי וניגשת לבר . “תוכל בבקשה, לקרוא לאיתן ?” אני מבקשת מסשה הברמן . האמת שאני מעדיפה משמרות בהן סשה נמצא בבר. הוא פשוט הרבה יותר שקט ולא קרצייה כמו אדם.

סשה מחייך ואומר “בטח”. ואז הוא צועק  לעבר החלון המשותף עם המטבח  “שף איתן,איה צריכה אותך רגע”.

טוב. אני חוזרת בי. הוא בכלל לא שקט! מה עבר לו בראש שהוא צעק ככה לאיתן? .

מבעד לחלון המטבח אני יכולה לראות, איך איתן והסו שפים שלידו שולחים  מבט סקרן לעברי.

“אההה  המפתח של האוטו” אני מגמגמת.

” הוא במשרד” איתן אומר,מנגב את ידו במגבת ואז יוצא מהמטבח.

 “בואי ” , הוא מסמן לי ואני הולכת אחריו.

כשאנחנו נכנסים למשרד , אני נזכרת בביקור של החברה שלו היום אחר הצהריים ואני לא יכולה שלא  לתהות,  מה הסיבה שהיא  יצאה כל כך עצבנית ונסערת מהמשרד שלו.  אני מזכירה לעצמי  שאיתן יכול להיות מעצבן , אז אולי הוא פשוט מעצבן גם אותה.

“הנה” הוא מגיש לי את צרור המפתחות שלי.

“תודה רבה ‘שף איתן’ , על הכל” , אני אומרת בהערכה.

“זה בסדר” , הוא אומר ומביט בי, במבט מהורהר.

“כמה אני חייבת לך? “,  אני שואלת ושולפת את הארנק שלי .

“זה בסדר את לא צריכה לשלם עכשיו ” הוא עוצר בעדי.

“אבל…” אני מתחילה למחות.

“אני אקזז לך את זה מהמשכורת”, הוא  קוטע  אותי.

“תודה ” , אני משיבה ומחזירה את הארנק שלי לתיק “אז לילה טוב שף”.

“לילה טוב איה” .

 media1_585_1263

טעם התקווה / זהבית ארצי – פרק 2

***** כל הזכויות שמורות לזהבית! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 2

הדלת של מסעדת ‘מקום בשוק’ סגורה ונעולה, אבל אני רואה דרך החלונות השקופים שלה, שיש מישהו בתוך המסעדה. אני נוקשת עליה ובחור רזה פותח לי אותה ומביט בי בשאלה .
“היי” אני אומרת ומכריחה את עצמי לחייך, “אני איה, באתי לעשות חפיפה עם שביט”.
“שביט עדיין לא הגיעה”, הוא עונה בהתנצלות. “אני איתי “, הוא מציג את עצמו, כנראה בגלל שאני לוטשת מבט חסר אונים “את מוזמנת לחכות לה ליד הבר, אם את רוצה”.
אני נכנסת למסעדה ומתקרבת לבר. אני מורידה את המעיל ותולה אותו על אחד הכיסאות ומתיישבת. השעון בטלפון הנייד שלי מראה לי שהגעתי בדיוק בזמן. אני מציצה דרך החלון שמחבר בין המטבח לבר ואני רואה ארבעה גברים, ש לבושים בחליפות שף לבנות, ולמותניהם קשורים סינרים שחורים.
 מאחורי הבר עומד אדם, הברמן שפגשתי ביום שישי. אדם רואה אותי ומפסיק לנגב את כוסות הזכוכית שלפניו וניגש אליי, עם חיוך על פניו . “שלום בלונדי”, הוא אומר ובוחן אותי, “היית פה ביום שישי ,נכון?”
“כן, וקוראים לי איה” , אני מתקנת אותו, “אני מתחילה היום לעבוד במסעדה, כמארחת”.
“רוצה לשתות משהו?”, הוא שואל.
 אני לא עונה  ובמקום זאת שואלת, “אתה יודע אולי אם דני כבר הגיע?”, אני לא רואה במסעדה את השף החביב, וגם לא את שביט שאמורה לעשות לי חפיפה.
“דני עם איתן במחסן. הגיעו ספקים הבוקר והיה קצת בלאגן עם הסחורה, הם בטח עוד מעט יכנסו”, הוא עונה במשיכת כתף. אני חושבת לרגע לשאול אותו איפה נמצא המחסן, אבל אני מוותרת. “אז מה דעתך בינתיים על איזה תה או קפה, כדי להתחמם?, נראה לי שקצת קר לך לא?” הוא מציע שוב. באמת קצת קר לי ואני נכנעת ומבקשת קפה הפוך רותח עם הרבה קצף.
“את לא ירושלמית “, הוא אומר בהחלטיות, כאילו הוא קובע עובדה.
“איך אתה יודע?” אני מרימה אליו מבט שואל .
“טוב קודם כל, יש לי חוש לדברים כאלו, אבל האמת שמה שבאמת הסגיר אותך, זה שאת רועדת מקור. עוד לא התרגלת לקור הירושלמי, נכון?”. הוא אומר ומכניס את הפילטר של הקפה למכונה.
“היום קר במיוחד”, אני מצטדקת .אדם צוחק ואומר, “אבל לא כמו שהיה לפני חודשיים, כשירד כאן שלג”.
“אוי אל תזכיר לי את זה , הייתי חולה שבוע”, אני מתלוננת. הוא צודק, באמת עדיין לא התרגלתי לקור הירושלמי.
“רגישה לקור מה?”, הוא מהמהם תוך כדי הקצפת  החלב. אני מושכת בכתפי.
 “איתי, תפתח כבר את החימום, הבחורה קופאת לי פה”, אדם צועק לעבר חלון המטבח. “בסדר, בסדר, אני כבר פותח, אני רק חייב קודם לסיים לחתוך את הירקות, כדי שאיתן לא יכעס עלי “. משיב לו איתי בחוסר סבלנות. ארבעת הסו שפים האחרים במטבח, מרימים את ראשיהם מהקערות שלפניהם ומביטים ישירות לעברי בחשדנות, כאילו רק עכשיו קלטו אותי. אני זזה במקומי בחוסר נוחות, כי אני הבחורה היחידה במסעדה ועיניהם של כולם מופנות אליי.
“לך תפתח את החימום”, אומר לאיתי אחד מהסו שפים, “אני אמשיך עם הירקות”.
איתי מניח את הסכין מידו ויוצא לרגע מהמטבח, ואחרי כמה שניות אוויר חם מתחיל לנשוב עליי מפתח האוורור שמעל הבר.
“תודה” אני אומרת לאדם הברמן, הוא מחייך אלי חיוך מרוצה, כאילו הוא הדליק את החימום בעצמו, ומניח לפני את כוס הקפה.
 “אז אם את כל כך רגישה לקור, מה את עושה בירושלים?” הוא שואל בישירות.
“אני לומדת משפטים באוניברסיטה העברית”, אני משיבה ולוגמת מהקפה, יאמר לזכותו של הבחור, שהוא יודע להכין קפה הפוך טוב.
“אז את גם יפה וגם חכמה”, הוא מחמיא לי , “וחבר יש לך?”
לפני שאני מחליטה מה לענות לו על השאלה האישית  והלא צפויה הזו, נשמעות דפיקות חזקות על דלת המסעדה, שגורמות לי לקפוץ בבהלה.
 “שיט”, ממלמל אדם ואני רואה אותו רץ לעבר הדלת לפתוח אותה.
” מי הדביל שנעל את הדלת ” , אומר בכעס הבחור שנכנס למסעדה. הוא מחזיק בידיו ארגז מלא בתפוחי אדמה, שמסתירים חצי מהפנים שלו. הוא לבוש בחולצת שף לבנה ומכנסיים שחורים, ואני מבחינה שהוא מאוד גבוה. אני מעריכה שהוא בוודאי קרוב למטר ותשעים. “איתי נעל את הדלת”, אדם מלשין בלי בושה ולרגע נראה לי, שהוא קצת חושש מהבחור הגבוה. בפתח הדלת, אני מיד מזהה את דני שנכנס בעקבותיו למסעדה, כשהוא מחזיק ארגז של עגבניות שרי.
“איתי, אמרתי לא לנעול את הדלת! אתה רוצה להדליק לי את שף איתן על הבוקר?”, צועק דני לעבר המטבח.
איתי יוצא בריצה מהמטבח, “סליחה שף איתן, שכחתי. הבחורה החדשה בדיוק הגיעה”, הוא אומר בקול מתנצל. אז זה שף איתן, השותף של דני, אני מתחילה להבין ומתיישרת בכיסאי בדריכות.
“איזה בחורה?” שואל שף איתן בסקרנות ומניח את ארגז תפוחי האדמה על הריצפה.
כשהוא מתרומם, הוא מביט לעבר הבר ואז מבטינו מצטלבים. לרגע אני שוכחת איך לנשום, כשאני רואה אותו מתקרב לעברי בצעדים בטוחים. אני שמה לב, שלא רק שהוא גבוה, הוא גם בנוי היטב, אתלטי ורחב כתפיים. הוא מעביר את ידו בשיערו הבלונדיני הכהה, כאילו כבדרך אגב ואז נעצר מולי. עיני נחות על פניו המרובעות הקשוחות, ונעצרות על הגומה שבסנטרו. הוא נראה כמו דוגמן, ולא כמו שף. כשעיננו שוב נפגשות, עובר רעד בגבי. משהו בצבע העיניים שלו  מהפנט אותי . אני לא חושבת שראיתי עיניים בצבע הזה אי פעם. לא כחולות ולא ירוקות , יותר נוטות לטורקיז. אני מזכירה לעצמי לנשום, ולהתעשת.
“את בטח איה”, הוא אומר ושולח יד ללחוץ את ידי. אני קמה ממקומי ולוחצת לו את היד. האחיזה שלו איתנה אבל מגעה חמים באופן מפתיע , במיוחד לאור העובדה שהוא הגיע עכשיו מהרחוב.
“אני שף איתן”, הוא אומר ועיניו אומדות אותי. לעזאזל עם העיניים האלו. אני מרגישה לרגע מובכת. “נעים מאוד”, אני משיבה בקול צרוד, ומנסה להסוות את הרעד שבקולי. מה יש לי ? למה אני פתאום חסרת בטחון ?
“היי איה, ברוכה הבאה”, קורא דני וניגש אלינו, אני מחייכת אליו ונרגעת . דני פחות מלחיץ אותי. “התנהגו אלייך יפה ?” הוא שואל ומביט לעבר כוס הקפה שלי שהשארתי על הבר.   “כן “, אני ממהרת להשיב .
“מעולה. אולי בינתיים עד ששביט תגיע, תלכי עם איתן למשרד למלא טפסים “הוא מציע.
אני מעבירה את מבטי חזרה לשף עם עיני הטורקיז. לרגע המחשבה להיות איתו לבד במשרד מלחיצה אותי.
 איתן מרים גבה, “מה קרה שאתה כזה מתחשב היום ושולח אותי למשרד?”, הוא שואל את דני.
“אחי, חזרת מאיטליה אתמול בערב, אני מפרגן לך נחיתה רכה”, דני משיב וצוחק. “וחוץ מזה, הבטחת שתעלה את התמונות של איטליה לפייסבוק של המסעדה”.
“ידעתי שיש לך מניע נסתר”, מסנן איתן, “איתי, יא נועל דלתות שכמותך, בוא תעזור לדני להכניס את הארגזים למטבח” . איתי ממהר לציית לפקודתו של איתן ומרים את הארגז שאיתן הניח בכניסה למסעדה.
“בואי אחרי”, אומר איתן בקול שקט ופונה לכיוון השני של המסעדה.
אני לוקחת את התיק שלי וצועדת בעקבותיו . במסדרון אחרי כניסת השירותים אני רואה דלת עם שלט – משרד .
איתן שולף צרור מפתחות ופותח את הדלת. “זו דווקא דלת שאני אוהב שנשארת נעולה”, הוא מדבר כאילו לעצמו.
 אני נכנסת אחריו. המשרד לא מפואר ומרוהט בפשטות. יש בו שולחן עץ שעליו מחשב ומאחורי השולחן ארונית ולידה כוננית עם קלסרים שחורים גדולים. איתן מתיישב מול השולחן ומוציא מהמגירה טפסים.
 “תמלאי פה את הפרטים שלך וחשבון הבנק. כשתסיימי אני אסביר לך קצת על העבודה והמקום”. הוא אומר ומגיש לי את הטפסים. אני לוקחת את הטפסים ועוברת עליהם ברפרוף.
 “אני צריך לעשות כמה דברים במחשב”, הוא אומר בחוסר רצון, ואז שולף את הטלפון שלו מכיס מכנסיו. לוקח לו כמה שניות עד שהוא מצליח לחבר אותו לכבל הUSB של המחשב. “הכל בסדר?” הוא שואל אותי, כשהוא פתאום שם לב שאני מסתכלת עליו.
“אני צריכה עט”, אני ממהרת להשיב, ושוב מתגנבת אליי תחושת חוסר הנוחות שהשף הזה מצליח לעורר אצלי.
 הוא מוציא עט מאחת המגירות שבשולחן ומגיש לי אותו בשתיקה. אני מודה לו ומחזירה את מבטי לטפסים שלפני. תוך זמן קצר אני מסיימת למלא את הטפסים ואני מרימה אליו שוב את מבטי. עיני הטורקיז שלו נעוצות בריכוז במסך המחשב ומצחו מכווץ כאילו הוא מנסה לפענח משהו.
 “שיט” הוא מסנן, כשהמחשב משמיע צפצוף צורמני, בזמן שהוא לוחץ באגרסיביות על המקשים במקלדת. “תגידי, את מבינה קצת בפייסבוק?”, הוא מרים אליי את מבטו.
“אמ… בטח”, אני מגמגמת.
“אני מנסה לעדכן תמונות בדף הפייסבוק של המסעדה ואני לא מצליח ” הוא פולט בייאוש.
 “דני טוען שכל מסעדה חייבת שיהיה לה דף פייסבוק פעיל , אפילו לפני אתר באינטרנט”. הוא מסביר לי.
“הוא צודק ” אני מסכימה.
 “אני שונא את זה ” הוא מסנן בגועל, “אני אישית חושב שזה מיותר כל הרשת החברתית הזו. אין לי חשבון אישי בפייסבוק, אבל דני חולה על השטויות האלו. הוא רוצה שאני אעלה פוסט עם התמונות שצילמתי מהביקור שלי בצפון איטליה”.
אני תוהה מה בדיוק הוא עשה באטליה ואם הוא נסע לחופשה או למטרת עסקים?!.
“תן לי לנסות”, אני מציעה.
איתן זז מעט מהמחשב, מפנה לי מקום. אני נעמדת לידו ומביטה במסך המחשב. הוא מראה לי תמונות מהשוק של אחת העיירות ליד אגם גארדה. תמונה של דוכן גבינות, תמונה של דוכן פסטות בכל מיני צבעים וצורות, ותמונה של גלידרייה עם גלידות בכל צבעי הקשת. הצבעים של הגלידות כל כך עזים, עד שזה נראה לי פשוט לא אמיתי.
תרשמי בכותרת של הפוסט, “עכשיו ב ‘מקום בשוק’ ,חודש איטלקי, מנות איטלקיות אותנטיות היישר מאיטליה: ריזוטו פטריות יער, רגו ירקות שורש, פסטות, ניוקי, ופיצות בטעמים מיוחדים”.
אני מקלידה במהירות את דבריו, כתפי השמאלית מתחככת בזו של איתן וריח האפטרשייב שלו מעורב בריח של תבלינים, מכה באפי ומטריף אותי.
“אני רוצה גם לעלות את התמונות האלו”, אומר איתן ומצביע על התמונות, שבהם הוא מצולם כשלידו עומד בחור קירח, שניהם בחליפות שף שחורות . ברוב התמונות הם נראים מבשלים יחד , ובשאר התמונות מצולמות מנות גורמה אטלקיות.
“אלו תמונות מהמסעדה ‘דאל מארה’ “, הוא אומר ,ומסביר לי שהמסעדה של חבר שלו אדוארדו והיא זכתה בכוכב מישלן בקיץ האחרון.
כשאני מסיימת להעלות את התמונות והפוסט, איתן מביט במסך מרוצה.
 “מצוין, עשית עבודה טובה” .הוא אומר בסיפוק.
 “תודה ” אני משיבה, גאה בעצמי שהצלחתי במשימה.
“מהיום את האחראית על עמוד הפייסבוק של המסעדה ” הוא קובע.
“אני אחראית ?” אני משיבה מבולבלת, ואז פולטת בלי לחשוב, “ומה עם שביט ?”
איתן נוחר נחירת בוז ואומר, “שביט טכנו-פובית יותר ממני, לקח לה שנים עד שהיא הצליחה ללמוד איך מתפעלים את המחשב של ההזמנות ואת סידורי הישיבה במסעדה. אל תדאגי, דני יגיד לך מה לפרסם בעמוד של המסעדה. זה לא אמור להיות מסובך”, הוא מרגיע אותי.
“בסדר”, אני משיבה בהשלמה. “אגב, התמונות ממש מדהימות , במיוחד התמונות של השוק, זה כל כך יפה”, אני אומרת בהערכה.
איתן מהנהן בהסכמה, “כן, אם יש משהו שאני מכור אליו זה שוק, בכל מקום שאני נוסע אליו בעולם אני תמיד הולך לשוק. כך אפשר לקלוט את התרבות, האווירה והנשמה של המקום”.
“ואוו ,עמוק”, אני אומרת, מופתעת מהדברים שלו.
איתן מצמצם את עיניו לעומתי, “את מסתלבטת עליי איה?”, הוא שואל ברוגז .
“מה פתאום, איתן “, אני פולטת במבוכה, למה שהוא יחשוב כך?.
“ראשית, זה שף איתן בשבילך”, הוא נוזף בי, “ושנית , התעסקנו עם הפייסבוק הזה מספיק להיום. כדאי שתבדקי אם שביט כבר הגיעה, כדי שתתחילו בחפיפה “.
“אמ.. אוקיי”, אני מגמגמת, קצת המומה מתגובה שלו. מה נסגר איתו ?  ‘ זה שף איתן בשבילך’ , מה אנחנו בצבא? , טוב שהוא לא ביקש שאני אקרא לו גם ‘המפקד’.
אני נאנחת והולכת לעבר הדלת. אני חושבת לעצמי שמזלי שאני עם הגב אליו, והוא לא רואה את הבעת ההלם שמרוחה על פני, בגלל ההתנהגות הדו קוטבית שלו. אני מחליטה, שלא משנה כמה הוא יפה וחתיך , יש לו בעיית אישיות קשה.
“אה..ואיה”, הוא קורא בדיוק כשאני פותחת את הדלת לצאת , אני מסתובבת אליו ומוחקת את ההלם מפני. “ברוכה הבאה ל’מקום בשוק’ “, הוא אומר בקול רך ואני מבחינה בחצי חיוך, שמטפס במעלה פיו . כן, אין ספק ,בעיית אישיות קשה אני מחליטה.
“תודה”, אני מסננת ויוצאת במהירות מהחדר.
אני מוצאת את שביט ליד הכניסה מקלידה במחשב . “היי איה”, היא צוהלת כשהיא רואה אותי. אני תוהה מה היא לוקחת, שהיא כזו שמחה וקופצנית על הבוקר. “את מוכנה להתחיל בחפיפה ?”.
“כן, בטח “, אני עונה לה .
שביט מסבירה לי על המחשב ועל ההזמנות הטלפוניות שהמסעדה מקבלת , וכן  לגבי סידורי הישיבה. צריך לסדר את השולחנות לפי מספר האנשים וגם לפי הבקשות המיוחדות שלהם. הבר עצמו הוא ללא הזמנות מראש ולכן  הוא על בסיס מקום פנוי .היא מציינת  שתפקיד המארחת ,מלבד לקבל את הלקוחות, הוא לדאוג שהכול יתנהל כשורה .
בסביבות השעה 14:00 אחת המלצריות באה להחליף אותנו, ואנחנו מתיישבות ליד הבר להפסקת צהריים.
 שביט מסבירה לי שמגיע לכל עובד במסעדה הפסקת צהריים של חצי שעה ,וכל עובד יכול לאכול מה שירצה מהתפריט .
 “אני ממליצה לך להזמין מהמטבח את האוכל לפני שאת יוצאת להפסקה, כדיי שישאר לך מספיק זמן לאכול”, היא אומרת. “ואת יכולה תמיד לבקש מאחת המלצריות שפנויות, שתחליף אותך בכניסה ” .
אני מעיינת בתפריט המורכב שמונח לפני , ומודה בליבי לשביט שלקחה יוזמה והזמינה לנו רביולי גבינות, כי לא בטוח שאני הייתי יודעת במה לבחור.
“אדם, איפה השתייה שלנו? ” שביט קוראת בחוסר סבלנות.
אדם מחמיץ פנים ומניח לפנינו שני בקבוקים של דיאט קולה ושתי כוסות עם פלח לימון .
“אז מה, שביט חופרת לך הרבה היום?”, הוא שואל בחיוך ומוזג לי דיאט קולה לכוס.
“אדם אל תתערב, ודרך אגב נראה לי שהבחורה שם רוצה חשבון”, אומרת שביט בסרקזם, ומצביעה לעבר הקצה השני של הבר. אדם מסתובב ומביט בבחורה הג’ינג’ית שמסמנת לו עם היד .
“אה, זו סתם מעריצה שלי”, מתבדח אדם קורץ לנו וניגש להביא לבחורה את החשבון.
“אדם הוא פלרטטן קטן תיזהרי ממנו ” לוחשת לי  שביט . אני רוצה להגיד לה ששמתי לב לזה היום, כשהוא ניסה לברר אם יש לי חבר, אבל אני מחליטה שעדיף שאשתוק .
אני משחקת במזלג שלי עם הרביולי שבצלחת , ושואלת את שביט כבדרך אגב, ” מה הקטע הזה שצריך לקרוא לאיתן “שף?”.
שביט מרימה את ראשה מהצלחת ופורצת בצחוק מצלצל. אני מביטה בה במבוכה .
 ” אני מבינה ששמעת את זה משף איתן. כן, הוא רודן קטן”, היא נוחרת בבוז. “הוא מתעקש שיפנו אליו ולדני בתואר  ‘שף’. מילא הסו שפים זה הגיוני, כי כך נהוג במסעדות , אבל גם מהמלצרים ומאיתנו הוא מצפה לזה”.
“אז הוא מבקש את זה מכולם”, אני אומרת בסוג של הקלה ולוגמת מבקבוק הדיאט שלי. שביט מביטה בי בחיוך ושואלת “הוא הפחיד אותך ,אה?”.
“לא ממש”, אני משיבה בהתגוננות, ” לא מפחידים אותי כל כך מהר, זה סתם היה לי מוזר, זה הכל “.
“איתן רק נראה קשוח מבחוץ, אבל בפנים יש לו לב זהב, הוא רק עושה רושם של דיקטטור”. היא מוסיפה בנימה מרגיעה. “וחוץ מזה הוא חתיך הורס לא?”
אני מחייכת במבוכה ואומרת “טוב, הוא לא נראה כמו שף בכלל”. הדברים שלי כנראה שוב מצחיקים את שביט, כי הוא שוב פורצת בצחוק .
 “את כנראה צודקת” היא אומרת בהסכמה .
אני מגיעה בחמש וחצי אחר הצהריים הביתה וגל של עייפות שוטף אותי.
אני זורקת את התיק שלי על הספה שבסלון ומתיישבת ליד ליאת, שצופה ב’אנטומיה של גריי’.
 “אז איך היה בעבודה החדשה ? ” היא שואלת.
“בסדר, קצת מעייף, הרבה דברים חדשים לזכור, אבל המסעדה עצמה מהממת, והאוכל ממש טעים.”
“אז הייתה משמרת טובה?” היא שואלת בשמחה.
“כן, סך הכל טוב, המארחת השניה עשתה לי חפיפה והאנשים מאוד נחמדים”, אני אומרת ואז אני נזכרת בשף איתן, “טוב, רובם נחמדים”, אני מתקנת את עצמי. “אחד השפים של המסעדה קצת מעצבן”.
“באמת?”, היא מרימה אלי גבה בפליאה.
“את קולטת, שהוא מכריח את כל העובדים לקרוא לו ‘שף איתן’ ?” אני רוטנת.
 “נשמע כמו פוץ רציני”, ליאת אומרת בזלזול.
“פוץ, אבל חתיך”, אני נאנחת.
“הוא בטח לא חתיך כמו דרק שפרד “, היא אומרת ומצביעה על הטלויזיה עם השלט .
“זהו שהוא פי מליון יותר חתיך ממנו “אני מבטיחה לה.
“מה את אומרת? מצא לך חן השף הזה”, היא מחייכת בשובבות.
 “לא! ממש לא. הוא קשוח כזה, ונראה לי שיש לו פיצול אישיות”, אני משיבה בהתרסה.
“אם זה מה שעושה לך את זה” , היא קורצת לי.
“את בלתי אפשרית”, אני מוחאת וקמה מהספה, “אני הולכת להתקלח “.
באותו לילה אני חולמת שאני יושבת מול ארגז תפוחי אדמה והשף איתן שדה, עומד מעליי וצועק לי כל הזמן, “יותר מהרֱ! יותר מהר!”. ובזמן שאני מנסה לעמוד בקצב ולקלף את תפוחי האדמה, הידיים שלי נפצעות ומדממות מסכין הקילוף..
“אני לא מאמינה שאת צריכה לעבוד בשבת בערב”, ליאת רוטנת ומסתכלת עליי. אנחנו מטיילות בגן סאקר, עם טופי כלב הפקינז של משפחת בר-און.
“ואני לא מאמינה, שאת צריכה לשמור על הכלב של הילדים שאת עושה להם בייביסיטר” אני זורקת לעברה בעוקצנות.
“הם נסעו לאילת והם לא רצו להשאיר אותו בפנסיון”, ליאת ממהרת להשיב בטון מתגונן.
אני מסתכלת עליה ומגחכת, “אני מקווה שהם משלמים לך יפה על זה “.
“לא מספיק”, היא נאנחת ומושכת ברצועה של טופי כדי לזרז אותו.
“הוא לא יוצא מהחדר שלך כמו שסיכמנו”, אני מזהירה אותה.
“בסדר, אל תדאגי, הוא לא יהרוס את הדירה “, היא מרגיעה אותי.
זה לא שאני לא אוהבת חיות, להיפך, אבל טופי ידוע בחיבתו לנעליים, ולא הייתי רוצה שהוא יטעם את הנעליים שלי.
“אז מה, את חייבת ללכת למשמרת היום בערב?” היא בודקת שוב, כאילו שאם היא תנסה מספיק אני אשנה את דעתי ולא אלך לעבודה.
“כן, אני חייבת”, אני רוטנת.
אני עובדת ב’ מקום בשוק’ מזה שבועיים והערב זו תהיה המשמרת הראשונה שלי במוצאי שבת .לדברי שביט ביום  שבת בערב, עמוס אפילו יותר מימי שישי בצהריים .
“רציתי שנלך לסרט”,ליאת אומרת באכזבה ונעצרת כשהטלפון שלה מצלצל לפתע .
“נלך בשבוע הבא ” אני מבטיחה לה.
ליאת מסתכלת על הצג ומגלגלת את עיניה .זה הבחור החדש שהיא יוצאת איתו שבוע. אתמול הוא הבריז לה ולא התקשר ואני מבינה שממש לא בא לה לדבר איתו עכשיו.
” אדיוט אחד”,היא מסננת לעבר הטלפון ואני פורצת בצחוק היסטרי.
אני יודעת שזה לא יפה לצחוק כך , אבל היא ממש מצחיקה לפעמים החברה הזו שלי. הצחוק המתגלגל  שלי מבהיל את טופי שמקפץ כמו משוגע ומושך ברצועה,עד שהיא משתחררת מידה של ליאת . הוא פורץ בריצה מטורפת, במהירות של טיל בליסטי.
וואו, לא ידעתי שהכלב הזה, בכלל מסוגל לרוץ.
“היי טופי”, ליאת זועקת ומתחילה לרוץ אחריו.
אני נרגעת בבת אחת מפרץ הצחוק שלי ורצה בעקבותיה ,כשלפתע אני מתנגשת בקיר.
טוב, לא בדיוק קיר, אלא במשהו שמרגיש לי כמו קיר .אני מוצאת את עצמי על הישבן שלי.
“תסתכלי לאן שאת הולכת…” אני שומעת קול גברי נוזף בי .
הקול הזה מוכר לי ,אני חושבת לעצמי. אני מרימה את מבטי ונתקלת בעיניי טורקיז זועפות, אבל, כשהן נחות על פני הן מיד משנות את הבעתן לפליאה.
“איה?” איתן שואל מופתע , כאילו הוא לא בטוח לרגע  שזו באמת אני. הוא מושיט לי את ידו ועוזר לי לקום.
 אוי כמה שזה מביך. שהאדמה תפער את פיה עכשיו ותבלע אותי. אני לא עונה לו מפני שאני עסוקה בלהסמיק מבושה.
“את בסדר?” הוא שואל ואז סוקר אותי במבטו.
מלבד שהישבן שלי קצת כואב, והלב שלי דופק ממש חזק , אני בסדר.
” אני בסדר “, אני אומרת ומנסה להישמע משכנעת.
על מי את עובדת? את ממש לא בסדר . תנשמי עמוק. אני אומרת לעצמי .
במקום לנשום עמוק, אני בוחנת את איתן. הוא לובש חולצת ספורט  שחורה  מבד נושם ומכנסי ריצה תואמים. הוא נראה כמו דוגמן מפרסומת של נייקי. אפילו כשהוא מזיע ומתנשף מהריצה הוא נראה טוב . שיט.
” לא ידעתי שאת רצה ” הוא אומר.
“אה, אני לא רצה ..” אני מגמגמת , ומשתדלת שלא לבהות בו , לעזאזל כמה שהשרירים שלו בולטים עכשיו .
“אז למה התנגשת בי ?” הוא שואל מופתע.
למה באמת? אולי מפני שאני אף פעם לא מסתכלת לאן שאני הולכת.
“אמ… אני רדפתי אחריי הכלב שברח לנו ו..” אני ממלמלת במבוכה , מודעת לכמה דבילית אני בטח נשמעת לו.
“יש לך כלב ?” הוא מתעניין ומרים גבה.
” לא לי, לחברה שלי , זאת אומרת…היא שומרת עליו …הוא לא בדיוק שלה .הוא ברח לנו ורצתי אחריו, כדי לתפוס אותו”, אני מנסה להסביר לו בצורה מאוד מסורבלת.
“אני מבין “, הוא אומר בשקט ושפתיו מתעקלות לחצי חיוך שהוא מנסה מאוד להסתיר .
הוא בטח מתפוצץ מצחוק מבפנים, איזה טיפשה אני בטח נראית עכשיו.
אני רוצה להגיד לו שאני חייבת לזוז ולחפש את טופי, אבל אני לא מצליחה לדבר ובמקום זה אני בוהה בו ושותקת.
“את רוצה להראות לי לאיזה כיוון הוא ברח ?” הוא שואל.
“לא ,זה בסדר. חברה שלי רצה אחריו , אנחנו נסתדר, אין צורך”, אני עונה.
מי ביקש ממנו בכלל עזרה ?…שיתקדם הלאה… מספיק בושות היו לי להיום.
אני מסתכלת מסביב, מנסה לאתר את ליאת וטופי ,ולרגע אני נבהלת כשאני לא רואה אותם בסביבה.
“את במקרה מחפשת אותה?”, איתן שואל ומצביע לעבר ליאת, שצועדת לעברנו בשביל, כשבידיה טופי.
“תפסתי את החוצפן הקטן”, היא אומרת בניצחון.
אני משחררת אנחת הקלה קולנית, ומחזירה את מבטי לאיתן.
“החברה שלי מצאה את הכלב “, אני מסבירה לו, כאילו זה לא ברור מאליו . לומר את  האמת ,אני רק רוצה שהוא כבר יעוף מכאן.
ליאת נעצרת לידנו ומעבירה את מבטה לאורך גופו של איתן.  אני מזהה את המבט “המעריך” הזה שלה, ששמור לבחורים חתיכים . איתן שולח את ידו ומלטף את ראשו של טופי בעדינות.
“ומי אתה ?” היא שואלת בקול מתחנחן.
אני שונאת את הקול הזה, שהיא משתמשת בו, כשהיא מנסה לפלרטט .
“ליאת, תכירי, זה שף איתן מהמסעדה ” אני ממהרת לערוך בניהם היכרות ושולחת לעברה מבט מזהיר .
חיוך ערמומי מופיע על פניה ועיניה מתרחבות בהפתעה, “אתה שף איתן?” היא לא מנסה להסתיר את פליאתה.
איתן מרים גבה ושואל, ” למה, מה כבר איה סיפרה לך עליי?”
“לא סיפרתי שום דבר”, אני יורה בתגובה , ואני מבינה שזה הזמן לשלוח את איתן לדרכו .
” את צודקת הוא בכלל לא נראה כמו שף”, ליאת לוחשת לי ואני רוצה להרוג אותה. מה הסיכוי שהוא לא שמע את זה עכשיו?…
אני מכחכחת בגרוני במבוכה. ” אתה לא רוצה להמשיך בריצה שלך ?” אני שואלת אותו.
הוא מחייך חיוך עקום ומחליק עם לשונו על שפתו התחתונה.”כן, אני אמשיך באימון שלי , אז אני מניח שנתראה הערב במסעדה ” הוא אומר .
“נתראה בערב ” אני לוחשת, “ביי”.
הוא מהנהן לשתינו לשלום ומתרחק בריצה.
“אין לך גבולות ! ” אני נוזפת בליאת אחרי שאיתן מתרחק מאיתנו.
” הוא באמת חתיך, ואוו ” ,ליאת קוראת בהתלהבות. היא מורידה את טופי מידיה ואוחזת ברצועה שלו.
” אני לא מאמינה שהבכת אותי ככה” אני ממשיכה לרטון.
“מה כבר עשיתי? “, היא מתגוננת.
 “אז אתה שף איתן?” אני מחקה אותה בלעג.
היא מתעלמת ממני ושואלת, ” תגידי ,יש לו חברה ? ”
“תשכחי מזה ” , אני אומרת בקול מאיים. מה נסגר איתה?  היא שכחה לרגע שמדובר בבוס שלי ? הבוס הקשוח והמעצבן  שלי?
” טוב, אם את רוצה אותו אני מוכנה לוותר”, היא ממלמלת בתבוסה.
“אני ממש לא רוצה אותו לעצמי ” אני מרימה את קולי. “פשוט לא בא לי שתתחילי עם הבוס שלי “.
“אוקיי , תרגעי אני לא אתחיל איתו. אבל ראית את השרירים שלו ?” פניה זורחות , ” אני בטוחה שיש לו גם ריבועים בבטן”.
כן, אני מודה ביני לבין עצמי, ראיתי את השרירים שלו. אפילו הרגשתי אותם טוב טוב כשהתנגשתי בחזה השרירי שלו . אין ספק שהבחור בנוי כמו שצריך. אבל  אני לא מתכוננת לשתף את ליאת במסקנות שלי לגבי איתן.
“בואי נחזור הביתה ” אני מציעה ומתחילה ללכת .
ליאת מושכת את טופי ברצועה וממהרת להדביק אותי , “מה את כועסת עליי עכשיו ?”
“אני לא כועסת”, אני משיבה ונושפת אוויר. טוב, אני לגמרי כועסת עליה. ההתנהגות שלה היתה מביכה, וההתלהבות שלה ממנו מגוחכת. הוא לא כזה חתיך. טוב, אולי הוא כן כזה חתיך, אבל אפשר לחשוב … סתם פרצוף יפה עם גוף של ספורטאי.
“את כן כועסת “, היא קובעת. היא מכירה אותי היטב ואני לא יכולה לעבוד עליה. “הוא עושה לך משהו הבחור הזה”, היא שוב קולעת בול למטרה.
“הוא הבוס שלי”, אני נאנחת. ” והוא בעיקר גורם לי להרגיש לא נעים, אם לזה את מתכוונת”.
“דווקא נראה, שהיה לכם מאוד נעים כשדיברתם בזמן שאני צדתי את טופי” היא מתריסה בשובבות.
“ממש לא!”, אני מוחה. זהו .היא איבדה את זה .היא ממש החטיאה הפעם.הרגשתי הכל חוץ מנעים: מבוכה, בושה, ועוד קצת מבוכה…
“רק רציתי שהוא כבר ילך. זה היה מביך”. אני אומרת , ובכוונה נזהרת לא לומר מילה  על ההתנגשות החזיתית שלי באיתן. ליאת תעשה מזה מטעמים…
“איך הוא בתור בוס?” היא חוקרת. העניין שלה באיתן מתחיל להטריד אותי .
“הוא מאוד קשוח. הוא צועק דיי הרבה על הסו שפים. אני יודעת שכמעט כל העובדים במסעדה מפחדים ממנו . אני עובדת רק שבועיים במסעדה וכבר יצא לי כמה פעמים לראות אותו מתעצבן במטבח. הוא די מפחיד כשזה קורה. את יודעת איך הסו שפים קוראים לו מאחורי גבו?” אני שואלת , ליאת מנענת בראשה לשלילה. “הרודן”. טוב , זה יוריד לה את החשק אני מחייכת לעצמי , וכל מילה אמת . איתן בהחלט רודן קטן ואני לא מבינה למה היא מתלהבת ממנו בכלל.
“קשוח זה טוב”,היא אומרת בחולמנות, “זה סקסי”.
אני מגלגלת את עיניי בייאוש, “תרדי מזה כבר” אני מבקשת.
“אני ארד מזה, רק אם תודי שהוא עושה לך משהו”, היא מתגרה בי .
 בסדר. אני מודה שהוא גורם לי לעצבנות וללחץ. לא יודעת למה ,אבל אני לחוצה בקרבתו כל הזמן.
“טוב ,אני מודה. הוא עושה לי משהו”, אני אומרת . וליאת משגרת אליי חיוך מדושן .
“עכשיו תזרזי את טופי , כי אנחנו נגיע בקצב הזה הביתה בערב , אם הוא כל דקה יעצור להריח משהו אחר”..

media1_585_1263

מעבר לסרגל הכלים