על הקצה / ש.א

***** כל הזכויות שמורות ש.א! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 4

“טלי”.. “טלי”..טלי!!!..

היי.. לימור..  איזה אורחת.. מה קורה יקירה?

“מה קורה איתך?, על מה את חולמת בצהריי היום שאת לא שומעת אותי קוראת לך שעה”..

אני מחייכת.. “חלומות אירוטיים אחותי.. מה את יודעת..”

“ממממ… פרטי, הסבירי ונמקי..”

אני רואה את המבט המזוגג בעיניה ואת הציפייה לאיזה סיפור עסיסי שתיכף אולי תשמע ממני..

“לימור, תירגעי, אין עכשיו סיפורים לשעת לילה מאוחרת..”  סתם יצא לי להרהר בחיים המהממים שלי ובין היתר בסקס  עם רונן.. את יודעת..”

“תני לי להבין.. את מהרהרת בסקס עם בעלך .. בצהריים.. בזמן העבודה.. מה???”

אני נותנת לה מבט שלא משתמע לשתי פנים ואני בעצם רוצה להעביר באמצעותו שני מסרים, האחד, זה לא מה שאת חושבת והשני תרדי מזה עכשיו..

המבט שלי עובד לא רע, לימור ממשיכה הלאה..

“טוב.. אני יוותר לך.. אנחנו גם ככה נפגשות מחר בערב.. לא שכחת את הדייט שלנו ב”קפה –קפה” ?

“לא שכחתי, אני כולי ציפייה”..

“התקשרו אליי בנוגע למדים החדשים, ביקשו שאודיע לבנות להגיע לקחת אותם”

“מדים?…אה.. החצאית והז’קט המחויטים שמדדנו חודש שעבר?”

“כן, אלו בדיוק.. עם סמל העירייה”, “אז את באה איתי לקחת את המדים או לא”?

אני חוזרת ומתיישבת בכיסא שלי, המדים החדשים שהבאתי איתי ארוזים בשקית, אני מניחה אותם במדף שמימיני.

שקט במשרד, חגית, המזכירה, יצאה מוקדם היום ורותם המזכירה השנייה בחופשת מחלה כבר יומיים.

איזה יצר שובב גורם לי להרים את השפורפרת ולחייג את המספר בשלוחה הפנימית, היישר למשרדו של איילון, הוא עונה כבר בצלצול השני, הקול שלו עמוק, מפתה,

“כן..”

“היי, זאת אני.. אתה עסוק..? אני מפריעה..?”  יש לי צורך כמעט תמידי להתנצל מראש ולחשוב שאני אולי מתקשרת  בזמן לא נוח..

“את אף פעם לא מפריעה לי”.. הוא משיב.. אני כמעט יכולה לראות את העיניים שלו מחייכות.. שוב דפיקות לב מהירות דוהרות לי בחזה..  בחיי שאני צריכה לשקול ביקור אצל קרדיולוג..

שתיקה קצרה.. “שמעת איזה קטע? ,קיבלנו מדים חדשים.. כל הבנות..” לא מצאתי משהו יותר מטומטם להגיד..

“מדים?.. מממ… את יכולה לפרט?”

אני מצחקקת קלות.. “חצאית וז’קט מחוייט, צבע כחול נייבי.. סמל של העירייה רקום בחלק העליון של הז’קט.. מספיק מפורט בשבילך”?

“המממ..אחרי פירוט שכזה ברור לך שאת מחוייבת להגיע למשרד שלי עם המדים הארורים האלה כדי שאני יראה במו עיניי במה מדובר”

אני משועשעת, “בסדר”, אני אומרת, “אבל זה יקרה רק מחר”.

“אין לך מושג קלוש.. איך אני מחכה כבר למחר..”

“אתה מגזים..” אני צוחקת.. “אתה לא נורמאלי..”

“אין לך מושג.. שוב.. כמה את צודקת.”

אנחנו מסיימים את השיחה עם חיוכים וצחקוקים, אני מניחה את השפורפרת חזרה ומתחילה לדבר עם עצמי..

את לגמרי דפוקה טלי, את לא רוצה להירגע, אה?..

כן.. יופי.. תמשיכי עם משחקי ה”טיזינג” שלך.. ונראה לאיפה תגיעי..

לאיפה את בעצם רוצה להגיע..?

את מתה לראות אותו מתפוצץ מתשוקה אלייך.. מה.. משוגעת אחת?  את צריכה את ההוכחה הזאת.. עד הסוף.. להבין ללא ספק.. שבא לו עלייך..

נו ואז מה? תברחי מהלהבות?  נראה אותך אם תצליחי..

אני מוציאה אוויר מלוא הריאות, באופן שמשמיע אנחה קולנית, הנשמה שלי כל כך.. נזקקת.. רק לאישור הזה ..שהגבר הזה.. באמת חושק בי.. ואז.. אני יעצור הכל וישחרר..

כי ברור לי לגמרי איפה הקו האדום וברור לי שאסור לחצות אותו.

בוקר יום רביעי

השעה 6:00 ואדל בוקעת מהנייד שלי בקול גדול,אני סותמת לה את הפה, בקושי נותנת לה להשלים שורה כשאני מחליקה את האצבע על המסך,כמו בכל יום, רק שהפעם אני קמה ללא עכבות, מלאת מרץ, משום מה. אני נכנסת למקלחת ומתעוררת סופית תחת זרם המים הפושרים שכיוונתי, בדיוק בטמפרטורה שאני אוהבת. מתנגבת בזריזות ומורחת בנדיבות קרם גוף בניחוח “אושן”.

אני משתחלת אל תוך מדי העבודה החדשים , חצאית כחולה שמגיעה לי עד לפני הברך, גופיה לבנה ועליה הז’קט המחוייט, נעליים עם עקב קטן שלגמרי מספיק לי עם גובה נתון של כ170 + . אני מתבוננת בדמותי המשתקפת במראה.. אממ.. חסר לי צעיף קטן ואני יכולה לעשות הסבה לדיילת באל על. עוד לא החלטתי אם אני לגמרי אוהבת את הלוק.

אני צולחת את ההשכמה של הילדים ושאר ארגוני הבוקר באופן סביר יחסית למריטת העצבים הרגילה, כך שבשעה 07:45 העקבים שלי נוקשים על רצפת השיש של העירייה, מה שיכול להיכנס בקלות לספר שיאי גינס.

אני מתקרבת למשרד של ירדנה, הבוסית שלי, היא לא מאמינה למראה עיניה, כך שהיא יוצאת לקראתי, לברך אותי בבוקר טוב.

היא נראית כאילו ליל אמש נשארה לישון במשרד ונרדמה על השולחן,

עיגולים שחורים תחת העיניים שלה חברו לשקיות הנפוחות שגרו שם כבר קודם, השיער שלה מקורזל ומחושמל, משווע לאיזה מחליק טוב שיישר לו את הצורה.

לא נעים להגיד, היא אמנם אשה טובה ירדנה, אך כשהיתה מגיעה לעבודה ללא טיוח של הפנים בשכבה נדיבה של מייקאפ וללא יישור השיער המחושמל נדמה היה כאילו יצאה המכשפה מהאגדה של עמי ותמי והתעוררה לחיים.

היא מעדכנת אותי לגבי מס’ משימות שעליי לבצע בעוד שהיא תהיה בישיבה מחוץ לעירייה בשעות הצהריים.

אני נכנסת למשרד, מרגישה מלאת מרץ היום, מסיימת לתייק את הניירת שנשארה לי על השולחן מיום קודם, 10 דקות והשולחן שלי נקי, חושבת על העובדה שזהו יום ללא קבלת קהל מה שמעלה לי אוטומטית חיוך מרוצה על הפנים.

חגית נכנסת בדיוק בשעה 08:30 מלאה באנרגיות הג’ינג’יות שלה, היא לא מפספסת את המדים החדשים שאני לובשת ברגע שהיא נכנסת בדלת,

“טלי, קומי נראה, תעשי סיבוב”.. וואו..  איך יפים לך המדים, את נראית אשה חשובה, כמו שרה בממשלה”..

“יופי חגית, שרה בממשלה?”.. “גם כן מחמאה.. עכשיו אני מרגישה כמו דודה של עצמי.. אבל אחת מבוגרת..”

“התכוונתי בקטע טוב.. טלי.. את נראית פצצה”..

אני נכנעת וצוחקת.. טוב.. אם אני נראית כזאת חשובה, לכי תכיני לי קפה, אני קורצת לה.

האווירה במשרד היתה נעימה, לא היו טלפונים רבים שהפריעו לנו לעבוד כך שבסביבות השעה 11:30 חגית ואני כבר סיימנו את רוב המשימות שהיו לנו אם לא את כולן.

מחשבות על איילון התחילו לכרסם לי בבטן ולגרום לי למעין עקצוצים בגוף,

זכרתי את השיחה שלנו מאתמול, רציתי לראות אותו , רציתי להראות את עצמי, עם המדים שאני לובשת, כמו שהבטחתי לו.

אני קמה מהכיסא, מיישרת את החצאית, זורקת מבט חטוף בראי ויוצאת מהמשרד, בלי להגיד לחגית לאיפה אני הולכת, היא עסוקה כל כך בשיחה פרטית שלא הפרענו אחת לשנייה.

אני מנסה להילחם, אך לשווא,  בהתרגשות שגועשת אצלי מבפנים, אני לא משקרת יותר לעצמי, אני יודעת שאיילון משפיע עליי, בעיקר על קצב פעימות הלב שלי.

אני מחליטה לדפוק על הדלת בנקישות חזקות, לא מהוססות, מה שמזכה אותי מיד בקול המוכר והעמוק של איילון שמזמין אותי להיכנס.

אני עומדת בפתח של המשרד שלו, המבט שלו לא מתבייש, אפילו חצוף, בולע אותי מכף רגל ועד ראש, אני יודעת שאני מסמיקה ובטח הפנים שלי בצבע של עגבנייה, אי אפשר לטעות בתחושה הזאת של החום הבוער הזה בלחיים, אבל אני לא שולטת בזה, הוא מביך אותי בדרך שהוא מסתכל עליי, כאילו ניצבתי לפניו בתחתונים וחזייה הכי סקסיים שלי, או אולי בכלל בלי בגדים.

“המדים האלה.. מסוכנים”, הוא אומר פתאום.. מחייך חיוך ממזרי, אני לא יודעת איך אבל פתאום הוא עומד דיי קרוב אליי, נשען על השולחן שקודם הפריד בינינו.

“מסוכנים”? אני חוזרת על מה שהוא אמר..

“אני לא אחראי על המעשים שלי.. כשאת באה אליי ככה, כמו שאת נראית עכשיו”,

כל הגוף שלי דרוך, כמו בכוננות שיא, נדמה שמיצמצתי וכשאני פוקחת עיניים ,הוא כל כך קרוב אליי, כמעט במרחק הזה, אפס,

הוא עושה עוד צעד אליי, מניח את הידיים שלו על הקיר שמאחוריי, מה שמאפשר לו אחיזה ומה שגורם לי להיות לכודה מאחורי גופו שחוסם אותי, הריח הטוב שהוא מדיף מתחיל להשפיע עליי, העיניים החומות שלו נראות בגוון כהה יותר, הן מעט מצומצמות ומהמרחק הזה אני בוחנת את הריסים הארוכות והשחורות שלו, יש לו עיניים יפהפיות והמבט שלו עליי כמו דרקון יורק אש..

תווי הפנים שלו, עדינים יחסית, נכונים ועם זאת מתוחכמים, גבריים ממוסגרים בשיער חום מעט ארוך שכל כך בא לי ללטף עכשיו,להתחפר בו אבל אני לא מעיזה, משותקת.

באופן הזה שבו אנחנו עומדים אני פתאום קולטת כמה שהוא גבוה ורחב כתפיים,

הוא מצמצם את מעט המרחק שעוד נותר בינינו והשפתיים שלו נוגעות בשלי, מעבירות בי זרם, כמו בגדר חשמלית, אני פוחדת להישרף,

אני מבולבלת, מבזיק לי איזה קול פנימי שצועק “מה את עושה “?

אבל הרגליים שלי נטועות ללא יכולת לנוע.

הוא נוגס קלות בשפה התחתונה שלי, הפה שלי נענה לו באינסטינקט ונפתח קמעה, הלשון שלו לא מבזבזת זמן ופולשת לתוך הפה שלי, חמימה, טעימה.

הריח שלו מטריף אותי, החזה שלו צמוד לשלי, אני מרגישה אותו נוקשה, כמו אבן.

במשך זמן מה הלשונות שלנו נוגעות אחת בשנייה, חוקרות,טועמות,  במעין ריקוד מתגרה,

אני חשה את קצב פעימות הלב שלו, את ההתרגשות שאוחזת גם בגופו.

images

 

הזדמנות שניה / נעמה סכר

***** כל הזכויות שמורות לנעמה! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 3

השבועות האחרונים  בבית משפחת ריטמן עברו עלי בהנאה רבה. למדתי להכיר היטב את ליה ושמחתי לבלות איתה בכל רגע. סדר היום שלנו היה נוח והתאים לצרכי האישיים  כפי שהובאו בהסכם העבודה עם בן. הסמסטר הראשון ללימודיי התחיל השבוע וההתרגשות שלי הייתה עצומה.  לצערי הרב, לא היתה לי משפחה לחלוק איתה את הרגע הזה. הייתי גאה בעצמי. אחרי עבודה קשה והתמדה במטרה הרגשתי אך חיי נמצאים בדיוק במסלול שתכננתי לעצמי וזה הביא סיפוק אדיר. לקחתי כל סוף שליטה מלאה על החיים. וזו היתה מטרה ששווה להילחם עבורה. בן הקדים להעביר לחשבוני את המשכורת הראשונה כולל מקדמה  וזו שולמה כמפרעה ללימודי באוניברסיטת בר אילן. בבקרים הייתי מתעוררת השכם, מכינה לנו את ארוחת הבוקר ומתחילה  לארגן את ליה לגן. לקחתי קורסים בבקרים ובצהרים. ובחמש מיהרתי לאסוף בכל יום את ליה מהגן. מהלך אחר הצהרים הינו מבלות יחדיו. לפעמים בפארק הגדול או סתם עם חברות לגן או בבית.  לעיתים רחוקות הייתי נתקלת בבן במטבח בבוקר או בסלון בערב. עדיין הרגשתי נבוכה בכל פעם לידו. ממש כמו ביום שהכירנו, מה יהיה איתי, חשבתי. אין ספק שבגבר הזה יש משהו מטלטל, סוחף ומסעיר. מצאתי את עצמי נמשכת אליו. אולי בגלגול אחר חשבתי, הייתי יכולה לחשוב ככה ולדמיין אותנו ביחד. בכל פעם  מחדש, ניסיתי להתגבר על המבוכה ולסלק ממוחי את מחשבות עליו. למרות הקרבה אליו, עלי להתרכז בלימודים ובטיפול בליה.

בדרך כלל בבקרים, כשהייתי מכינה ארוחת בוקר לליה היינו שותים קפה ביחד. אומנם בחטף, לבן לא היה הרבה זמן לבלות עם ליה. למרות שניסה לפנות. הנוכחות שלי בחייהם פינתה לו זמן לשוב לעסקיו. הרגשתי שהוא מתחיל לסמוך עלי יותר ויותר.  לאחרונה היה נראה כי רוב הזמן באמצע השבוע הוא לא שהה בבית. מלבד סופי השבוע  אותם העברנו יחדיו בבילויים משותפים. אני לא יודעת למה, אבל בן התעקש שאתלווה אליהם כחלק מהמשפחה. זה לא היה דבר רע מבחינתי.  להפך, למדתי להנות  מכל רגע איתם. נחשפתי לסוג של חיים שלא הכרתי בחיי. היינו מבלים בחופי הים, במסעדות ובטיולים בכל הארץ. בילויים מסוג זה לא היו מוכרים לי מעולם. החיים שלי בבאר שבע סבבו בעיקר סביב עבודה, ניקיון ועזרה להורי בבית . מאז צעירותי עבדתי ודאגתי רק לפרנס את המשפחה.

ניחוח בושם גברי עלה באפי כשנכנסתי הבוקר למטבח. אחרי תקופה לא מבוטלת כבר הכרתי את ריח הבושם שלו. בעודי נכנסת מעורערת במחשבות ומתענגת על הריח המשכר נתקלתי בחזהו החשוף של בן . לא יכולתי שלא לנעוץ בו עיניים.  ואוו, הוא היה שרירי ויפה.

הרגשתי את החום שיוצא ממנו. אוי, איזה בושות, אני חייבת להתחיל להתגבר על המבוכה הזו, חשבתי והרמתי את עיני להביט בו. הרגשתי איך האודם מתפשט על לחיי מהרגע המביך. הוא חייך אלי, משתדל לא לצחוק מהסיטואציה שנתקלתי בו. ניכר היה שהוא נהנה מהמבוכה שלי. “בוקר טוב ענת, הכנתי לך קפה על השיש. תשתי זה מתקרר” הוא אמר לי ויצא מהמטבח. התחלתי לעמול על ארוחת הבוקר לליה. כשבן חזר למטבח הוא כבר היה לבוש בחליפה מהודרת. עיניו נצצו  ושיערו הבהיר הבריק תחת קרני השמש. וריחו , ריחו היה משכר. הוא היה יפה ומושך בעיני. כל הזמן חשבתי לעצמי, שבנסיבות אחרות בחיינו המשיכה הזו היתה פועלת. שמרנו על איפוק מכובד כל העת. בחיוך נערי ושובה לב בן פנה אלי “ענת, אני שמח שנתקלתי בך הבוקר. אני מתנצל שלאחרונה איני מבלה מספיק עם ליה . אין לך מושג כמה אני שמח שיש לנו אותך כאן”. איך זה שהוא מצליח לגרום לי להסמיק ככה ? השבתי לו בחיוך מעט נבוך, “תודה”. עדיין הסמקתי. היה לי קשה להביט בעיניו “אהה, אתה לא צריך להתנצל בפניי, ליה ילדה מדהימה  ואני שמחה מאוד להיות כאן איתה”. הוא סימן לי לבוא לשבת לידו על הבר שבמטבח. “בואי, תשתי איתי את הקפה. יש לי זמן, נדבר קצת “. התיישבתי בכיסא על ידו.  כל הזמן תהיתי לעצמי, למה היא עדיין נבוכה ונרגשת בקרבתו ? כבר עברו שבועות ובכל פעם  התחושה  רק  מתחזקת ומתעצמת. לפעמים אני חושבת שעדיף לי להתרחק מעט.

 “ענת, תשמעי, אנחנו צריכים לדבר” הוא אמר, הפעם בנימה רצינית. פתאום רגשתי שליבי מחסיר פעימה וכנראה שהפסקתי לנשום. עוד בטרם התחילו להתרוצץ במוחי השאלות והתהיות הוא המשיך. “אפתח ואומר שאני מתנצל. אני נאלץ לצאת היום  לנסיעת עבודה לא צפויה בניו יורק. ישנה בעיה דחופה בסניף שאני צריך לטפל בה. אני יודע שבסוף השבוע היית אמורה לנסוע לבקר את משפחתך. אבל אני צריך אותך כאן עם ליה. האם זה בסדר מבחינתך? ” ברור, בטח שזה בסדר. אסע בפעם אחרת ” גם ככה לא ממש רציתי לחזור לבאר שבע, חשבתי בליבי. אפילו המחשבה על ביקור שם עורר את סלידתי. נזכרתי באחיי. באיומים שיוסי פיזר לעברי לפני שעזבתי. בהחלט העדפתי  לדחות את ההתמודדות מולם. וקיבלתי תירוץ טוב להישאר כאן עוד שבוע .הורי בטח יבינו זאת כשאסביר להם. לעומת אחיי הגדולים, הם תומכים ואמינים בי. בן קטע את מחשבותיי   “יופי, תודה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך. אז אגש עכשו להיפרד לשלום מליה לפני שתצאו לגן. הטיסה שלי בשעה שלוש”. הוא יצא מהמבטח ומיהר לחדרה של ליה. המשכתי להכין את ארוחת הבוקר. אני מוכרחה להודות, קצת התעצבתי שלא אראה את בן שבוע שלם. אחרי התארגנות מהירה, סיימנו לאכול את ארוחת הבוקר וצעדו לכיוון הגן. ליה הושיטה את כף ידה הקטנה ואחזה בשלי. נראה כאילו מחפשת את הביטחון שלא אעזוב אותה. היא לא הרפתה ממני היום כל הדרך. תיארתי לעצמי שהנסיעה הפתאומית של אביה משפיעה עליה, בכל זאת היתה ילדה קטנה. יום הלימודים עבר במהרה. הזכרתי לעצמי היום במיוחד להעריף חום ואהבה עליה.

המשכנו בכל השבוע בשגרה שלנו. גם סוף השבוע שהגיע עבר עלינו בנעימים. בילינו בפארק, בבריכה והלכנו להצגת ילדים. בערב היינו מתכרבלות על הספה וצופות יחד  בסרטים מצוירים שליה בחרה עבורנו.

השתדלתי בכל רגע פנוי שהיה לי לעטוף אותה בחום ואהבה. כמעט בכל בוקר לפני שיצאנו לגן שוחחנו עם בן בסקייפ. מדי לילה היתה ליה מתעוררת בלילות ומחפשת את אביה בחדרו. נאלצתי להעביר את הלילות האחרונים במיטתה של ליה, נרדמת איתה. השתדלתי מאוד למלא עבורה את חסרונו של בן בסוף השבוע הזה.  היינו אני והיא. זו הייתה משימה  לא קלה. במוצאי השבת הרגשתי שצלחתי אותה בהצלחה רבה. בשעה טובה, יום ראשון הגיע לו ובן יחזור הביתה. אני לא יודעת מי התרגשה יותר, אני או ליה. ליה הכינה לו ציור וכתבה הקדשה. אני אפיתי עבורו עוגה ובישלתי ארוחת ערב.

אתמול בלילה, שכבתי במיטה ונסתי להירדם ולא ממש הצלחתי. שקעתי במחשבות מטרידות. התבררה לי פתאום עובדה לא פשוטה. ליבי התמלא ברגשות געגועים עזים לבן. אלו היו שמונה ימים ארוכים. השיחות היומיומיות בנינו, הנוכחות של בבית וריחו המשכר היו חסרים. בעיקר בבקרים שהיינו שותים קפה ביחד. גם הבילוי ביחד בסוף השבוע  הזה היה חסר לי. עברו בסך הכל חודשיים וחצי מאז שהתחלתי לעבוד אצל בן. לפתע הבנתי כמה נקשרתי למשפחה בזמן כה קצר. או אולי אני מתבלבלת ומדובר ברגש מסוג אחר ? עדיף לי שלא לחשוב על העניין יותר מדי ולנתח אותו. אני כנראה מזדהה עם ליה.                        זהו זה העניין ותו לא. כשהתעוררתי נזכרתי בחלום שחלמתי אתמול. זה היה חלום על בן. המוח מתעתע בי, משלה אותי, אבל לא בלב. הלב לא טועה. חשבתי וניערתי את ראשי. קמתי מהמיטה ובדרכי למטבח נזכרתי, היום בן צפוי לחזור הביתה. מיהרתי לחדרה של ליה להעיר אותה ולבשר את הבשורה על שובו של בן. ” איזה כיף ליה, היום כשתחזרי מהגן, אבא יחכה לך בבית. הוא מאוד התגעגע אליך, את יודעת”. ליה חיבקה אותי חזק ואמרה לה “הגיע הזמן, אני רוצה שיחזור כבר”. אין ספק ששנינו שמחנו לקראת חזרתו.

לאחר שנפרדתי מליה בגן הילדים, נסעתי ללימודים. משתדלת לא לאחר לשיעור הראשון. החומר החל להית אינטנסיבי והיה עלי להשלים פערים רבים. היו הרבה שיעורים שפספסתי ומטלות שלא הגשתי בשבוע הזה. קיוויתי שעם שובו של בן העניינים יחזרו למסלולם ואוכל לפנות זמן בערבים ובסופי השבוע גם ללימודים. זו הרי היתה מטרתי, ללמוד ולהצליח בחיים.

בשעה חמש ורבע, חזרנו מהגן. פתחתי את הדלת להיכנס לבית. הפתעה, בן הקדים וחיכה בסלון. נכנסו לבית ומבטי נתקל בעיניים כחולות. הוא ישב על הספה במבט שנראה מוטרד ועייף. אך במהרה הפך לאותו חיוך שובה כשהבחין בנו.  ליה עזבה את ידי ורצה לזרועותיו הפתוחות של בן, “ענת , תראי הינה אבא. הוא חזר”. היא צעקה בקול שמח.

בן חיבק והניף את ליה הקטנה באוויר. “אוי, ילדה מתוקה שלי, את יודעת כמה התגעגעתי אליך ?” הוא לא הרפה ממנה את החיבוק. והעריף מיליון נשיקות. הם השתובבו וצחקו  ללא הרף. במשך זמן לא ברור עמדתי בכניסת הבית והבטתי בהם.

כמו צופה בסרט, זה היה מחזה מרגש מאוד. המשכתי להביט בהם והחיוך לא פג מפני. בן הבחין בי וניגש בזרועות פתוחות לחבק אותי. “ענת, סלחי לי. הייתי עסוק עם ליה ששכחתי לומר לך שלום. מה שלומך? איך היתה ליה ? ” לזה כלל לא ציפתי. הסומק טיפס על פני שהאדימו. נבוכה מהמעמד השפלתי את מבטי. הוא קירב אותי אליו לחיבוק חזק.  ואני נסחפתי בחיבוק. חום גופו וריחו המשכר ערפלו את כל חושי. הרגשתי כל כך טוב באותו הרגע.

אם היה בליבי ספק קל לגבי הרגשות שלי לבן. הספק הזה נעלם עם החיבוק. התגעגעתי  אליו, עתה לא היה לה שום ספק בעניין. זו לא אשליה. המילים נעתקו מפי. כל שיכולתי היה להשיב בהנהון. בן שחרר אותי מהחיבוק ושאל “נו ? אז איך היה ?” עניתי לו משתדלת להסתיר את ההתרגשות שבקולי. “אהה, כן. אתה יודע היה בסדר גמור. ליה נרגשת מאוד לראות אותך. היא היתה מקסימה. אנחנו שמחות מאוד שחזרת. אהה.. ועכשו,  בבקשה אם תסלח לי, אגש לחדרי ואתן לכם את הזמן שלכם ביחד..”.  נסוגתי לכיוון המדרגות מבלי להסתכל לאחור. שמעתי אותו ממשיך לשחק ולהשתובב עם ליה. עליתי במדרגות לכיוון חדרי.  נעלתי את הדלת אחרי. ברגעים כאלו, הרגשתי שוב לא שייכת. סוג של פולשת. זרה. למה ציפיתי בכלל ? אולי ציפיתי שבן יתגעגע אלי ? עכשו הבנתי כמה אסור לי לפתח יותר מדיי רגשות. אחרי הכל, זו לא המשפחה שלי. הדמעות החלו לזלוג מעיני. ליבי התמלא ברגשות של עצב ובבדידות. שובו של בן הביתה עורר אצלי רגשות סותרים ולא ברורים.  שכבתי במיטה ונתתי דרור לדמעות. לבסוף אחרי שפרקתי את שהיה על ליבי נרגעתי. קמתי מהמיטה, ניערתי את ראשי וניגשתי לשטוף את פני.

מבעד חלוני ראיתי אך השמש כבר שקעה. הערב הגיע. ובכל זאת, לא העזתי לצאת מחדרי.      נותר לי להתכרבל במיטה לקבור את ראשי בספרי הלימוד. הגיע הזמן באמת, חשבתי. במהלך כל הערב קראתי חומר לימודי. לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר ולפגוש בבן. התפללתי בליבי שיבין ויכבד את רגשתי. הגבולות הברורים שהצבתי לעצמי בחיים היטשטשו.  לא היה ספק בליבי שאצטרך למצוא פתרון ולהתמודד איתן. אך לא הערב.

ramat-hasharon-model-017-c3

מעבר לסרגל הכלים