האור בין הצללים / צוקיקו ספארק

תקציר:

“בוקר. בן התעורר. תחושת הזמן והמקום אבדה לו.

לאן הגיע? ואיך? כל חושיו היו מטושטשים, ראשו מעורפל, עיניו מכוסות.

“מה קורה פה?”

הוא לא הצליח להסיר את הכיסוי שעל עיניו. ידיו היו מהודקות ברצועות מאחורי גבו לחגורת בטן.

הוא לא חלם – הוא היה ער לגמרי, אך עדיין לא הצליח להיזכר בהשתלשלות האירועים שהובילו אותו למצב הזה. האם זו תוצאה של ערב פרוע מדי שבילה עם בחורה? או שמא מתיחה? ואולי משהו גרוע יותר? בן נחרד, אולי נחטף למטרה של דרישת כופר? כל האופציות נראו לו חסרות בסיס הגיוני וקיצוניות, רחוקות ממנו.

הבלבול וחוסר הוודאות השתלטו עליו, כאשר המתין באפלה לגורלו.”

 

מסיבות נוצצות, מסעדות יוקרה, נשים יפות ועבודה חלומית בחברת הפרסום של אביו – זו הייתה שגרת חייו של בן ברטלר. נראה היה שהעולם מונח בכיסו, ודבר לא יכול לעמוד בפניו. אך אדם קרוב מרגיש שיש צורך בשינוי עמוק בהתנהלותו של בן עם הסובבים איתו, והוא מוביל אותו למסע קיצוני בלתי צפוי שתוצאותיו אינן ברורות.

האם מבעד לעיניו המכוסות יצליח בן לראות את האור בין הצללים?

 

ספר מיוחד מסוגו המשלב בין רוחניות עמוקה לארוטיקה מתוחכמת.

11742728_462853773883138_767794297086730243_n

 

 

 

על הקצה / ש.א

***** כל הזכויות שמורות ש.מ! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 3

כבר שעת צהריים, הבטן מתחילה להשמיע לי קולות.. אני רעבה, פספסתי את הפסקת הצהריים הקבועה שלי, התעכבתי עם גברת שהתעקשה שמגיעה לה הנחה שלא באמת הגיעה לה ושום דבר לא שכנע אותה אחרת, נדמה לי שכל הקומה שמעה אותה צורחת  ומקללת אותי, את אמא שלי ועוד כמה דורות אחורה, עד שהגיעו אנשי ביטחון ועזרו להעיף אותה ממני.

אני בדרך כלל מסתדרת נהדר עם אנשים, גם עם כאלה שבאים כועסים, קולניים, מאיימים, אני מוצאת דרך להנמיך את הווליום שלהם, להרגיע, להגיע להבנה, אבל זאת היתה משהו מיוחד, אני חושדת שהיה חסר לה איזה רכיב במח שעוזר לקלוט מידע.

אני מחייגת בקו הפנימי ללימור , קול נמרץ וחיוני עונה לי: “גזברות, שלום”

היי, לימורי, מה קורה?

טלי.. את חיה?  נעלמת לי..

חיה.. בקושי.. אני רעבה בטירוף, תגידי שאת באה איתי לאכול משהו..

מממ.. ואם אני יגיד לך שאני בדיוק מנגבת פירורים של קינוח הורס אחרי שאכלתי פוקצ’ות גבינות וחצילים, פסטה מוקרמת ולזניה משגעת..

דפנה פתחה לנו כאן שולחן לכבוד הולדת הקטנה שלה.. את יודעת..

אוף.. את לא יכולה להיות יותר אכזרית מזה..

צחקוק קל מהעבר השני..

יצאתי לקנות לי איזה כריך, נדבר אחר כך.

אני פותחת את הארנק לבדוק שיש לי מספיק כסף, זה לא מובן מאליו עם שני ילדים קטנים עם דרישות גדולות ששודדים אותי באופן די קבוע.

הנייד שלי משמיע צפצוף של הודעה נכנסת, אני פותחת,

“היי, הכל בסדר איתך?”

אני די מהר מבינה שההודעה נשלחה מהטלפון של איילון.. זאת פעם ראשונה שהוא שולח לי הודעה, אני מרגישה את הכיווץ הזה בשיפולי הבטן התחתונה..

מתלבטת רגע מה לענות לו..

“הכל בסדר, בטח” ,סמיילי.

“הדאגת אותי קצת, את יודעת..”

“מה פתאום.. שטויות.. אתה לא צריך לדאוג לי”

“בא לי לדאוג לך”

שיט.. אני מסמיקה..מה עונים על זה?.. אני בוחרת להתעלם..

“מתה מרעב.. בדיוק יוצאת לקנות כריך”, סמיילי.

“אני גם מת מרעב.. אבל לא ממש לאוכל”..

אוי ואבוי.. אתה לא באמת כתבת את זה עכשיו , אני מסתכלת שוב ושוב על האותיות ומחברת אותם למילים.. לעזאזל, איילון , איזה משחק אתה משחק איתי?

אני כותבת “אין תגובה..” מהססת כמה שניות ולוחצת שלח,

“את נלחצת ממני.. אל תילחצי.. נגיד שזה בצחוק..”

“אני בסדר.. הכל טוב”..  מתלבטת אם להוסיף סמיילי.. שיהיה.. סמיילי מחייך, שולחת.

“אני לא יפריע לך.. לכי לאכול, בתיאבון מתוקה”

אני שוב מסמיקה.. והדופק נדמה לי שמאיץ..

“תודה”, סמיילי.

ב “קפה אילן” שנמצא מטרים ספורים ממבנה העירייה אני מזהה את שרית ונעמי ממשרד הפנים, יושבות בשולחן אחורי, תחת שמשייה, שרית מרימה זוג עיניים ומיד קולטת אותי, שולחת אליי את החיוך הרחב שלה, חושף גומות, “היי טלי, תצטרפי אלינו”,

“אני כבר באה”.. עניתי, שילמתי עבור כריך עם סלט טונה שאהוב עליי במיוחד, קולה זירו, לאיזון הקלוריות. אני הולכת ומתיישבת ליד הבנות.

את נעמי הכרתי בעבודה, בחורה טובה לכל הדעות, לעתים נדמה שהיא טובה מדיי, באופן לא הגיוני, תמיד מוכנה לעזור, תמיד חיובית.

את שרית לעומתה אני מכירה היכרות קודמת, למדנו יחד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב וגרנו יחד במעונות לסטודנטיות ברמת גן, חמש בנות בחדר, אלוהים שישמור מה שהקירות שם ספגו..

שיחות נוטפות סקס, אל תוך הלילה.. כל אחת מאיתנו חשפה, ללא צנזורה, לפרטי פרטים את הרפתקאותיה המיניות, לכולנו היה חבר קבוע מלבד שותפה אחת , ענת שמה, שחוויותיה היו הפיקנטיות ביותר, מסטוצים נועזים בשירותים של מועדון ועד לרומן לוהט מלא בסכנות עם גבר נשוי.

“מה קורה טלי, מה חדש”? שרית שואלת..

“שגרה, שריתוש, את יודעת, עבודה – בית , כביסות,שיעורים,חוגים ועוד דברים כיפיים בסגנון.. “

שרית מחייכת.. “גם אצלי אותו הדבר.. זה כל כך מתיש .. הכל סביב הילדים, שיהיו בריאים.. לפעמים אני ממש מתגעגעת לרווקות.. איזה כיף היה לנו, זוכרת את השטויות שלנו מהמעונות?”

“ברור.. זה משהו שלא שוכחים בחיים”.. אני מחזירה לה חיוך וקריצה,

נעמי שבדיוק סיימה לעכל לקט ירקות מהצלחת אמרה בקול מנחם.. בנות,  עוד לפני שתמצמצו הילדים יהיו גדולים ועצמאים  ותקבלו את החופש המיוחל בחזרה, סבלנות, יקירות..

“כן.. אמרה שרית.. אבל הכל כל כך שונה.. איפה הסקס הלוהט שהיה לפני הילדים?

אני מוצאת את עצמי משתמשת בתירוצים השחוקים של כואב לי הראש, רק שרוני יוותר לי.. אני פשוט עייפה..”

“איך איתך ועם רונן..? הוא עם השטויות שלו.. את מצליחה להתחמק”? שרית משועשעת..

“אז כן.. גם אני לא פעם אחת מסובבת לו את התחת ומכריזה בקול מנומנם שאני גמורה מעייפות ורק רוצה לישון.. וטוב.. הוא באמת עם ההומור הגס שלו לא מתייאש מהר ומציע לי את הזין שלו בתור מוצץ לפני השינה..”

שרית צוחקת כל כך חזק שבשולחנות הסמוכים נועצים בנו מבטים.. אני ונעמי מצטרפות וצוחקות יחד איתה.

מבט חטוף בשעון ואני מודיעה לבנות שקצת נסחפנו ותיכף יחכו לנו מכתבי פיטורין על השולחן..

אנחנו לוקחות לגימות אחרונות מהמשקאות הקלים, אוספות את שאריות האוכל לשקית שנעמי משליכה עבורנו לפח בדרך לכיוון בניין העירייה.

אנחנו נפרדות בחיבוק וכל אחת חוזרת למשרד שלה.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת ביני לביני בחיי המין עם הבעל שלי..

בסך הכל רונן הוא גבר שיודע את העבודה.. הוא מצויד באיבר קצת מעל הממוצע, כזה שמתרומם רק בכח המחשבה.  אין ספק שחוויתי לא מעט אורגזמות איתו..

הוא יודע היכן ללטף עם האצבעות, עם הלשון, הוא מלקק אותי מפתח הנרתיק ועד אחרי הדגדגן,כמו חתול מיומן, בעדינות תחילה, עוד ועוד, מלמטה למעלה, מה שגורם לנשימות שלי להיות קצובות,מהירות יותר, אחר כך מפעיל קצת יותר לחץ, מחדיר את הלשון שלו בפתח הנרתיק שלי, מוסיף אצבע פולשנית, מרגיש כמה אני רטובה, מתגרה בי עוד ועוד.. עד שמביא אותי לפורקן וטוב לי.

אבל ידעתי שמשהו חסר… לא ידעתי במדויק היכן לשים את האצבע..

היחסים העכורים בינינו וחוסר הכבוד שלו כלפיי נכנסו יחד איתנו למיטה, הראש שלי פעמים כל כך רבות, תוך כדי סקס, היה במערבולת רגשית.. כעסים כל כך גדולים שישבו לי בבטן ובחזה, צפו, נפלטו החוצה, יצרו מעין מחסומים.. לא יכולתי להגיע לטוטאליות איתו.

אני כל כך מתחברת לחכמים שסברו כבר מזמן שגוף ונפש הם כיחידה אחת,

קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה.  זאת האמת שלי.

images

” אתן ממליצות ” אלבום ההמלצות של INBAL OHANA

הצדפה שבין ירכיי / אן ג’ייקובסון

הספר מספר על ריבקי, בחורה צעירה כבת 15 שמגלה לראשונה את ההתעוררות המינית שלה מה שמסובך כשאת באה ממשפחה חרדית ואבא שלך מוצא אותך עם רמון העובד הגוי ערומה במרתף…

התחושות האישיות שלי מהספר קצת מבולבלות… ההתחלה התחילה מעולה, כל כך אהבתי ופיתחתי ציפייה להמשך הספר שהולך להיות פצצה והתאכזבתי הסוף הרבה פחות מתחת למעולה

די פספס את עצמו סוף הספר והתאכזבתי ממנו אני הייתי מוותרת על ה”המשך יבוא” ופשוט משכתבת וסוגרת את הסיפור בצורה אחרת…

 

לתקציר הספר לחצו כאן

HazdafaShebeynYerichayAnnJacobson-291x396

 

מרלבורו לאב / ג’סטין מת’רס

***** כל הזכויות שמורות לג’סטין! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

-פרק 4-

 

“היי! את מקשיבה לי בכלל?” קרלי רוטנת בבוז ואני מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות וחמדניות.

“היא כולה שקועה בסיגריה שלה,” אנט מגלגלת את המילה סיגריה על לשונה ומושכת אותה יותר מהרגיל. אני מתבוננת בשתי המטומטמות האלה ומאפרת את הסיגריה שלי.

“אני שונאת את זה שאת מעשנת.” קרלי משלבת את ידיה על חזה בבוז.

“אני אחיה עם העובדה הזאת,” אני מגלגלת את עיניי ומועכת את בדל הסיגריה על האדמה.

“בכל אופן,” – אנט יורה אל קרלי מבט כועס ושולחת אליי חיוך מאולץ ומלא צביעות – “קרלי ואני התחלנו לספר לך על המסיבה…”

“תיהנו.” אני קוטעת את אנט. אני לא רוצה לשמוע על מסיבות, לא רוצה להשתתף במסיבות של אנט וקרלי. הן תמיד נגמרות באסון. ובפעם האחרונה בה אני נכחתי במסיבה, זה נגמר באונס שלי שבא מצד הבן אדם שאהבתי בכל לבי.

“אלוהים אנה!” קרלי קוראת. “דיברתי על זה איתך בדיוק אתמול! תפסיקי כבר! מאז הפרידה שלך ושל ריי את לא יוצאת אתנו בכלל. את מתנהגת כאלו זה סוף העולם. אז בואי אני אספר לך משהו, זה לא סוף העולם. דברים יום אחד יסתדרו, ואת תביני שבזבזת זמן רב מידי ויקר מידי על בן אדם שלא שווה את זה.” היא מדברת בטון גבוה, כמעט וצועקת. אני מהדקת את הלסת שלי בתגובה, נאבקת בדחף שלי לצעוק עליה בחזרה ולהטיח בה מילים נוראות. מה היא מבינה? מה היא יודעת בכלל? הקול האחורי בראשי זועם. היא חושבת שאני וריי רק נפרדנו, בדיוק כמו כולם. הררי זה מה שאני סיפרתי להם.

“יום אחד אולי תביני.” זה כל מה שאני בוחרת להגיד, אני נמנעת מלומר מילים נוספות מהחשש שזה יגרום לבנות לרחרח במקום ולגלות מה קורה באמת.

“אין מה להבין. את כלבה מפונקת שכל היום בוכה מהפרידה הארורה שלך ושל האקס שלך. יש לי חדשות בשבילך, את לא היחידה שחוותה פרידה. כי גם אני חוויתי פרידות רבות בחיי וגם אנט וכל אחד אחר בעולם חווה. ועליי ליידע אותך שתחווי פרידות נוספות בחייך אז תפסיקי להיות כזאת דרמטית.” קרלי נעמדת מעליי בהתנשאות שמעוררת בי בחילה. אני שולחת אליה מבט מלא תיעוב והצלצול קוטע אותי לפני שאני מספיקה להגיב בצורה כלשהי. אולי זה סימן שעלייך לסתום את הפה ולא לענות לעלובה הזאת, הקול האחורי בראשי מנסה להרגיע אותי אבל הוא גורם לעצבים שלי רק להתחמם, והדם בוורידיי מבעבע מרוב כעס.

“קרלי,” אנט ממלמלת, המתח בין שלושתנו הולך וגובר ואני אוזרת את כל כוחותיי כדי לשמור על איפוק ולא להניף את היד שלי באוויר ולהצליף בלחייה של קרלי.

“מה יש לך להגיד להגנתך מיס גראנט?” קרלי שואלת בגיחוך מריר ומלא ארס. אני שותקת לרגע, חושבת על הדברים שהיא אמרה, שולחת מבט אל אנט ונעמדת על רגליי בתנועה מהירה.

“נראה אותך באוניברסיטת קונורד שבוע הבא?” אני שולחת אליה חיוך מאולץ וגורמת לה ולאנט לפעור את פיהן. “עכשיו אם לא אכפת לכן, אני נאלצת לנטוש אתכן. השיעור שלי התחיל לפני…” – אני מציצה אל השעון שמתנוסס על מסך הטלפון שלי – “לפני עשר דקות. שיט! עכשיו אדון גרין לא יכניס אותי לשיעור האזרחות המטופש!” אני אומרת בנימה צינית לחלוטין, כיוון שאין לי כל עניין להיכנס לשיעור אזרחות, ולא באמת אכפת לי אם אדון גרין יכניס אותי לשיעור או לא.

אני עוקפת את הבנות ונכנסת אל בניין בית הספר, מותירה אותן מאחורי ולא מאפשרת להן להגיד לי דבר נוסף. אני עוזבת אותן המומות, את אנט פעורת פה ואת קרלי מבולבלת. אני מרגישה את הגאווה שהולכת לפניי ושמחה על כך שגרמתי להן לתגובת הלם עקב תגובת הכניעה שלי וההסכמה להראות נוכחות במסיבה. אולם אני לא באמת יודעת אם אני מעוניינת להראות נוכחות במסיבה של האוניברסיטה, אני לא יודעת אם אני מוכנה נפשית להיות שם, אבל אני שמחה שגרמתי לקרלי לסתום.

אדון גרין מכניס אותי לשיעור בלי שום בעיה. למעשה הוא לא ציפה לראות אותי, וכשאני נכנסת לכיתה זאת הפתעה גדולה בעבורו והוא ממהר להכניס אותי לכיתה מבלי להטיף לי על האיחור. שני שיעורים של אזרחות עוברים להם בקלות, אף על פי שאני לא מראה ממש עניין במקצוע.

אני שוקעת עמוק בתוך המחברת שלי ופורקת בעזרת ציור את כל סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. ראשי מתמלא בשאלות ואני סקרנית ומתוחה בנוגע למסיבה באוניברסיטת קונורד.

קרלי ואנט הפסיקו להיות תמימות כשאני גררתי אותן לראשונה למסיבה בגיל ארבע-עשרה, במסיבה הזאת הן שתו לראשונה וגילו את חיי המסיבות. אולם היינו יוצאות למסיבות קטנות ועלובות אבל זה היה טירוף בעבורנו. הכרתי את ריי באחד מהמועדונים בהם התקיימה מסיבה, וממש לקראת סיום כיתה ט’ ריי הציע לנו לבוא באחת הפעמים למסיבה באוניברסיטה. בהתחלה הרהרתי אבל הסכמתי והלכתי למסיבה עם הבנות. כבר בתחילת כיתה י’ מצאנו את עצמנו נוכחות בכל מסיבה בכל סוף שבוע באוניברסיטת קונורד.

הייתי מראה נוכחות במסיבות האלה כי זאת הייתה עוד הזדמנות להתראות עם ריי. אהבתי ללכת למסיבות האלה ואהבתי למשוך את תשומת הלב שלו, לנפנף בשיער שלי מול כל הגברים ולראות אותו משתגע מזה ונעשה רכושני בנוגע אליי. אהבתי את ריי, אהבתי את תשומת הלב שהקדיש לי. אהבתי את המילים הרכות והנעימות שהיה לוחש לי בלילות, אהבתי את הליטופים והנשיקות שלו, אהבתי אותו בכל נשמתי. לא היה לי אכפת מזה שהיה גדול ממני בשבע שנים. אהבתי אותו ונתתי לו את כל כולי כדי להוכיח לו שהאהבה שלו אליי הדדית. לא היה לי אכפת ממה שעשה לי, כל מה שרציתי היה שהוא יחזור אליי ויחבק אותי בלילות הקרים כמו שרק היה יודע לעשות.

אני באמת לא יודעת איך אני יכולה לשנוא את האדם שנתתי לו את כל כולי, את הבן אדם שהציל אותי כל כך הרבה פעמים מהתהום, אני לא מסוגלת לשנוא בן אדם שהוכיח לי שהוא אנושי וטעה. אבל הוא פקשש ובגדול, הוא הרס הכל והשאיר מאחורי רק טרור.

ושוב עולה השאלה הגדולה: אם אני מסוגלת לחזור לשורש המקום בו מערכת היחסים שלי ושל ריי התחילה, וכמובן הסתיימה. האם אני אהיה מסוגלת לשרוד מסיבה מטופשת אחת מבלי שכל הזיכרונות הרעים יעלו בי ואני אתמוטט שם לעיניי הסטודנטים? אני בספק, אני בקושי מסוגלת לשרוד יום אחד בחיי היום-יום שלי מבלי להתפרץ בבכי מטורף לפני השינה על המציאות הנוראה.

אני אפילו לא שמה לב ששרבטתי את שמו של ריי מעל לציור של הבחור והבחורה שציירתי. הבחור והבחורה שבציור עומדים מחובקים וזרועותיהם משולבות זה בשל זו כך שהם לא ניתנים להפרדה. הציור מתאר באופן מושלם את המחשבות שלי בתקופה שלפני האונס, כשהייתי בטוחה שאני וריי לא ניתנים לפרידה. טעית, הקול האחורי בראשי אומר כדרך אגב ואני נאנחת בייאוש.

הצלצול קוטע את דבריו של אדון גרין ואני מסתלקת ראשונה מהכיתה. אני חולפת על פני המסדרון הרחב אך שנראה צר בשל כל התלמידים שממלאים אותו, אני לא טורחת להוציא את המחברות שלי מתוך התיק שלי כדי להשאיר אותן בלוקר, אני לא טורחת לגשת אל הלוקר כדי לבדוק אם יש לי שיעורי בית במקצועות כלשהם. אני יוצאת מהמסדרון שמסריח מזיעה ובשמים זולים של תלמידים מתנשאים, מתחמקת מקרלי ואנט הישר הביתה.

אני חוזרת הביתה ברגל, וההליכה לא אורכת לי זמן רב מידי. אני מאוכזבת לגלות שאימא בבית. אבל אני מתעודדת מכך שהיא ישנה, והיא לא תפריע לעיסוקיי.

אני חולפת על פני הסלון, מתעלמת מבקבוק הבירה ובדלי הסיגריות שעל שולחן הקפה, חולפת על פני המטבח ומזכירה לעצמי לא לאכול היום, חולפת על פני המסדרון הצד והמחניק ונכנסת לחדרי. אני זורקת את התיק שלי לפינה אקראית בבית ונופלת על המזרן עם הבטן. אני שולפת את הטלפון הנייד שלי מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלי ומדפדפת באנשי הקשר שלי.

יש לי היום פגישה עם קבוצת התמיכה, ולכן אני מחליטה לסמס לטמבל שמצצתי לו לפני כמה ימים – צ’אק לפי דעתי קראו לו.

ההבטחות שלך שוות לתחת, הקול האחורי בראשי מנענע את ראשו מצד לצד באכזבה רבה, אני מסלקת אותו ומקלידה הודעה.

 

16:03

היי

 

לא חולף רגע עד שהבחור שולח לי תשובה.

 

16:03

אני בשיעור מותק. משהו דחוף?

 

אני חשה בעלבון קלוש שממלא אותי אבל אני לא נותנת לו להשפיע עליי. אני לוקחת שאיפה חדה של אוויר צח אל ריאותיי ומקלידה תשובה אל צ’אק.

 

16:05

שום דבר דחוף. פשוט התגעגעתי אלייך (;

 

אני מחליטה להוסיף את החייכן הקורץ כדי להראות שיש לי עניין בו, וכדי למשוך את תשומת לבו. ברגע שאקבל את מלוא תשומת לבו, הוא יהיה כולו נתון לי ויהיה לי תירוץ מספיק טוב כדי לא לבוא היום לפגישה המטופשת אף על פי שהבטחתי לעצמי.

 

16:09

גם אני התגעגעתי אלייך. בעיקר לשפתיים המתוקות שלך סביב הזין שלי (;

 

הוא משיב לי ותחושת העלבון שהסווה לי לפני כן מתחלפת בתחושת ניצחון. השגתי את המטרה שלי. אלא שאז …

 

16:09

אבל לא היום מותק. יש לי מבחני סמסטר ואני חייב לחרוש את החומר, מצטער.

 

אני נדרכת ותחושת הניצחון שלי מתחלפת בתחושת הפסד והשפלה. אני זורקת את הטלפון הרחק ממני והוא נוחת על ערימת הבגדים שלי בשלום מבלי להתנפץ. אני מטיחה את ראשי עמוק בתוך הכרית ונותנת לעצמי לשקוע אל השינה.

לא עובר זמן רב עד שאימא מעירה אותי. דבר נוסף שאני שונאת באימא זה האגרסיביות שלה, היא אף פעם לא מעירה אותי בנועם. תמיד היא צורחת מהחדר ליד: “אנאבל! תקימי את התחת השמן שלך ובואי לפה!”

אמא צורחת, אני פוקחת את עיניי למשמע צרחותיה ומסתכלת אל השעון. השעה קרובה לשש והפגישה עם קבוצת התמיכה אמורה להתחיל בכל רגע. אני נזכרת שעליי לקיים את ההבטחה שלי – כי אין לי תירוצים למה לא – ולכן אני מחליטה למשוך את הזמן בכל יכולתי.

אני נתקעת מול דלת הארון למשך דקות ארוכות, מחפשת משהו ללבוש. לא שבאמת אכפת לי איך אני איראה, אני סתם משכנעת את עצמי שכן אכפת לי רק כדי להקדיש לזה מחשבה רבה. אני בוחרת ללבוש חולצה של להקת רוק משנות התשעים, את החולצה גזרתי לא מזמן ושיניתי לה את הצורה מחולצת טי לגופיה שיושבת עליי בצורה סקסית ומבליטה את החזה שלי באופן מושלם. אל הגופייה השחורה אני מתאימה סקיני ג’ינס שחורים ונעליי אולסטאר שחורות. לאחר התארגנות מהירה אני מתייצבת מול המראה ומתחילה להתאפר במהרה, אני מורחת שכבות מכובדות של מייק-אפ על פניי, אודם על שפתיי, מסקרה ואיילניר על עיניי. אני מתיזה על עצמי בושם, לוקחת כסף, טלפון וסיגריות, ויוצאת מהחדר.

“מה זה באת להלוויה של עצמך?” אמא צוחקת כאשר רואה את הלבוש שלי, ולמרות שהבדיחה לא מצחיקה כלל, היא גורמת לי לצחוק. מצב הרוח של אמא מורם למרבה ההפתעה, ובמהלך כל הנסיעה היא לא מבזבזת אף רגע ומדברת איתי ללא הפסקה. היא שואלת איך הלימודים ואיך התחושה לחזור לשגרה, היא שואלת על הפגישות ומתעניינת אם הן משנות משהו בנוגע להרגשה שלי. מובן שאני לא מרשה לעצמי לספר את האמת, אני ממלאת אותה בשקרים כדי לספק אותה ולגרום לה לשמוע מה שהיא כן רוצה לשמוע. אני מספרת לה שהפגישות מועילות להרגשה שלי והחזרה לשגרה גורמת לי להרגיש שוב חיה. אמנם אני ממלאת את אמא בשקרים, אבל אני מאושרת מכך שאנחנו מנהלות שיחה ושהיא סוף סוף מתעניינת לשלומי.

אמא היא אישה חמת מזג, כמו פצצה מתקתקת – תמיד על סף פיצוץ. אחרי שאבא עזב, היחסים ביני לבינה נעשו מורכבים ומעורערים. היא נעשתה יותר מחוסרת סבלנות כלפיי, וכל תשומת הלב שקיבלתי ממנה לפני כן נעלמה כלא הייתה. המצב הכלכלי בבית התדרדר ונאלצנו לעבור דירה למקום קטן יותר, מחוץ לאלנטאון – במקום בו התגוררנו קודם לכן. אמא החלה לעבוד ולקרוע את התחת שלה, ולמרות היחסים בנינו וכל השנאה הרבה שאנחנו מפגינות זו כלפי זו, עדיין יש שם ניצוץ מועט של אהבה בין אם לביתה.

למרבה האכזבה, הנסיעה לפגישה קצרה מהרגיל. אמא ואני נאלצות לסיים את השיחה שלנו, אני נפרדת ממנה ויוצאת מהרכב. אמא פותחת את החלון ואומרת לי שתהיה בעבודה הערב ולכן לא תוכל לאסוף אותי, אני מהנהנת כאות הבנה, היא לא מבזבזת אף רגע ומסתלקת מהמקום מיד.

אני מציצה אל השעון ורואה שאני מאחרת רק בחמש דקות. אני שולפת את קופסת הסיגריות שלי ומציתה את קצה הסיגריה שבין שפתיי. אני מושכת את הזמן בכל יכולתי, וכאשר אני מסיימת את הסיגריה אני רואה שאני מאחרת רק בעשר דקות עלובות.

אני נכנסת אל הבניין בתקווה שעשר דקות של איחור ייגרמו למדריכה לכעוס ולא להכניס אותי לפגישה. אבל אני טועה ובגדול, והמדריכה מקבלת אותי בברכה אף על האיחור. היא שמחה לראות אותי ומהר מארגנת לי מקום להצטרף למעגל של הקבוצה. אני מקללת בשקט ומצטרפת בלית ברירה.

marlboro-red-clove-cigarette

הזדמנות שניה / נעמה סכר

***** כל הזכויות שמורות לנעמה! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

 פרולוג/הקדמה

“יותר גבוה, עד השמיים” צעקה ליה בהתלהבות וענת מיהרה לתת לנדנדה דחיפה נוספת “החזיקי חזק הינה זה בא” חייכה לילדה. אט אט השמש החלה שוקעת, הגינה הקטנה כמעט התרוקנה לה מילדים והורים. “בואי ליה, צריך לחזור הביתה השעה מאוחרת” . היא הושיטה את ידה ואחזה בכף ידה של ליה. היא כבר לא היתה כזו קטנה כמו שזכרה אותה.  להן צעדו לכיוון הבית תוך שהן שרות וצוחקות. עם השנים הן הפכו למשפחה.  זה היה הזמן בילוי שלהן יחד. זמן שעל פי אותו הסכם עמד להסתיים בקרוב…

הכל החל לפני כארבע שנים ברגע מאושר בו התקבלה ענת  לאוניברסיטת בר אילן למסלול ייחודי בביולוגיה, הגשמת חלום. היא הייתה אז בת 23 וחיכתה להזדמנות שתצוץ לשנות את חייה  ולצאת לדרך חדשה הרחק משכונת העוני בה גדלה. ענת הגיעה ממשפחה קשת יום ללא אמצעים  והיה עליה למצוא עבודה ודירה על מנת שתוכל לשלם שכר לימוד ולגור בקרבת האוניברסיטה.  באותה העת בקצה אחר, בן ריטמן, אלמן צעיר וברוקר מצליח קיבל החלטה שתשנה את חיו.  זו כלל לא היתה החלטה קלה. הוא פרסם מודעה בה הוא מחפש מטפלת במשרה מלאה לביתו הקטנה. בן היה בסך הכל בן 26 כשהתאלמן מאשתו. לקח לו הרבה זמן לקום על רגליו, החלים מתאונה ומשיברון הלב. בעיקר היה עליו להיות חזק עבור ביתו הקטנה ליה. הוא ניסה במעט הכוחות שנותרו לו לאחות את השברים. במשך למעלה משנה טיפל בה במסירות ואהבה. זו היתה משימת חייו. עתה הוא הבין שכדי להצליח עליו לקבל עזרה. במודעה שפרסם נכתב במפורש, כי תנאי בסיסי לקבלת המשרה הינו  מגורים בבית המשפחה. זאת על מנת שיינתן טיפול מלא לכל צורכי הילדה שלו. כסף מעולם לא היווה עבורו בעיה. וכעת עמדה בפניו  משימה לא קלה בכלל. למצוא לליה מטפלת מסורה ואוהבת.

 ענת שהתגוררה בישוב מרוחק בדרום, נענתה למודעה והגיעה לראיון שערך האב האלמן בביתו הפרטי ברמת השרון. מבחינתה, זו הייתה משרת החלומות. מעין, מפלט, דרך מילוט מחייה. היא הרגישה כאילו נתפרה עבורה משרה שתתאים ללימודיה. וכך היה, בשנים האחרונות ענת שימשה לליה דמות מרכזית וחשובה. ליה הייתה בסך הכל בת ארבע כשהתייתמה מאמה. אביה, בן נפצע קשה בתאונה ולא יכול היה לטפל כראוי בבתו הקטנה.  הוא אכן, ניסה במשך למעלה משנה אך זה לא היה מספיק. עכשו הגיע הזמן עליו להמשיך הלאה בחייו ובעסקיו.

באותן נסיבות, טרגיות עבורו וטובות עבורה הצטלבו חייהם יחד. שלוש שנים משותפות עברו עליהן ועכשיו הגיע זמנם להיפרד, ההסכם עמד להסתיים וכך גם תקופת לימודיה של ענת באוניברסיטה. במרוצת השנים הם מאוד התקרבו ולמראית עין היו נראים כמשפחה. מערכת היחסים בינהם הושתתה על חברות עמוקה שנבנתה. עכשו היא הגיעה לקיצה. האם היחסים ביניהם יסתיימו?  או שמה שיהפכו להיות יותר מיחסי עבודה?  החברות העמוקה, המשיכה המינית שהוסתרה היטב והכמיהה לחום ואהבה תלכד? האם תינתן להם הזדמנות שניה גם לאהבה?

פרק 1

שנת הלימודים הראשונה שלי עמדה להתחיל. לא יכולתי לשמוח מכיוון שלא הייתה לי עדיין דירה או עבודה באופק.  העבודה הזו היא ההזדמנות שלי. אלוהים, עשה בבקשה שהצליח.  נשאתי תפילה קטנה בליבי והחזקתי אצבעות שראיון העבודה יצלח. כל בעיותיי ייפתרו אם התקבל. לקחתי חופש היום מהמסעדה של סעיד. רציתי להספיק להתארגן. הלחץ כרסם בי. אחרי התארגנות ממושכת יצאתי ברכבת של השעה שלוש. מחשש שמה אאחר. השתדלתי להתלבש במיטבי, התאפרתי קלות, שיערי הארוך והגלי נמשך לאחור בפקעת גבוהה. המראה הזו מן הסתם המקנה לי חזות בוגרת מעבר לגילי הצעיר. נעלתי את נעלי העקב השחורות שלי ולקחתי את התיק החדש שקניתי. זהו, אני מוכנה. אני חייבת לקבל את העבודה הזו. רק כך אוכל להרוויח מספיק כסך כדי לשלם את שכר הלימוד ולהתגורר בקרבת האוניברסיטה. המחשבה הזו ליוותה אותי לאורך כל הנסיעה ברכבת. השעה הייתה חמש אחר הצהרים כשירדתי מהרכבת. הגעתי בזמן לרמת השרון והתחלתי לחפש את הכתובת בין הרחובות. האומנם, נהג האוטובוס עצר בקרבת השכונה והוריד אותה בסמוך לרחוב.  שוטטתי לאורך הרחוב, שוטפת את עיני ותוהה לעצמי, מה אני בכלל עושה במקום כזה?  הכל כל כך יפה ויקר כאן. בטח לא דומה למקום ממנו הגעתי. לאחר כמה דקות של שוטטות באזור מצאתי את הבית של משפחת ריטמן. זו היתה וילה מפוארת של 3 קומות. בנויה מלבנים בדירוג, שער החצר היה פתוח למחצה . העזתי להיכנס בשקט, מביטה מסביבה. היתה שם בחצר האחורית בריכה גדולה, נדנדה  ומשחקים מפוזרים. “שלום, יש מישהו בבית?” משלא נענתי המשכתי “זו ענת צור, הגעתי לראיון העבודה שקבענו”.

נכנסתי למבואה הראשית והתחלתי לסקור את הבית הגדול. עיני משוטטות לכל עבר.  נפעמת מהיופי והעושר שסובב אותי. הכול היה כל כך מפואר ומעוצב להפליא. רחוק ממה שהכרתי או ראיתי בחיי.  התיישבתי על הספה הגדולה, והתחלתי שוקעת במחשבות ותהיות.  קרני השמש של שעות אחר הצהרים חדרו מבעד למרפסת הגדולה וחיממו אותי. עבורו כמה דקות ואף אחד לא הגיע. שקלתי לחזור על צעדי לכיוון הכניסה הראשית אך נזכרתי שמרוב טיפשותי ששכחתי להעתיק את מספר הטלפון מהמודעה . ובכל זאת, הרגשתי כמו פולשת. נכנסתי ללא רשות לשטח פרטי. זו כבר לא התחלה טובה עבורי. מיהרתי להסתובב על עקבותיי  לכיוון הכניסה כשקול גברי פונה אלי ” שלום לך.” קפצתי בבהלה מפתיעה. “או, אני מצטערת שנכנסתי לביתך ללא רשות…פשוט השער היה פתוח ואני.. “.בן ריטמן נכנס לסלון הוא סקר אותי במבט בוחן . ענינו נפגשו ואז התקרב אלי והושיט את ידו ללחיצה. “זה בסדר, השארתי את השער פתוח בשבילך. אני בן, נעים  מאוד להכיר אותך. אני רואה שהצלחת להגיע בזמן ” אמר. הייתי נבוכה מעט מהמפגש. לא כך תכננתי את זה. עיני סקרו את האב הצעיר. מולי עמד גבר צעיר ונאה, נראה בסוף שנות העשרים לחייו. הוא היה גבוה, חסון, בעל מבנה כתפיים רחובות. שיערו השטני נצבע בגווני השמש. מה שתפס את תשומת ליבי היו עיניו.  הן  היו בצבע כחול עמוק ומבט בהן  היה מהפנט. תווי פניו  היו מחוספסות מעט אבל החיוך שהקרינו היה ממיס. לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. מה קורה פה? זה שונה מכל מה שציפיתי לו. כשקבעתי את הראיון עם המזכירה שלו. לא ידעתי שאפגוש בבחור צעיר. איזו שגיאה בתפיסה. ציפיתי לאב מבוגר יותר. ענת תפסיקי לנעוץ מבטים ותתאפסי על עצמך, בבקשה. פניתי לעצמי בלב. “אה, אני שוב מתנצלת שנכנסתי ללא רשות לביתך. השער היה פתוח ולא היה ברשותי הטלפון , הנחתי שאתה מחכה לי ..אני מקווה שזה בסדר מבחינתך” אמרתי בחשש .

“זה בסדר גמור, תרגישי בנוח. בואי נשב” הוא אמר. החיוך החמים ומסביר הפנים  של בן סילק את המבוכה שהייתה בינינו . לחצנו ידיים ובן הוביל אותי לסלון הרחב. ישבו אחד מול השנייה בנינוחות על הספה. בן פתח ואמר “אז ענת , אני שמח מאוד שנענית למודעה שלי והגעת. תרצי לשתות משהו לפני שנתחיל ?” “לא תודה, אני בסדר” השבתי בחיוך מנומס. הוא המשיך ואמר “כמו שאת מבינה  קצת קשה לי לטפל לבד בבתי הקטנה ליה. אנחנו כבר שנה וחצי לבד. ניסיתי עד כה להיעזר במשפחה וחברים בתקופה קשה שעברנו פה. עכשיו התחלנו קצת לחזור לשגרה. אני צריך הרבה עזרה עם ליה במהלך היום יום.  עד כה נעדרתי הרבה מהעבודה. נתתי את כל כולי וזה עדיין לא מספיק. מכורח תפקידי כמנכ”ל חברה בינלאומית, אני נאלץ לעבוד שעות רבות ולעיתים קרובות ישנן גם נסיעות לחו”ל למספר ימים לא מבוטל, את מבינה ?”. בן עצר את שטף הדברים בשאלה כדי לוודא שאני מבינה ואז המשיך. “אני מגדל את ליה לבדי, כך שאני צריך מישהי שתהיה כאן בביתי באופן מלא כמובן. בבוקר, אחר הצהרים ,בלילה וגם בסופי שבוע. עד כה זה מתאים לך? במידה וכן אז נוכל להמשיך” על פניו היה מבט שואל. “כן, בהחלט שזה מובן לי ומתאים לצורכי”. אישרתי את דבריו. “יופי. אז אמשיך. כמו שאמרתי זו צריכה להיות מישהי שתוכל לתת לליה שלי את החום, אהבה והטיפול שילדה קטנה צריכה לקבל..”.

כל עת שדיבר מבטו לא סר לרגע מעיני.  הוא העביר לי את המסר ברגישות. מבעד לעיניו היפות ראיתי את הכנות והכאב. הם היו מונחים שם כל העת וזה שב אותי.

ילדה קטנה, כחולת עיניים נכנסה בביישנות לסלון. היא התיישבה על ברכיי אביה והביטה בסקרנות במתרחש. “בואי חמודה, אני רוצה שתכירי את ענת. אמרי שלום ליה” . אני לא יודעת להסביר זאת, אבל חיוכה ותמימותה של הילדה מילא את ליבי בתחושה עצומה של חום. בהחלט נשבתי בקסמה. האומנם לא הכרתי  עדיין את הילדה, אבל הצורך להגן עליה ולחבקה הציף את ליבי.  הילדה הקטנה חמקה מזרועותיו המחבקות של אביה ורצה  לחצר האחורית והחלה משתעשעת במשחקיה. עיניו שאלו את השאלה ואני הנהנתי בהסכמה “הצורך שלך בהחלט מובן. אני רואה שמדובר בילדה קטנה. אשמח לתת לה מעצמי, לדאוג ולטפל בה כאילו הייתה שלי”. המילים יצאו לי מהלב. ראיון עבודה הזה קיבל נופך משלו. עכשו השתוקקתי לקבל את העבודה יותר מתמיד. בן הסתכל עלי במבט מרוצה. חיוך גדול נפרס על פניו. החלפנו מבטים לאורך הראיון , היתה שם כנות והרבה רגישות. בהמשך הערב השיחה הפכה להיות קלילה ונוחה. המתח שחשתי התחיל להתפוגג. ניגשתי לשחק  עם ליה, מנסה לרקום קשר כלשהו. מהצד הבחנתי בבן.  הוא התבונן בי כל העת.

לאחר יותר משעה של הסברים ושאלות אישיות ששאל בן , הוא קם והכריז בשביעות רצון “אם כך ענת, אשמח מאוד אם תוכלי עוד השבוע להתחיל לעבוד אצלי. אשלח לך במייל את הסכם העבודה המפרט את התנאים הבסיסים בנינו. את יודעת, שעות ,שכר, מטלות וסדר יום כמובן”. ענת רצתה לשאול את השאלה החשובה אך היססה לרגע מחשש שיסרב.  “בן, אני אשמח לעבוד אצלך ולטפל בליה. יש רק דבר אחד שטרם דנו עליו. אני לומדת באוניברסיטה בקרים במשך ארבע ימים בשבוע . אבל זה כמובן לא יהווה בעיה ביתר הזמן אני לרשותה”. בן ענה לי בחיוך מבין דבר “זה בסדר גמור, אלו הם בדיוק השעות בהן ליה בגן. כך שזו כלל לא מגבלה”. לא יכולתי להסתיר את ההתלהבות שהרגשתי. ניצוץ של שמחה עלה בעיני. היתה בו תקווה.  “מעולה, יופי. אני אשמח מאוד לקבל את המשרה ולטפל במסירות רבה בליה”. בן הושיט לי את ידיו ללחיצה ואמר “אז זה סגור. המשרה שלך” חייכתי והודיתי לו “תודה”. “אם כך, בואי איתי אערוך לך סיור בבית, וגם אראה לך את יחידת המגורים שלך ” אמר בן  וסימן לי לעלות במדרגות לקומה השנייה. ליה רצה לפנינו בשמחה. “זה חדר שינה של ליה, כאן חדר המשחקים, הספרייה, אמבטיה הראשית ושירותים. באותו המפלס, מעבר למסדרון נמצא החדר שלך. תוכלי להיכנס ולראות”. בלעתי בשקיקה את מראה החדרים. הווילה הגדולה היתה פרוסה על שלושה מפלסים, עטופה בחצר ענקית, מאובזרת בכל הפינוקים שאפשר לתאר. החל מבריכה, ג’קוזי ערסלים, מתקני שעשועים ועצי פרי ונוי. בן הסביר לי שישנה בחורה שמנקה ומבשלת באופן קבוע. היא מגיע 3 פעמים בשבוע לביתו כבר 3 שנים.

במקום לחוש באי נוחות מהסיטואציה, תחושה ביתית אפפה אותי הנהנתי בהסכמה. ליה נשארה לשחק בחדר המשחקים ובן ואני המשכנו בסיור. בן פתח את הדלת ליחידת הדיור הנפרדת שבהמשך המסדרון. נכנסתי לחדר שהיה בגודל עצום. מקביל לגודל הסלון בקומה הראשונה. הנוף שניבט מחלון החדר היה עוצר נשימה. מרחבים ושדות היו פרוסים לנגד עיני. בן נכנס אחרי לחדר. “אז כמו שאת רואה, תהיה לך כאן פרטיות מלאה. כמובן על פי ההסכם שאשלח לך “. הרגשתי כמו בחלום. הודיתי לאלוהים על המזל שנפל בחלקי. “כן, ברור לי בהחלט. תודה רבה. אעביר את חפצי לכאן בהמשך השבוע ומיד אתחיל בעבודה”. ירדנו לסלון ועמדנו להיפרד לשלום. לא שמתי לב אבל השעה היתה כבר מאוחרת. חיבקתי את ליה חזק נשקתי ללחייה. אמרה לה בחיבה ” היה לי כיף להכיר אותך ליה, אני מחכה  שנוכל לבלות יחד, מה את אומרת ? ” ליה חייכה בביישנות והנהנה בהסכמה. ” גם אני רוצה ” אמרה בשקט שאפיין אותה. בן ליווה אותי לשער. לחצו שוב ידיים ורגע לפני שנפרדנו אמר לי. “את יודעת, ענת. את הבחורה הראשונה שהגיעה לכאן מרגע שהתפרסמה המודעה. אני מרגיש שיש בנינו חיבור טוב, הכוונה כמובן עם ליה”.

הסמקתי קלות מדבריו . בן הביט בעיני והוסיף “מצאת חן בעינה את יודעת, ליה לא נותנת לאף אחד לחבק אותה מאז ש…איבדה את אימה”. הייתי משותקת מהכנות שבדבריו. “זו תחושה הדדית וקל מאוד להתאהב בה. יש לך ילדה מדהימה ואני מאוד מצפה להכירה. נפגש ביום רביעי. ביי בן.”  הסתובבתי והתחלתי ללכת.  “יופי, אז ביום רביעי נצפה לראותך”. אמר הנהנתי בהסכמה. כשהתרחקתי מהבית ראיתי על שפת המדרגה שני זוגות עיניים כחולות ומחייכות. הם  נופפי ל לשלום. זיכרון חרוט של העיניים הכחולות ליוו אותי כל הדרך הביתה. המבט שלהם הראה קצה של תקווה בשבילם  גם בשבילי. לפתע, בלי להבין איך הוצפתי ברגשות של חום ואהבה. תהיתי אך שני זרים שרק היום הכרתי הצליחו לחדור עמוק למחסומי לליבי.

הייתי מרוצה והרגשתי סיפוק אדיר ממציאת העבודה.  כל הדרך ברכבת חשבתי לעצמי אך עכשיו יתחילו הדברים להסתדר. כל סוף אוכל לעזוב את בית הורי. להתנתק ולהשתחרר מאחיזתם של אחיי.  אין לי כאן עתיד ולעולם לא יהיה. אני לא שייכת לכאן. היא שונה מהם.  חכמה וטובה יותר. מאמינה בעצמי.  אני, לעומת משפחתי, אצליח בחיים ולא אגיע לשפל שהגיעו אחיי. זו ההזדמנות שלי ואין מאושרת ממני . במהלך הנסיעה נרדמתי עם חיוך על הפנים.  תוך שאני ממריאה בחלומות.

 

 

ramat-hasharon-model-017-c3