מרלבורו לאב / ג’סטין מת’רס

***** כל הזכויות שמורות לג’סטין! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

-פרק 5-

אני מתיישבת בין שתי אחיות תאומות שלפי מה שאני זוכרת שמן אפריל ומאי, הן תמיד נלהבות לספר את הסיפור המפורסם שלהן: אפריל נולדה בשלושים לאפריל ואילו מאי נולדה בראשון למאי וההפרש בניהן הוא שלוש דקות בלבד. אני זוכרת את שתי הבנות, הן הצטרפו לקבוצת התמיכה יחד איתי ועל פי מה שאני זוכרת הוא שהוריהן של הבנות התגרשו, אימן עזבה את המדינה והן נותרו להתגורר עם אביהן. האב שתיין גדול שדאג מידי יום למרר את החיים של השתיים. הוא הכה אותן ואפילו אנס את אפריל פעמיים בגלל שאפריל הגנה על אחותה הקטנה. האב בכלא כרגע והבנות עברו להתגורר אצל דודיהן.

לכולם בחדר הזה יש סיפורים כבדים ומזעזעים. אולם הסיפור שלי הוא לא קל, אבל הוא קל ביחס לנוכחים בחדר.

בהתחלה כולם בחדר שקטים, ממש כמו בפגישה הראשונה שהייתי בה. אבל האופטימיות והשמחה שהמדריכה משדרת גורמת לאווירה להתרכך ולמתח להישכח. לאט-לאט כולם מתחילים להיפתח כמו בפגישה הראשונה שלי, וכל אחד מתנדב לספר את מה שעבר עליו במהלך השבוע. המדריכה היא כל כך חייכנית וקופצנית, מה שגורם לי לשנוא אותה במעט, אני אף פעם לא אבין איך אנשים יכולים להיות כל כך מאושרים בין כל הרוע והטרור של העולם הזה.

במהלך כל הפגישה אני שותקת ונאבקת ברצון העז שלי לצאת מהחדר הזה עם צרחות ומשיכות בשיער. אני שונאת את המקום הזה, ולא מפסיקה לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה. את פה כדי להתמודד עם האמת שלך, הקול האחורי בראשי מזכיר לי באגביות שכזאת והקרקפת שלי מעקצצת לשמע המחשבה הזאת. אני בספק אם אני אהיה מסוגלת אי פעם להתמודד עם האמת שלי.

אני מרימה את היד שלי בכדי לדבר, כל מי שרוצה לדבר חייב להרים את ידו כדי לקבל אישור מהמדריכה לדיבור. רעיון מטומטם למדי בעיניי, מה זה פה גנון?!

“כן אנה! איך עבר השבוע שלך?” המדריכה חושבת שאני רוצה לספר על השבוע שעבר עליי, אבל אני ממש לא מתכוונת לספר לה על המציצות הנהדרות שהענקתי לשלושה בחורים אקראיים שפגשתי בפארק.

“אני, אה…” המילים נתקעות בגרון שלי ואני נאחזת בבהלה. “אני יכולה לצאת החוצה לשאוף אוויר צח? נורא מחניק לי פה,” אולי גם על הדרך אברח מהמקום הזה, אני מתלוצצת ביני לבין עצמי.

“בטח שאת יכולה לצאת החוצה לשאוף אוויר!” המדריכה קוראת בעליזות ואני מתאפקת שלא לסטור לה על כל שמחת החיים המאולצת הזאת. איך אפשר להיות כל כך מלאי חיים לעזאזל?! “בתנאי שקודם כל תספרי לי ולכל חברי הקבוצה איך עבר עלייך השבוע,” המדריכה מוסיפה ואני מסתכלת עליה עם אישונים רחבים. בתנאי? את מציבה תנאים? הקול האחורי בראשי זועם ואני נאבקת בדחף שלי לצרוח עליה, נושמת נשימה עמוקה ומנסה להתעשת על עצמי. בסדר, אני אספר לה איך עבר עליי השבוע – אם זה מה שייתן לי חמש דקות הפסקה מהמקום המבחיל הזה.

“מה אני אמורה לספר?” אני מחייכת חיוך מאולץ. מאולץ כל כך עד שמבהיל את כל האנשים בחדר.

“משהו מעניין אחד שקרה לך במהלך השבוע,” עונה לי המדריכה, מקלה עליי בכל שאני לא אמורה לספר לה את כל מה שעברתי במהלך השבוע המייאש הזה. אני חושבת לרגע, החיים שלי כל כך משעממים ולא מעניינים שדבר לא עולה בדעתי.

“הזמינו אותי למסיבה?” אני עונה בהיסוס, לא יודעת אם אני אמורה לספר את זה.

“מסיבה זה טוב. מתי המסיבה?” היא מתעניינת.

“אה, בסוף השבוע.”

“איפה היא תתקיים?”

“אני לא בטוחה. חברה שלי אמרה שתעדכן אותי. אבל אני מתרגשת בנוגע למסיבה, עבר זמן רב מידי מאז שנתתי לעצמי לצאת למסיבה.” פה אני כבר משקרת. המסיבה מתקיימת באוניברסיטה והסיבה שאני לא מספרת למדריכה – היא מהחשש שהמדריכה תעדכן את אמא וכשאימא תדע היא תאסור עליי לצאת ואז אנחנו שוב נסתכסך.

“זה נהדר!” אומרת המדריכה וכל חברי החדר מסכימים יחד איתה. לכו תמותו, הקול האחורי בראשי מסנן בארס ואני מהדקת את הלסת שלי ודוחה את הדחף להגיד את המילים בקול.

אני נעמדת על רגליי וגוררת את עצמי בכל כוחותיי אל מחוץ לחדר. רק לשאוף אוויר דקה ולחזור פנימה, הקול האחורי בראשי מזכיר לי כאשר אני יורדת במורד המדרגות מהקומה השנייה החוצה. אני יוצאת החוצה והגוף שלי חש בגל קור נעים של הרוח, עכשיו זוהי עונת המעבר מהחורף אל האביב וזו התקופה הכי אהובה עליי בשנה.

אני בוחנת את המקום, הבניין מבחוץ צבוע בצבע לבן שהחל להצהיב ובכניסה ישנן מדרגות שיש בצבע שמנת שמקבלות את פניי. לבניין יש שתי קומות, בשתי הקומות ישנם חדרים בהם מתקיימים פגישות התמיכה. אלא שבקומה העליונה הפגישות עוסקות בנוער שעבר ועובר התעללויות מיניות, ובקומה התחתונה הפגישות עוסקות בנוער שעובר לא פחות אבל מקרים שלא קשורים להתעללות מינית. המסדרונות בפנים המקום צבועים בצבע תכלת בהיר ונעים, ואילו החדרים צבועים באפור-כחול. המקום לא מרשים במיוחד, אבל הוא נחמד.

ובכל זאת המקום הזה מעורר בי בחילה והנורה האדומה דולקת לאורך כל הפגישה, מזכירה לי שאני לא שייכת לפה. לא באמת. אני לא חושבת שריי אנס אותי, או ליתר דיוק התכוון לאנוס אותי. אני יודעת שזה קרה, אבל הוא לא באמת התכוון למה שהוא עשה. הוא היה שתוי והדברים לא היו בשליטתו, גם לא בשליטתי, זה פשוט קרה. אני חושבת שהוא יותר בכיוון של זיין אותי ונתן לי מכות, לא אנס אותי. אני לא סגורה עם עצמי אם רציתי את ריי באותו הערב, אבל אני משוכנעת שהוא לא אנס אותי.

דברים יצאו משליטה, ואני גרמתי לריי להיכנס לכלא. אני לעולם לא אסלח לעצמי על כך שהאדם שאני הכי אוהבת בעולם יושב בכלא, רחוק ממני במאות קילומטרים. אני לא יודעת באיזה כלא ריי נמצא, אבל אני יודעת בבירור שהוא לא נמצא בכלא האזורי.

“תראו, תראו, הרי מי זאת שעומדת פה מעשנת אם לא אנאבל גראנט?” אני מסתובבת אל מקור הקול, ולא עומד שם אחר מג’סטין. אני נושפת את העשן שממלא את ריאותיי החוצה, לאט ובשקט.

“אנאבל גראנט,” אני אומרת את שמי, מדגישה את הר’ בשם המשפחה שלי. ג’סטין זוקף אליי גבה ולוקח מידי את המצית, מצית את הסיגריה שלו ודואג להחזיר לי את המצית. “יפה לך שאתה יודע את השם המלא שלי.” אני אומרת.

“טוב, אמא שלי דיברה עלייך עם כמה מדריכות היום ויש לי זיכרון נהדר בנוגע לזכירת שמות.” הוא עונה כאשר ענן עשן יוצא מפיו. אני בוחנת אותו, שיערו הבהיר מסודר לבלורית מעלה ועיניו החומות-זהובות-ירוקות זוהרות תחת מנורות הרחוב בחשכה. הוא לובש חולצת טי לבנה פשוטה, מכנסי ג’ינס משופשפים ונעלי אדידס נמוכות. אני שמה לב לזרועותיו המקועקעות, בוחנת את הקעקועים בקפידה. עיניי נתפסות על קעקוע ספציפי: ליאה.

השם כתוב בכתב מחובר ומסורבל, הקעקוע אמנם קטן אבל אני לא מצליחה שלא לפספס אותו. הוא בולט על זרועו של ג’סטין בצורה שאני לא יכולה להסביר. כל הקעקועים שלו גדולים ובולטים ואילו זה קטן וזעיר, עם כתב עדין ודק ואפילו אפשר להגיד שהוא שביר.

“מי זאת ליאה?” אני מרימה את מבטי אליו ורואה את עיניו נעוצות בי.

“אה,” הוא מסתכל על הקעקוע שבזרועו, ואז מחזיר את מבטו אליי. “האקסית שלי.” הוא במשיכת כתפיים כאלו זה נורמלי לחלוטין שהשם של האקסית שלך מקועקע על הזרוע שלך – כשהיא האקסית שלך.

“האקסית שלך?!” אני קוראת מזועזעת. הוא קעקע את השם של הארסית שלו והם נפרדו!

“כן, את יודעת,” – צל של חיוך מופיע על פניו – “היו לי חברות פה ושם.” שפתיו נמתחות לחיוך מושלם, הוא פוער את פיו בתנועה סקסית להפליא ותוחב את פילטר הסיגריה אל בין שפתיו.

“קצת עצוב שקעקעת את השם שלה ונפרדתם. זאת אומרת, הרסת את הגוף שלך למען שום דבר.”

“זה מורכב יותר ממה שזה נשמע לך. בכל אופן, אני לא מתחרט על אף רגע שבו קעקעתי את השם של הכלבה הזאת.” הוא עונה ואני מכווצת את גבותיי באי הבנה. “היא חלק מהעבר שלי, אני לא יכול להכחיש את קיומה. לכן קעקעתי את שמה.” הוא אומר ואני סבורה שהם נפרדו לא מזמן.

“בסדר.” אני ממלמלת, כי זה כל מה שיש לי להגיד. אני משליכה את בדל הסיגריה אל הרצפה ופונה לכיוון הכניסה לבניין. ג’סטין גם הוא משליך את הסיגריה שלו לרצפה אף על פי שלא עישן אפילו חצי ממנה.

“למה את פה בכל אופן?” הוא שואל כאשר הוא משיג אותי.

“אה,” אני עוצרת לרגע ומסתכלת עליו. למה אני פה באמת? אין לי מה לחפש פה, אני לא רואה טעם לבוא למפגשים האלה ולא רואה טעם לטרוח להגיע לפה. “לא יודעת, נגמרו לי העיסוקים כנראה.” אני עונה במשיכת כתפיים.

“צ’אק הבריז לך?” שפתיו נמתחות לחצי חיוך ואני מגלגלת את עיניי.

“מאיפה אתה מכיר את צ’אק?”

“טוב, הבחור לא מפסיק לחרטט לכולם שמצצת לו.” ג’סטין מושך בכתפיו.

“אוקיי. הבנתי.” אני מתנשמת.

“אני עדיין לא סגור על הגיל שלך. את נראית כמו נערת תיכון מטופשת אבל מסתובבת עם בחורים מהאוניברסיטה ואני חייב לציין שזה מבלבל.” הוא משנה את נושא השיחה לפתע.

“שש-עשרה.” אני עונה. למה לעזאזל אכפת לו בת כמה את? הקול האחורי בראשי שואל אותי ואני מסלקת אותו מראשי.

“בת שש-עשרה?!” ארשת פניו מזועזעת.

“כן.” קולי מתקשח. “אני בקרוב אהיה שבע-עשרה, אם זה מעודד אותך בצורה כזו או אחרת.”

“את בת שש-עשרה ומסתובבת עם אנשים כמו ריי מייקלסון?!” נימת קולו עדיין מזועזעת.

“אני לא חושבת שזה עניינך עם מי אני כן מסתובבת ועם מי אני לא.” אני עונה ופונה במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, מוכנה נפשית להמשך הפגישה המטופשת שלא מובילה אותי לשום מקום.

marlboro-red-clove-cigarette

 

 

עוד ספר שהופך לסרט

הקוסמים / לב גרוסמן

לטריילר:

תקציר:
קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא.

קוונטין קולדווטר, תלמיד מחונן שעומד להירשם לאוניברסיטה, עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו, על הרפתקאותיהם של חמישה ילדים בארץ קסומה ששמה פילורי. בהשוואה לזה, החיים האמיתיים שלו נראים אפורים וחיוורים. ואז הוא מתקבל לפתע לאוניברסיטה יוקרתית וסודית מאוד ללימודי קוסמות בצפון מדינת ניו יורק, ושם רוכש השכלה שיטתית בכישוף מודרני מעשי.
אלא שהקסם לא מביא לקוונטין את האושר שציפה לו – עד שהוא וחבריו מגלים תגלית מפתיעה.

הקוסמים הוא הספר הראשון בטרילוגיית פנטזיה מפוכחת מאת לב גרוסמן. בימים אלה מופק עיבוד טלוויזיוני לספר.

magicians_400X622(4)

הזדמנות שניה / נעמה סכר

***** כל הזכויות שמורות לנעמה! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 2

עכשו כשהייתי בדרכי לבית הורי בשכונה ד’ בבאר שבע. הרגשתי לפתע לא שייכת. יותר מכל רצתי לעזוב את הבית. הכל התחיל שם בבית. הורי היו עוצמים עיניים למתרחש. בכך הם נתנו ליוסי ודוד להתעלל בי. הם חשבו לתומם שאחיי הגדולים דואגים לי. אך לא כך היו הדברים. מאז צעירותי הם דאגו לעצמם, השתמשו בי וניצלו אותי. לא אהבתי  את העבודה במסעדה של סעיד. יוסי הכריח אותי לעבוד שם כבר בגיל 16. לא אהבתי את היחס של סעיד אלי. הייתי כמו רכוש שלו. נדרשתי לעשות דברים שלא תאמו את אמות המידה עליהם גדלתי. בכל פעם שסירבתי, עלה בי החשש מתגובתם של אחיי הגדולים. גם בבית המצב לא היה טוב. לא היתה לי פרטיות. כל רגע מזמני נוהל בקפידה. כל המשכורות  והטיפים שהרווחתי בעבודה קשה הופקדו בידיהם אחיה הגדולים. הם  שניהלו את חשבון הבית ואת חיי. אולצתי לעבוד 2 משמרות ביום, כולל סופי שבוע מלאים. לא היתה לי אפשרות לומר מילה בעניין. הם תפסו את השליטה על חיי. הם היו הסיבה עיקרית שחיפשתי הזדמנות לברוח. הלימודים והעבודה היוו עבורי דרך מילוט. הזדמנות להצליח בחיים, הרחק משליטתם.  כל כך השתוקקתי לקבל עצמאות, לבחור בעצמי איך לנהל את חיי. אני הייתי כמו בובה על חוטים בידיהם. המחשבה עליהם ליוותה אותי בדרכי לבשר להורי את החדשות הטובות.

הצצתי בשעון וראיתי שהשעה כבר עשר בלילה, מאוחר חשבתי. רק פנסי הרחוב הצר האירו את דרכי החשוכה בשכונה. כשהגעתי לבניין הישן, עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי בשקט לדירה הקטנה בקומה האחרונה. הבית היה רעוע, ישן והקירות היו מקולפים.  הבית היה חשוך ושקט. הנחתי כי הורי כבר ישנים. פניתי להיכנס לחדרי. הייתי זקוקה למקלחת ושינה טובה. כשפתחתי את הדלת הרגשתי ביד חזקה עוצרת בעדי. קפצתי בבהלה למשמע  קול גוער בי “איפה היית כל היום, אהה ? למה לא הגעת לעבודה במסעדה? “נאנחתי לעצמי. בתוך תוכי ידעתי שאצטרך להתעמת איתם, אך לא רציתי. ניסיתי בכוח לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר. ” לאן את חושבת שאת הולכת כשאני מדבר אליך?  את מזלזלת בי, אהה ? תעני לי ! “. הרגשתי את כף ידו של אחי לוחצת חזק בזרועי. “עצרי כשאני מדבר אליך, אחותי הקטנה, הבנת?”.     הוא הכניס אותי בדחיפה לחדרי והדליק את האור ואמר “תראו, תראו, מה יש לנו פה…את לבושה בהידור..”. ניסיתי לקחת שליטה למרות הכאב שפילח את גופי. “די יוסי, תעזוב אותי ! אתה מכאיב לי! זה לא עניינך בכלל מה אני עושה ואיפה אני נמצאת “. עניתי לו בהתרסה. אולי בפעם הראשונה בחיי. משום מה, כבר לא פחדתי ממנו. השתדלתי להסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בליבי. השתדלתי להיות שקטה שהוריה לא יתעוררו מהרעש. למרות הכאב מאחיזתו המשכתי ואמרתי “וגם ככה אני עוזבת ביום שלישי את המקום הזה.. ” צחוק ולגלוג יצאו מפיו של יוסי, מלווים בריח מהביל של אלכוהול וסיגריות, “ולאן בדיוק את חושבת שאת הולכת ? “.

חשפתי את הקלפים והשבתי בהתגוננות. “התקבלתי ללימודים באוניברסיטה. מצאתי עבודה חדשה. עם הכסף שהרוויח אוכל לממן את שכר הלימוד…אני מתחילה ללמוד בחודש הקרוב. מחר אעבור לרמת השרון. אני אטפל בילדה קטנה ואגור בבית אביה. יהיה לי מקום מגורים וגם אתפרנס משכר הגון”. בדיעבד אני חושבת שאולי לא הייתי צריכה לנדב את כל המידע הזה. הייתי תמימה. האמנתי שישחררו אותי מכבליי.

החיוך הציני של יוסי הפך במהרה  לתדהמה ולכעס מהול בתסכול “פשש, אחותי, אני לא מאמין שאת עוזבת אותנו. למה בכלל את צריכה את ללמוד? מה את חושבת שיצא ממך ? את מבזבזת את הזמן. תמשיכי לעבוד במסעדה אצל סעיד. אני צריך את הכסף. אם איך שאת ניראת ומתלבשת נמשיך להרוויח טיפים לא רעים בכלל. ” אנחת ייאוש יצאה מפי. המשכתי לחינם. זה היה כמו לדבר לקיר “יש לי חלומות והם לא נמצאים כאן אתכם בבאר שבע”.   יוסי שיחרר את אחיזתו והעיף אותי לרצפה בכוח.  הוא הסתכל מלמעלה ואמר  בלגלוג “תמשיכי לחלום אחותי, לא ייצא ממך כלום. חוץ מאיך שאת ניראת, אין לך מה להציע בחוץ. לא תגיעי רחוק. את עוד תתחרטי ותחזרי על ארבע שאסדר לך כאן עבודה”. הבטתי בו בעיניים מלאות תקווה וחייכתי “ימים יגידו. אני הוכיח לך שאתה טועה, יוסי. אני אגרום לאבא ואמא להתגאות בי. לפחות ממני הם ירבו נחת”. המשפט האחרון שאמרתי שבר את האיפוק שהיה אצלו. הוא סתר לי בחוזקה על הלחי ויצא מהחדר כשהוא טורק את הדלת אחריו. שכבתי במיטתה. ניסיתי להיות חזקה, לא להישבר, לא לבכות.  לא רציתי לתת לו להרוס את חיי וחלומותיי. במקום לבכות חייכתי, שמחתי ודמיינתי איך יראו חיי מעתה. איזה מזל נפל בחלקי קיבלתי הזדמנות ואני אקח אותה בשני ידי.

למחרת בבוקר, צלצול השעון המעורר העיר אותי. היום יהיה יומי האחרון כאן. ריח הבישולים של אמי עלה מהמטבח והזכיר לי גם כי תהיה זו הפעם האחרונה  שאתענג על ריחות הבישול שלה. דחיתי את הבלתי נמנע.  עכשו זה זמן מצוין לבשר להורי את החדשות הטובות ולקוות שאקבל  את ברכתם. איתה או בלעדיה, מחר בבוקר אני אעזוב את הבית. האמנתי שבליבי שישמחו ויתגאו בי. איזה הורה לא ירצה עבורו ילדיו חיים טובים יותר.              ליבי התמלא בהתרגשות.  להפתעתי הרבה, הוריי קיבלו את הבשורה על עזיבתי בהבנה ובאמונה כי אצליח בלימודיה. הם איחלו לי הצלחה בדרכה החדשה. “בתי היקרה ,תחסרי לנו כאן  מאוד,  תלכי תלמדי. תעשי משהו טוב עם החיים שלך. לא כמו אחייך, תראי אותם, לאן הם הגיעו..” . דמעות של שמחה עלו בעיניי. הודיתי להם על הכל. חיבקתי ונישקתי את הורי אחרי ארוחת הבוקר פיניתי לחדרי והתחלתי לארוז את מעט החפצים שהיו ברשותי.  לא היו לי הרבה פרטים. כמה ספרים, בגדים ונעלים. 2 מזוודות קטנות מיצו את עניין . סקרתי בעיניי את החדר הקטן, לראות שלא שכחתי דבר. לא יודעת למה, אבל כשהבטתי בחדר, בפעם האחרונה הרגשתי צביטה קטנה של עצב. נפרדתי בשמחה מחיי הקודמים ופתחתי דף לחיים חדשים. טובים יותר. הספקתי לחמוק החוצה לפני שאחיי יבחינו בי.                            הייתי כל כך נרגשת מהמעבר. קיוויתי לתפוס את הרכבת של שש בערב ולהגיע בשעה סבירה ולא מאוחרת לבית משפחת ריטמן. הבית החדש שלי.

בקצה האחר, השעה היתה כבר שבע וחצי בערב, שעת בין ערביים. השמש החלה שוקעת. בן וליה ישבו במרפסת הבית וצפו על הרחוב. הוא התקשר אליה באותו היום. הציע לאסוף אותה עם המזוודות מהרכבת. אך כצפוי, נענה בסירוב מכובד. הם חיכו בקוצר רוח לבואה של ענת. בכל כמה דקות שאלה אותו ליה, מתי תגיע ענת. זו היתה התחלה חדשה עבורם. הוא ציפה לה בכיליון עיניים. ליבו של בן החסיר פעימה ברגע שענת צילצלה בפעמון. הוא פתח את הדלת והתבונן בה הערכה. “שלום ענת, הגעת. חיכינו לך. כבר התחלתי לחשוב שלא תגיעי הערב. ליה לא הפסיקה לשאול אותי מתי תגיעי”. הרגשתי מעט נבוכה מדבריו. “אני מתנצלת אם המתנתם לי. היה עיכוב קטן בהגעת הרכבת לתחנה”. ניגשתי לילדה שישבה על הספה והסתכלה עלי כשנכנסתי. שאלתי בפניה עדינה. מעט מהססת “הי ליה, מה שלומך מתוקה ?את יודעת שאני מאוד שמחה לבוא לגור איתך. נוכל לעשות הרבה דברים ביחד. מה את אומרת? ” ליה הנהנה בהסכמה וחייכה. פתחתי את זרועותי וקיבלתי אותה לחיבוק חם ואוהב. ” יהיה לנו כייף ביחד, אני מבטיחה לך” הוספתי ונשקתי לראשה.  בן עמד מהצד והשקיף על ביתו הקטנה. על פניו היתה הבעה של סיפוק רב. אחרי כמה משחקים עשינו  אמבטיה והשכבתי אותה במיטתה. מספרת לה סיפור ועוד סיפור לפני שינה. כיסיתי אותה ונשקתי על מצחה. לבסוף איחלתי לה חלומות מתוקים וכיביתי את האור בחדרה. הילדה הזו גרמה לי לרצות לעטוף אותה בהרבה אהבה . כבר מן ההתחלה הרגשתי שיש חיבור הטוב בינינו. לפחות אני חושבת כך. חייכתי לעצמי וירדתי במדרגות לכיוון הסלון. עכשו הייתי צריכה לפגוש בבן. להמשיך לדבר על העניינים הטכניים בנינו. ירדתי בשקט וראיתי את בן, ישב בספת העור  מרותק למסך הלפטופ  שעל ברכיו. הוא לא הבחין בי כלל שנכנסתי. הבנתי שהוא עסוק במשהו חשוב. לא רציתי להפריע. פניתי אליו בשקט “הי בן, ליה כבר ישנה. היא היתה כל כך מותשת ונרדמה מהר”. כשבן ניתק את עיניו מהמסך והביט בי עברה בי תחושה מוזרה מעט. האומנם, עדיין התרגשתי להתחיל בעבודה אבל היה שם משהו מעבר לזה. הנוכחות שלו בחדר, הישיבה מולו השפיעה עלי. אני יודעת, חשבתי לעצמי. יושב מולי גבר נאה. לא תיקון, בעצם יושב מולי גבר חתיך, הורס, הזכרתי לעצמי. הוא מסתכל עלי ולא מסיר את עיניו. זה בטח מבלבל. בטח שארגיש אי נוחות מסוימת. דברים כאלה חולפים במהרה כרגע שמתחילים להכיר יותר. מה יהיה איתי ? חשבתי.       אני מנתחת את המצב יותר מדי. כנראה שהייתי שקועה במחשבות. כי לא הבחנתי בו כשפנה אלי  “ענת ? בואי שבי איתי. עכשו זה זמן מצוין לדבר על נושאים חשובים בהסכם העבודה. אני מבין שעברת עליו ? את בטח מבינה את גודל ההתחייבות שאני מבקש ממך “. בן הביט בי בעיניו הכחולות, מבטו  היה כנה . היתה שם דאגה אמיתית. ואז הוסיף “את יודעת, זו מחויבות גדולה והדרישות שלי ממך הן אך ורק למען  בטחונה של ליה. את מבינה היא כל מה שיש לי בחיים. להביא אותך לביתנו היתה החלטה לא קלה עבורי. אבל אני בהחלט שמח שבחרתי בך. ” דבריו קסמו לי. חייכתי אליו. מסמיקה קלות “תודה. אני מעריכה את הכנות שלך. ואעמוד בכל תנאי ההסכם. אני מבינה את גודל האחריות ומוכנה לכל התחייבות. אין לי בעיה עם  תקופת עבודה של שלוש שנים “. הוצאתי מהתיק את ההסכם שהכיל מספר לא מבוטל של סעיפים והנחתי על השולחן. לא בכל יום הורה מפקיד את ילדו בידי מטפלת זרה. “הינה חתמתי על ההסכם “. בן לקח את ההסכם ומבלי להעיף בו מבט השיב לי “יופי, מצוין תודה. אעביר אותו לעו”ד שלי ונוכל לצאת לדרך”. שוב לחצנו ידיים. לאט לאט התחלתי להרגיש איך המתח באוויר מתחיל להישבר. דברנו בפתיחות על העבודה, המגורים בבית וסדר היום באופן כללי. הקשבתי והנהנתי בהסכמה. לאורך כל השיחה בן המשיך לוודא שאני מבינה ועוקבת אחר דבריו. ביני לבין עצמי התחלתי לתהות לגביו. היו לי הרבה סימני שאלה בראש. ידעתי שעם הזמן אקבל את התשובות. בן אומנם צעיר, אבל בעל ידע וניסיון רב. הספקתי ללמוד עליו בזמן הקצר שתכונות כמו כנות וכבוד הם במקום הראשון.

ramat-hasharon-model-017-c3

הכוח שבמסתוריות / אביב ביטון

***** כל הזכויות שמורות לאביב! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!******

פרק 4

אני מעורפלת מהקרבה אליו, מהתשוקה שאני חשה, מהריח שלו.
הוא נשאר צמוד אלי עוד דקה ואני יכולה להישבע שגם הוא מעורפל מהריח שלי.
“עוז, מה קורה? אתה בא?”
שנינו מתעוררים מערפל התשוקה ואני חשה דקירת אכזבה איומה על זה שהחבר שלו ניפץ את החלום שהיינו שקועים בו יחד.
“כן אחי, דקה. אני בא. חכו לי בחוץ” הוא אומר, ‘הטווס’ שלי, שעכשיו אני יודעת את שמו. עוז.
עוז זה תעוזה, זה כוח, חוזק, זה אומץ.
“מה דעתך שנלך לשבת קצת בים?” הוא שואל ומפר את הרהורי בשמו. אני חושבת על ההצעה שלו לרגע. אני רוצה ללכת איתו? ברור! לים, המקום האהוב עליי, שתמיד מרגיע אותי ונותן לי כוחות, ועוד ללכת לשם עם ‘הטווס’, עם עוז. אני נעצבת כשאני מבינה שאני נאלצת לסרב לו.
“לצערי אני לא יכולה. אני פה עם חברות ואני לא יכולה להשאיר אותן לבד. וגם לך מחכים” אני אומרת.
“חבל” הוא אומר בפנים נפולות. “רגע, יודעת מה? בואי נחליף מספרי טלפון ובמשך השבוע נלך לעשות את זה?”
אחרי שאני מקלידה את המספר שלי בנייד שלו הוא מצלם אותי בלי שאני שמה לב. “מה אתה עושה?” אני צוחקת “תראה לי!”
“אין סיכוי! תצטרכי לעבוד קשה כדי לראות, אבל בינתיים אני אפצה אותך” הוא לוקח את הנייד שלי, מקליד את המספר שלו, מצלם את עצמו ומשייך את התמונה לאיש הקשר שלו, כך שכשכל פעם שהוא יתקשר, אראה את התמונה הזו.
“אני חייב ללכת אחרת יהרגו אותי” הוא אומר בחיוך מתנצל.
“כן, גם אני צריכה לחזור לחברות שלי.”
“אדל, היה לי לעונג לראות אותך, ותזכרי, את חייבת לי פגישה על הים” הוא שוב מתקרב אליי, רוכן לעברי ומדביק לי נשיקה על הלחי.
אני רוטטת מהתרגשות ומרגישה צורך עז להסיט את הפנים מעט ימינה ולהכניס את הלשון שלי לפה היפה שלו. אני דוחקת הצידה את הרצון הזה, זה לא הולם!
הוא מתנתק ממני ומחייך.
“גם לי היה עונג לפגוש אותך, עוז”

אני חוזרת לשולחן, חן ושמרית כבר שם.
“וואו, אני עייפה! נלך?” שמרית מנסה את מזלה.
“עוד מעט. אדל איפה היית?” חן חוקרת.
“בשירותים” אני אומרת בתמימות.
“כל כך הרבה זמן?” חן שואלת באי אמון.
“לא, במקרה פגשתי בדרך חזרה את “הטווס'” אני אומרת כבדרך אגב.
“מה? נו, ומה היה?” שמרית נלהבת לשמוע פרטים.
“אלה היו הדקות הכי מדהימות וקסומות בחיים שלי. וגיליתי את השם שלו” אני כמעט צועקת את החלק האחרון של המשפט שלי.
“נו! למה את מותחת אותנו? איך קוראים לו?” שמרית שואלת.
“עוז”
חן אומרת. מה? מאיפה היא הביאה את זה? יכול להיות שהיא מכירה אותו ולא אמרה לי?
“איך את יודעת?” אני שואלת אותה.
“זה סיפור ארוך. בואו, נלך לשלם ובדרך הביתה אספר לך.”
אנחנו הולכות לשלם, חן אומרת להתראות לתומר והוא קורץ לי, אני מחייכת בנימוס ואנחנו יוצאות מהפאב. אנחנו מחכות למונית ואני לא עומדת בזה יותר, אני ממש במתח. מתי היא מתכוונת להתחיל לדבר?
“תשמעי, אולי אני אבוא לישון אצלך? זה באמת סיפור ארוך וחשוב לי לדבר איתך על זה כמו שצריך” חן אומרת.
“טוב, אין בעיה.”
אנחנו נוסעות לבית של שמרית והיא יורדת מהמונית, משם אנחנו ממשיכות לביתי.
אנחנו עולות לחדר שלי, מורידות את האיפור ומחליפות בגדים, אני משאילה לחן את אחת הפיג’מות שלי. אני מתיישבת על המיטה ומחכה שחן תסיים בשירותים. בסופו של דבר היא יוצאת ומתיישבת לידי.
“תשמעי, לא קל לי, איך שהדברים התגלגלו. חשוב לי שתדעי שכל זמן שדיברת עליו בתור ‘הטווס’ לא ידעתי מי הוא, רק כשראינו אות בפאב הבנתי שאת מדברת עליו” חן מסבירה.
“אוקי, בגלל זה דיברת עליו ככה? הוא עשה לך משהו רע?”
“לא בדיוק. אדל, אני מכירה את עוז כי היינו פעם ביחד, הוא האקס שלי.”
אני לא מאמינה למה שאני שומעת, איך היה לחן חבר ולא הכרתי אותו? הכרתי את כולם! אולי הם היו זוג לפני שהכרתי אותה? אני מחליטה לשאול אותה.
“מתי הייתם יחד?”
“התחלנו לצאת חצי שנה לפני שהתגייסתי ונפרדנו 5 חודשים אחרי, היינו ביחד סך הכל כמעט שנה.”
כמעט שנה? והם נפרדו לפני שנתיים. אני לא יודעת איך לקבל את זה. אני עוד קצת בהלם.
“ולמה נפרדתם?” אני שואלת, לא בטוחה שאני רוצה לדעת.
“הוא נסע לחו”ל לשנה, להשלים איזה קורס של הלימודים שלו” חן אומרת.
אני מבינה שחן יודעת עליו הרבה יותר פרטים משאני יודעת וכל כך רוצה לשאול אותה מיליון שאלות, אבל אני מחליטה שאני רוצה לגלות בעצמי, מהיכרות איתו.
“אז למה התנהגת ככה היום? למה את כל כך כועסת עליו?” אני שואלת. הסיבה שבגללה הם נפרדו היא שפויה ולגיטימית, אני לא מבינה למה יש להם כעסים אחד על השנייה.
“הוא אמר שהוא יהיה איתי בקשר, שלא יפתח שום קשרים רומנטיים וכשיחזור לארץ, נחזור להיות ביחד. כפי שאת מבינה זה לא קרה. הוא לא דיבר איתי בכל השנה הזו שבה היה בחו”ל ויצר איתי קשר רק חצי שנה אחרי שחזר ואמר שזה לא מסתדר לו עם הלימודים ושהוא מצטער. את מבינה? הוא מצטער. אני חיכיתי לו שנה וחצי והוא מצטער. הרגשתי הכי מושפלת שיכלתי להיות, בגללו אני עדיין לא סומכת על גברים ומוצאת זיון ללילה אחד ולא מעבר, בלי לפתח שום רגש.”
“אוי חן, אני כל כך מצטערת. לא ידעתי שזה מה שקרה.”
“אני יודעת אדל. ואין לך על מה להצטער. לא ידעת שזה הוא כשפגשת אותו, בכלל לא ידעתי שהוא היה קיים בחיים שלי.”
“את חושבת שבגלל שהוא ראה אותך הוא הסתובב ולא ניגש אליי?” אני שואלת בלי טאקט. שנייה אחרי שאני מוציאה את המילים מפי אני מתחרטת עליהן, איזה חוסר רגישות מצידי.
חן מחייכת ומוכיחה לי שטעיתי. אין עליה! “בהחלט יכול להיות. הוא בטח ראה אותי ונלחץ, לא הבין איך את קשורה אליי.”
“אף פעם לא ניסית ליצור איתו קשר? לדבר על מה שהיה?” אני שואלת.
“לא, על מה יש לי לדבר איתו? נפרדנו, אני מבינה את זה. הסיפור נגמר.”
כשחן מסיימת לדבר אני שומעת את צלצול הטלפון שלי, אני מציצה אליו ועל הצג כתוב ‘עוז גולדברג’ עם התמונה המצחיקה שהוא צילם את עצמו. אני משתיקה את הצלצול ומזיזה את הטלפון.
חן כנראה קלטה מי מתקשר והיא מבקשת ממני שאענה לו.
“מה פתאום? חן, אני לא יכולה להיות איתו בקשר אחרי מה שסיפרת לי.”
“בטח שאת יכולה! זה לא משנה שום דבר. את חושבת שאני לא יודעת שהוא היה עם בנות אחרות מאז? ואני כבר לא מרגישה אליו שום דבר, עברתי הלאה. זה היה מזמן.”
“את בטוחה חן? כי אם תגידי שזה יפריע לך אני לא אהיה איתו בקשר.”
“אני בטוחה. להפך, אני שמחה שיש מישהו שגורם לך להרגיש טוב. וזה שהוא אקס שלי לא משנה שום דבר. אני השתנתי, הוא השתנה.”
עד שאני משתכנעת לגמרי עוז כבר מנתק.
“לא נורא, הוא בטח יתקשר שוב אחר כך” חן מעודדת. “כן..” אני אומרת.
לא עוברת דקה שלמה ואני שומעת את צפצוף ההודעה שלי. עוז גולדברג: נהניתי מאוד לראות אותך היום. מחכה לפעם הבאה.
אני מתקתקת בטלפון מהר ומחזירה לו תשובה. -גם אני נהניתי וגם אני מחכה. לילה טוב :).- אחרי רגע אני שוב מקבלת הודעה. -עוז גולדברג: לילה טוב.

בבוקר אני וחן מתעוררות מוקדם מאוד. כנראה בגלל ההשפעה של האלכוהול.
אנחנו מתבאסות משום שיום שבת היום ותכננו לקום מאוחר, במיוחד אחרי שחזרנו מאוחר אתמול.
“טוב, כבר קמנו. מה דעתך שנאכל ואז נלך לפגוש את שמרית? היא בטח משתגעת מסקרנות.”
אתמול חן לא סיפרה במונית על היחסים שלה עם עוז והשארנו את שמרית במתח.
אני צוחקת. “בטח. בואי נרד, אני אכין לנו ארוחת בוקר.”
אנחנו פוגשות את שמרית ב”חלום מתוק” -מסעדת הקינוחים האהובה על שלושתנו-. החלטנו שמגיע לנו להתפנק היום, אחרי הלילה שעבר עלינו אתמול.
אני ושמרית מזמינות ביחד וופל בלגי עם 2 כדורי גלידה וחן לוקחת פרוזן יוגורט. אנחנו מתיישבות לאכול ובלי לבזבז יותר מידיי זמן חן מספרת לשמרית כל מה שסיפרה לי בלילה.
“מה? איך לא ידענו מכל הסיפור?” שמרית שואלת בעלבון.
“זה היה ממש בתחילת ההיכרות שלנו והאמת שהקשר איתו לא היה משמעותי” חן מסבירה בנועם.
“ומה יהיה עכשיו?” שמרית מנסה להבין את המצב.
“הכל אותו דבר. כלום לא השתנה” חן אומרת כאילו זה ברור לגמרי. למרות שלי זה לא מובן בכלל, אני גם צריכה להבין מעוז מה העניין והאם הכל בסדר ביניהם.
“וזה בסדר מצידך?” שמרית שואלת את חן כאילו קראה את מחשבותיי.
“כן, לגמרי. זה לא אמור להפריע לאף אחד מאיתנו. הסיפור איתו נגמר מזמן. אמרתי את זה גם לאדל, עברתי הלאה. דרך אגב, לא אמרת לי אתמול על מה דיברתם בטלפון” חן מפנה את תשומת ליבה אלי.
“הוא התקשר?” שמרית כמעט צועקת בהתלהבות.
“כן. בהתחלה היא לא ענתה כי היא חשבה שזה יפריע לי. אחרי שהסברתי לה שזה לא הם התכתבו בנייד” חן מסבירה לשמרית.
“לא היה יותר מידי. הוא אמר שהוא שמח לראות אותי והזמין אותי לשבת בים השבוע” אני מנסה ככל יכולתי לא להישמע שמחה מידיי. למרות שאני נרגשת מאוד. אני יודעת שזה לא אמור לשנות לי שום דבר, הרי מההתחלה לא רציתי לצאת איתו. הכל היה המסתורין סביב שמו. אז למה אני בכל זאת נרגשת? יכול להיות שאני כן רוצה לצאת איתו? אוף נו, למי אני משקרת? ברור שאני רוצה לצאת איתו!
“אז את מחכה שהוא יצור איתך קשר או שאת מתכוונת להתקשר אליו?” שמרית שואלת.
“אני לא יודעת. בנות, אני מאוד מפחדת. לא יצאתי עם גבר המון זמן. גם התקופה האחרונה מאוד קשה לי. אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים.”
“את כל הזמן מחפשת לעצמך תירוצים. ויגיע השלב שזה יתחיל להימאס לאנשים מסביבך. את צריכה לקחת את עצמך בידיים ולעבור כבר הלאה” חן תמיד הייתה ישירה, עד כמה שזה כואב, היא תמיד נותנת את האמת לפרצוף. אני מעריכה אותה בזכות זה. אני תמיד חושבת על אחרים, האם זה יפגע בהם? מה הם יחשבו עליי? אני חושבת שאני צריכה ללמוד ממנה לפעמים.
“את צודקת. הגיע הזמן לעבור הלאה.”

אני חוזרת הביתה לקראת ערב. אלמה ישנה, אדווה רואה סרט בסלון ואמא מבשלת משהו במטבח.
“אדלי, חשבתי שנעיר עוד מעט את אלמה ונלך ארבעתנו לקניון. מה את אומרת?”
אדלי? ללכת ארבעתנו לקניון? מה קורה לה?
פעם אחרונה שהיא הייתה איתנו בקניון הייתה לפני 3 שנים וגם אחרי שעה הלכה לפגוש את החברות שלה לקפה. האישה הזו מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
“מתאים לי. אלך רגע להתקלח ואז אני אעיר את אלמה.”
אנחנו משוטטות בקניון זמן רב. כרגיל, דבר ראשון שעשינו זה להיכנס לחנות צעצועים ולקנות לאלמה בובה חדשה. זה מקנה לנו לפחות שעתיים של נחת. אחר כך היינו בחנות בגדים ואני יצאתי עם 3 חולצות וג’ינס. אמא ואדווה לא אהבו את החנות הזו אז המשכנו לחנות אחרת, שהן יותר אוהבות. לאמא ולאדווה יש טעם דומה בבגדים ובנעליים, באופנה בכלל. לי יש טעם ייחודי משל עצמי. את הטעם של אלמה אנחנו עוד לא מכירות אבל אני מקווה שהוא יהיה דומה לשלי כדיי שיהיה לי יותר נחמד לקנות בגדים עם אחות אחת לפחות.
אנחנו מתיישבות בבית קפה. אמא מזמינה אספרסו, אני לוקחת פרי-שייק ואלמה ואדווה חולקות עוגה. “ראיתי שנפתחה חנות חדשה רק של ג’ינסים. מה אתן אומרות שנלך? אדל, נראה לי ששם את כן תמצאי משהו שתאהבי, כי פשוט יש להם הכל!” אדווה נלהבת.
“בסדר” אני ואמא אומרות ביחד.
אנחנו מסיימות לאכול ולשתות ואדווה מובילה אותנו לחנות החדשה.
אנחנו נכנסות לחנות הענקית, יש לומר, ואדווה כבר בוחרת לה מספר נכבד של ג’ינסים למדוד. אמא מחליטה שכבר קנתה מספיק ומתיישבת בפינת ישיבה מחוץ לתאי המדידה עם אלמה. אני עוד מתלבטת ומבקשת עזרה מהמוכרת. “מה הסגנון שלך? גזרה גבוהה או נמוכה? ג’ינס כהה או בהיר? עם קרעים או בלי קרעים? משופשף או חלק?” היא שואלת אותי. וואו! באמת יש להם הכל.
“בואי נתחיל מגזרה נמוכה, ג’ינס בהיר” כהים יש לי הרבה.
היא מוציאה לי מהמדפים 2 ג’ינסים ואני הולכת למדוד.
אני לובשת את אחד הג’ינסים ויוצאת מתא ההלבשה להראות לאמא ולאדווה. נראה לי שהן יאהבו.
“אדל?” אני שומעת קול מוכר מאחורי, מסתובבת ולהפתעתי רואה את עוז.
כל גופי מקבל שוב את הזרמים שהוא מקבל בכל פעם שאני בקרבתו.
“עוז. מה שלומך?” אני שואלת, משתדלת להישמע נינוחה.
“אני בסדר גמור האמת. עם מי את פה?” הוא שואל ושוב מחייך אלי את החיוך הכובש שלו. אוח! החיוך הזה. עם השפתיים האדומות והמושלמות האלה. בא לי לנגוס בהם.
אדל תתעוררי!! הוא שאל אותי שאלה.. מה הוא שאל אותי?
“אה, עם אמא שלי והאחיות. ואתה?”
“עם אחותי, רננה. זוכרת אותה? היא הייתה אז בארוחת ערב אצל ענת.”
רגע, אז הם כן אחים? אז הוא כן הבן של רינה? עוד חידה עם ‘הטווס’ הזה. כולו חידה.
“אה, כן בטח. היא מודדת?”
“כן. היא סחבה אותי למסע קניות. לא יכולתי להתחמק.” הוא אומר ועושה תנועה של רובה עם היד ומכוון לראש.
אני צוחקת. “אני יכולה להבין אותך. גם אני לא כל כך אוהבת לקנות, חוץ מספרים.”
“עוז! בוא רגע, תגיד לי איך הוא נראה על הגוף” אני שומעת קול צועק מאחורינו.
הוא מסתובב לרגע ואז חוזר להביט בי “אני כבר חוזר. אל תלכי.” הוא אומר והולך בעקבות הקול שאני משערת שהוא של רננה.
אני מתקדמת לאמא ואלמה “איך הג’ינס?” אני שואלת את אמא.
“יותר מעניין עכשיו איך הבחור. מי זה?” אמא סקרנית.
“עוז. הוא היה אצל אדם וענת בארוחת ערב לפני חודש בערך” אני משיבה בנימה סתמית.
“אה כן. עכשיו אני מבינה מאיפה הוא היה מוכר לי. אז מה? שמרתם על קשר?” אני מופתעת מההתעניינות של אמא שלי בחיים שלי.
“לא בדיוק. אתמול יצאתי עם חן ושמרית לפאב בחיפה. הוא היה שם ודיברנו קצת.”
“אוי, תפסיקי להישמע כזו מרובעת. בבית אני רוצה לשמוע את כל הפרטים.”
אני צוחקת “בסדר אמא.”
אני חוזרת לתא ההלבשה כדיי ללבוש חזרה את הבגדים שלי, בכלל לא החלטתי אם לקחת את הג’ינס שמדדתי. עוז בדיוק יוצא מתא הלבשה אחר וניגש חזרה אלי.
“היא נודניקית! אני לא הולך איתה יותר לקניון.” הוא מבטיח.
אני צוחקת בקול.
“אני מאוהב בצליל של הצחוק שלך. הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי” הוא אומר ואני מסמיקה.
“תודה” אני אומרת, מניחה שזו הייתה מחמאה.
“העונג כולו שלי” הוא מחייך וחושף שיניים לבנות וישרות בצורה מדהימה.
“טוב, אני צריכה להחליף ולחזור לבנות. נתראה?” אני מצטערת שאני הולכת. חבל שאני לא פה לבד! היינו ממשיכים לדבר עד שהקניון ייסגר מצידי.
“זוכרת את הפגישה שאת חייבת לי? אולי נלך מחר?” הוא מציע.
מה? לא לא לא. אני לא יכולה להיפגש איתו מעכשיו לעכשיו. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. אני צריכה ללכת לקוסמטיקאית כדיי לטפל בציפורניים, בגבות, שעווה בכל הגוף. אני צריכה ללכת לספר כדיי להוריד קצוות שרופות ולעשות פן. אולי גם צבע.
“אהה, מחר זה בעייתי. יש לי ישיבת צוות בחנות ספרים שאני עובדת בה. בדרך כלל ישיבות צוות זה עד מאוחר.” אני ממציאה תירוץ כדיי שיהיה לי זמן להתכונן.
“אוקי, מה עם יום שני?” הוא לא מוותר.
“מתאים לי. נדבר בשני בבוקר ונקבע?”
“מעולה” הוא נראה מרוצה “טוב, אחרי שסגרנו הכל.. אני חוזר לאחות הנודניקית והלחוצה שלי. נדבר.” הוא רוכן אליי, מתקרב לאט לאט לפנים שלי ונותן לי נשיקה על הלחי. הוא שוב עשה את זה! אלוהים, תפתח את האדמה המחורבנת שמתחתי ותבלע אותי. אני באופוריה.

675675

עדכונים חמים:

יצאו החודש:

*סערה מדברית / מאיה אדרי – הוצאת ספרות שנוגעת
*נטע אהובתי / אורית פטקין
*מרכבות באיילון / לימור מויאל
*הצדפה שבין ירכיי / אן ג’ייקובסון
* הדאנג’ן / שריס סנקלייר – הוצאת אהבות
*האור בין הצללים / צוקיקו ספארק

ייראו אור בחודש אוגוסט – ספטמבר:

*ספר שני בטרילוגיית גולד – הספר הראשון בטרילוגיה “תפסתי אותך” של לינדה מזרחי – טרם פורסם השם
*נופלת ברשת / מרדית וילד – הוצאת מודן
*ליפול לתוכנו / ג’סינדה ויילדר (המשך של ליפול לתוכך) – הוצאת מודן
*גריי / א.ל ג’יימס (המשך לטרילוגיה 50 גוונים – חוזרים לספר הראשון הפעם מנקודת המבט שלו) – הוצאת ידיעות אחרונות
*Vip / מ.רובינסון – הוצאת ספרות שנוגעת
*התשוקה להאמין / דנה לוי אלגרוד
*ללא סודות / אריאלה באום
*בין שני העולמות / לילאן נחום
*The Training / טרה סו מי – השלישי של סאבית, דום – טרם פורסם שם – הוצאת קוראים
*Disarm – מלחמת התשוקה / ג’ון גריי – הוצאת מטר
*After We Fell / אנה טוד – השלישי של אחרי ש… ואחרי שהתנגשנו – טרם פורסם שם – הוצאת אהבות

 

ספרים שיצאו במהלך השנה אחרי החגים:

*Consequences / Aleatha Romig – השלכות – הוצאת ספרות שנוגעת
*שביר / תמרה וובר – המשך של איזי חוזרים לספר הראשון הפעם מנקודת המבט שלו – הוצאת כנרת זמורה וביתן
*ECHOES OF SCOTLAND STREET – תרגום חופשי : הדים של סקוטלנד מתחילים / סמנתה יאנג – הספר האחרון (כרגע) בסדרת אהבות – הוצאת כנרת זמורה וביתן
*קולו של ארצ׳ר / מיה שרידן – הוצאת אהבות
*התופת של גבריאל / סילבן ראנרד – הוצאת אהבות
*Forever Too Far – תרגום חופשי: לעולם לא רחוק מידי / אבי גלינס – הוצאת מודן
*Tangeld – תרגום חופשי: פלונטר / אמה צ’ייס
*אהבה מכוערת / קולין הובר

 

1891143_452694281565754_841786236684108904_n

מעבר לסרגל הכלים