נטע אהובתי / אורית פטקין

כמה דברים לפני:

1. עדיין אין תאריך מדוייק ליציאת הספר, אעדכן בהמשך.
2 הוא יצא מודפס ודיגטלי.
3. זה לא ספר המשך ללורי אלא ספר על דמות מלורי, שהוזכרה פעמים אחדות.
4. אין צורך לקרוא את לורי כדי לקרוא את נטע אהובתי אבל אני כן ממליצה לקורא כי הוא ספר יפה 😊

עכשיו בבקשה תקציר:
ברחוב הם מסתכלים עליי.
בבית הם לא מבינים אותי.
אין לי ולו אדם אחד שיכול להזדהות איתי.
כולם אמרו לי. הכתובת הייתה על הקיר.
ואני? אני נותרתי בשלי, רציתי את מי שלא רצה בי.
עכשיו נותרתי רק עם העיניים שעוקבות אחריי לכל מקום אליו אני פונה.
הם לא מניחים לי לרגע, הם לא שוכחים!
הסימנים לנצח יישארו חרוטים על גופי, הצלקות הנפשיות אומנם יגלידו אבל מה שעוללתי לגופי ישמש כמזכרת נצחית לכמה עמוקה הייתה התמכרותי.
מתוך בלבול של עצמי וחוסר הבנה של אחרים, אני בורחת.
אני בורחת הרחק מכאן, בורחת למקום שלא ידעו מי אני.
אני רק רוצה לשכוח, לשכוח את כל מה שעוללתי לעצמי.
אני אהיה נטע חדשה, נטע חזקה ולא נטע זר בתוך חבורה.
נטע אהובתי הוא רומן סוחף אשר מתאר את חייה של נטע לאחר משבר האהבה שחוותה בספר לורי.
עליות ומורדות, אהבות וטלטלות ממשיכים ללוות את נטע בדרך למקום הבטוח שלה, למקום בו היא אהובה ונערצת.

11040503_454157191419463_661115137672148508_n

**הגרלה***הגרלה****

 

נכון זה כיף תמיד ב 2 ?
אז שימו לב בהגרלה הזאת אתם זוכים עם עוד חבר/ה!

בספר דיגיטלי “אהבה בכרמים” של נטשה פרץ
ספר מושך מתובל במתח, דרמה טרגדיה וארוטיקה.

כדי לזכות כל שעליכם לעשות הוא :

1. לייק לדף רומן רומנטי (אם עוד לא עשיתם)https://m.facebook.com/pages/רומן-רומנטי/278307149004469?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.google.co.il%2F&_rdr

2.לשתף פוסט זה.

3. לרשום בתגובות שותף + לתייג בתגובות שם של חברה.

הזוכים המאושרים/רות יוכרזו ביום שלישי.
אנא חיזרו לבדוק ולראות האם זכיתם.
במידה ולא נצליח ליצור קשר עם הזוכה תוך יומיים, הזכייה תעבור לזוכה הבאה.
בהצלחה !!!

תקציר הספר:
מה חזק יותר בלבו של גבר, האהבה או הנקמה?
כל חייה חסתה דיאנה בצל אהבתו העזה של אביה לאמה, שנהרגה בתאונת דרכים, וממותה לא הצליח להתאושש. כשאביה חזר הביתה שיכור, טיפלה בו כאם אוהבת. כשאביה שקע בחובות הימורים, עבדה בשלוש עבודות כדי להחזיר את החוב. אך באחד הימים הרחיק אביה לכת, וכעת גבר רב עוצמה, גבר מסוכן, דורש שישיבו לו את חובו, וכערבון… הוא דורש את דיאנה. האם גורלה יהיה להפוך למשרתת? לפילגש? או אולי, לאהובה?

פרק ראשון מתנה :

http://mendele.co.il/?wpsc-product=ahavabacramim

AhavaBacramim-4S

הזר הזה / ענבל אוחנה

פרק 1

***** כל הזכויות שמורות לענבל! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

 

“זה מה שאת לובשת?”

דניאל לופז הסתכלה עליי בעיניה הגדולות במבט בוחן מלמטה למעלה, דניאל הייתה יפיפייה אמתית ממש מעוררת קנאה, רזה כמטר שמונים, שיער שחור חלק ארוך עד לאמצע הגב, עיניים גדולות וכחולות, היא החברה הכי טובה שלי מגיל 5 אחרי שעברתי  עם אבא שלי בשכנות אליה לאחר המוות של אמי מיד התחברנו  וזה שהיה לנו טעם שונה בגברים רק עזר.

“מה רע במה שאני לובשת?” אני מקמטת אליה את האף

“בקי, את יודעת שאני מתה עלייך, אבל, אחרי הפרידה מהאפס הזה לא חזרת לעצמך, את לא נכנסת למערכות יחסים, כבר שנים שאת שקועה בעבודה והצלחת כמו שלא חלמת עכשיו הגיע הזמן לצאת ליהנות, להכיר מישהו חדש, להזדיין ואולי להתאהב ואני ממש לא חושבת שבמקום שאליו אנחנו הולכות תצליחי בג’ינס, חולצה מרושלת והשיער פזור ככה, זה לא בר שכונתי את יודעת, חוץ מזה ככה לא מתלבשת מקום ראשון ברשימת הרווקות הכי נחשקות מתחת לגיל שלושים”

היא מצחקקת וזורקת עליי את עיתון הבוקר, שם התפרסמה הרשימה השנתית של עשרים הנשים הרווקות הנחשקות והעשירות ואני לתדהמתי הייתי מקום ראשון בשנה השלישית ברציפות, החיוך של דניאל היה מסנוור, אפשר לראות שהיא באמת דואגת לי, הפרידה מג’ון הייתה קשה, וריסקה אותי לקרשים, למרות שזה היה קשה נתתי למישהו אחר להוביל ולאן זה הוביל אותי? להיות עזובה ולבד, היינו חברים מגיל 16 ותכננו להתחתן, הוא היה חתיך מהמם, מסוקס, מסוג הגברים שרק מסתכלים עליהם ורוצים לזנק עליהם, שיער משי מלא, עיניים חומות וגוף בנוי לתלפיות שמחלל אותו קעקוע של טרייבל על הזרוע, לא הבנתי מה הוא מצא בי והייתי אסירת תודה על כך שבכלל הסתכל לכיווני, הייתי כל כך מאוהבת ומסונוורת שאפילו לא שמתי לב שבגד בי בכל הזדמנות שהייתה לו, בפעם האחרונה גם תפסתי אותו בזמן מעשה.

“היי, זה לא פעם ראשונה שאנחנו יוצאות ועם כל הכבוד עד עכשיו כשרציתי לצאת עם זיון יצאתי, גם עם הבגדים האלה” חייכתי אליה חיוך ממזרי היא ידעה בדיוק למה אני מתכוונת, מאז הפרדה מג’ון יצא לי כבר לצאת ולחזור עם סטוץ לילי ובפעם האחרונה שהתלבשתי ככה היינו במיאמי הייתי צריכה להיות בערב התרמה לילדים חולים, האירוע היה נוצץ כמו תמיד ולבשתי את אחת השמלות בעיצוב אישי שתפרה לי במיוחד ‘וורה וואנג’ בצבע שחור ונראיתי אלגנטית ושם ראיתי אותו, הגבר הכי חתיך עלי אדמות, זכר אלפא קצוץ שיער בעל עיניים ירוקות, הוא היה נראה כמו אל בחליפה שחורה קלאסית עם חולצה לבנה ועניבה שחורה, כל הערב נעצנו מבטים אך לא התקרבנו כאשר הסתיים ערב ההתרמה דניאל ואני החלטנו להישאר ולעשות מזה סוף שבוע של חופשה, ישנו באחד מהמלונות שבבעלות אבי ותפסנו שני חדרים היות וידענו שאחת מאתנו בוודאי תרצה לחזור עם מישהו לחדר, בערב האחרון השתכנעתי לרדת לבר שנמצא במלון למרות שלא ממש רציתי ולכן התלבשתי כך, ישבתי על הבר לאחר שדניאל פגשה מישהו ופרשה לחדרה לאחר שהחלטתי לסיים את הסנגרייה שהתחלתי לשתות, הוא התיישב לידי ,אני עדיין יכולה להריח את הריח שלו, הוא היה מהמם, נוטף סקס עם עיניים ירוקות וחודרות שיער קצוץ וכולו מסוקס, זה היה הגבר מערב ההתרמה לא יאמן שהוא כל כך חתיך, הוא לבש ג’ינס וחולצה צמודה שהבליטה גוף של אל מתחת לחולצה, חשמל עבר באוויר ורציתי אותו עליי.

“היי, זו את” הוא פתאום פנה אליי הקול שלו חזק ובטוח ושולח אל גופי זרמים

“היי, זה אתה” החיוך המטופש שלי לא עזב לי את הפנים, שוחחנו במעט אך לא החלפנו שמות או טלפונים הוא התעקש לשלם על המשקאות שלי וכשהלכתי השארתי לו את המספר החדר שלי על מפית, מאפשרת לגורל להחליט, החלטתי שאם הוא באמת מעוניין הוא יעלה ובמידה ולא אני אשכח ממנו, למען האמת התפלאתי שלאחר לא יותר מעשר דקות שמעתי דפיקה בדלת וכשפתחתי אותה הוא נעמד מולי, לא התאפקתי וישר תקפתי אותו בנשיקה חמה ובולעת ושכבנו כל הלילה, יום למחרת, הוא עדיין ישן, הדברים שלי כבר היו ארוזים במזוודות, לקחתי את המזוודות ועזבתי את מיאמי, שלושה חודשים עברו מאז ולפעמים הוא עדיין מופיע בחלומות שלי.

“ברור, את מהממת, גם אם תצאי עם פיג’מה תוכלי לחזור עם סטוץ, אבל אני רוצה שתפתחי את הלב, לא היית כזה לפני ג’ון ולאן שאני מתכננת לקחת אותך, מה שאת לובשת פשוט לא יספיק, בואי תני לי לסדר אותך, מבטיחה לך שאת תהיי יותר מהממת ממה שאת כבר”, היא קובעת, חייכתי בנימוס, לפתוח את הלב? למה זה טוב? כבר שנים שאני בשליטה מלאה בחיים שלי ואני מעדיפה את זה ככה, שליטת העולם שלי, אהבה זה לחלשים ואני ממש לא כזו.

לאחר כשעה הסתכלתי במראה, לא זיהיתי את עצמי, השיער הגלי שלי בצבע אדמוני לוהט, הוחלק, הפוני שלי הוסת לצדדים ונתן מסגרת יפה לפנים, העור הלבן שלי פתאום לא נראה לי חיוור, והשמלת מיני השחורה של ורסאצ’ה מחבקת את הקימורים שלי בצורה סקסית, עיניי הדבש שלי אופרו בצורה מעושנת ועל שפתיי אודם מבריק ואדום, אהבתי את המראה שלי בצורה כזו, נראיתי סקסית, והרגשתי כאילו מישהי אחרת מסתכלת עליי מהמראה.

“הטאצ’ הסופי, קחי” דניאל יוצאת מהארון שלי ומושיטה לי את עקבי הסטילטו בצבע שחור עם רצועות כסופות ועגילי חישוק עם נגיעות יהלומים שנלקחו מהמגירה שלי.

“יהלומים הם חבריה הטובים של כל אישה, לא כך?!” היא מחייכת

אני אוהבת את העגילים ואני בהחלט יכולתי להרשות לעצמי לקנות אותם, מלבד זה שאבא שלי ברוס הנסון, היה אחד מהגברים העשירים ביותר בלוס אנג’לס, גבר שכבר בגיל המופלג של שלושים ושתיים הוא עשה את הכסף שלו מפיתוח של סטרט-אפ בתחום האינטרנט ומכר אותו לאחר מכן במיליארד דולר, כך הקים את חברת “הנסון-טק” כמובן שהיו לו עוד עסקים צדדים, כמו פאבים, מסעדות ,מלונות, אבא של דניאל היה יד ימינו, ככה שזה עזר לחיבור המידי שלנו והפכנו למשפחה, אמא שלי לא הספיקה ליהנות מהעושר של אבא שלי כך שהורעף עליי כסף מילדות.

“אני אוהבת אותך, את אחות בשבילי, תודה שאת דואגת לי, אני מעריכה את זה מאוד”

“ברור שאני אדאג לך, ובואי אדם צריך לבוא” היא מחייכת

אדם  אחיה התאום של דניאל, אלוהים, הוא כל כך חתיך, הוא מטפח את שריריו על בסיס יומי, ויש לו מבט חודר ועיניים כחולות חודרות ומשתקות, הוא כל כך דומה לה, פעם כמעט קרה ביננו משהו, אבל הצלחנו לעצור את זה בזמן… עכשיו שאני חושבת על זה חבל, היה יכול להיות מעניין.

הטלפון צלצל “יפיפיות שלי אתן מוכנות?” שמעתי את אדם אומר לדניאל בטלפון

“כן אנחנו יוצאות”

“טוב אני בשביל גישה, תוך דקה אני אצלכם בבית”

הבית שלנו היה בית פרטי בעל שלוש אגפים שהשתרע על שטח עצום של אלפיים מטר מרובעים, הוא היה בנוי ברובו מלבנים, העיצוב שלו היה חמים, ביתי ומזמין, האומנות שהייתה בו היא מינימליסטית, תמונות של נופים ועצמים דוממים שקישטו את המבואות, פסלים שעיטרו חלק מהבית באגף הראשי היו בו חמישה חדרי שינה, ספריה גדולה, חדר אוכל, מטבח מאובזר בכל החידושים, חדר קולנוע ומהסלון היה מסדרון שממנו הייתה יציאה לבריכה בחצר, הבית היה בשכונה יוקרתית עם חצר גדולה וירוקה והייתה תחומה בגדר גבוהה עם שער כניסה גדול ממתכת בעל אינטרקום, את הבית קיבלתי במתנה מאבא שלי לכבוד החתונה שלי עם ג’ון שבסוף לא התקיימה, לא סיפרתי לאבא שלי מה קרה אין ספק שהוא היה הורג אותו אם היה יודע, הייתי בבת עיניו והוא לא היה מאפשר לאף אחד לפגוע בי, למרות שלג’ון לא היה כסף, אבא שלי הבין וכיבד את מערכת היחסים ביננו, היינו צעירים מאוד ולמרות רצוננו להתחתן הוא לא התערב וקיבל בהבנה את כל החלטותיי כאשר ג’ון ואני נפרדנו הבאתי את דניאל לגור איתי, היא עזרה לי לשמור על השפיות וחיזקה אותי כשנשברתי, היא יודעת עליי הכל, גם את הסודות הכי כמוסים שלי ותאמינו לי, יש לי כאלה.

“היי אדם” חייכתי כשיצאנו לאוטו של אדם, הוא יצא מהאוטו על מנת לפתוח לנו את הדלת, אין ספק ששנים של נימוסין השתלמו, הוא היה מרשים ביותר, לבוש בנונשלנטיות של ספורט אלגנט, מכנס שחור וחולצת כפתורים צמודה שמחבקת את גופו החטוב, הוא חייך למראי

“ואו בקי, את נראת… ואו…” חייכתי למשמע המילים שלו הביטחון העצמי שלי היה צריך אישור.

“תודה”

“אממ.. אממ.. גם אני פה” רטנה דניאל

“גם את מהממת אחותי, אבל בקי.. את יושבת לידי כן?”

“אדם!!” צעקה עליו דניאל בשעשוע.

 

פרק 2

המועדון היה מלא עד אפס מקום, הוא היה מודרני הקירות בצבעים חומים שחורים ולבנים שהשתלבו בצורה נהדרת עם הבר הארוך שהשתרע לאורך צד שמאל, התיישבנו על ספה בצד ליד רחבת הריקודים, זה היה מועדון אקסקלוסיבי, התור היה ארוך והשתרע אל כל אורך הרחוב, לא הייתה לנו שום בעיה להיכנס שכן, המועדון היה אחד מהמועדונים של אבא שלי.

“בוא נפתח את הערב עם משהו קליל , אני רוצה בבקשה מרטיני יבש ללא קרח 2 זיתים, דניאל, אדם מה אתם שותים?”

“מרטיני זה ממש קליל,” אמר אדם בציניות  וחייך חיוך מסנוור ,”אני רוצה בירה” אמר אדם למלצרית שעפעפה עליו את העיניים  הירוקות שלה עם המבט שאני מנחשת הכי מפתה שהיה לה וקרץ לי

“אני אשתה אותו הדבר כמוה, בבקשה” דני צעקה כדי להתגבר על הרעש, המלצרית חייכה והלכה, לא לפני שזרקה עוד מבט על אדם, טוב, הוא חתיך הורס, רווק ואין שום סיבה למה היא לא תסתכל.

הסתכלתי ובחנתי את האנשים שמסביבי, נשים וגברים, הכל היה נראה ערבוביה  ארוטית שלמה, נשים חושפות ומזמינות וגברים מפתים, אהבתי להסתכל על משחק החיזור הזה

“למלצרית בא עלייך” אמרתי לאדם בחיוך ממזרי

“אההה ויש לה גם ציצים גדולים, תבדוק אם הם אמתיים” הוספתי בחיוך

“טוב למען האמת בניתי עלייך, אבל אם את אומרת את זה ככה… נזרום עליה” אמר אדם ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל

“טוב אני הולכת לרקוד, ואולי למצוא מישהו שיזמין אותי למשקה ואולי גם להזדיין” הכריזה דני ולאוויר ונעמדה, מעבירה את עיניה ממני לאדם כאילו מחכה, גלגלה את העיניים

“נו, אז אתם באים או מה?” זו לא באמת הייתה שאלה כך שחייכתי למבט הזה שלה שאומר “קומו מיד” וידעתי שלא נוכל לסרב, היא לא אחת שמוותרת.

המוזיקה געתה, טכנו פופ משולב, ועברנו לשתיית וודקה עם חמוציות, הרגשתי כבר את האלכוהול עולה אך לא הייתי שיכורה, רקדנו אני ודניאל, אדם כבר התחיל להתמזמז עם  המלצרית בעלת החזה הגדול ממקודם שכנראה כבר סיימה את המשמרת.

פתאום שמתי לב לשני  גברים חתיכים בסמוך אלינו, מה זה חתיכים, מושלמים וכמובן שהנשים שקרקרו סביבם נראות מזמינות מתמיד, הראשון היה עם שיער שחור שמגיע עד הכתפיים, עיניים ירוקות, גוף שרירי, שמראה על אימונים בחדר כושר, הוא הסתכל עליי במבט חודר וחיוך פלרטטני בשפתיו, הוא היה נראה ממש טוב אבל האמת ששיער ארוך לא עושה לי את זה, הצצתי לכיוון הבחור השני שהיה אתו ראיתי רק את גבו, הוא היה גבוה, לבוש בג’ינס שחורים, חולצת טריקו צמודה שהראתה את השרירים והגוף החטוב שמתחת, משהו משך אותי אליו, הוא היה קצוץ שיער וכשהסתובב לכיווני ראיתי זיפים קטנים שמזדקרים מהלסת המרובעת והמושלמת שלו הוא היה מסוקס, אף סולד וכשהסתכלתי עליו נתקלתי בעיניים ירוקות, חודרות שצועקות סקס, זיהיתי אותו מיד, זה היה הבחור ממיאמי פתאום נעצרתי במקום, פשוט קפאתי הראש התרוקן מכל מחשבה ורטט עבר לי בכל הגוף, פנטזתי עליו לילות שלמים, הרגשתי שאני רוצה אותו כאן ועכשיו ופשוט לא אכפת לי איך…

“מה קרה?” דניאל נראתה מבולבלת כאשר ראתה אותי קופאת במקום

“את זוכרת את הבחור שסיפרתי לך עליו לפני שלושה חודשים שהיינו במיאמי?” היא הנהנה

“הוא פה” החוויתי לה עם הפנים שתסתכל, היא הסתכלה והחזירה אליי מבט מחויך

“כן, הוא נראה כמו הטיפוס שלך.. גם השני חמוד, אולי יצא גם לי משהו מזה.. בואי נתקרב קצת..” ושלחה אליהם את החיוך הידוע והמסנוור שלה.

בצעדי ריקוד מחושבים וסקסיים התקרבנו אט אט, ושוב העיניים שלנו נפגשו, הרגשתי ברטט שעובר לי בין הרגלים ופתאום הרגשתי ביישנית, לא הצלחתי להגיד כלום, העיניים שלנו היו נעוצות אחת בשנייה, מעניין אם הוא מרגיש את זה גם חשבתי ופתאום הוא התקרב קצת יותר, הכרחתי את עצמי להתיק את עיניי, להסתובב ולרקוד לכיוון השני, היה בו משהו מהפנט, ידעתי שאני יהיה אבודה ושזה אומר צרות צרורות בשבילי הסתכלתי שוב, פתאום הוא נעלם.

“אני לא חושבת שהוא בעניין הפעם, הוא התרחק” התקרבתי ודיברתי אל האוזן של דניאל, היא הסתכלה עליי, איתרה אותו בעיניה הסתכלה עליו ואז שוב פעם פנתה להסתכל עליי.

“או… הוא ממש בעניין, תסמכי עליי, הוא לא מוריד ממך את העיניים, אני אוציא את המפתח למקרה שבכל זאת לא תחזרי אתנו היום, אדם בטח גם יהיה אצלנו עם אורחת” היא חייכה.

פתאום המוזיקה השתנתה והשיר של אנריקה איגלסיס בשם tonight התנגן ברקע, הוא כל כך התאים לסיטואציה כי כבר החלטתי! והלילה אני מזיינת אותו, התחלתי להתנועע לפי הקצב, בחושניות, חרמנית מהגבר שרק הרגע ראיתי, הרמתי את עיניי ואז ראיתי אותו, את הגבר המושלם הזה שחרמן אותי מבלי לדבר איתי בכלל, מולי, מחייך, איזה חיוך, דמיינתי את עצמי שרועה לרגליו, מתחננת שייתן לי את כל מה שיש לו וחזק, לא ידעתי את שמו וגם לא היה אכפת לי, הייתי נעולה ומרותקת לתאוות הבשרים שהקיפה אותי, ידעתי שאני פשוט רוצה אותו מעליי, מתחתי, בידי או איפה שהוא ירצה, כל גופו נטף סקס, הסתכלתי לתוך עניו ודמיינתי את עצמי רוכבת עליו וגונחת מעליו מרוב הנאה, ידעתי שזה יהיה טוב בדיוק כמו בפעם הראשונה.

פתאום הוא תפס במותני, התקרב החזיק אותי צמוד, הרגשתי את הזקפה הקשה שלו אל מול גופי, רקדנו ככה צמודים זה לזו זמן מה, כאילו אין אף אחד אחר חוץ מאתנו, לא ראיתי אף אחד ולא עניין אותי אף אחד מלבדו

החלטתי שאני פשוט רוצה אותו, משכתי את ראשו אליי בחיבוק ואמרתי לאוזנו מעל המוזיקה “אז אתה הולך לזיין אותי או מה?”.

josh-kloss-water

 

“אהבה בקונקרד היל” ליהי שן

פרק 12

***** כל הזכויות שמורות ליהי! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

קלאק.

אני פוקחת את עיניי בחדרי החשוך ולוקחת נשימה עמוקה.האצבעות שלי מטיילות לשידה הלבנה הצמודה למיטתי ומושכות את הלולאה של מנורת הלילה, אור כתמתם מקיף את הנקודה תחתיה אני שוכבת. החדר נראה אותו הדבר. טלוויזיית פלזמה תלויה עלהקיר הוורוד מולי, מתחתיה לוח שעם מכוסה בשלל תמונות שלי ושל טוני, ג’סיקה ושאר הבנות מקבוצת המעודדות. הספרייה הלבנה והעמוסה בצד החדר מסודרת בדיוק אותו הדבר ושלל הכריות הצבעוניות והבובות הפרוותיות עדיין מקיפות אותי במיטה. סחטיק, מילי, התחלת לדמיין גם רעשים, אני מתאפקת לא לטפוח לעצמי על הגב. סוגרת את האור ועוצמת עיניים, מתכרבל תחזרה לתוך הפוך החמים.קלאק, קלאק.אני שומעת את זה שוב, והפעם בועטת מעליי את השמיכה בבת אחת ודוהרת לכיוון החלון,פוצה את ווילונות הירוק-נזלת בסערה (היי, אמא שלי עצבה את החדר). מאחורי הווילון ומתחת לחלוני עומד, במלוא תפארתו, ליאם. הוא נשען על וואן שחורה, לבוש סוויטשירט שחור, כובע בייסבול שחור ומעיל אופנוענים ישן (וניחשתם נכון – שחור). רגל אחת שלו כפופה כנגד פח המכונית, ביד אחת הוא מחזיק סיגריה מגולגלת, ובשניה חופן אבנים קטנות, שאת חלקן כבר הספיק ליירט על זכוכיות חלוני.אוף, למה כל החתיכים חייבים להיות גם פסיכים עם קבלות?אני מנסה לעבד את הסיטואציה בראשי. השעה שתיים לפנות בוקר. הרבה יותר מידי מאוחר (או מוקדם) להיפגש. ההורים שלי נמצאים בחדר הסמוך, ובהתחשב בעובדה שלאמא שלי יש שמיעה של כלב ציד שרחרח יותר מידי ריטאלין, סיכוי טוב שהיא כבר שמעה את האבנים המקישות על חלוני, ירדה במורד המדרגות עם חלוק האלכסיס מ”שושלת” שלה וחייגה למשטרה, בית החולים המקומי וגם לפנטגון. אני כועסת על חוסר האחריות המשוועת של ליאם, אבל עדיין נוטפת תשוקה מהעובדה שהוא כל כך אימפולסיבי. ואמיץ. ופאקינג חי. אלוהים אדירים, הוא חי בלי לדפוק חשבון. מעניין איך זה מרגיש.אני מתיישבת על אדן החלון בעדינות, מודעת עד כאב לעובדה שלגופי מכנסי פיג’מה קצרצרים מסאטן בצבע לבן וגופיה דקה ותואמת. הבריזה המדברית של סן דיאגו זוקרת את פטמותיי ולחיי שטופות סומק, אבל אני עדיין משדרת ביטחון מלאכותי ומגרדתלעברוחיוך דק.”הו, רומיאו, רומיאו, היכן אתה, רומיאו?” אני מפלבלת בעיניי, משחזרת את סצנת החלון המפורסמת של רומיאו ויוליה. ליאם מעיף את בדל הסיגריה בין אצבעותיו, חופר את כף ידו עמוק בתוך הג’ינס השחור שלו ושולח לעברי חיוך מלא גומות וכוונות לא טהורות. “היא מדברת. דברי שוב, מלאך זוהר, כי את קורנת מעל ראשי בלילה כמו שליח שמיים קל-כנף מול בני תמותה אשר נופלים אחורה פעורי עיניים ובוהים איך הוא רוכב על עננים תפוחים ועצלים.”הגבות שלי קופצות כל כך גבוה, שלא אתפלא אם הן נדבקות למטוס תועה.”נו, נו, העבריין הגדול של סן דיאגו מצטט שייקספיר. ועוד במדויק,” אני משתדלת להשתלט על ידיי הרועדות מהתרגשות וכורכת אותן תחת ירכיי המשולבות זו בזו. גם מקועקע וגם ג’נטלמן. אין פלא שתעשיית התחתוניות נמצאת בעלייה מתמדת באזור.ליאם מושך בכתפיו בנונשלנטיות, עיניי הקטיפה השחורות שלו מנצנצות כמו מגדלור, חוף מבטחים לספינה אובדת. “מי ידע שיש בך גם צד רך?” אני נושכת את שפתי התחתונה.”רך?” הוא מגחך ונד בראשו.”אצלי הכל קשה. רדי למטה ואראה לך, ברבי.”אני יורדת במדרגות שתיים-שתיים, מגפי UGG חומות על רגליי היחפות. במספר דקות, הצלחתי לרקוח לוק סכיזופרני של אוברול קצר ופרחוני, מגפי צמר וג’קט פאייטים– הראשון שהצלחתי לשלוף מהארון בחושך. אני נראית כאילו התגלגלתי בתוך התפאורה של האירוויזיון, אבל הלוק שלי הוא הדבר האחרון שצריך להדאיג אותי. אדרנלין מציף את כל זרם הדם שלי כשאני סוגרת מאחוריי את דלת הכניסה של הבית שלי – בשקט מופתי – ורצה על קצות האצבעות לתוך הזרועות החסונות והשריריות של ליאם, נופלת לתוך החזה המפוסל שלו ונושמת את ריחו המענג.רומיאו שלי.”אני כבר רואה את זה, אתה הולך להכניס אותי להרבה צרות,” קולי נסדק לתוך חזו, כי להביט לו לתוך העיניים זה לטבוע לחלוטין בים ההורמונים שלי, ואני גם ככה מרגישה כמו חתולה מיוחמת בכל פעם שריחו מבליח לנחיריי. ליאם חופן את פניי בידיו הגדולות, מטה את ראשי הצידה ומצמיד את שפתיו התפוחות לאוזניי בלחישה: “אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך.”אני מסיטה את פניי מאחיזתו ונושכת את פנים לחיי בתסכול. “גם רומיאו אמר את זה. שניהם מתו בסוף.”ליאם צוחק, פותח עבורי את הדלת למושב שליד הנהג, וטורק אותה. אני צופה בו מקיף את הוואן ומתניע את הרכב. “לאן אתה לוקח אותי?” אני משלבת את ידיי על חזי. כאילו באמת אכפת לי. גם אם הוא יספר לי שאנחנו נוסעים לאחת מנקודות ההשמה של דע”אש, עדיין אצטרף אליו בשמחה, ואפילו אחלק ליתר המתנדבים סנדוויצ’ים. “בואי נראה,” הוא מביט בשעון דמיוני על זרועו, “השעה שתיים לפנות בוקר, בתי הקולנוע והמסעדות סגורים ואני רוצה להוציא את חברה שלי לדייט, לאן נראה לך שאני לוקח אותך?”אלוהים, עכשיו אני באמת מקווה שלא לנקודת השמה של דא”עש.”לעזאזל?” אני עונה בפנים חתומות. ליאם צוחק צחוק מלא גומות ושיניים לבנות וישרות. קמטוטים קטנים של אושר מבליחים סביב עיניו הנוצצות.”תחגרי,” הוא מורה עליי ביובש, מתעלם משאלתי, “זאת נסיעה קצרה.”

אנחנו עוצרים אחרי נסיעה של רבע שעה על צלע הר בפאתי סן דיאגו. רכס חולות אדמדם שמשקיף על הגבול עם מקסיקו. מתחתינו, האורות המעומעמים מהמדינה השכנה מרצדים. מפעלים, בתים פרטיים ורחובות מוארים בכחול, אדום ולבן. באור יום אפשר לראות את הכביסה התלויה בין בתי הפחים המקסיקנים. באפלת הלילה כל מה שרואים הוא רק שטיח של אורות מנצנצים תחת השחור של הלילה. אני וליאם יוצאים מהוואן והוא מוריד את ג’קט שלו ועוטף אותי בתוכו. ריח העור של הג’קטוארומת הגוף הנעימה של ליאם מפלחים את נחיריי.פאק, צריך לשווק את הריח הזה בבקבוקונים. אני קוברת את אפי בתוך הג’קט ונותנת לליאם להוביל את הדרך. הוא פותח את הדלתות האחוריות של הוואן ומוציא צידנית, מתוכה הוא שולף פחיותדיאט קולה ובירה. הוא מגיש לי את הדיאט.”שמתי לב שאת אוהבת את הרעל הזה,” הוא מתיישב על האדמה. אני מתכרבלת לידו.”אתה יודע איך לפנק בחורה,” אנחנו מקליקים את המשקאות שלנו ביחד ולוקחים לגימה, כל אחד מהפחית שלו. ליאם מחייך חיוך ממזרי.”אין לך אפילו שמץ של מושג.”אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה למצמץ את הנקודות השחורות שהתמקמו על הרשתית שלי, מודעת היטב לעובדה שצבעי אדום כסלק. אני רוצה ממנו עוד. והרבה. ואני פוחדת. פוחדת כי יש סיבה בגללה בחורים עם ליאם יוצאים עם בחורות כמוני רק בסרטים ובספרים. אני אוחזת בניסיון מיני של דג לוקוס. עדיין בתולה, סוחבת את התואר המפוקפק הזה בגיל 18 כמו עול, שק כבד של חול, אות קין חברתית בעולם של מין מהיר וזמין ואפס דחיית סיפוקים. וליאם? הוא אומנם לא טיפוס שמנפנף בנשים שלו (יש לו יותר מידי ביטחון עצמי בשביל זה), אבל הוא לא צריך לקדוח כל בחורה שניה בזווית כדי להראות לי כמה הוא מנוסה.אני רוצה לשכב איתו. אבל לא עכשיו, לא בשלב הזה, וכנראה גם לא בשבועות הקרובים. לעזאזל, לפני יומיים וחצי הוא אפילו לא נמצא באנשי הקשר באייפון שלי. אני סורקת את פרופיל פניו שעה שהוא בוהה בנוף מתחתינו. הוא כל כך יפה שבא לי למות. כל כך יפה שאני יודעת שלעולם לא אוכל להסתכל עוד על גבר אחר בצורה בה אני מביטה עליו. זה עצוב, אבל העיניים המלוכסנות והשחורות האלו, הלסת המרובעת, עצמות לחיים הגבוהות והגבות העוצמתיות גרמו לדבר מאוד פשוט: הוא חיסל, הרג והשמיד כל סיכוי של גברים אחרים להתחרות על מקום בלבי. לעד. הפלאפון של ליאם מצלצל, והוא שולף אותו במהירות מכיסו האחורי, מצמיד את המכשיר לאוזנו מבלי לומר שלום לאדם על הקו. מי מתקשר אליו בשלוש לפנות בוקר? מי שזה לא יהיה, כדאי שיהיו לו ביצים וקשר דם לליאם, כי אם זו בחורה זרה, אני עושה לה בדיקת פאפ עם מסור חשמלי.”כן?” אני שומעת אותו עונה לאדם בקו השני ביובש. “אהיה שם בעוד חצי שעה. לא. כן. לא.” אני יודעת, אני יודעת, הוא לא בחור של הרבה מילים.ליאם מנתק את השיחה. אני מרימה גבה כדי לבשר לו שהניחוש המושכל שלי הוא שלא מדובר באראלה ממפעל הפיס.”ברבי,” הוא מרים את כף ידי ונושק למפרקי אצבעותיי, שפתיו חמות ולחות נגד האוויר הצונן. “נצטרך להמשיך את זה מחר.”מחר? הגענו לפני חצי דקה. אם הדייט הזה נכנס לספר השיאים של גינס כקצר ביותר בתולדות האנושות, אני תובעת את התחת של הגבר מולי.”מי מתקשר אליך בשעה כזאת?” גבותיי מתקדרות שעה שהוא נעמד על רגליו ומושיט לי יד.”עבודה.””בשלוש לפנות בוקר?” אני יורקת בחוסר סבלנות. המסתוריות הזאת התחילה לעלות לי על העצבים. שלשום.”מחר נמשיך את זה.””לא נראה לי. גם לי יש חיים.” טוב, אין לי חיים, אבל אני לא רוצה להיות סמרטוט הרצפה שלו. כרגע אני בערך שטיחון האמבטיה שלו, וגם עם זה קשה לי לחיות בשקט. כמה עוד אוכל להעלים עין מהצורה בה הבחור הזה מתנהל? אני לא רוצה להיות מהנשים האלו שמבקרות את הבעלים שלהן בבתי סוהר, ולא רק כי אורות הפלורסנט במקומות האלה עושים שמות לגוון הפנים שלי.ליאם עוצר את דהירתו לעבר הרכב ומחזיק בכתפיי. “היי, אמרתי שאני מצטער.””ואני אמרתי שנשבר לי ממך. מה יש לך לעשות בשלוש לפנות בוקר?””דברים רעים לאנשים רעים.”

אחרי שליאם מוריד אותי מול מפתן דלתי, הוא עוקב בערנות אחרי תנועותיי עד שאני סוגרת מאחוריי את דלת הכניסה. חשוב לו לדעת שהגעתי בשלום, גם אם המרחק מהרכב שלו לדלת הכניסה שלי היה של כמה מטרים בלבד.הרחוב שלנו חשוך כמעט לחלוטין ואני יודעת שהוא יישאר כמה שניות מול הבית כדי לוודא שהכל בסדר.ברגע שהדלת נטרקת מאחורי גבי, אני חופנת בידי את מפתחות הטויוטה של ההורים שלי ויוצאת חזרה, הפעם דרך הגראג’ שנמצא בסמוך לחדר הכביסה, מתניעה אתרכבהייבריד השקט ודולקת אחריו.”לא רק אתה יכול להיות מטורף, מאדרפאקר,” אני ממלמלת לעצמי מאחורי ההגה של הפריוס, מעבירה הילוך לקרייזיביץ’. קל לעקוב אחרי הוואן השחורה מבלי להיתפס. ליאם מעולם לא ראה את הפריוס הלבנה של ההורים שלי, אז אין לו מושג שאני נמצאת בתוכה. הוא רגיל לראות אותי עם מיני-קופר ורודה, או איך שהוא נוהג לקרוא לה, “הרכב שנראה כמו טמפון משומש”. שנית, את מרבית הדרך הוא עושה ברחובות הראשיים של העיר, שמלאים ברכבים, אנשים והסחות דעת מבורכות.שלישית –הוא בחיים לא יחשוב שיש לי מספיק ביצים לעקוב אחריו. והוא צודק, חלקית. מילי טרום-ליאם הייתה מעדיפה להתמזמז עם קיפוד מאשר לעשות דבר כל כך מסוכן ומטורף. אבל מילי פוסט-ליאם? מילי פוסט-ליאם היא לביאה אסרטיבית על סטרואידים, והיא רוצה לדעת מה החבר שלה עושה בשלוש לפנות בוקר.במיוחד אם זה לא איתה.הוואן חונה מול בר בקצה הלא נכון של העיר. הרובע הזה מאוכלס על ידי מקסיקנים ופורטו-ריקנים, והרחוב עמוס במבנים נמוכים מעוטרים טיח צהבהב ומקולף. המקום נראה כמו המערב הפרוע,והבר הוא מעוז כנופיות מפוקפק שמושך אליו אנשים מהסוג שבילה בכלא לא רק במשחקי מונופול.אני יודעת את זה כי לפני כמה חודשים, הייתה עליו כתבה ענקית בעיתון המקומי. מישהי נאנסה כאן אונס קבוצתי, מה שאומר שלעקוב אחרי ליאם לא היה סתם מעשה מטומטם, אלא מפגר ברמה אולימפית.אני יודעת, אם הייתי חיה בסרט אימה, הייתי הראשונה להירצח עוד לפני שהקרדיטים הסתיימו. אני צופה בו יוצא מהמכונית וטורק אותה באגרסיביות, מושך את כובע הקפוצ’ון השחור שלו כך שיסתיר את פניו ועונד כפפות עור. גבירותיי ורבותיי, זה החבר שלי – חשוד יותר ממזוודה מלאה בדולרים בשדה תעופה ומסוכן יותר מנשק כימי בידיים של מנהיג צפון קוריאני. אני מחכה שהוא יכנס למקום, מפשילה מעליי את ג’קט הפאייטים ואוספת את שיערי הזהוב לתוך כובע ששוכב על הכיסא האחורי של הרכב. אני יודעת שאני צריכה להסתובב ולעזוב את המקום בחריקה לפני שאכנס לסטטיסטיקה שאף אישה לא רוצה להיות בה, אבל איכשהו, הסקרנות שלי גוברת על האינסטינקט האבולוציוני שלי להציל את עצמי. אני פותחת את דלת הפאב ונכנסת פנימה. ריח אלכוהול זול ומריחואנה מכה בי באלימות. הרצפה דביקה, ולהרים את מגפי ה-UGG הכבדות שלי הופך להיות משימה המצריכה כושר גופני של אצן אולימפי. Tambourine של איב מהדהד מתוך הקירות הדהויים, וגופות נמרחות זו על זו על רחבת הריקודים, עיסה אנושית של הורמונים ותועבה. אני מזהה את הקרימינל האוסטרלי שלי צועד בביטחון לקצה השני של הבר. כמי שמתנשא ל-1.88 מטרים, קשה לו שלא לבלוט. בפינה מחכים כמה מהחברים האופנוענים חנוטי העור שלו. החבורה– כולל ליאם – נשענת על הקיר וצופה בנעשה על רחבת הריקודים. אחד האופנוענים, מקועקע ומבוגר עם זקן תיש אפרפר, לוחש לליאם משהו באוזן, והוא מהנהן לחיוב. אני מנסה להיבלע בתוך עדר נשים בחצאיות מיני כדי שלא יבחין בי, וצופה בו בעיניים פעורות כשבחורה, בערך בת 23, ניגשת אל חבורת האופנוענים איתה הוא נמצא.זקן תיש עושה היכרות בין הבחורה לליאם. לבי נצבט כשידו הגדולה מכסה את שלה, למרות שהוא מביט בה באדישות מהולה בשעמום, משהייתה ספר בישול צ’רקסי. הבחורה, היספנית וקומפקטית, מתרוממת על קצות אצבעותיה ומכסה את פיה לתוך אוזנו של ליאם, מלחששת. הוא מביט היישר על רחבת הריקודים בעיניים מתות, לסתותיו מתהדקות למשמע מילותיה. החלק השפוי בי אומר לי לעשות פרסה, להסתובב על עקביי ולחזור הביתה. אם הוא לא היה רוצה אותי, הוא לא היה מצהיר בפני העולם שאני חברה שלו. הוא לא היה מגיע אליי באמצע הלילה. הוא לא היה זוכר שדיאט קולה היא המשקה האהוב עליי. החלק הלא-שפוי בי רוצה לדעת מה לכל הרוחות היא לוחשת לו, להטיח אותה על הקיר, לכרות את כל האיברים שלה ולהחמיץ אותם בצנצנות זכוכית בשמש.קרייזיביץ’, כבר אמרתי?החלק הלא שפוי בי מנצח, ואני מוצאת את עצמי שוחה נגד זרם המבלים לעבר כיוונם של השניים. אני עוצרת מאחורי מחיצת העץ הגבוהה של הבר, עדיין מסתתרת מפני ליאם, אבל עומדת מספיק קרוב כדי לשמוע את שיחתם גם בתוך בליל המוזיקה וצעקות השיכורים.”…מוכן, ווקר?” קולו של זקן תיש בוקע בין המוזיקה. ליאם מושך בכתפיו, לוקח שוט של טקילה ומוריד אותו בבת אחת לתוך גרונו, מטיח אותו חזרה על הבר. “אבא שלי כבר שילם ל-“, ההיספנית מתחילה, אבל זקן תיש קוטע אותה, מניח יד שעירה על כתפה. “הכל מסודר, צ’יקה. לכי הביתה.””לא, אני רוצה לראות את החרא סובל,” היא עונה ברצינות תהומית. ליאם וזקן תיש מחליפים ביניהם מבטים. אופנוען שלישי, גבוה, שרירי ומצולק מעביר את ידו על פניו בדאגה.”תן לה לראות אם היא רוצה,” ליאם אומר ומתחיל לצעוד בסלואו מושן לכיוון הבר. אני בולעת רוק כשהוא עוצר לצד בחור שחור וגבוה עטוי בגדי מעצבים. לבחור יש קרחת, גורמטים וקעקוע של שתי דמעות מתחת לעינו הימנית. רואה חשבון ממולח – הוא לא. הוא עומד עם פניו אל הבר, בזמן שליאם נשען עם גופו ומביט על קהל המועדון בחיוך משועשע. אני ממרפקת את דרכי לעברם כדי לשמוע את השיחה ביניהם, מקפידה להיטמע בתוך חבורה של בנות שיושבות על הבר ומפטפטות בדיצבלים של פיצוץ אטומי. “יוהאן.””ווקר.””אתה יודע למה אני כאן,” ליאם אומר בטון מונוטוני. יוהאן משפיל מבט לתוך המשקה שהוא מערסל בכף ידו ועוצם עיניים בייאוש.”אתה תיתן לי להסביר את עצמי?” הוא שואל בקול צרוד. ליאם נד בראשו לשלילה, עושה חצי סיבוב ומחבק את צווארו של יוהאן באמה השרירית שלו. ביד אחת הוא מוציא עם כפפת העור שלו מזרק מכיס הג’ינס האחורי שלו ותוקע ליוהאן את המזרק עמוק לתוך הירך החיצונית, מבטו עדיין משועמם וקפוא. הוא מצמיד את שפתיו לאוזן של יוהאן. “והיא רוצה לראות את זה קורה.”יוהאן מאבד את ההכרה כמה שניות אחרי הזריקה, ראשו נשמט בתנופה מטה. ליאם תופס את גופו הרפוי בזרועותיו, כורך את זרועו של יוהאן סביב הכתף שלו ומוביל אותו אל מחוץ לבר. כמה דקות אחרי, אני רואה את זקן תיש, ההיספאנית ויתר האופנוענים יוצאים אחריו, הליכתם שלווה ומדודה, כדי לא ליצור סקרנות מיותרת.אני מתנגבת לשירותי הנשים בבר, משתחלת לתוך תא מטונף, עולה על האסלה המוכתמת ופותחת את החלון הקטן המשקיף למגרש החנייה של הבר. חבורת האופנוענים עומדים שם לצד ליאם ויוהאן המצונף והמטושטש. “בטוחה שאת רוצה לראות את זה? המצולק שואל את ההיספנית. היא יורה לעברו מבט עצבני.”אם היית אני לא היית רוצה?”זקן תיש מפשיל ליוהאן את המכנסיים בתנועה חדה ומושיט לליאם סכין יפנית. לא. לא, לא. זה לא קורה. הוא לא הולך לעשות את זה. הדם בעורקיי קופא ורגליי רועדות על האסלה. ליאם רוכן מטה, ידיו עדיין בכפפות עור. פני צלקת חופן את פיו של יוהאן בכף ידו, והגנגסטר, שחוזר להכרה, מנסה להתנגד ולהשתולל. אני לא יכולה לבטל את מה שאני הולכת לראות, ואני יודעת שהחיים שלי, וכל מה שאני חושבת ומרגישה כלפי ליאם, הולכים להשתנות בשניות הקרובות. החלק הכי גרוע? אין לי שום. דרך. לעצור. את. זה.”אל תרגיש רע,” ליאם אומר בקור רוח, “לגברים שאונסים נשים גם ככה לא היו אף פעם ביצים.”ואז אני שומעת את הרעש הבלתי נסבל של עור נקרע. יוהאן שואג לתוך כף ידו של פני צלקת ומתעלף מספר שניות לאחר מכן. זרם הדם שנשפך מגופו נשמע כמו ברז מטפטף. ההיספאנית הצעירה בוכה וצוחקת בעת ובעונה אחת, מחבקת את עצמה בזרועותיה בהקלה מהולה באימה. כל שיערה בגופי סומרת כשאני צופה ביוהאן מוטל על רצפת האספלט מתחת לחבורת הגברים ואני נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניי.רגליי כושלות ואני מועדת בהחלקה ממושב האסלה. לוקחות לי כמה שניות לייצב את עצמי, וכשאני מצליחה לאסוף את עצמי, אני נסה כל עוד נפשי בי מהשירותים, פותחת את דלתות היציאה של הבר בסערה וממהרת להונדה הלבנה של הוריי כאילו מישהו רודף אחריי. ומשהו באמת רודף אחריי: הסרטון של ליאם עושה את מה שעשה, חקוק בזכרוני.זאת הייתה טעות להגיע הנה. זאת הייתה טעות לצאת עם ליאם. כל מה שקרה בשבועות האחרונים מאז שהוא הגיח לחיי: טעות, טעות, טעות. הדמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי ואני מנסה למחות אותן בגב ידי כשאני מתיישבת במושב הנהג של הטויוטה. אני נלחמת בקוצר הנשימה, נאבקת ברצון להתמוטט על ההגה ולהתקשר לאמא שלי, שתבוא לאסוף אותי בשביל…מה, בדיוק? נחמה? ומה בדיוק אני אמורה להגיד לה? “היי, אמא, יצאתי עם גבר מטורף שכרגע סירס מישהו במגרש חנייה, בא לך לאסוף אותי?” לא, אני חייבת להתגבר על מה שראיתי לבד.אצבעותיי לופתות את ההגה ואני מניחה עליו את מצחי, כל גופי רועד. אני שומעת נקישה על החלון, מרימה את ראשי בבהלה ורואה את ליאם בצד השני, פניו חתומות. הוא לא כועס, מופתע או עצבני. ערב שהתחיל בנקישה על החלון, סופו גם להסתיים כך, לא?אני פותחת את החלון ומסתכלת עליו מבעד מסך הדמעות בשתיקה, יודעת כמה נפוחות לחיי כרגע מכל הבכי שעשיתי ברבע השעה האחרונה. אני בקושי מצליחה לפתוח את העיניים, והלב שלי הולם בחזי במהירות לא חוקית.”ראיתי אותך עוקבת אחריי בטויוטה,” הוא אומר. זרם חשמלי מטפס במעלה עמוד השדרה שלי. הפה שלי מרגיש יבש. הוא דוחף לתוך שדה הראייה שלי את כותרת העיתון המקומי על המועדון, מודפסת על דפים מצהיבים. אני מרפרפת על הטקסט, עיניי מתרוצצות בחוריהן בהיסטריה.אונס קבוצתי. בחורה פצועה ומדממת על שולי הכביש המהיר. אני עושה אחד ועוד אחד.ההיספנית.”מי אתה חושב שאתה, בטמן? זאת לא העבודה שלך להציל את גות’אם סיטי.””לא,” הוא עונה בפשטות. “אבל זאת העבודה שלי לעשות דברים שמשלמים לי עליהם.”אני נזכרת בשיחה של ההיספנית איתו בבר. אבא שלה שילם להם. ליאם שכיר חרב? הקיבה שלי מתהפכת בקרבי.”הוא יחיה?” אני בולעת רוק.”מי, יוהאן?” ליאם מניח את האמה שלו על חלון הרכב. לפי רעש הסירנות המתקרבות, אני מנחשת את התשובה לבד.”לצערי.”אני נדה בראשי לשלילה. “הגיע הזמן שאלך הביתה,” אני ממלמלת, יותר לעצמי מאשר לו. אני מתניעה את הרכב ומנגבת את שארית הדמעות מעיניי, אבל ליאם שולח יד לעבר ההגה ומביט בי ברצינות תהומית.”נדר אמת שלך תמורת שלי,” הוא מבקש, קולו העמוק והחלק מלטף את גופי. לא, הוא לא עשה את זה כרגע. עוד ציטוט של שייקספיר? הוא מבין מה הוא עשה כרגע? הוא דו-קוטבי?”אני לא זוכרת את ההמשך של הקטע הזה,” אני עונה בייאוש. הוא רוכן עם ראשו לתוך המכונית שלי ונושק ללחיי, נושף לתוכה את הבל פיו החם והמשכר.”אני מבטיח שלעולם לא יקרה לך שום דבר רע, מילי. תבטיחי לי שתקבלי אותי כפי שאני.”אני מרגישה את הדמעות המלוחות זורמות שוב לאורך לחיי, כאילו חיכו לאות ממנו.”אני לא יכולה לעשות את זה,” אני מודה. “לא אחרי היום.”ליאם מתרומם חזרה וצופה בי בעיני הקטיפה השחורות שלו. זה נגמר. ואפילו לא התחלנו.”תשמרי על עצמך,” הוא מסתובב על עקביו חזרה לוואן השחורה. אני נועלת את הדלתות של הטויוטה וקורסת לתוך המושב בבכי תמרורים.

So much for my happy ending.

10897880_10153091727557259_8273619886910812019_n