" אתן ממליצות " אלבום ההמלצות של Shani Weisselberg

בחברת נערות – מרב אריה

את הספר הזה קראתי טרם יציאתו כחלק מקבוצת ביקורת.
ספר מעניין זה ספר שמעורר דיון והספר הזה עשה את זה ובגדול!
בחברת נערות, מספר את סיפור התבגרותן של שתי נערות בנות 15 בשנות ה80.האחת, מנדי, ילדה שמנמונת עשירה שמוצלחת מאד בלימודים. השנייה, טליה, בת של תופרת שלא יודעת מיהו אביה.
הסיפור מתקדם במקביל, פרק על טליה, פרק על מנדי.
אמא של טליה אובססיבית לגבי המשקל שלה ושולחת אותה למחנה בסגנון לרדת בגדול.
טליה חוברת לילדה היפית/ פריקית על כל המשתמע מכך.
הכתיבה של מרב אריה יוצאת מהכלל בעיניי, היא כותבת בשפה גבוהה מאד אבל מצליחה לשלב בוטות חריפה. הניגוד החד בין השתיים יוצר כתיבה ייחודית שלא יצא לי להתקל בדומה לה.
חשוב לציין שמדובר בספר מאד בוטה (לא אירוטי למי שתהה). עם תיאורים מפורטים (לאו דווקא של מין – למשל של הקאות וסמים). הסופרת לא חוסכת מהקורא ואני מאד אהבתי את זה.
נקודה לשיפור, לטעמי הוא טיפה הוליוודי מידיי. הוא מאד קיצוני ובקלות יכולתי לדמיין אותו על המסך הגדול של הקולנוע, שזה נהדר מצד אחד. אבל מהצד השני אני רוצה לקרוא ספר ולא סרט.
שאלת קהל היעד עלתה הרבה בקבוצת הביקורת, חלק גדול מהגברים טענו שהוא מתאים לנשים, בעיקר שהן נערות או אמהות לנערות. החלק השני של הגברים הזדהה עם אחד הסיפורים (לרוב בגלל ידידה מהעבר) ומאד נהנה.
אני חושבת שהספר הזה מצויין. זהו ספר הביקורים של מרב אריה ואין לי ספק שצפוי לה עתיד מבטיח.
ואני ממליצה עליו לכולם, ממש לא לנשים בלבד.אם אתם מעוניינים בסיפור התבגרות שונה לחלוטין, מתון, אמיתי והכי לא הולווידי – זה הספר בשבילכם

קישור לבלוג של שני :

http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/2015/04/blog-post_17.html

תקציר :

השנה היא 1985. טליה ומנדי, שתי נערות פרברים ישראליות בנות חמש-עשרה, עומדות על סף מהפך ואינן מעלות בדעתן עד כמה מרעיש הוא יהיה.

במסלול המוביל אל תל אביב הגדולה והתוססת הן מוצאות ומאבדות את עצמן יותר מפעם אחת. נשיוּת ומיניוּת מתגלות בפניהן ברוב עוצמה, והן נסחפות לאהבה, לחברויות ולהתנסויות ראשונות – ומתוודעות לכמה סודות משפחתיים, מטרידים ומלהיבים כאחד.

בחברת נערות מתאר באופן אמיץ ומלא אמפתיה את ההתבגרות הנשית. ככה, כמות שהיא, לא פוטוגנית ויפהפייה. בהומור כובש, בישירוּת בוטה, ביד אמונה ותוך דיוק רגשי, מציירת מרב אריה מציאות ישראלית מתוקה-מרירה של חדרי נוער עם דלת סגורה, של חופשות קיץ חולמניות, של נשים קטנות על סף עצמאות. הן נאבקות למצוא את מקומן בחברה הבורגנית הישראלית שאינה חסה עליהן, ולומדות דבר או שניים על המרחב הצר של דימויי הנשיות המקובלים בחברה הזאת.

עולם הרגש עתיר שמחת החיים של זוג הגיבורות יהדהד בלבה של כל קוראת ששרדה את גיל הנעורים. כל נערה שתהיה אישה, כל אישה שהיתה נערה וכל מי שמכיר או רוצה להכיר נשים ונערות – ימצא בספר זה בן-לוויה נאמן.

bechevratnaarot-291x396

***מגה***הגרלה***בדיגיטלי***

לכבוד יום העצמאות – הגרלה כחול לבן

כל יום בשבוע יעלה דף סופרת – כחול לבן שעשו את זה בגדול!!! שבסופה נגריל שם שיזכה ב7 ספרים בדיגיטלי !!!

יום א' – "עלמה ולאו"
יום ב' – "הכחול שבעינייך"
יום ג' – "התשוקה לשרוד"
יום ד' – יום הזיכרון לחללי צבא ההגנה לישראל –
יום ה' – "לורי"
יום ו' – "סודות חבויים"
יום שבת – "תפסתי אותך"
יום א' – "תחרה וצבע"

כדי לזכות כל שעליכם לעשות הוא :

1. לייק לדף רומן רומנטי ( אם עוד לא עשיתם )https://m.facebook.com/pages/רומן-רומנטי/278307149004469?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.google.co.il%2F&_rdr

2.לשתף פוסט זה ולוודא שהשיתוף שאתן עושות הוא ציבורי כדי שאני שאוכל לראותו.

3. לכתוב לי בתגובות ששיתפתן.

הזוכה המאושרת תוכרז ביום ראשון בשעה 19:00.
אנא חיזרו לבדוק בדף לראות האם זכיתן.
במידה ולא נצליח ליצור קשר עם הזוכה תוך יומיים, הזכייה תעבור לזוכה הבאה.
בהצלחה !!!

11169652_426908500810999_1698385168236120815_o

בידיו של הגבר הזה / ג'ודי אלן מלפיס

כמה חיכית וציפית לספר הזה זה לא יאומן ! וסוף סוף הוא הגיע במילה אחת : אושר

תראו ג'סי הוא ג'סי ולא יעזור כלום אני אוהבת אותו

אני אוהבת את היהירות השחצנות וכוחניות שבו וכן אני אוהבת שהוא סופר לה 1…2…3…!

גיסי וורד חוזר עם סקס חינוכי ועם הקסם שלו וכובש את אווה ( ואותי ) מחדש

הכתיבה סוחפת ומעניינת אבל ( וכן לצערי יש אבל )  קצת התאכזבתי

אומנם היה לי את ג'יסי השחצן והיהיר אבל לצערי הוא נעלם לי לכמה פרקים ובמקומו קיבלתי גבר רכרוכי בכיין ובלי ביטחון

"אווה אל תעזבי אותי …. אווה תבטיחי לי שלא תעזבי …. בו-פקינג-הו "

נו באמת !!!

אווה את רוצה לעזוב את מוזמנת !!!

רק אני בגישה שאם מישהו לא רוצה להיות איתך תיתן לו ללכת ?

אני מבינה שהסופרת רצתה להכניס בו קצת רגש אבל היא נסחפה, לעזאזל למה צריך דמעות?

אפשר להעביר רגש בלי לדמעות!

מה רע בפשוט להגיד "אני מתנצל"? או "אני אוהב אותך תחזרי" או בפקינג סקס חינוכי!!!

היה חסר לי ג'סי 'תשמרי על הפה המזוין שלך' וורד היהיר השחצן זה שלא דופק חשבון לאף אחד

אני לא יודעת מה איתכם אבל אני התאהבתי בו מהסיבות האלה.

ברור שמי שקראה את הראשון אני ממליצה לקרוא גם את זה

ומחכה ומצפה לשלישי

 

הערה לסופרת כל המוסיף גורע…

 

תקציר :

עוצמתו הציפה אותה, ותשוקתו עיוורה אותה, אבל ג’סי וורד חסם אותה מלגלות את סודו האפל ואת נפשו השבורה. לעזוב אותו היתה הדרך היחידה של אווה אושיי לשמור על עצמה.

היא היתה צריכה לדעת, כי מג’סי וורד אי אפשר להימלט- ועכשיו הוא חזר לחייה, נחוש להזכיר לה את התשוקה הסוערת שחלקו.

באותה מידה אווה נחרצת לגלות את האמת הטמונה מאחורי השריון של הגבר הזה. וזה דורש ממנה להתקרב בשנית ללורד האחוזה; אלא שזה בדיוק מה שג’סי רוצה- שהיא תהיה במרחק נגיעה…

סיקור שלי לספר הראשון – הגבר הזה

הגבר הזה / ג’ודי אלן מלפיס

דום

"דום" – הספר השני של "סאבית" – טרה סו מי.
הפעם מהצד שלו!
יוצא בערך עוד שבועיים פחות או יותר

תקציר:

משום שלכל סיפור יש שני צדדים.
נתנאל מנסה לא לאבד שליטה.
כמנכ"ל של ווסט תעשיות, וכקפדן דומיננטי ידוע כאחד שמפקיד על כללים נוקשים, הוא אף פעם לא לוקח נשים כנועות וחסרות ניסיון, אבל כאשר שמה של אביגיל מופיע, הוא שובר את העקרונות שלו ומחליט לבדוק גם את היכולות שלה.
אביגיל מאופיינת כתמימה, ביישנית ומשכרת חושים, ונתנאל נחוש לבדוק גבולות. כל עוד היא עוקבת אחר הוראותיו ונכנעת בעצמה באופן מלא אליו, אף אחד לא ייפגע.
אבל כאשר נתנאל מתחיל להקשר לאבי ברמה עמוקה יותר, הוא מבין כי האמון חייב ללכת בדרכים שונות. ולשניהם יש סודות שיכולים להביא את היסודות של כל מערכת היחסים שלהם להתרסקות …

15777279

עיניים פקוחות לרווחה

הכריכה של הספר האחרון בטרילוגיית בלאקסטון
("ערומה" ו"הכול או כלום")
קודם יהיה דיגיטלי. מודפס יהיה עוד חודש
בינתיים קבלו במתנה את הפרק הראשון!
קריאה נעימה סמל ההבעה ‏‎smile‎‏

פרק 1
מבטו של אית'ן היה ממוקד בי כששלט בגופי. אחיזתו במותניי הייתה איתנה, בשרו העבה מילא אותי ונע בתוכי, פיו הגיע לכל מקום בגופי, ושיניו רפרפו על עורי.
כך נוהג הגבר שפרץ מבעד לחומות שבניתי ושבה את ליבי. אלה היו מפגני מגע ועונג, אמצעים לביסוס הקשר בינינו, שנועדו להבטיח שאשאר לצדו. הוא התאמץ, אבל לא הייתה לו סיבה לדאגה.
הייתי של אית'ן.
למרות כל הבלגן שהתרחש הלילה, הייתי בזרועותיו ומתחתיו, עוצמתו הסמכותית חולשת עליי, כמו תמיד. מגנה עליי. הלילה ההוא, ברחוב, שבו שכנע אותי להיכנס למכוניתו, ושיחות הטלפון שקיבלתי ממנו אחר כך, בתביעה שאכיר בקיומו – אלה היו רק הצעדים הראשונים שלי בדרך להבנת אית'ן בלאקסטון. היה בגבר הזה הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי אז.
לא הייתה לי כוונה לברוח לשום מקום. התאהבתי בו.
"אני רוצה את הזין שלי בתוכך כל הלילה," לחש, עיניו הכחולות זוהרות לאור הירח והוא נע בתוכי. הוא גהר מעליי והשתמש בגופי בכל צורה אפשרית. האור נפל על בשרנו העירום מבעד לחלון המרפסת. ידיים, פה, זין, לשון, שיניים, אצבעות – הוא השתמש בכולם.
אית'ן אמר לי דברים כאלה תוך כדי סקס. דברים מדהימים, שהרתיחו אותי באש אדירה, דברים שליבו את הביטחון העצמי שלי והבהירו לי עד כמה הוא חושק בי. זה היה בדיוק מה שאני צריכה. אית'ן היה התשובה לכל הבעיות שלי, והוא ידע בדיוק במה אני חושקת. אני לא יודעת איך בדיוק הצליח, אבל לא היה לי ספק קל שהוא מבין אותי היטב.
הלילה המסר הזה היה חזק וברור. אני מניחה שיכולתי, סוף סוף, להודות בכך שנזקקתי לאדם נוסף כדי להיות מאושרת.
האדם הזה היה אית'ן.
הרשיתי לאדם אחר להיכנס אלי. הקליפה הקשה שהקיפה את ליבי נסדקה במקומות רבים. אית'ן הוא שסדק אותה. הוא עבד קשה, דחק בי ודרש את תשומת ליבי. הוא מעולם לא התייאש, והוא אהב אותי למרות מצבור הבעיות הרגשיות שלי.
אית'ן עשה בשבילי הכל. ועכשיו יכולתי להתענג על העובדה שיש לי גבר שאוהב אותי, ואני אוהבת אותו.
"עיניים עליי, מתוקה," פקד עליי בנשימה חטופה. "את יודעת שאני חייב שתסתכלי עליי כשאני מזיין אותך!" הוא הרים יד כדי לאחוז בשיערי ומשך קלות. הוא אף פעם לא הכאיב לי כשמשך לי בשיער. אית'ן ידע בדיוק כמה חזק למשוך וידע בדיוק עד כמה זה מדליק אותי. ידעתי עד כמה הוא זקוק למבט שלי, ונעצתי את עיני בעיניו הכחולות והיוקדות עמוק ככל שיכולתי.
אבל אית'ן ידע עלי יותר ממה שידעתי עליו.
"את תגמרי ראשונה!" סינן, חודר אליי עמוק וחזק, מוצא את הנקודה הרגישה שבתוכי שהייתה נחוצה להשגת המטרה.
הרגשתי את הלחץ הולך וגובר והרשיתי לעצמי להשתחרר ולהגיע למקום של אקסטזה מושלמת, לכודה תחת גופו של אית'ן, שהיה קבור בתוכי, עיניו הכחולות מרחפות סנטימטרים ספורים מעליי. הוא לכד את שפתיי בנשיקה, בעוד האורגזמה מפלחת את דרכה בתוכי, ומילא בי חלק נוסף, חלק שהעצים את הקרבה בינינו, וכבל אותנו עוד יותר זה לזה.
האורגזמה שלו לא איחרה לבוא. ידעתי תמיד לזהות אותה מתקרבת, מפני ששניות לפני שגמר, גופו היה מתקשה באופן כמעט לא אנושי. זאת הייתה הרגשה מופלאה ומעצימה מאוד. העובדה שיכולתי לגרום לו להגיב כך, לעורר רגשות כאלה באדם אחר עשתה לי משהו. משהו שריפא אותי מעט בכל פעם שזה קרה – בתוך-תוכי, מצבי הלך והשתפר בזכות אית'ן ובזכות הדרכים שבהן הביע את אהבתו אליי. התחלתי לקוות שאוכל להיות מאושרת ולחיות חיים רגילים.
את התקווה הזו אית'ן העניק לי.
"תגידי לי את המילים, מתוקה," התנשף בחוזקה, אבל זיהיתי את הפגיעות בקולו, שליוותה את התביעה הבוטה. גם אית'ן היה חסר ביטחון. גם הוא בן אדם, כמו כולם.
"שלך לתמיד!" התכוונתי לכל מילה וחשתי אותו מאבד שליטה בתוכי.
זמן קצר לאחר מכן, כשפקחתי את עיני, התברר לי שכנראה נמנמתי. אית'ן סידר אותנו כך ששנינו שכבנו כמעט לגמרי על צדנו, ועדיין היינו שלובים זה בזה. הוא אהב להישאר קבור בתוכי אחריי הסקס. זה לא הפריע לי. הוא רצה את זה, ואני אהבתי לשמח אותו.
אבל רציתי כל כך שיספר לי יותר על המקום האפל שבתוכו. הוא פחד לשתף אותי, ולמרות שזה הפריע לי, הבנתי את הפחד שלו. הרבה פעמים תהיתי אם לעובדה שהוא נוהג לגעת בי כל הזמן ולשלוט בי לגמרי תוך כדי זיון ואחריו, קשורה איכשהו לתקופת המאסר שלו. הם עינו אותו וצילקו אותו ופגעו בו. נמלאתי כאב מעצם המחשבה על הלילה שבו התעורר, אחוז בהלה, מחלומותיו.
העברתי את אצבעותיי על פני כתפיו וגבו. יכולתי לראות בעיני רוחי את כנפיי המלאך שקועקעו עליו, ואת המילים שנכתבו מתחתן. והרגשתי את הצלקות. אית'ן רפרף קלות בעיניו ופקח אותן, והידק אותי אליו בחוזקה. "למה דווקא כנפיים? הן ממש יפהפיות."
"הכנפיים הזכירו לי את אימא שלי," אמר אחרי רגע או שניים של שתיקה, "והן כיסו את רוב הצלקות."
נשענתי קדימה ונשקתי לשפתיו ברכות. חפנתי את הלסת שלו בכף ידי והחלטתי להעיז. לא רציתי שהוא יירתע ויחליט לא לדבר אתי, אם מצב הרוח שלו לא מתאים לשיחה, אבל הנחתי שמתישהו אצטרך לנסות שוב. "והציטוט? למה בחרת דווקא בציטוט הזה?" הוא משך בכתפיו ולחש, "אני חושב שמתתי קצת הלילה." שיערתי שאין סיכוי שהלילה הוא יפתח וישתף אותי. הוא לא רצה להוסיף ולדבר על עברו. זה היה ברור. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מתתי קצת'?"
"כשלא מצאתי אותך, אחריי שההודעה ההיא התקבלה בנייד שלך." הוא העביר את אצבעו ברפרוף על פני לחיי ושפתיי – וזרם עבר בי.
"בסופו של דבר כן מצאת אותי, ואסור לך למות בשום אופן, אדוני. זה לגמרי יהרוס לי את היום." הקנטתי אותו בניסיון לשפר את מצב רוחו, אבל לא זה לא עבד. כשאית'ן שוקע במצב רוח רציני הוא לא יוצא ממנו בקלות.
"אני שמח שאת מרגישה יותר טוב," אמר, וחזר לנוע בתוכי, בזקפה מחודשת, כדי להדגיש את דבריו, "מפני שנזקקתי לך נואשות."
"אני כאן ואני שלך," מלמלתי כנגד שפתיו בעודו מרים את רגליי אל מעל לכתפיו ותופס שליטה על עוד סיבוב של עונג. כמעט אף פעם לא הספיקה לו רק פעם אחת.
אית'ן גרם לי להרגיש נחשקת. הוא גרם לי להרגיש יפהפייה וסקסית, מהמילים שיצאו מפיו ועד למגע גופו כשעשינו אהבה והוא היה בתוכי. וגם אחר כך, כשהצמיד אותי אליו כאילו הייתי יקרה לו מכול.
למרות כל מה שקרה בעברי, מישהו רצה בי. מישהו היה מוכן להילחם עבורי. הייתי חשובה לאדם אחר. לאית'ן. בידיעה הזו היה כוח שיכול היה לשנות את חיי.
תשומת הלב שאית'ן העניק לי הייתה אינטנסיבית, ובהתחלה לא היה לי קל להתמודד אתה. לקח זמן עד שהסתגלתי. אית'ן התאים לי. הוא הראה לי עד כמה הוא חושק בי, ולראשונה, התעוררה בי תקווה שמערכת היחסים הזאת באמת יכולה להצליח. הניסיון "לקחת את זה לאט", שעליו הסכמנו כשנפגשנו לראשונה, לא ממש הצליח. אם באמת היינו מתקדמים לאט, ספק אם הייתי אתו עכשיו, עירומה במיטה, בחוף סוֹמֶרְסֶט, באחוזה אנגלית מלכותית, שבמקרה שייכת לאחותו, כשהוא מזיין אותי עד לשיא של עוד אורגזמה מדהימה. בחורה חייבת לזרום עם החיים.
זה לא היה קל להתעורר אחרי סיבוב נוסף של סקס, שגרם לי לנעוץ את ציפורניי בסדינים, אבל הצלחתי להתפתל אל מחוץ לאחיזתו וללכת לאמבטיה כדי להתכונן לשינה. אהבתי את זה שהוא כל הזמן נוגע בי. נזקקתי לזה, ממש כך, ואית'ן ידע את זה. גם בזה התאמנו רגשית.
מילאתי כוס מים ולקחתי גלולה למניעת סיוטים שרשמה לי ד"ר רוֹזְוֶול. הייתה לי שיגרה. גלולות למניעת הריון וויטמינים בבוקר, וגלולות שינה בלילה, כשסוף סוף הייתי מוכנה להיכנס למיטה. ההבנה שמיטה ושינה לא בהכרח הולכות ביחד, כשאית'ן הוא השותף שלך למיטה, גרמה לי לגחך לעבר דמותי במראה האלגנטית שבאמבטיה, שנראתה כאילו נלקחה מארמון בָּקִינְגְהַאם. בילינו יחד במיטה הרבה זמן, מבלי לישון, אבל לא היו לי תלונות.
לא ציפיתי למצוא אותו ער כשיצאתי מחדר האמבטיה, אבל עיניו היו פקוחות ועקבו אחר כל תנועה שלי עד שנכנסתי בחזרה למיטה. הוא הושיט לעברי את כפות ידיו וטמן את פניי ביניהן, כפי שעשה פעמים רבות כשהיינו קרובים כל כך.
"איך זה שאתה עוד ער? אתה בטח מותש אחריי הנסיעה הארוכה," השתתקתי לרגע כדי להדגיש את הדברים הבאים, "ומכל הזיונים המעולים האלה – "
"אני אוהב אותך ואני לא רוצה להניח לך ללכת אי פעם," קטע את דבריי.
"אז אל תניח לי." הבטתי אל תוך עיניו הכחולות ומבטו חרך אותי באור העמום.
"לעולם לא אניח לך," אמר בטון נוקשה מעט והרגשתי שהוא באמת מתכוון לזה.
"גם אני אוהבת אותך, ואני לא הולכת לשום מקום." רכנתי לעברו ונשקתי לשפתיו, הכרתי את מגע זיפי הזקן שלו. הוא נישק אותי בחזרה, אבל ידעתי שיש לו עוד מה לומר לי והופתעתי כשהרגשתי שהוא עדיין מתוח מאוד, אפילו אחרי האורגזמות שלו, שזה עתה התפרצו בתוכי.
"הבעיה היא שאני – אני צריך משהו יותר קבוע בינינו. אני צריך שתהיי לצדי כל הזמן כדי שאוכל להגן עלייך וכדי שנוכל להיות יחד כל יום… וכל לילה." הרגשתי איך לבי מתחיל להלום וצללים של אימה מתגנבים לתוכי. בדיוק כשהרגשתי בנוח עם היחסים שלנו כמו שהם, אית'ן דחף ודרש עוד.
הוא תמיד היה כזה.
"אבל אנחנו ביחד כל יום כבר עכשיו," אמרתי לו.
הוא זקף גבה ועיניו הצטמצמו קלות. "זה לא מספיק, ברין. לא אחרי מה שקרה הלילה וההודעה הדפוקה הזו מאלוהים-יודע-מי. ניל בודק בשבילי ממש עכשיו את המעקב ששמנו על הנייד שלך ואנחנו נמצא את מקור ההודעה, אבל אני צריך משהו רשמי יותר שיגיד לעולם שאת מחוץ לתחום ולא ניתן להגיע אלייך, ולא משנה מה רוצים ממך."
בלעתי את רוקי, מרגישה את אגודליו נעים לאורך הלסת שלי וניסיתי לדמיין למה הוא מתכוון. "למה אתה מתכוון ב'רשמי'? עד כמה רשמי, בדיוק?" וואו, הקול שלי רעד והלב שלי פעם בעוצמה כזו, עד שנדמה היה לי שהוא עלול לזנק מתוך החזה שלי.
הוא חייך אלי ורכן כדי לנשק אותי – נשיקה רכה וארוכה, שהרגיעה אותי מעט. אית'ן תמיד ידע איך להרגיע אותי. כשהרגשתי מבולבלת או מפוחדת, הייתה לו דרך לנחם אותי ולהקל עלי. "אית'ן?" שאלתי כשלבסוף שחרר אותי.
"הכול בסדר, מתוקה," אמר בטון מרגיע, "הכול יהיה בסדר. אני אדאג לך, אבל אני יודע מה עלינו לעשות – מה צריך לקרות."
"באמת?"
"מממ-המממ." הוא הפך אותנו והחזיר את ידיו אל פניי. הוא התרומם מעליי, נשען על מרפקיו ולכד אותי מתחת לגופו המפוסל, שהיה קשה וחלק אל מול אברי הרכים יותר. "האמת היא שאני בטוח." הוא הצמיד את שפתיו לצווארי, עשה את דרכו בנשיקות עד לאוזני ושוב ירד במורד הלסת שלי, מעל לצווארי והצידה לעבר האוזן השנייה. "מאוד, מאוד בטוח," לחש בין נשיקות עדינות. "הבנתי את זה הלילה, בשנייה שהגענו לכאן וראיתי שאת עוד עונדת את זה." הוא נשק לנקודה בה תליון האחלמה שהעניק לי נח בשקע שמתחת לגרוני.
"במה אתה כל כך בטוח?" קולי היה חלש, אבל כל מילה הדהדה, צלולה כצליל פעמון בחלל שבינינו, כאילו צעקתי את השאלה.
"את בוטחת בי, ברין?"
"כן."
"ואת אוהבת אותי?"
"כן, כמובן. אתה יודע את זה."
הוא חייך אליי שוב. "אז הכול מוכן."
"מה מוכן?" הפצרתי לעומת פניו היפהפיים, שהפנטו אותי מהרגע הראשון, ופיו התעקל שלות בהבעה של ביטחון, כשהצמיד אותי אליו – מונחת תחתיו – בחוזקה, באחיזה הרכושנית שהייתה כל כך טיפוסית לאית'ן שלי.
"נתחתן."
נעצתי בו את מבטי, משוכנעת שהמילים שיצאו מפיו הגיעו מאיזה רומן-רומנטי ושכל זה רק חלק מחלום שחלמתי. שכך לפחות קיוויתי.
אית'ן זז מעליי ותקוותיי נגוזו. לכל הרוחות המזויינות!
"זה צעד הגיוני לחלוטין," אמר, וחיוך התפשט באיטיות על פניו, "אנחנו נוציא הצהרה שתתפרסם בכל מקום, את תעברי לגור איתי באופן רשמי, וכך כולם ידעו שארוסך עובד בעסקי האבטחה – "
"השתגעת לגמרי?" קטעתי אותו וראיתי שהוא מביט בפניי ובוחן את תגובתי למה שאמר. "אית'ן, אני לא יכולה להתחתן. אני לא רוצה. אני עדיין מנסה להתרגל לנהל מערכת יחסים. עדיין מוקדם לחשוב על צעד כזה…" הוא חייך אליי חיוך רחב, רגוע לחלוטין ומלא ביטחון עצמי.
"אני יודע, מתוקה. עדיין מוקדם מדי, אבל העולם לא צריך לדעת את זה. בעיניהם זה יראה כאילו את עומדת להינשא לגבר שהיה בעבר חייל קומנדו וכיום הוא יו"ר חברת בלאקסטון בע"מ. זה מסר חזק וברור עבור האנשים שם בחוץ שמתכננים משהו: מסר יבהיר להם שהם צריכים להתרחק ממך; שהם לא יוכלו להגיע אליך בשום דרך או צורה, שאין להם סיכוי אפילו למצמץ לעברך, שלא לומר לאיים עלייך כמו הדפוק המחורבן ההוא מאתמול בלילה." הוא נשק לי ברכות, ונראה מאוד גאה בעצמו. "זו תכנית מצוינת." המשכתי לנעוץ בו את מבטי, בטוחה שהוא פרי חלום משונה שאני חולמת.
"זה גם שקר, אית'ן. חשבת בכלל על מה שאתה מבקש ממני לעשות? לשקר? להוליך שולל את המשפחות ואת החברים שלנו ולגרום להם להאמין שאנחנו עומדים להתחתן חודשיים לאחר שנפגשנו?"
גופו נדרך מעליי, והלסת שלו התקשתה במפגן של עקשנות. "כשמדובר בלהגן עלייך, אני אעשה כל מה שאני יכול. אני לא מוכן לקחת סיכונים– מאוחר מדי בשביל זה. אמרתי לך שזה הכל או כלום, ושום דבר לא השתנה בשעות האחרונות."
הבעת הפנים שלו נראתה מאיימת למדי, אפילו באור הקלוש. ניסיתי להסביר את עצמי. "לא, גם הרגשות שלי לא השתנו, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים…" קולי נחלש, וניסיתי לעכל את ההצהרה מלאת הביטחון שלו – שזה רעיון טוב להתחתן – כאילו שהוא מדבר לאכול יותר ירקות, או למרוח קרם הגנה. התחלתי לתהות אם וירוס הקיבה שתקף אותי הערב גרם לי גם להזיות.
"אין סיבה לא לעשות את זה." אית'ן נראה מעט פצוע כשבחן אותי בעיניו, וחשתי צביטה של חרטה, אבל לשתי שניות בלבד. ההצעה שלו מטורפת לגמרי. בקושי הספקתי להתרגל לעובדה שהתאהבתי בגבר שנכנס לתוך חיי בסערה ובתעוזה לא מתנצלת רק לפני חודשיים. איך, לעזאזל, אוכל להסכים לחתונה שנועדה להגן עליי מאיזה איום מסתורי, שמאיימים עלי אנשים חסרי-שם ובעלי מניעים לא ידועים?
"אני – אני – אתה מתנהג כמו איזה מטורף לא שפוי! אית'ן, אתה מבין מה אתה מציע?"
הוא הנהן לעברי, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניי. לא יכולתי, באמת, לתאר לעצמי על מה הוא חשב באותו הרגע. ניחשתי שהוא רצה שהכול יפעל בהתאם לתוכנית אבל המניעים שלו הצליחו להפתיע אותי ידעתי שהוא אוהב אותי. הוא דאג להזכיר לי לעיתים קרובות. וידעתי גם שרגשותיי אליו זהים… אבל… נישואין?! שום הצעה אחרת לא הייתה מסוגלת לזעזע את רשת הרגשות השברירית שלי יותר מזו. לא ייתכן שאית'ן רוצה להתחתן. זה מוקדם מדי.
"כן, ברין, אני בהחלט מודע למה שאמרתי לך עכשיו." הבעת הפנים שלו נשארה אטומה אך נחושה, ולא חשפה דבר.
"אתה רוצה להתחתן איתי, בחורה שפגשת רק לפני שמונה שבועות, שיש לה פוביות ממערכות יחסים ו – ועבר דפוק – "
הוא השתיק אותי בנשיקה שתלטנית, מהסוג שלא הותיר בי ספקות לגבי רצינות ההצעה שלו. אלוהים! יכול להיות שעברתי לאיזה עולם מקביל? לרגע הנחתי לפיו לחקור את פי, ואז הרמתי את ידי ומשכתי את ראשו לאחור, חפנתי את לחיו בכף ידי, וחיפשתי שוב את מבטו.
"מתוקה… מה שקרה הלילה הבהיל אותי," לחש. "לא תכננתי את זה; אני פשוט יודע מה נראה לי נכון לעשות. אני רוצה אותך איתי. את לא תזדקקי יותר לוויזת עבודה. תוכלי לחיות כאן ולעבוד בלונדון במקצוע שלך. יהיה לך זמן למצוא את העבודה המושלמת בלי לחץ ובלי לנסות להתפתל בהתאם לחוקי ההגירה, ומה שהכי חשוב זה שנוכל להיות ביחד. זה מה שאני רוצה. כבעלך, אני אוכל לגונן עליך. אוכל לוודא שאת תמיד מוגנת. אין דבר שלא אעשה כדי לשמור עליך. אני אוהב אותך. את אוהבת אותי, נכון? אז מה הבעיה? זה הפתרון המושלם." הוא היטה את ראשו לעברי וצמצם את עיניו, כאילו אומר שההתנהגות שלי טיפשית וחסרת הגיון.
"אני אפילו לא קרובה להיות מוכנה לדבר כזה, אית'ן, למרות רגשותיי כלפיך."
"גם אני לא, והתזמון נוראי, אבל אני חושב שזאת האפשרות הטובה היחידה שיש לנו." הוא הסיט את שערי מפניי בעדינות. "אני מוכן לעשות את זה… ואני חושב שאת צריכה לפחות לשקול את זה." הוא נעץ בי את מבט הגבות הזקורות שלו. "אני לא מוכן לסבול עוד אירוע כמו זה שהיה הלילה במוזיאון."
התחלתי למות, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה תובענית נוספת שהייתה כל כך אופיינית לו. הוא החזיק אותי מתחתיו, לוחץ אותי אל תוך המזרן הרך ומלטף את פי בלשונו הכישרונית. הנחתי לו לנשק אותי ופשוט נסחפתי איתו לזמן מה, מנסה ככל יכולתי לעכל את דבריו.
"לפני שתהפכי ללוחמנית ומודאגת, אני מבקש ממך בינתיים רק לחשוב על זה. יכולה להיות לנו תקופת אירוסין ארוכה, אבל ההכרזה הפומבית היא מה שימשוך תשומת לב. עבר עלינו לילה קשה ויש לנו עוד המון זבל לעבור, אבל בסופו של דבר אנחנו ביחד, וזה לא עומד להשתנות." הוא נשק למצחי. "ואת עוברת לגור איתי." אני רק נעצתי בו את מבטי והרהרתי במה שאמר.
"החלק האחרון הוא לא בקשה, ברין. מה שקרה הערב היה טירוף מוחלט ולא בא בחשבון שנתגורר בשני מקומות נפרדים."
"אלוהים, מה לעשות איתך?" החנקתי פיהוק והבנתי שהגלולה הפכה אותי לישנונית. ידעתי שלא אוכל להמשיך בשיחה הזו עוד הרבה זמן. לרגע הרהרתי באפשרות שהוא מנצל את העובדה הזו לטובתו. זה לא מקרה שאית'ן לא מצטיין בפוקר.
"את מותשת, ולמען האמת גם אני."
פיהקתי שוב והסכמתי איתו. "נכון… אבל אני עדיין לא יודעת מה להגיד על ההצעה שלך," אמרתי לו, מביטה אל עיניו, שנחו סנטימטרים ספורים ממני.
הוא קירב אותי אליו, מתכונן לשינה, וקבר את פניו בצווארי.
"את הולכת לישון עכשיו, ולחשוב על זה… ולבטוח בי… ולעבור לגור איתי רשמית."
"פשוט ככה?" שאלתי.
"כן, פשוט ככה." שפתיו התחככו בעורפי. "ככה זה צריך להיות." הרגשתי את הזיפים שלו מתחככים בעורי כשנצמד אליי. "אני אוהב אותך, מתוקה. לכי לישון."
זרועותיו החזקות של אית'ן נכרכו סביבי וגרמו לי לתחושה נפלאה, למרות שידעתי שהוא יצא לגמרי מדעתו. עצם הידיעה שהוא מוכן לעשות מעשה כל כך קיצוני, בשבילי, רק כדי להגן עליי, ושהוא אוהב אותי עד כדי כך, ליוותה את החיוך הקטן שעלה על שפתיי בתחושה פאקינג נפלאה, אם לצטט את אהובי במיטב הסלנג הצבאי שלו.
ואז, סוף סוף, נרדמתי, בטוחה בזרועותיו.

10984999_10206855017120846_862624087980346019_n