פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 5

אחרי שבועיים אינטנסיביים עודד שלח לי הודעה ביום חמישי בצהריים. “טוב זהו זה סגור, מחר בערב את מוזמנת לארוחת ערב עם המשפחה שלי. אמא שלי לא מוכנה לקבל לא כשתשובה”. מכיוון שלא ממש השאיר לי ברירה עניתי מיד ” בכיף “מאמי” ושלחתי סמיילי קורץ” . עודד שלח לי בתגובה “לב אדום פועם”. לא אמרנו את המילים האלה בינינו והמחווה הקטנה והפשוטה הזו הכניסה אותי קצת להלם. זה נכון שהיתה לנו משיכה מינית חזקה והיה לנו גם כיף יחד והרבה נושאים לשיחה, אבל לא הייתי עדיין בטוחה שיש כאן משהו מבטיח לטווח רחוק ורציתי לשמור על הלב שלי מהתרסקות. הלב הקטן הזה בהודעת הטקסט היתה שביב של תקווה ורציתי לאפשר לעצמי לפחות להיום ליהנות ממנו ומחר כבר אחשוב הלאה ואנסה לבדוק עד כמה זה באמת אפשרי.

יום שישי הגיע וטרחתי ללבוש את הבגדים הכי חגיגיים וקצת שמרניים ביותר שלי כי כל המעמד הזה עם ההורים שלו והאחים,  פתאום הלחיץ אותי. שעה לפני זה שוחחתי בטלפון עם נטע והיא הרגיעה אותי שככה גם היא הרגישה בפעם הראשונה שפגשת את המשפחה של חבר שלה איתמר, שמאז חגגו כבר שלוש שנים יחד והיה ברור לי שנטע מחכה בכל רגע לטבעת המיוחלת והייתי מאושרת בשבילה כל כך.

עודד אסף אותי מביתי וכל הדרך ישבתי בשתיקה והרגשתי לחוצה ועודד היה מקסים ולקח את ידי בידו והרגיע אותי שההורים שלו עדינים ולא יציקו לי יותר מדי.

הגענו לעומר ואחרי כמה דקות נעמדנו מול דלת של וילה ענקית עם גינה קדמית מוארת ומפוארת עם שיחי ורדים שמעטרים את צדדי הכניסה. הלב שלי דפק חזק ועודד פתח את הדלת והוביל אותי פנימה. ממבט ראשון אפשר היה להרגיש שזה בית חם ואוהב עם קולות הילדים הקטנים ברקע והריחות של הבישולים שהשתלבו יחד ויצרו את בית החלומות שראיתי תמיד בדמיוני.

אבא של עודד ניגש אלינו ראשון והציג את עצמו כיהודה. לחיצת ידו היתה איתנה, והיה גבוה ובעל חיוך כובש כמו של עודד וזה היה סימן טוב מבחינתי.  אמא שלו יצאה מהמטבח עם הסינר עדיין על גבי שמלה ארוכה ופרחונית, אישה חייכנית בשנות החמישים עם עיניים כחולות חודרות ושיער בלונדיני חלק ומסוגנן לקארה קצר. היא נישקה את הלחי שלי וחיבקה אותי חיבוק קצר והציגה את עצמה כרחל. התרגשתי מהמחווה ונרגעתי בבת אחת. אחד אחד הציגו את עצמם אחיו הגדול, אלי ואשתו, אביגיל ושני ילדיהם התאומים בני ה-5 לירון הבן וטליה הבת שהיו מאד דומים לאמם אבל באופי התזזיתי יותר לדודם, עודד שרק הלהיב אותם יותר ויותר עם הנפות לאוויר ודגדוגים שמילאו את הבית בצחוק ילדים ומבוגרים מתגלגל לאורך הערב.

עודד צדק, הם לא חפרו ולא הציקו עם שאלות שאני בטוחה שרצו לשאול מסקרנות טבעית ואני מצדי רק סיפרתי בקצרה על אבי ואחי, השירות הצבאי המעניין שלי ועל עבודתי שמאד הרשימה את אמו של עודד במיוחד מאחר והכירה את דילן ושמעה על האתגרים של עבודתנו במגזין.

בסוף הערב, אחרי התודות, נשיקות הפרידה שאריות האוכל שיצאנו איתם בכוח וההבטחות לחזור שוב בקרוב הלכנו לביתו של עודד שעד כה לא יצא לי לבקר בו בגלל שרוב השבוע עודד היה מגיע אליי בסוף כל יום עבודה והיה לנו נוח להישאר באזור.

ביתו של עודד היה מרחק הליכה בלבד מביתם של הוריו ואחיו הגדול וכשראיתי אותו בפעם הראשונה כמעט נעתקה נשימתי. היה במבנה הכללי החיצוני שלו משהו שהזכיר לי תמונה שראיתי בעבר. לא הייתי בטוחה אם ראיתי או במזין או בטלוויזיה פעם. כשנכנסתי לבית עצמו הרגשתי כאילו כבר הייתי בבית הזה וממש התרגשתי. התחלתי להתהלך בבית וקלטתי שאני יודעת בדיוק לאן אני הולכת ושזו לא הפעם הראשונה שלי בבית הזה. היה בזה משהו לא הגיוני וזה לקח לי עוד כמה דקות לקלוט את הבלתי אפשרי. פניתי לעודד בשאלה מהוססת, “מי בנה את הבית הזה”? עודד מיד ענה לי “אני, יפה לא?!” עדיין לא השתכנעתי. “כן , אבל מי תכנן אותו?” לחצתי.  עודד הסתכל עליי מוזר וענה ” את לא אמורה להכיר את האדריכל כי הוא ספרדי והוא תכנן את הבית לפני כמה שנים ונאמר לי שהוא נפטר בתאונה קשה כשהיה צעיר, חבריו ללימודים פרסמו את התכנון של הבית במגזין דיור בינ”ל מוכר, מתוך כבוד אחרון לחברם ואני מיד התאהבתי בתכנון ונסעתי אפילו למדריד והגעתי אחרי בירורים להוריו וביקשתי את רשותם לבנות את ביתי לפי התכנון של הבית. הם מאד התרגשו ולא היתה להם שום בעיה לאשר לי את זה ובמיוחד כששמעו שאני מישראל. אני זוכר איך הם התרגשו וסיפרו שארוסתו של בנם שנהרג היא כמו בת בשבילם, גרה בישראל והיא… צלמת… וקוראים לה… שרי.. אבל זה לא ייתכן… זו באמת את?!

בבת אחת התיישבתי על הרצפה הקרה ותפסתי את פניי בידי והסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי בקול רם תוך כדי בכי והלם “איך זה ייתכן, מה הסיכוי שזה יקרה, אני לא מאמינה. אתה היית שם בבית של דיוויד שלי והבית הזה.. הרמתי את ידיי לכיוון הקירות .. הוא תכנן שאני אגור בבית הזה ונגדל שם את ילדינו…איך?!

עודד התעשת מהר והרים אותי מהרצפה אל בין זרועותיו וחיבק אותי חזק. הוא הוביל אותי לספה בסלון ורץ להביא לי כוס מיץ תפוחים מתוק ואילץ אותי לשתות מהר. לא הצלחתי להירגע במשך שעתיים שלמות ונכנסתי למעין מצב של הלם עד שנרדמתי כנראה על הספה.

למחרת בבוקר מצאתי את עצמי רק בחזייה ותחתונים בתוך המיטה כשלצידי ישן עמוק עודד והבנתי שהוא נשא אותי למיטה אחרי שנרדמתי בספה .הוא כנראה הרגיש שהתעוררתי ומיד חיבק אותי מאחור ונשארנו כך מחובקים במשך שעה מבלי להוציא מילה. שנינו ניסינו לעכל את הגורל המוזר שהפגיש בינינו ואת הבית הזה שהיה הקשר היחיד שחיבר בין העבר שלי למה שעשוי להיות העתיד שלי.

עודד החליט אחרי זמן מה שכדאי לנו לקום לארוחת בוקר שהוא יבשל לנו ונמשיך לדבר על זה על קיבה מלאה ויותר רגועים.  אכלנו בשקט, כל אחד מהורהר במחשבותיו ומדי פעם מבטינו הצטלבו למבט קצר ומביך. הפעם הייתי אני זו ששברה את השתיקה. ביקשתי מעודד שייקח אותנו לטיילת בתל אביב לחוף הים. סיימנו לאכול , התארגנו ומיד יצאנו לדרך. כל הדרך העדפתי להביט החוצה למרחבים והנוף המתחלף מחום לירוק ואז לכחול של הים.

לקחתי את ידו של עודד, חלצנו נעליים וטיילנו על החוף עד שהגעתי לנקודה המוכרת שלי שבה ביליתי עם דיוויד ואח”כ התפרקתי עם נטע אחרי מותו של דיוויד. שם בנקודה הטובה, הרעה, האהובה והשנואה עליי ישבתי וסיפרתי לעודד את כל סיפור היכרותי את דיוויד מבלי להחסיר פיסת מידע עד רגע היכרותי את דילן שהיה החוט המקשר בין העבר שלי לעתיד שלי. עודד היה סבלני וקשוב וכשדמעות שטפו להן מדי פעם את הלחיים שלי הוא מיהר לנגב אותן כל פעם מחדש. הוא נתן לי ליפול אבל רצה להיות שם בשביל לתפוס אותי כל פעם מחדש. יכולתי לראות בעיניו את הכאב שחש כלפי הטרגדיה שחוויתי בגיל כל כך צעיר ועוד זמן לא רב מדי אחרי שאיבדתי את אמי וזה סגר לו קצוות לכל מיני מצבים שהוא ראה בהם את הקשיים שלי ולא ידע אז להבין אותם. התמונה המלאה של שרי הוצגה בפניו במלוא כאביה והדרה ועכשיו נותרה לו הברירה שהשארתי לו כששאלתי את השאלה האחרונה. ” האם אתה מאמין שיכולה להיות לאדם נשמה תאומה יותר מפעם אחת בחיים?”.

 

אפילוג

שנה אחרי הוידוי הגדול על החוף בטיילת.

אני עומדת יחפה על החוף בנקודה הכי כואבת ואהובה עליי בתל אביב ואני מרימה את עיניי לשמים ונושאת שתי תפילות, אחת לאימא שתשמור עליי ועל אהוביי בריאים ומאושרים והשנייה לדיוויד שאני ממשיכה להתגעגע אליו בכל יום ואני שומרת לו מקום מיוחד בלב שלי ומקווה שההורים שלו צדקו שאמרו שהוא ישמח לראות אותי מאושרת ומאוהבת יום אחד. אני מרימה את שמלתי הלבנה כדי שלא תתלכלך לי בחול ואני מחזיקה לאבי את היד וצועדת קדימה לעבר האופק ולעבר השקיעה. אני מסתכלת קדימה ודמעה אחת זולגת על הלחי כשאני רואה מולי את עודד ולידו את הוריו מתחת לחופה מאולתרת שזוג מעצבים מיפו עבדו עליה שבועיים כדי שתעמוד בחול יציב. אני מגיעה לעודד והוא כרגיל נמצא שם כדי למחות ממני את הדמעה הסוררת שלי. הרב המקדש נמצא מאחורי עודד ואבא שלי מנשק לי ועובר לעמוד לצדי ולצד אלי שגם לה הוא נושק בזמן שהוא מלטף את בטנה הגדולה שבה גדלה אחותי הקטנה שבאופן מוזר היא גם הבת דודה שלי. רני מחייך אליי מהקהל ולידו נערה צעירה ויפה והם נראים מאוהבים כמו זוג צעיר רגיל בני גילם ולידם יושבת נטע עם בעלה הטרי איתמר והם מחזיקים ידיים והיא לא מפסיקה לבכות מאושר והוא מנחם אותה. אני ממשיכה עם מבטי להוריו של דיוויד שנראים מאושרים ועצובים בו זמנית ואני מחייכת לעברם ושולחת להם נשיקה באוויר.

הרב מתחיל לברך, הטבעות מחליקות על האצבעות ודילן לא מפסיק לצלם כדי לא לפספס שום רגע באירוע ולרגע קטן אני קולטת אותו פתאום קורץ לדנה שיושבת בקהל סמוקה ליד בן זוג איתו הגיעה לאירוע ולשנייה אני מהרהרת אם באמת הסיפור ביניהם נגמר לפני חצי שנה כמו שהם סיפרו לי או לא.

הטקס נגמר ואז אני פונה לקהל המצומצם שהוזמן לחתונה של עודד ושלי ואני חושפת את הספר שלי שראה אור לפני שלושה שבועות ונקרא “מכתבים לנשמה התאומה הראשונה שלי” ופותחת אותו בעמוד האחרון ומקריאה לקהל דקה אחת אחרי שנישאתי לאהובי והנשמה התאומה השנייה והאחרונה שלי את המילים האחרונות לאהובי הראשון .

” דיוויד, אתה שם והוא כאן, אתה העבר והוא העתיד. הבטחתי לך לאהוב אותך לעד ואני מתכוונת לעמוד בהבטחתי, הבטחתי לגור בבית שתכננת לי והיקום סידר זאת בשבילי. הילדים שאשא ברחמי יהיו שלי ושלו אבל אתה תהיה תמיד חלק מהעתיד שלנו, מהבית שלנו ומהילדים שלנו כי אם לא היית מלמד אותי איך לאהוב כמו שצריך בפעם הראשונה, אולי לא הייתי יודעת איך לאהוב בפעם השנייה והייתי מפספסת לא הזדמנות אחת לאהבה אלא שתיים.

אוהבת אותך תמיד שרי היפה שלך”.

 

 

הסוף

 

 

 

 

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה