פעם אחת בחיים / הדר גבעתי-כהן

פרק 3

הגיוס שלי נדחה במספר חודשים עד שהבראתי לחלוטין ובזמן שכולם דאגו להזכיר לי שניצלתי בנס,  לא הרגשתי את הנס הזה . מבחינתי הלב שלי מת יחד עם דיוויד.    לא ניתנה לי ההזדמנות להיות בהלוויה שלו בגלל מצבי הבריאותי ולא הרגשתי שממש נפרדתי ממנו.  המשכתי לכתוב לו מכתבים ולעבור על כל הצילומים שצילמתי אותו במצלמה שלי בתקופה שהיינו יחד ומבחינתי החזקתי אותו בחיים שלי כל עוד הסתכלתי בעיניו בתמונות וכתבתי לו את מחשבותיי במחברת מיוחדת שכותרתה היתה “מכתבים לדיוויד אהובי”.

הימים עברו לאט ולא מצאתי עניין בשום דבר ובאף אחד. כל חבריי ללימודים כבר התגייסו וביניהן גם נטע. אבי לא היה מסוגל לשוחח איתי על אובדן כי הוא בעצמו עדיין סבל מאובדנה של אמי. כל הזמן הרגשתי שהקירות בבית שלי ובחדר שלי סוגרים עליי כל יום קצת יותר ונבלעתי לתוך הצל של עצמי ולתוך מיטתי, מאפשרת לחלומות על דיוויד להחליף את החיים האמיתיים בחוץ.  חיים יחד עם דיוויד בחלומות  שלי היו לי יותר קלים לעיכול מאשר חיים בלעדיו בזמן שאני ערה.

הכאב והעצב שחדרו לכל נימי גופי הוחלפו בהמשך בכעס. כעסתי על הצבא שבגללו עזבתי את דיוויד באותו יום, כעסתי על נהג המשאית ששרד את התאונה הקשה, כעסתי על אשתו של הנהג משאית שבגלל שיחת הטלפון שלה הוא סטה מהכביש ונכנס בנו והרג את אהבת חיי ואת העתיד שלי ובעיקר בסוף כעסתי על עצמי. כעסתי שלא נשארתי איתו, גם אם לא ממש ביקש עד לאותה שניה נוראית וכעסתי בעיקר שהוא לא הספיק לשמוע את התשובה שלי לבקשתו, תשובה שהיתה ברורה לי בשנייה ששאל אותה.

עברו עוד חודשיים שבהם עברתי את הגיהינום הכי גדול שלי ולא עזרו הניסיונות לעידוד של אבי, אחי, אלי ואפילו נטע. היו שלבים בעיקר בלילה ובחלומות שלי שרציתי לוותר על הכל, על החיים שלי, על העתיד שלי. לא ראיתי שום סיבה להמשיך בנקודה הזו הלאה בלי דיוויד. מה הטעם? לשום דבר לא היה טעם. לא לתוכניות שלי, לא לחברים שלי ואפילו לא לאוכל ואת זה ראו הכי ברור עליי. שמונה קילו של אשמה, כעס, עצב וייאוש אכלו אותי מבפנים החוצה לא הצלחתי להכניס בתמורה שום דבר אחר לתוכי.

בוקר אחד , אור חזק חדר לי לעפעפיים והפריע לשנתי ולווה ברעש מציק, פתחתי את עיניי לצל דמות שעמדה מעל מיטתי והאור שסנוור בהתחלה את עיניי לאט לאט התחיל להתעמעם עם התקדמות הצל אליי. את הקול שלה כבר אי אפשר היה לא לזהות. “קומי עכשיו, תתרחצי ותתלבשי, כי אנחנו הולכות לאכול ארוחת בוקר” אמרה נטע.  משכתי את השמיכה מעל הראש וניסיתי להמשיך את החלום הנעים שהיה לי על הערב בו דיוויד הציע לי נישואין בבית הוריו במדריד.  השמיכה עפה ממני בכזו מהירות שלא הספקתי לתפוס אותה ואז כבר לא היתה לי ברירה והתיישבתי לאט על המיטה. החולשה של הגוף שלי הביאה אותי למצב שבו לא הצלחתי להתרומם ונעזרתי בנטע כדי להגיע לשירותים. אחרי עשרים דקות של מקלחת והתארגנות שכולה לוותה בעזרתה של נטע ובלי מילה אחת בינינו, ירדנו למטה לרחוב ונכנסו לרכב שלה והתחלנו בנסיעה שקטה אל הלא נודע מבחינתי.

לא ידעתי לאן אנחנו נוסעות ולא ממש היה אכפת לי. אחרי עשרים דקות נסיעה הגענו לתל אביב לחוף הטיילת. נטע הכריחה אותי לאכול משהו במסעדה בטיילת והתרצתה רק אחרי שאכלתי חצי קרואסון עם שוקולד ושתיתי חצי מיץ תפוזים. באופן מפתיע זה העלה בי זיכרון של משהו שהיה לי פעם טעים אבל הקיבה שלי כל כך התכווצה שלא הייתי מסוגלת גם אם רציתי להמשיך לאכול מבלי להרגיש בחילה. גם את ארוחת הבוקר העברנו  בלי חילופי מילים בינינו וזה בדיוק מה שהתאים לי. נטע לקחה את ידי והובילה אותי לחוף הים שם ישבנו על החול הרטוב. האוויר היה קריר וזה הזכיר לי את התקופה בשנה שעברה שדיוויד ביקר בישראל וישבנו על החוף באותו מקום בו ישיבתי עכשיו עם נטע.

נטע ישבה לצידי על החול, שתינו הבטנו אל האופק ופתאום משום מקום יצא לי מהפה המשפט שחיכה לרגע המתאים מבחינתו לצאת אל אויר העולם, “כן אני אשאר איתך”.  נטע לא הבינה בהתחלה מה אמרתי והסתכלה עליי במין מבט שואל. “זו התשובה שלא הספקתי להגיד לדיוויד בשנייה של התאונה וזו התשובה שרציתי שיישמע” אמרתי כשמבטי עדיין מופנה לגלי הים ואז בלי התרעה התפרקתי לרסיסים וחודשים של כאב, כעס ואבל נשפכו מתוך עיניי כמו שמעולם לא קרה עד אותו רגע.

בקבוצת התמיכה אליה נרשמתי אחרי שבוע בעידודן של אלי ונטע שמיועדת לצעירים שאיבדו חברים ובני משפחה התברר לי שזו היתה נקודת הפריצה החשובה שרק אחריה אפשר להתחיל להתאבל כמו שצריך. ההתפרקות שעברתי על החוף הכילה את הכאב שלא כאבתי גם על אמי לאחר שהחזקתי אותו עמוק מספיק כדי לא לצוף ולהפוך את עולמי עליי.  מותו של דיוויד האיץ עבורי את התהליך ואפשר לי להתאבל על אמי בדרך שהדחקתי כל כך הרבה זמן ובאופן לא בריא. הדרך להחלמה שלי התחילה מהמפגש הראשון ומהרגע שבו סיפרתי לקבוצה על האובדן הכפול בחיי, של אמי ואז של דיוויד. אבי הצטרף לקבוצה אחרי חודש בעידודי ואז גיליתי שגם הוא לא נתן לעצמו את הזמן להתאבל כראוי לאחר מותה של אמי כדי להתקדם הלאה בחייו הרחק מהכאב, הכעס והייאוש.השבועות עברו והדרך להחלמה החלה ובכל יום שעבר עוד תא אחד סביב הלב השבור שלי השתקם ונבנה מחדש יחד עם תאים חדשים.

רגע הגיוס שלי הגיע ובשלב הזה כבר חיכיתי לו כל כך כי הייתי חייבת לשנות את האוויר שאני נושמת ולנער את הזיכרונות הכואבים בבית ובכלל.

אבא שלי, רני ואלי ליוו אותי לבקו”ם ונפרדו ממני, הפעם, בדמעות של אושר. הם ראו בגיוס שלי הזדמנות לצאת מהחושך שלי אל האור, למקום חדש עם אנשים חדשים שבו אוכל ליצור זיכרונות חדשים וטובים.

את הטירונות העברתי בצורה רובוטית כמעט בהתאם לסדר היום הקשיח של הצבא. לקום להתארגן, לאכול, עוד סדר יום מתיש, ארוחה, המשך היום ואז לילה. הלילות תמיד היו הכי קשים עבורי והחלומות מיום התאונה מצד אחד וחלומות על חתונה שלא תתקיים מצד שני הדירו הרבה שעות שינה טובות מעיניי.

ידעתי עוד לפני הטירונות שהתקבלתי ליחידת ההסרטה של דובר צה”ל כצלמת סטילס וזאת לאחר הגשת תיק עבודות עליו עבדתי שנתיים וניצול כל הקשרים שהיו לי בעולם הצילום החל מהמורים בסטודיו הראשון שלמדתי בו צילום ועד המורים שלי במגמת התקשורת בתיכון בו למדתי. בשלב הזה של חיי, כל דבר שהיה בטוח וודאי שימש לי כעוגן.

המשכתי להתכתב במיילים עם מתאו ונטליה ועם כמה חברים של דיוויד ושלחתי להם תמונות שלי כחיילת והם שמחו לראות אותי מתאוששת מאז ראו אותי לאחרונה והימים נראו בהירים יותר וחיובים יותר עם כל יום שעבר. הבטחתי כמובן להגיע שוב לביקור סמוך ליום השנה למותו של דיויד וחיכיתי לרגע להתאחד עם משפחתו וגם להזדמנות שוב לישון במיטתו. ההורים שלו הבטיחו לי שלא נגעו בחדרו מאז עזבנו באותו יום ומשום מה זה ניחם אותי מאד. כל כך רציתי להריח את בגדיו בארון ולתת לריח המטריף שלו לשטוף אותי ולמלא אותי. ברגילה הבאה שלי הגעתי למדריד והרגשתי פתאום זרה בחדר שלו, במיטה שלו. משהו השתנה ולא ידעתי איך להסביר את זה. לא ידעתי את זה אז אבל זו היתה הפעם האחרונה שלי בבית הוריו של דיוויד.

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה