מרלבורו לאב / ג’סטין מת’רס

***** כל הזכויות שמורות לג’סטין! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

-פרק 5-

אני מתיישבת בין שתי אחיות תאומות שלפי מה שאני זוכרת שמן אפריל ומאי, הן תמיד נלהבות לספר את הסיפור המפורסם שלהן: אפריל נולדה בשלושים לאפריל ואילו מאי נולדה בראשון למאי וההפרש בניהן הוא שלוש דקות בלבד. אני זוכרת את שתי הבנות, הן הצטרפו לקבוצת התמיכה יחד איתי ועל פי מה שאני זוכרת הוא שהוריהן של הבנות התגרשו, אימן עזבה את המדינה והן נותרו להתגורר עם אביהן. האב שתיין גדול שדאג מידי יום למרר את החיים של השתיים. הוא הכה אותן ואפילו אנס את אפריל פעמיים בגלל שאפריל הגנה על אחותה הקטנה. האב בכלא כרגע והבנות עברו להתגורר אצל דודיהן.

לכולם בחדר הזה יש סיפורים כבדים ומזעזעים. אולם הסיפור שלי הוא לא קל, אבל הוא קל ביחס לנוכחים בחדר.

בהתחלה כולם בחדר שקטים, ממש כמו בפגישה הראשונה שהייתי בה. אבל האופטימיות והשמחה שהמדריכה משדרת גורמת לאווירה להתרכך ולמתח להישכח. לאט-לאט כולם מתחילים להיפתח כמו בפגישה הראשונה שלי, וכל אחד מתנדב לספר את מה שעבר עליו במהלך השבוע. המדריכה היא כל כך חייכנית וקופצנית, מה שגורם לי לשנוא אותה במעט, אני אף פעם לא אבין איך אנשים יכולים להיות כל כך מאושרים בין כל הרוע והטרור של העולם הזה.

במהלך כל הפגישה אני שותקת ונאבקת ברצון העז שלי לצאת מהחדר הזה עם צרחות ומשיכות בשיער. אני שונאת את המקום הזה, ולא מפסיקה לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה. את פה כדי להתמודד עם האמת שלך, הקול האחורי בראשי מזכיר לי באגביות שכזאת והקרקפת שלי מעקצצת לשמע המחשבה הזאת. אני בספק אם אני אהיה מסוגלת אי פעם להתמודד עם האמת שלי.

אני מרימה את היד שלי בכדי לדבר, כל מי שרוצה לדבר חייב להרים את ידו כדי לקבל אישור מהמדריכה לדיבור. רעיון מטומטם למדי בעיניי, מה זה פה גנון?!

“כן אנה! איך עבר השבוע שלך?” המדריכה חושבת שאני רוצה לספר על השבוע שעבר עליי, אבל אני ממש לא מתכוונת לספר לה על המציצות הנהדרות שהענקתי לשלושה בחורים אקראיים שפגשתי בפארק.

“אני, אה…” המילים נתקעות בגרון שלי ואני נאחזת בבהלה. “אני יכולה לצאת החוצה לשאוף אוויר צח? נורא מחניק לי פה,” אולי גם על הדרך אברח מהמקום הזה, אני מתלוצצת ביני לבין עצמי.

“בטח שאת יכולה לצאת החוצה לשאוף אוויר!” המדריכה קוראת בעליזות ואני מתאפקת שלא לסטור לה על כל שמחת החיים המאולצת הזאת. איך אפשר להיות כל כך מלאי חיים לעזאזל?! “בתנאי שקודם כל תספרי לי ולכל חברי הקבוצה איך עבר עלייך השבוע,” המדריכה מוסיפה ואני מסתכלת עליה עם אישונים רחבים. בתנאי? את מציבה תנאים? הקול האחורי בראשי זועם ואני נאבקת בדחף שלי לצרוח עליה, נושמת נשימה עמוקה ומנסה להתעשת על עצמי. בסדר, אני אספר לה איך עבר עליי השבוע – אם זה מה שייתן לי חמש דקות הפסקה מהמקום המבחיל הזה.

“מה אני אמורה לספר?” אני מחייכת חיוך מאולץ. מאולץ כל כך עד שמבהיל את כל האנשים בחדר.

“משהו מעניין אחד שקרה לך במהלך השבוע,” עונה לי המדריכה, מקלה עליי בכל שאני לא אמורה לספר לה את כל מה שעברתי במהלך השבוע המייאש הזה. אני חושבת לרגע, החיים שלי כל כך משעממים ולא מעניינים שדבר לא עולה בדעתי.

“הזמינו אותי למסיבה?” אני עונה בהיסוס, לא יודעת אם אני אמורה לספר את זה.

“מסיבה זה טוב. מתי המסיבה?” היא מתעניינת.

“אה, בסוף השבוע.”

“איפה היא תתקיים?”

“אני לא בטוחה. חברה שלי אמרה שתעדכן אותי. אבל אני מתרגשת בנוגע למסיבה, עבר זמן רב מידי מאז שנתתי לעצמי לצאת למסיבה.” פה אני כבר משקרת. המסיבה מתקיימת באוניברסיטה והסיבה שאני לא מספרת למדריכה – היא מהחשש שהמדריכה תעדכן את אמא וכשאימא תדע היא תאסור עליי לצאת ואז אנחנו שוב נסתכסך.

“זה נהדר!” אומרת המדריכה וכל חברי החדר מסכימים יחד איתה. לכו תמותו, הקול האחורי בראשי מסנן בארס ואני מהדקת את הלסת שלי ודוחה את הדחף להגיד את המילים בקול.

אני נעמדת על רגליי וגוררת את עצמי בכל כוחותיי אל מחוץ לחדר. רק לשאוף אוויר דקה ולחזור פנימה, הקול האחורי בראשי מזכיר לי כאשר אני יורדת במורד המדרגות מהקומה השנייה החוצה. אני יוצאת החוצה והגוף שלי חש בגל קור נעים של הרוח, עכשיו זוהי עונת המעבר מהחורף אל האביב וזו התקופה הכי אהובה עליי בשנה.

אני בוחנת את המקום, הבניין מבחוץ צבוע בצבע לבן שהחל להצהיב ובכניסה ישנן מדרגות שיש בצבע שמנת שמקבלות את פניי. לבניין יש שתי קומות, בשתי הקומות ישנם חדרים בהם מתקיימים פגישות התמיכה. אלא שבקומה העליונה הפגישות עוסקות בנוער שעבר ועובר התעללויות מיניות, ובקומה התחתונה הפגישות עוסקות בנוער שעובר לא פחות אבל מקרים שלא קשורים להתעללות מינית. המסדרונות בפנים המקום צבועים בצבע תכלת בהיר ונעים, ואילו החדרים צבועים באפור-כחול. המקום לא מרשים במיוחד, אבל הוא נחמד.

ובכל זאת המקום הזה מעורר בי בחילה והנורה האדומה דולקת לאורך כל הפגישה, מזכירה לי שאני לא שייכת לפה. לא באמת. אני לא חושבת שריי אנס אותי, או ליתר דיוק התכוון לאנוס אותי. אני יודעת שזה קרה, אבל הוא לא באמת התכוון למה שהוא עשה. הוא היה שתוי והדברים לא היו בשליטתו, גם לא בשליטתי, זה פשוט קרה. אני חושבת שהוא יותר בכיוון של זיין אותי ונתן לי מכות, לא אנס אותי. אני לא סגורה עם עצמי אם רציתי את ריי באותו הערב, אבל אני משוכנעת שהוא לא אנס אותי.

דברים יצאו משליטה, ואני גרמתי לריי להיכנס לכלא. אני לעולם לא אסלח לעצמי על כך שהאדם שאני הכי אוהבת בעולם יושב בכלא, רחוק ממני במאות קילומטרים. אני לא יודעת באיזה כלא ריי נמצא, אבל אני יודעת בבירור שהוא לא נמצא בכלא האזורי.

“תראו, תראו, הרי מי זאת שעומדת פה מעשנת אם לא אנאבל גראנט?” אני מסתובבת אל מקור הקול, ולא עומד שם אחר מג’סטין. אני נושפת את העשן שממלא את ריאותיי החוצה, לאט ובשקט.

“אנאבל גראנט,” אני אומרת את שמי, מדגישה את הר’ בשם המשפחה שלי. ג’סטין זוקף אליי גבה ולוקח מידי את המצית, מצית את הסיגריה שלו ודואג להחזיר לי את המצית. “יפה לך שאתה יודע את השם המלא שלי.” אני אומרת.

“טוב, אמא שלי דיברה עלייך עם כמה מדריכות היום ויש לי זיכרון נהדר בנוגע לזכירת שמות.” הוא עונה כאשר ענן עשן יוצא מפיו. אני בוחנת אותו, שיערו הבהיר מסודר לבלורית מעלה ועיניו החומות-זהובות-ירוקות זוהרות תחת מנורות הרחוב בחשכה. הוא לובש חולצת טי לבנה פשוטה, מכנסי ג’ינס משופשפים ונעלי אדידס נמוכות. אני שמה לב לזרועותיו המקועקעות, בוחנת את הקעקועים בקפידה. עיניי נתפסות על קעקוע ספציפי: ליאה.

השם כתוב בכתב מחובר ומסורבל, הקעקוע אמנם קטן אבל אני לא מצליחה שלא לפספס אותו. הוא בולט על זרועו של ג’סטין בצורה שאני לא יכולה להסביר. כל הקעקועים שלו גדולים ובולטים ואילו זה קטן וזעיר, עם כתב עדין ודק ואפילו אפשר להגיד שהוא שביר.

“מי זאת ליאה?” אני מרימה את מבטי אליו ורואה את עיניו נעוצות בי.

“אה,” הוא מסתכל על הקעקוע שבזרועו, ואז מחזיר את מבטו אליי. “האקסית שלי.” הוא במשיכת כתפיים כאלו זה נורמלי לחלוטין שהשם של האקסית שלך מקועקע על הזרוע שלך – כשהיא האקסית שלך.

“האקסית שלך?!” אני קוראת מזועזעת. הוא קעקע את השם של הארסית שלו והם נפרדו!

“כן, את יודעת,” – צל של חיוך מופיע על פניו – “היו לי חברות פה ושם.” שפתיו נמתחות לחיוך מושלם, הוא פוער את פיו בתנועה סקסית להפליא ותוחב את פילטר הסיגריה אל בין שפתיו.

“קצת עצוב שקעקעת את השם שלה ונפרדתם. זאת אומרת, הרסת את הגוף שלך למען שום דבר.”

“זה מורכב יותר ממה שזה נשמע לך. בכל אופן, אני לא מתחרט על אף רגע שבו קעקעתי את השם של הכלבה הזאת.” הוא עונה ואני מכווצת את גבותיי באי הבנה. “היא חלק מהעבר שלי, אני לא יכול להכחיש את קיומה. לכן קעקעתי את שמה.” הוא אומר ואני סבורה שהם נפרדו לא מזמן.

“בסדר.” אני ממלמלת, כי זה כל מה שיש לי להגיד. אני משליכה את בדל הסיגריה אל הרצפה ופונה לכיוון הכניסה לבניין. ג’סטין גם הוא משליך את הסיגריה שלו לרצפה אף על פי שלא עישן אפילו חצי ממנה.

“למה את פה בכל אופן?” הוא שואל כאשר הוא משיג אותי.

“אה,” אני עוצרת לרגע ומסתכלת עליו. למה אני פה באמת? אין לי מה לחפש פה, אני לא רואה טעם לבוא למפגשים האלה ולא רואה טעם לטרוח להגיע לפה. “לא יודעת, נגמרו לי העיסוקים כנראה.” אני עונה במשיכת כתפיים.

“צ’אק הבריז לך?” שפתיו נמתחות לחצי חיוך ואני מגלגלת את עיניי.

“מאיפה אתה מכיר את צ’אק?”

“טוב, הבחור לא מפסיק לחרטט לכולם שמצצת לו.” ג’סטין מושך בכתפיו.

“אוקיי. הבנתי.” אני מתנשמת.

“אני עדיין לא סגור על הגיל שלך. את נראית כמו נערת תיכון מטופשת אבל מסתובבת עם בחורים מהאוניברסיטה ואני חייב לציין שזה מבלבל.” הוא משנה את נושא השיחה לפתע.

“שש-עשרה.” אני עונה. למה לעזאזל אכפת לו בת כמה את? הקול האחורי בראשי שואל אותי ואני מסלקת אותו מראשי.

“בת שש-עשרה?!” ארשת פניו מזועזעת.

“כן.” קולי מתקשח. “אני בקרוב אהיה שבע-עשרה, אם זה מעודד אותך בצורה כזו או אחרת.”

“את בת שש-עשרה ומסתובבת עם אנשים כמו ריי מייקלסון?!” נימת קולו עדיין מזועזעת.

“אני לא חושבת שזה עניינך עם מי אני כן מסתובבת ועם מי אני לא.” אני עונה ופונה במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, מוכנה נפשית להמשך הפגישה המטופשת שלא מובילה אותי לשום מקום.

marlboro-red-clove-cigarette

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה