מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 

4

החדר של מיי, מסתבר, לא היה פנוי, ולאחר סריקה מהירה של הקומה, גילינו שאף חדר אחר לא, ואדם הציע לי לבוא לביתו. לא אשקר – התפתיתי להיענות להצעתו. הסיבה היחידה לכך שלא עשיתי זאת הייתה כי באתי עם לארה. יש לי נטייה מצערת לגרור אותה למקומות בהם היא לא רוצה להיות ואז לנטוש אותה לטובת המין הגברי. היום, לשם שינוי, אני לא הולכת לעשות את זה. לא כל כך מוקדם, לפחות, ולא בשביל סוחר סמים שסביר להניח ימצא את עצמו מת או תקוע במוסד גמילה עוד לפני שיגיע לגיל עשרים וחמש.
אדם קיבל את סירובי במשיכת כתפיים אדישה ופנה לחפש לו שעשוע אחר מבלי לומר אפילו שלום. נישארתי בקומה העליונה כמעט חצי שעה, וכל אותו הזמן ווידאתי שאדם גם. לא ידעתי אם ג’ק עדיין למטה, והדבר האחרון שרציתי שיקרה היה שיראה אותי יורדת מוקדם מדי ולבד. אני חייבת להוריד אותו מהגב שלי, ואם הדרך היא לסבול משעמום, אני אחיה עם זה.
חצי שעה מאוחר יותר, הרשיתי לעצמי להציץ בקומה התחתונה. התאורה העמומה הקשתה עליי למצוא את ג’ק, ולאחר שלוש סריקות, הסקתי שהוא הלך כבר ונשפתי אוויר בהקלה. את לארה ורובין, לעומת זאת, היה לי מאוד קל למצוא. הם לא זזו מהמקום בו השארתי אותם בפעם האחרונה. המשקאות ששתיתי לא גרמו לי להשתכר, אך בכל זאת התחלתי להרגיש את הקלילות המבורכת שהאלכוהול מביא, וכשהלכתי לעבר לארה ורובין, פרץ שובבות תקף אותי וגרם לי לקפוץ על שניהם מאחור. המשקה החדש שרובין הספיק לארגן לעצמו נשפך על הרצפה, ולארה כמעט החליקה.
“הפתעה!” צעקתי, וכמה ראשים הסתובבו אליי.
“לעזאזל איתך, סמנת’ה,” רובין קילל והסתכל על הרצפה המלוכלכת במבט ממורמר.
“יכולתי לשבור את המפרקת!” לארה צעקה ונעצה בי מבט כועס.
“אבל לא שברת,” אמרתי בטון שובב, וכשראיתי שהמבט הכועס לא סר מעיניה, גלגלתי את עיניי והעליתי על פניי הבעה תמימה. “סליחה, רק רציתי לעשות לכם הפתעה.”
“אז בפעם הבאה תארגני לי מסיבת יום הולדת מחורבנת,” רובין רטן.
“אני מצטערת,” שיקרתי והדבקתי ללחיו נשיקה קטנה.
“את יכולה לפחות להישמע כאילו את מתכוונת לזה?” הוא נאנח, אך הכעס שלו חלף.
“לא,” אמרתי במתיקות ועפעפתי בעיניי לעברו.
“אז את יכולה להביא לי משקה, כדי שאהיה מספיק שיכור כדי שאחשוב שבאמת התכוונת לזה?” הוא שאל.
“את זה אני יכולה לעשות,” הנהנתי והלכתי למטבח. אנשים התגודדו ליד הכיור, ליד המקרר וליד השיש, ורק לאחר עשר דקות שלמות הצלחתי לצאת עם שתי כוסות משקה בידיים. רובין חטף ממני את אחת הכוסות ולגם חצי מתכולתה לפני שפנה אליי.
“ההתנצלות התקבלה,” הוא אמר, חיוך ענקי מרוח על פניו.
“אני לא מקבלת אותה,” לארה, שלא קיבלה ממני כלום, רטנה.
“אני אוהבת אותך,” אמרתי, מחייכת את החיוך הכי מקסים שלי.
“אני לא,” היא הפטירה וקפצה את שפתיה.
במקום לענות על זה, לגמתי מהמשקה שהבאתי לעצמי ועצמתי את עיניי בעונג כשטעם שוקולדי עדין השתלט על פי. המשקה לא היה אלכוהולי מספיק כדי שאשתכר, אך כן מספיק כדי לשחרר את לשוני ואת מוחי, וזה בדיוק מה שרציתי.
“בואו נלך לעשות משהו,” אמרתי ללארה ורובין בהתלהבות. מלבד החלפת מבטים קצרה ביניהם, לא קיבלתי תגובה. “המסיבה הזו משעממת אותי, בואו נלך מפה.” המשכתי, והפעם זכיתי לתגובות קצת יותר נלהבות.
“אפשר לחזור למרתון “איך פגשתי את אמא”?” לארה שאלה בתקווה.
“לא,” הנדתי בראשי, ואכזבה עלתה על פניה. “אבל אפשר לעוף מפה ולהתחיל לעשות משהו.”
“חשבתי שהקטע שלך הוא לעוף מפה עם מישהו ולעשות אותו,” רובין אמר בטון מעט עוקצני, אך חייך כדי שאדע שהוא סתם מקניט אותי.
“מוקדם עדיין, ואני לא רואה אף אחד מעניין,” אמרתי באדישות ולגמתי שוב ממשקה השוקולד הטעים.
“אדם?” רובין שאל.
“לא מתכוונת ללכת לבית של סוחר סמים,” עניתי קצרות.
“טוב,” רובין נאנח וסרק בפעם האחרונה את הבית. “גם לי משעמם. אפשר לזוז.”
לארה פלטה נשיפת בוז אך לא התנגדה.
“לך להביא משהו לשתות,” פקדתי על רובין.
“למה אני?” הוא הזדעף.
“כי אני הבאתי בפעם האחרונה,” הזכרתי לו והנפתי את הכוס שהחזקתי כהוכחה.
“אחרי שגרמת לי לשפוך את המשקה שלי,” הוא ציין.
“נו, לך כבר,” דחפתי אותו, אולי מעט יותר חזק משהייתי אמורה, והוספתי, “נודניק.”
“תיזהרי, אני יכול לשים לך רעל במשקה,” הוא איים, אך בכל זאת הלך למטבח.
“זה בסדר שנלך, נכון?” נזכרתי לשאול את לארה.
“רציתי ללכת מהשנייה שהגענו,” היא אמרה.
“רוצה לחכות לרובין ליד המכונית?” הצעתי.
“רובין לא יודע איפה החניתי,” היא אמרה.
“אז ליד השער,” אמרתי. מסיבה כלשהי, הבית הרגיש לי חנוק מדי, ורציתי לשאוף קצת אוויר שלא שאפו עוד עשרות אנשים יחד איתי.
“בטח,” לארה משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות, ויחד יצאנו מהבית. גם החצר הייתה מלאה באנשים, אך לפחות יכולתי לראות את השמים ולפרוש את הידיים לצדדים מבלי להיתקל בגוף של מישהו אחר.
לארה ואני נדחקנו מבעד לחבורת שיכורים שעמדו בשער וניסו לדחוף משקאות לכל אחת שעברה. המטומטמים לא קלטו שכל אחת שבאה למסיבות כאלה כבר מכירה אותם ויודעת שאסור לשתות שום דבר שהם מביאים לה, ובכל זאת הם מנסים בכל פעם מחדש. בכנות, אני לא חושבת שמישהו כבר טורח להזמין אותם למסיבות. הם מגלים עליהן לבד ומופיעים, ומי יגרש חבורה של שיכורים?
המבט שלארה נעצה בהם כנראה לא מצא חן בעיניהם, כי הם החלו לצעוק ל”בלונדינית עם המבט הסנובי” הערות גועליות על המראה שלה ועל מה שהם רוצים לעשות לה, ולפני שהם הספיקו לשים לב, לארה ואני לקחו מידיהם שתי כוסות ושפכנו על השניים היותר קולניים. לרגע אחד חשבתי שהם הולכים להעיף לנו אגרוף, אך רובין, שבדיוק הגיע עם שישיית בירות, הסיח את דעתם.
“מה זה, לאן אתה לוקח את כל השתייה?” אחד מהשיכורים שאל, וכל תשומת הלב של השאר עברה לרובין.
“לקבוצת הפוטבול,” רובין ענה ונדחק על פניהם לעברנו. מבלי להגיד מילה, לארה, רובין ואני התחלנו ללכת, וכשהיינו במרחק של עשרה מטרים מהבית, אחד מהשיכורים התפכח מספיק כדי לצעוק, “אין לנו קבוצת פוטבול!”
“וזה אומר שצריך לקפח אותם?” רובין צעק מבלי לסובב את מבטו לאחור והגביר את קצב הליכתו. “זה שמשהו לא קיים לא אומר שלא מגיע לו ליהנות!”
השיכור המבולבל לא ענה, ולארה, רובין ואני פרצנו בצחוק. עדיין צחקנו כשהגענו למכונית, ובכל פעם שאחד מאיתנו ניסה לדבר, פרצי  הצחוק של האחרים השתיקו אותו. רק לאחר שרובין התרווח במושב האחורי ואני חלצתי את נעליי בקדמי, נרגענו.
“מסתבר שאנחנו קבוצת הפוטבול,” אמרתי ללארה, והיא גיחכה והתניעה.
“את יודעת בכלל לשחק פוטבול?” היא שאלה בלעג.
“אני יודעת שמעורב בזה כדור,” אמרתי בטון מתגונן.
“ורגליים,” רובין תרם את חלקו לשיחה.
“וזהו?” לארה צחקקה.
“ובנים במדים,” אמרתי בטון מעט מזוגג, ורובין נאנח בהסכמה.
“שניכם חולים,” לארה קבעה ופנתה אליי. “לאן נוסעים?”
“אפשר לגיהינום?” רובין שאל, גוון מתחנן בקולו.
“אנחנו לא נוסעות לבר גייז,” לארה אמרה בטון שלא השאיר מקום לוויכוח.
“לא כיף איתך,” רובין אמר ברוגז ומבעד למראה ראיתי שהוא משרבב את שפתו התחתונה.
“אתה אומר את זה רק כי אני בחורה,” לארה אמרה ביובש.
“בואו ניסע לאגם,” הצעתי, ורובין קפץ באישור. הרוגז נעלם מפניו באותה מהירות שהופיע, ועכשיו הוא נראה בעיקר מתלהב.
“אין לנו בגדי ים,” לארה אמרה בספק, אך כבר סובבה את רכבה לכיוון האגם.
כמו כל עיירה שכוחת אל, גם העיירה שלנו מתגאה באגם בעל מים עכורים שמשמש את האמיצים לשחייה מדי פעם.
“יש לנו בגדים, אנחנו נסתדר,” הרגעתי אותה והפעלתי את הרדיו. השיר שהתנגן היה “How Deep is Your Love”, ורובין ואני התחלנו לשיר ולרקוד.
“אתם מוכנים לסתום ולחגור את עצמכם?” לארה צעקה על שנינו והניחה יד אחת על אוזנה, כאילו כדי לחסום את קולותינו.
“How deep is your love?” רובין צרח באוזנה בתגובה, והיא סובבה את ההגה בתנועה חדה והעיפה אותו על הדלת. “לא עמוקה במיוחד, אה?” רובין רטן במרמור ושפשף את ראשו, שנחבט בחלון.
“אני אוהבת רק את עצמי,” היא אמרה, בדיוק ברגע שהשיר התחלף ל”Love Myself” של היילי סטיינפלד.
“איזה פה יש לך,” מלמלתי.
“כל מה שאני אומרת מתגשם,” היא אמרה בטון שחצני, ורובין הניח את ראשו על משענת המושב שלי.
“את יכולה להגיד שכשאחזור הביתה יחכה לי על המיטה – ”
“לא,” לארה קטעה אותו קצרות.
“את לא יודעת מה עמדתי להגיד!” רובין קרא במחאה.
“משהו לגבי גבר ערום ושוקולד,” לארה אמרה באדישות.
“לא נכון!” רובין התקומם ונשען לאחור, הבעה זועפת על פניו. “קצפת.” הוא מלמל בשקט, ולארה ואני פרצנו בצחוק.
“תעביר בירה ותשב לפנטז על הגברים שלך בשקט, בסדר?” ניסיתי לא להישמע לועגת, אך הגיחוך שעדיין היה על שפתיי חיבל בכוונותיי.
רובין רטן כשהעביר לי את הבירה, ולארה הזהירה אותי שאם אקיא, היא תנקה את הלכלוך עם שיערי.
“אני לא שיכורה!” אמרתי, אולי בפעם המיליון היום.
“בסדר,” היא גלגלה את עיניה.
“תתרכזי בכביש,” הזהרתי אותה.
“תחגרי את עצמך,” היא התעלמה מאזהרתי.
“לא רוצה, זה לא נוח,” מתחתי את רגליי והנחתי אותן על הדש. הלק האדום באצבעותיי החל להתקלף, ואמרתי לעצמי לזכור להחליף אותו מחר.
לארה נשפה אוויר כדי שאדע עד כמה היא לא מרוצה מהמצב, אך לא אמרה לי לחגור שוב. האוויר שיצא מפתחי האיוורור ברכב היה קר מדי, אז כיביתי את המזגן ופתחתי את החלון. רוח הלילה הקלילה של אוגוסט הייתה חמימה יחסית, אך לא בצורה לא נעימה, ועד שהגענו לאגם, שיערי כבר היה מלא קשרים.
רובין ואני קפצנו מהרכב בשנייה שלארה דוממה את המנוע, ולארה שירכה אחרינו את רגליה באיטיות. רציתי לקפוץ לאגם עם הבגדים, אך מתוך חשש לחיי החולצה שלי, פשטתי אותה וקפצתי לאגם בחזייה ומכנס. המים עדיין היו חמימים מהיום שעבר, וכשהעברתי את ידי בשיערי, הרגשתי שהקשרים שהרוח עשתה בו החלו להיפרם. רובין הניח את שישיית הבירות ובקבוק מים על החול ורץ אחריי, ולארה התיישבה לידם.
“בואי!” צעקתי לעברה. היא הנידה בראשה לשלילה וצעקה, “טוב לי פה!”
“המים יותר טובים מהיבשה,” רובין צעק לה והתיז לכיוונה, אך היא ישבה רחוק מדי מכדי שהמים יגיעו אליה.
“תגיד את זה לאנשים שהיו על הטיטאניק,” היא צעקה לו חזרה, צוחקת, ופתחה את בקבוק המים שהביא.
“איזה יבשה את!” רובין צעק, מצחקק מההלצה של עצמו.
“יש לך הומור של ילד בן עשר,” צקצקתי בלשוני באכזבה והתחמקתי מגל המים ששלח לעברי.
“תיזהרו לא לטבוע,” לארה צעקה ביובש והוציאה את הפלאפון שלה מכיסה.
“אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שהיא תיכנס למים,” רובין לחש לי.
“היא תהרוג אותנו,” לחשתי לו חזרה.
“בסדר, אבל זה יהיה שווה את זה,” הוא אמר בטון מפציר.
ניסיתי לעמוד בפני המבט שלו, אך החלק שבי שהסכים איתו צרח עליי להיענות לו, ומצאתי את עצמי רוטנת כל הדרך חזרה לחוף.
“לארה, בואי למים,” רובין נעמד מול לארה, גופו נוטף מים על החול.
“כבר אמרתי לכם שאני לא רוצה,” היא מלמלה מבלי להסיט את עיניה מהפלאפון. אצבעותיה הקלידו בקדחנות על המסך, ואלמלא הייתי שקועה כל כך במה שעמדנו לעשות, הייתי שואלת אותה עם מי היא מדברת.
“חבל שאנחנו לא שואלים,” לחשתי ליד אוזנה, גורמת לה לקפוץ בבהלה, והשחלתי את זרועותיי תחת בתי השחי שלה. הפלאפון נשמט מידיה והיא התחילה לבעוט באוויר, אך רובין הצליח לתפוס את רגליה ולמרות שנאבקה, לא הצליחה להשתחרר.
“אם לארה לא תבוא אל האגם.” רובין אמר בעודו נכנס למים.
“סמנת’ה ורובין יזרקו אותה לאגם.” השלמתי את משפטו. “אחת, שתיים וש –” רובין ואני שחררנו באותו זמן. ” – לוש.”
לארה קמה על רגליה, משתעלת, ונעצה בשנינו מבטים רותחים מזעם.
“נכון שהמים נעימים?” שאלתי בנימה מפייסת.
היא הסתכלה עליי בהלם, כאילו לא תיארה לעצמה שאנסה בכלל לפייס אותה. ההלם חלף כששקית פלסטיק עפה מכיוון החוף ונתקעה לה בפרצוף, והזעם חזר.
“אם סמנת’ה ורובין לא יבואו אל הקבר,” היא אמרה בטון קטיפתי והחלה להתקדם לעברנו באיטיות. רובין נצמד אליי מאחור וקבר את פניו בשיערי, כאילו ככה לארה לא תראה אותו. “לארה תקבור אותם בעצמה.”
“תקברי אותה קודם,” רובין אמר ודחף אותי קדימה, רק שבמקום שאתקדם, נפלתי עם פניי לתוך המים וכמעט נחנקתי. כשקמתי, משתנקת, רובין ולארה היו עסוקים מדי בלצחוק מכדי לטפוח על גבי ולעזור לי להשתעל את המים החוצה, ורק כשכמעט הקאתי, רובין טרח בטובו להסיר את השיער מפניי.
“הפסקת אש?” שאלתי את לארה והושטתי לה את ידי.
היא בחנה אותה בחשד, אך התרצתה ולחצה אותה.
רובין הושיט לשתינו את ידיו, דבר שגרם לנו ליצור מעין כוכב מוזר, וכשלארה הרימה לעברי את גבותיה, משכנו אותו יחד לתוך המים. למרות שהמים הגיעו עד מותנינו, רובין עשה הצגה שלמה ושיקע את כל גופו באגם לפני שקם על רגליו ונעץ בלארה מבט כועס.
לארה, שלא התרגשה מהמבט, חייכה אליו במתיקות ואמרה, “עכשיו הפסקת אש.”

 

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה