מאחורי הווילון / הדר בן יטח

 

3

“אז… מה פרח כמוך עושה במדבר כזה?” ג’ק שאל, מבטו נעוץ בפניי. עיניו לא שוטטו על גופי, ואיכשהו, המבט הישיר גרם לי לאי נוחות רבה יותר משמבט משוטט היה גורם.
הוא באמת השמיע את הקלישאה הזו?
“מתרועעת עם בני המשפחה שלי,” עניתי באדישות, מסתירה את אכזבתי מחוסר היצירתיות שלו.
“אה?” הוא הסתכל עליי באי הבנה.
הרמתי את אצבעי והצבעתי על ערוגת הפרחים שהייתה לידינו. “אני לא הפרח היחיד במדבר.”
“נכון, אבל את הפרח היחיד שמעניין אותי,” הוא פלירטט, אך ידעתי שאלו סתם מילים. אני מכירה את ג’ק – גם עליו השמועות בעיירה מתרוצצות. הוא נחמד ללילה, אבל לא לכמה לילות.
“תיזהר,” אמרתי בקול קטיפתי ונתתי לחצי חיוך ממזרי לעלות על שפתיי. “אומרים שהצמחים שצומחים במדבר קוצניים במיוחד, צריך להתאמץ בשביל לקטוף אותם.”
“אם אני זוכר נכון, לא הייתי צריך להתאמץ במיוחד אתמול,” הוא גיחך בשעשוע, וגבותיי התרוממו. הוא באמת חושב שהמילים שלו סוללות לו דרך חזרה למיטה? מצחיק, אבל הן עושות בדיוק ההפך.
“אני לא זוכרת מה קרה אתמול.” משכתי בכתפיי באדישות ונעצבתי בו מבט מתנשא. “אני זוכרת רק את הלילות שנהניתי בהם.”
“אאוץ’.” הוא הכה את חזהו בידו ונרתע לאחור, כאילו יריתי בו חץ, אך חיוכו נשאר במקום. “אני מניח שזה מגיע לי, ההערה האחרונה שלי לא הייתה במקום.”
“אז יש שכל מתחת לשיער הזה שלך,” אמרתי בלעג וחייכתי חיוך מתוק.
“יש,” הוא אישר. “והשכל הזה פוקד עליי לבקש ממך הזדמנות שנייה ולבדוק עד כמה הזיכרון שלך יתרענן בין הסדינים שלי.”
נתקלתי בהרבה מאוד סוגים של גברים בחיים שלי; ביישנים, ישירים, נועזים, אדישים, בוטים, אדיבים והרשימה רק תמשיך ותמשיך, אבל אני חושבת שזו הפעם הראשונה שגבר ששכבתי איתו דיבר איתי בכזו פתיחות במקום בו כל עובר אורח יכול לשמוע. אולי זה כי הוא הבן של ראש העיירה, אולי כי הוא פשוט חושב שהשמש זורחת לו מכל החורים. אלמלא ההערה שלו, אולי אפילו הייתי שוקלת להסכים.
“מצטערת, מותק, אני לא עושה טעויות פעמיים,” אמרתי בהתנשאות ומבלי לזכות אותו בחיוך, התחלתי לחזור לבית שלי. ג’ק תפס את ידי מאחור בחוזקה וסובב אותי חזרה אליו. האחיזה הזו הכאיבה, אבל לא בכוונה.
“את הולכת למסיבה של הוויליסים?” הוא שאל, אך שאלתו נשמעה יותר כדרישה למידע.
“תשחרר את היד,” פקדתי עליו בטון נמוך, וטדי נהם.
לראשונה, נראה שג’ק שם לב לכלב בגודל אריה שעמד לצידי. הוא שיחרר את ידי והעלה על פניו הבעה נינוחה. “נו?”
“אני הולכת,” עניתי, ולמרות שכבר ניחשתי את התשובה, שאלתי, “ואתה?”
“חשבתי לקפוץ,” הוא ענה. “אולי נתראה שם.”
“אולי,” אמרתי בטון לא מחייב והסתובבתי ללכת. לעזאזל, הוא מהנדבקים. בדרך כלל אני מצליחה לבחור את שותפי למיטה בצורה טובה; משהו באלכוהול אתמול היה לא בסדר אם הייתי כל כך מעורפלת שלא קלטתי מההתחלה מה הוא.
כל הדרך לבית חשבתי על דרך להתחמק ממנו במסיבה, אך רק לאחר שהתאפרתי, הדרך המושלמת עלתה למוחי. אני הולכת ליהנות, ג’ק הולך להיגעל.
ניצחון.

לארה התייצבה בכניסה לביתי בעשר בדיוק. הילדה הזו אף פעם לא מאחרת. היא לבשה שמלה כסופה קצרה נטולת שרוולים וגלגלה את שיערה על ראשה בצורה מרושלת-מכוונת. איכשהו, היא הצליחה להיראות לא מתאמצת ובכל זאת מהממת. לפעמים אני שונאת אותה.
“תני לי לנחש,” אמרתי ברגע שנכנסתי למכונית הכסופה שלה. “עשר דקות לפני שיצאת מהבית, פתחת את הארון וזרקת על עצמך את השמלה הראשונה שראית. לקחת סיכה מהמגירה שלך וגלגלת את השיער ויצאת מהבית ככה.”
“לא.” היא ענתה, משועשעת. “נעלתי נעליים ויצאתי מהבית.”
“אני שונאת אותך,” רטנתי וחגרתי את עצמי.
היא הצמידה נשיקה ללחיי וצחקה. “את זו שהוציאה אותי מהבית וגרמה לי לעצור מרתון של “איך פגשתי את אמא”, אני חושבת שאני זו שאמורה לשנוא אותך.”
“אוי, מצטערת שהוצאתי אותך מהפיג’מה המסריחה שנהנית להתבוסס בה כל הקיץ.” אמרתי בבוז וגלגלתי את עיניי.
“אני סולחת,” היא אמרה במתיקות שהמיסה את הכעס שלי. לארה ואני מכירות כל כך הרבה זמן שמחברות טובות הפכנו לאחיות; היא אחת מהאנשים הבודדים בעולם שאני יודעת שלא משנה כמה ירגיזו אותי, אסלח להם לאחר לא יותר מיום.
“סעי כבר,” האצתי בה, והיא צחקה ולחצה על דוושת הגז.
הגענו לביתה של מיי כעבור עשר דקות, ולארה נאלצה להשאיר את רכבה היקר בקצה השני של הרחוב. אומנם ראינו חנייה קרוב לבית, אך שתינו ידענו טוב מאוד שהסיכויים שנחנה שם והמכונית תישאר כמו שהיא עד שנצא אפסיים.
הבית היה מלא באנשים, חלקם כל כך מחוקים שידעתי בוודאות שתדלקו את עצמם באלכוהול עוד לפני שהגיעו. ראיתי כמה פרצופים מוכרים; חלקם אהובים, חלקם פחות, וכשראיתי את פניו של ג’ק, מיהרתי למשוך את לארה לקצה השני. עדיין לא סיפרתי לה על ההיתקלות שלי בג’ק, ועכשיו כבר לא אין טעם לספר.
“סמנת’ה!” קול קרא בשמי מבעד למוזיקה, וכשמצאתי את מקורו, חיוך גדול עלה על פניי. רובין ווד היה בנו של מפקד המשטרה, והגבר היחיד שלעולם לא אשקול אפילו להיכנס איתו למיטה. לא בגלל המראה והאופי שלו – הוא מדהים, אלא בגלל נטיותיו.
“רובין!” צעקתי חזרה והושטתי את ידי לעבר הכוס שהחזיק.
“את לא נחה, אה?” הוא צחקק והושיט לי את הכוס שלו. רחרחתי את המשקה, אך לא הצלחתי לזהות אותו.
“מה זה?” שאלתי.
“הפתעה,” הוא אמר ונעץ בי מבט מתגרה.
“היי, רובי,” לארה השתחלה לשיחתנו.
“בלונדי,” הוא הקניט אותה בחיבה.
“שמת לי סם אונס?” הרמתי את גבתי, חיוך משועשע על שפתיי.
“את לא מסכימה לשכב איתי, אני לא כופה את עצמי על אנשים,” הוא החזיר לי באותו טון.
“אמרתי לך כבר; אסכים לשכב איתך כשהגיהינום יקפא,” אמרתי בטון מתגרה, ורובין פרץ בצחוק. רובין ואני חברים מגיל קטן, ולאחר שאבא שלי עזב והחיים שלי קיבלו תפנית… פרועה, רובין חשב שאם ישכב איתי, אנשים יפסיקו להפיץ שמועות על המיניות שלו. הוא הציע לי, אך ידעתי כבר טוב מאוד מי הוא ומה הוא, אז סירבתי. אמרתי לו שהשמועה אומרת שאנשים כמוהו הולכים לגיהינום, אז אשכב איתו רק כשהגיהינום יקפא. מאז, הוא הפסיק להכחיש את השמועות והחל ללבות אותן.
“ביקרתי בגיהינום השבוע,” הוא אמר וקרץ. “לוהט כמו תפוח אדמה שרוף.”
“מי הגיהינום הפעם?” סקרנותי התעוררה.
“את מכירה את תום מי”א?” הוא שאל בממזריות.
אין סיכוי.
“הוא חוטא?” הרמתי את גבותיי בהפתעה.
“חוטאים נהנים יותר,” רובין הנהן וחטף מידי את המשקה שלו.
“לא מתווכחת עם זה,” מלמלתי ושלחתי מבט פלרטטני לאיזה נער שידעתי שאני אמורה להכיר, אבל לא הכרתי.
רובין, שעקב אחרי מבטי, גיחך. “אדם,” הוא אמר. “סיים שנה שעברה, והשמועה אומרת שהוא מרוויח יפה מהעסקים שלמטה. בחירה טובה.”
העסקים שלמטה… לא משהו חוקי, אבל אין סיבה שזה יפריע לי. הוא עדיין קטן, סביר להניח שהוא רק בעסקי הסמים. מעולה, דילרים הם אלה שהכי קל להיעלם להם.
“בשבילי או בשבילך?” מלמלתי בהיסח דעת.
“לא בטוח,” רובין אמר.
“אתם משעממים אותי,” לארה רטנה בזעף ומשכה בזרועי, מכריחה אותי לתת לה את תשומת ליבי.
“מה את אומרת, לי או לסמנת’ה?” רובין שאל אותה.
לארה מיקדה את מבטה באדם, שהיה עסוק באותו רגע בשיחה עם מיי, והבעה מעורערת עלתה על פניה. היא חשבה בשקט במשך כמה שניות, עד שקבעה, “סמנת’ה.”
“שיט,” רובין הפטיר. בדרך כלל, לארה תמיד צודקת בניחושים שלה. יש לה עין טובה.
“לא נורא,” אמרתי באהדה וליטפתי את זרועו של רובין.
“לך זה לא נורא,” הוא רטן. “קיוויתי לצאת מפה מאושר.”
“אז לך לחפש את תום מי”א,” אמרתי בטון משועשע, ולארה ואני פרצנו בצחוק.
“חברות רעות!” רובין קבע בזעף, אך לא התנגד כששלפתי את הכוס מידו ולגמתי את תכולתה. המשקה הלא מוכר היה בטעם תות עדין, ולמרות שלא צרב את גרוני, עדיין הרגשתי את האלכוהול בתוכו.
“אני הולכת לברר אם לארה צודקת,” הודעתי והתחלתי ללכת לעבר אדם ומיי. הרגשתי את מבטיהם של רובין ולארה חורכים אותי מאחור, אך לא הסתובבתי חזרה.
“מיי!” העליתי על שפתיי חיוך שהיה רק חצי מלאכותי וחיבקתי אותה ביד אחת.
“סמנת’ה,” מסיבה כלשהי, קולה היה משועשע, ונדמה לי שראיתי אותה מחליפה מבטים עם אדם. מעניין…
“איפה אחיך?” שאלתי אותה והעמדתי פנים שאני מחפשת מישהו בקהל. האמת היא שכבר כשנכנסתי לבית ראיתי את אחיה, אך הוא היה עסוק בפינה עם איזו ברונטית, אז וויתרתי על ברכות השלום.
“מסתובב, החמור,” היא הפטירה בבוז וניצוץ ממזרי נדלק בעיניה. “את מכירה את אדם?”
העברתי את מבטי בסריקה איטית מרגליו ועד לראשו של אדם, והעליתי על פניי חיוך פלרטטני. “לא, לא חושבת.”
“אדם ווד,” אדם הושיט את ידו ללחיצה, וזיק של עניין נדלק בעיניו. בינגו.
“סמנת’ה גולד,” לחצתי את ידו כמה שניות מעבר לנחוץ ושחררתי אותה.
“אני יודע,” הוא אמר, צל של חיוך על שפתיו.
“אני אלך ל…” מיי אמרה והלכה מבלי לסיים את המשפט. אדם ואני לא התייחסנו אליה, אלא המשכנו לדבר.
“שמעת עליי,” הסקתי, נותנת לחיוך קטן להתפשט על שפתיי.
“כן,” הוא לא הכחיש.
“דברים טובים?” שאלתי בטון מתגרה.
“את ילדה טובה?” הוא החזיר, משועשע.
“אני לא ילדה,” אמרתי במתיקות ולקחתי מידו את המשקה שלו. תיארתי לעצמי שאם הוא שתה ממנו, הוא לא שם בו כלום.
“אני רואה,” עיניו הבהירות התכהו מעט בזמן שבחן את גופי. “אבל את טובה?”
“לאנשים מסוימים,” עניתי בטון רומז, ואדם גיחך.
“אני מקווה מאוד להשתייך לאנשים המסוימים האלה,” הוא אמר.
“נראה,” עניתי בצורה לא מחייבת והוספתי לקולי גוון מעט מתגרה. גברים מסוגלים לעמוד בהרבה מאוד פיתויים, אך לא מסוגלים לנטוש אתגר.
“את רוצה לצאת החוצה?” אדם שאל והוסיף בטון ממזרי, “כדי לדבר.”
“אפשר לדבר גם כאן,” העמדתי פנים שאני לא מבינה את הרמז.
“רועש,” הוא אמר והחווה בידו על הרמקולים, העצומים שהשמיעו מוזיקה בעוצמה שלא הייתה מספיק חזקה לגבור על הקולות של האנשים בבית.
“בחדר של מיי לא רועש,” רמזתי בטון אדיש.
הבנה הפציעה בעיניו של אדם, וחיוך ריצד על שפתיו בזמן שאחז בידי. הוא הוביל אותי לעבר גרם המדרגות, ובדרך לשם, מבטי נתקל במבטו הלא מרוצה של ג’ק. משהו אפל נדלק בעיניו, וחיוך ארסי עלה על שפתיו. הוא הסיט ממני את מבטו ופנה לדבר עם איזו נערה שכל שראיתי ממנה היה שיער בלונדיני. הוא באמת חושב שהוא יגרום לי לקנא? התקשיתי להחזיק את צחקוקיי בפנים, אך הצלחתי. אוי, אוי… אם רק היה לו מושג. לראות אותו עם הבלונדינית לא מעורר בי קנאה, אלא גורם לי להקלה. ברוך שפטרנו.
 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה