הכוח שבמסתוריות / אביב ביטון

***** כל הזכויות שמורות לאביב! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!******

פרק 4

אני מעורפלת מהקרבה אליו, מהתשוקה שאני חשה, מהריח שלו.
הוא נשאר צמוד אלי עוד דקה ואני יכולה להישבע שגם הוא מעורפל מהריח שלי.
“עוז, מה קורה? אתה בא?”
שנינו מתעוררים מערפל התשוקה ואני חשה דקירת אכזבה איומה על זה שהחבר שלו ניפץ את החלום שהיינו שקועים בו יחד.
“כן אחי, דקה. אני בא. חכו לי בחוץ” הוא אומר, ‘הטווס’ שלי, שעכשיו אני יודעת את שמו. עוז.
עוז זה תעוזה, זה כוח, חוזק, זה אומץ.
“מה דעתך שנלך לשבת קצת בים?” הוא שואל ומפר את הרהורי בשמו. אני חושבת על ההצעה שלו לרגע. אני רוצה ללכת איתו? ברור! לים, המקום האהוב עליי, שתמיד מרגיע אותי ונותן לי כוחות, ועוד ללכת לשם עם ‘הטווס’, עם עוז. אני נעצבת כשאני מבינה שאני נאלצת לסרב לו.
“לצערי אני לא יכולה. אני פה עם חברות ואני לא יכולה להשאיר אותן לבד. וגם לך מחכים” אני אומרת.
“חבל” הוא אומר בפנים נפולות. “רגע, יודעת מה? בואי נחליף מספרי טלפון ובמשך השבוע נלך לעשות את זה?”
אחרי שאני מקלידה את המספר שלי בנייד שלו הוא מצלם אותי בלי שאני שמה לב. “מה אתה עושה?” אני צוחקת “תראה לי!”
“אין סיכוי! תצטרכי לעבוד קשה כדי לראות, אבל בינתיים אני אפצה אותך” הוא לוקח את הנייד שלי, מקליד את המספר שלו, מצלם את עצמו ומשייך את התמונה לאיש הקשר שלו, כך שכשכל פעם שהוא יתקשר, אראה את התמונה הזו.
“אני חייב ללכת אחרת יהרגו אותי” הוא אומר בחיוך מתנצל.
“כן, גם אני צריכה לחזור לחברות שלי.”
“אדל, היה לי לעונג לראות אותך, ותזכרי, את חייבת לי פגישה על הים” הוא שוב מתקרב אליי, רוכן לעברי ומדביק לי נשיקה על הלחי.
אני רוטטת מהתרגשות ומרגישה צורך עז להסיט את הפנים מעט ימינה ולהכניס את הלשון שלי לפה היפה שלו. אני דוחקת הצידה את הרצון הזה, זה לא הולם!
הוא מתנתק ממני ומחייך.
“גם לי היה עונג לפגוש אותך, עוז”

אני חוזרת לשולחן, חן ושמרית כבר שם.
“וואו, אני עייפה! נלך?” שמרית מנסה את מזלה.
“עוד מעט. אדל איפה היית?” חן חוקרת.
“בשירותים” אני אומרת בתמימות.
“כל כך הרבה זמן?” חן שואלת באי אמון.
“לא, במקרה פגשתי בדרך חזרה את “הטווס'” אני אומרת כבדרך אגב.
“מה? נו, ומה היה?” שמרית נלהבת לשמוע פרטים.
“אלה היו הדקות הכי מדהימות וקסומות בחיים שלי. וגיליתי את השם שלו” אני כמעט צועקת את החלק האחרון של המשפט שלי.
“נו! למה את מותחת אותנו? איך קוראים לו?” שמרית שואלת.
“עוז”
חן אומרת. מה? מאיפה היא הביאה את זה? יכול להיות שהיא מכירה אותו ולא אמרה לי?
“איך את יודעת?” אני שואלת אותה.
“זה סיפור ארוך. בואו, נלך לשלם ובדרך הביתה אספר לך.”
אנחנו הולכות לשלם, חן אומרת להתראות לתומר והוא קורץ לי, אני מחייכת בנימוס ואנחנו יוצאות מהפאב. אנחנו מחכות למונית ואני לא עומדת בזה יותר, אני ממש במתח. מתי היא מתכוונת להתחיל לדבר?
“תשמעי, אולי אני אבוא לישון אצלך? זה באמת סיפור ארוך וחשוב לי לדבר איתך על זה כמו שצריך” חן אומרת.
“טוב, אין בעיה.”
אנחנו נוסעות לבית של שמרית והיא יורדת מהמונית, משם אנחנו ממשיכות לביתי.
אנחנו עולות לחדר שלי, מורידות את האיפור ומחליפות בגדים, אני משאילה לחן את אחת הפיג’מות שלי. אני מתיישבת על המיטה ומחכה שחן תסיים בשירותים. בסופו של דבר היא יוצאת ומתיישבת לידי.
“תשמעי, לא קל לי, איך שהדברים התגלגלו. חשוב לי שתדעי שכל זמן שדיברת עליו בתור ‘הטווס’ לא ידעתי מי הוא, רק כשראינו אות בפאב הבנתי שאת מדברת עליו” חן מסבירה.
“אוקי, בגלל זה דיברת עליו ככה? הוא עשה לך משהו רע?”
“לא בדיוק. אדל, אני מכירה את עוז כי היינו פעם ביחד, הוא האקס שלי.”
אני לא מאמינה למה שאני שומעת, איך היה לחן חבר ולא הכרתי אותו? הכרתי את כולם! אולי הם היו זוג לפני שהכרתי אותה? אני מחליטה לשאול אותה.
“מתי הייתם יחד?”
“התחלנו לצאת חצי שנה לפני שהתגייסתי ונפרדנו 5 חודשים אחרי, היינו ביחד סך הכל כמעט שנה.”
כמעט שנה? והם נפרדו לפני שנתיים. אני לא יודעת איך לקבל את זה. אני עוד קצת בהלם.
“ולמה נפרדתם?” אני שואלת, לא בטוחה שאני רוצה לדעת.
“הוא נסע לחו”ל לשנה, להשלים איזה קורס של הלימודים שלו” חן אומרת.
אני מבינה שחן יודעת עליו הרבה יותר פרטים משאני יודעת וכל כך רוצה לשאול אותה מיליון שאלות, אבל אני מחליטה שאני רוצה לגלות בעצמי, מהיכרות איתו.
“אז למה התנהגת ככה היום? למה את כל כך כועסת עליו?” אני שואלת. הסיבה שבגללה הם נפרדו היא שפויה ולגיטימית, אני לא מבינה למה יש להם כעסים אחד על השנייה.
“הוא אמר שהוא יהיה איתי בקשר, שלא יפתח שום קשרים רומנטיים וכשיחזור לארץ, נחזור להיות ביחד. כפי שאת מבינה זה לא קרה. הוא לא דיבר איתי בכל השנה הזו שבה היה בחו”ל ויצר איתי קשר רק חצי שנה אחרי שחזר ואמר שזה לא מסתדר לו עם הלימודים ושהוא מצטער. את מבינה? הוא מצטער. אני חיכיתי לו שנה וחצי והוא מצטער. הרגשתי הכי מושפלת שיכלתי להיות, בגללו אני עדיין לא סומכת על גברים ומוצאת זיון ללילה אחד ולא מעבר, בלי לפתח שום רגש.”
“אוי חן, אני כל כך מצטערת. לא ידעתי שזה מה שקרה.”
“אני יודעת אדל. ואין לך על מה להצטער. לא ידעת שזה הוא כשפגשת אותו, בכלל לא ידעתי שהוא היה קיים בחיים שלי.”
“את חושבת שבגלל שהוא ראה אותך הוא הסתובב ולא ניגש אליי?” אני שואלת בלי טאקט. שנייה אחרי שאני מוציאה את המילים מפי אני מתחרטת עליהן, איזה חוסר רגישות מצידי.
חן מחייכת ומוכיחה לי שטעיתי. אין עליה! “בהחלט יכול להיות. הוא בטח ראה אותי ונלחץ, לא הבין איך את קשורה אליי.”
“אף פעם לא ניסית ליצור איתו קשר? לדבר על מה שהיה?” אני שואלת.
“לא, על מה יש לי לדבר איתו? נפרדנו, אני מבינה את זה. הסיפור נגמר.”
כשחן מסיימת לדבר אני שומעת את צלצול הטלפון שלי, אני מציצה אליו ועל הצג כתוב ‘עוז גולדברג’ עם התמונה המצחיקה שהוא צילם את עצמו. אני משתיקה את הצלצול ומזיזה את הטלפון.
חן כנראה קלטה מי מתקשר והיא מבקשת ממני שאענה לו.
“מה פתאום? חן, אני לא יכולה להיות איתו בקשר אחרי מה שסיפרת לי.”
“בטח שאת יכולה! זה לא משנה שום דבר. את חושבת שאני לא יודעת שהוא היה עם בנות אחרות מאז? ואני כבר לא מרגישה אליו שום דבר, עברתי הלאה. זה היה מזמן.”
“את בטוחה חן? כי אם תגידי שזה יפריע לך אני לא אהיה איתו בקשר.”
“אני בטוחה. להפך, אני שמחה שיש מישהו שגורם לך להרגיש טוב. וזה שהוא אקס שלי לא משנה שום דבר. אני השתנתי, הוא השתנה.”
עד שאני משתכנעת לגמרי עוז כבר מנתק.
“לא נורא, הוא בטח יתקשר שוב אחר כך” חן מעודדת. “כן..” אני אומרת.
לא עוברת דקה שלמה ואני שומעת את צפצוף ההודעה שלי. עוז גולדברג: נהניתי מאוד לראות אותך היום. מחכה לפעם הבאה.
אני מתקתקת בטלפון מהר ומחזירה לו תשובה. -גם אני נהניתי וגם אני מחכה. לילה טוב :).- אחרי רגע אני שוב מקבלת הודעה. -עוז גולדברג: לילה טוב.

בבוקר אני וחן מתעוררות מוקדם מאוד. כנראה בגלל ההשפעה של האלכוהול.
אנחנו מתבאסות משום שיום שבת היום ותכננו לקום מאוחר, במיוחד אחרי שחזרנו מאוחר אתמול.
“טוב, כבר קמנו. מה דעתך שנאכל ואז נלך לפגוש את שמרית? היא בטח משתגעת מסקרנות.”
אתמול חן לא סיפרה במונית על היחסים שלה עם עוז והשארנו את שמרית במתח.
אני צוחקת. “בטח. בואי נרד, אני אכין לנו ארוחת בוקר.”
אנחנו פוגשות את שמרית ב”חלום מתוק” -מסעדת הקינוחים האהובה על שלושתנו-. החלטנו שמגיע לנו להתפנק היום, אחרי הלילה שעבר עלינו אתמול.
אני ושמרית מזמינות ביחד וופל בלגי עם 2 כדורי גלידה וחן לוקחת פרוזן יוגורט. אנחנו מתיישבות לאכול ובלי לבזבז יותר מידיי זמן חן מספרת לשמרית כל מה שסיפרה לי בלילה.
“מה? איך לא ידענו מכל הסיפור?” שמרית שואלת בעלבון.
“זה היה ממש בתחילת ההיכרות שלנו והאמת שהקשר איתו לא היה משמעותי” חן מסבירה בנועם.
“ומה יהיה עכשיו?” שמרית מנסה להבין את המצב.
“הכל אותו דבר. כלום לא השתנה” חן אומרת כאילו זה ברור לגמרי. למרות שלי זה לא מובן בכלל, אני גם צריכה להבין מעוז מה העניין והאם הכל בסדר ביניהם.
“וזה בסדר מצידך?” שמרית שואלת את חן כאילו קראה את מחשבותיי.
“כן, לגמרי. זה לא אמור להפריע לאף אחד מאיתנו. הסיפור איתו נגמר מזמן. אמרתי את זה גם לאדל, עברתי הלאה. דרך אגב, לא אמרת לי אתמול על מה דיברתם בטלפון” חן מפנה את תשומת ליבה אלי.
“הוא התקשר?” שמרית כמעט צועקת בהתלהבות.
“כן. בהתחלה היא לא ענתה כי היא חשבה שזה יפריע לי. אחרי שהסברתי לה שזה לא הם התכתבו בנייד” חן מסבירה לשמרית.
“לא היה יותר מידי. הוא אמר שהוא שמח לראות אותי והזמין אותי לשבת בים השבוע” אני מנסה ככל יכולתי לא להישמע שמחה מידיי. למרות שאני נרגשת מאוד. אני יודעת שזה לא אמור לשנות לי שום דבר, הרי מההתחלה לא רציתי לצאת איתו. הכל היה המסתורין סביב שמו. אז למה אני בכל זאת נרגשת? יכול להיות שאני כן רוצה לצאת איתו? אוף נו, למי אני משקרת? ברור שאני רוצה לצאת איתו!
“אז את מחכה שהוא יצור איתך קשר או שאת מתכוונת להתקשר אליו?” שמרית שואלת.
“אני לא יודעת. בנות, אני מאוד מפחדת. לא יצאתי עם גבר המון זמן. גם התקופה האחרונה מאוד קשה לי. אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים.”
“את כל הזמן מחפשת לעצמך תירוצים. ויגיע השלב שזה יתחיל להימאס לאנשים מסביבך. את צריכה לקחת את עצמך בידיים ולעבור כבר הלאה” חן תמיד הייתה ישירה, עד כמה שזה כואב, היא תמיד נותנת את האמת לפרצוף. אני מעריכה אותה בזכות זה. אני תמיד חושבת על אחרים, האם זה יפגע בהם? מה הם יחשבו עליי? אני חושבת שאני צריכה ללמוד ממנה לפעמים.
“את צודקת. הגיע הזמן לעבור הלאה.”

אני חוזרת הביתה לקראת ערב. אלמה ישנה, אדווה רואה סרט בסלון ואמא מבשלת משהו במטבח.
“אדלי, חשבתי שנעיר עוד מעט את אלמה ונלך ארבעתנו לקניון. מה את אומרת?”
אדלי? ללכת ארבעתנו לקניון? מה קורה לה?
פעם אחרונה שהיא הייתה איתנו בקניון הייתה לפני 3 שנים וגם אחרי שעה הלכה לפגוש את החברות שלה לקפה. האישה הזו מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
“מתאים לי. אלך רגע להתקלח ואז אני אעיר את אלמה.”
אנחנו משוטטות בקניון זמן רב. כרגיל, דבר ראשון שעשינו זה להיכנס לחנות צעצועים ולקנות לאלמה בובה חדשה. זה מקנה לנו לפחות שעתיים של נחת. אחר כך היינו בחנות בגדים ואני יצאתי עם 3 חולצות וג’ינס. אמא ואדווה לא אהבו את החנות הזו אז המשכנו לחנות אחרת, שהן יותר אוהבות. לאמא ולאדווה יש טעם דומה בבגדים ובנעליים, באופנה בכלל. לי יש טעם ייחודי משל עצמי. את הטעם של אלמה אנחנו עוד לא מכירות אבל אני מקווה שהוא יהיה דומה לשלי כדיי שיהיה לי יותר נחמד לקנות בגדים עם אחות אחת לפחות.
אנחנו מתיישבות בבית קפה. אמא מזמינה אספרסו, אני לוקחת פרי-שייק ואלמה ואדווה חולקות עוגה. “ראיתי שנפתחה חנות חדשה רק של ג’ינסים. מה אתן אומרות שנלך? אדל, נראה לי ששם את כן תמצאי משהו שתאהבי, כי פשוט יש להם הכל!” אדווה נלהבת.
“בסדר” אני ואמא אומרות ביחד.
אנחנו מסיימות לאכול ולשתות ואדווה מובילה אותנו לחנות החדשה.
אנחנו נכנסות לחנות הענקית, יש לומר, ואדווה כבר בוחרת לה מספר נכבד של ג’ינסים למדוד. אמא מחליטה שכבר קנתה מספיק ומתיישבת בפינת ישיבה מחוץ לתאי המדידה עם אלמה. אני עוד מתלבטת ומבקשת עזרה מהמוכרת. “מה הסגנון שלך? גזרה גבוהה או נמוכה? ג’ינס כהה או בהיר? עם קרעים או בלי קרעים? משופשף או חלק?” היא שואלת אותי. וואו! באמת יש להם הכל.
“בואי נתחיל מגזרה נמוכה, ג’ינס בהיר” כהים יש לי הרבה.
היא מוציאה לי מהמדפים 2 ג’ינסים ואני הולכת למדוד.
אני לובשת את אחד הג’ינסים ויוצאת מתא ההלבשה להראות לאמא ולאדווה. נראה לי שהן יאהבו.
“אדל?” אני שומעת קול מוכר מאחורי, מסתובבת ולהפתעתי רואה את עוז.
כל גופי מקבל שוב את הזרמים שהוא מקבל בכל פעם שאני בקרבתו.
“עוז. מה שלומך?” אני שואלת, משתדלת להישמע נינוחה.
“אני בסדר גמור האמת. עם מי את פה?” הוא שואל ושוב מחייך אלי את החיוך הכובש שלו. אוח! החיוך הזה. עם השפתיים האדומות והמושלמות האלה. בא לי לנגוס בהם.
אדל תתעוררי!! הוא שאל אותי שאלה.. מה הוא שאל אותי?
“אה, עם אמא שלי והאחיות. ואתה?”
“עם אחותי, רננה. זוכרת אותה? היא הייתה אז בארוחת ערב אצל ענת.”
רגע, אז הם כן אחים? אז הוא כן הבן של רינה? עוד חידה עם ‘הטווס’ הזה. כולו חידה.
“אה, כן בטח. היא מודדת?”
“כן. היא סחבה אותי למסע קניות. לא יכולתי להתחמק.” הוא אומר ועושה תנועה של רובה עם היד ומכוון לראש.
אני צוחקת. “אני יכולה להבין אותך. גם אני לא כל כך אוהבת לקנות, חוץ מספרים.”
“עוז! בוא רגע, תגיד לי איך הוא נראה על הגוף” אני שומעת קול צועק מאחורינו.
הוא מסתובב לרגע ואז חוזר להביט בי “אני כבר חוזר. אל תלכי.” הוא אומר והולך בעקבות הקול שאני משערת שהוא של רננה.
אני מתקדמת לאמא ואלמה “איך הג’ינס?” אני שואלת את אמא.
“יותר מעניין עכשיו איך הבחור. מי זה?” אמא סקרנית.
“עוז. הוא היה אצל אדם וענת בארוחת ערב לפני חודש בערך” אני משיבה בנימה סתמית.
“אה כן. עכשיו אני מבינה מאיפה הוא היה מוכר לי. אז מה? שמרתם על קשר?” אני מופתעת מההתעניינות של אמא שלי בחיים שלי.
“לא בדיוק. אתמול יצאתי עם חן ושמרית לפאב בחיפה. הוא היה שם ודיברנו קצת.”
“אוי, תפסיקי להישמע כזו מרובעת. בבית אני רוצה לשמוע את כל הפרטים.”
אני צוחקת “בסדר אמא.”
אני חוזרת לתא ההלבשה כדיי ללבוש חזרה את הבגדים שלי, בכלל לא החלטתי אם לקחת את הג’ינס שמדדתי. עוז בדיוק יוצא מתא הלבשה אחר וניגש חזרה אלי.
“היא נודניקית! אני לא הולך איתה יותר לקניון.” הוא מבטיח.
אני צוחקת בקול.
“אני מאוהב בצליל של הצחוק שלך. הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי” הוא אומר ואני מסמיקה.
“תודה” אני אומרת, מניחה שזו הייתה מחמאה.
“העונג כולו שלי” הוא מחייך וחושף שיניים לבנות וישרות בצורה מדהימה.
“טוב, אני צריכה להחליף ולחזור לבנות. נתראה?” אני מצטערת שאני הולכת. חבל שאני לא פה לבד! היינו ממשיכים לדבר עד שהקניון ייסגר מצידי.
“זוכרת את הפגישה שאת חייבת לי? אולי נלך מחר?” הוא מציע.
מה? לא לא לא. אני לא יכולה להיפגש איתו מעכשיו לעכשיו. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. אני צריכה ללכת לקוסמטיקאית כדיי לטפל בציפורניים, בגבות, שעווה בכל הגוף. אני צריכה ללכת לספר כדיי להוריד קצוות שרופות ולעשות פן. אולי גם צבע.
“אהה, מחר זה בעייתי. יש לי ישיבת צוות בחנות ספרים שאני עובדת בה. בדרך כלל ישיבות צוות זה עד מאוחר.” אני ממציאה תירוץ כדיי שיהיה לי זמן להתכונן.
“אוקי, מה עם יום שני?” הוא לא מוותר.
“מתאים לי. נדבר בשני בבוקר ונקבע?”
“מעולה” הוא נראה מרוצה “טוב, אחרי שסגרנו הכל.. אני חוזר לאחות הנודניקית והלחוצה שלי. נדבר.” הוא רוכן אליי, מתקרב לאט לאט לפנים שלי ונותן לי נשיקה על הלחי. הוא שוב עשה את זה! אלוהים, תפתח את האדמה המחורבנת שמתחתי ותבלע אותי. אני באופוריה.

675675

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה