הזדמנות שניה / נעמה סכר

***** כל הזכויות שמורות לנעמה! אסור לעתיק או לשכפל או להעביר. קטע זה הוא רק לקריאה!*******

פרק 2

עכשו כשהייתי בדרכי לבית הורי בשכונה ד’ בבאר שבע. הרגשתי לפתע לא שייכת. יותר מכל רצתי לעזוב את הבית. הכל התחיל שם בבית. הורי היו עוצמים עיניים למתרחש. בכך הם נתנו ליוסי ודוד להתעלל בי. הם חשבו לתומם שאחיי הגדולים דואגים לי. אך לא כך היו הדברים. מאז צעירותי הם דאגו לעצמם, השתמשו בי וניצלו אותי. לא אהבתי  את העבודה במסעדה של סעיד. יוסי הכריח אותי לעבוד שם כבר בגיל 16. לא אהבתי את היחס של סעיד אלי. הייתי כמו רכוש שלו. נדרשתי לעשות דברים שלא תאמו את אמות המידה עליהם גדלתי. בכל פעם שסירבתי, עלה בי החשש מתגובתם של אחיי הגדולים. גם בבית המצב לא היה טוב. לא היתה לי פרטיות. כל רגע מזמני נוהל בקפידה. כל המשכורות  והטיפים שהרווחתי בעבודה קשה הופקדו בידיהם אחיה הגדולים. הם  שניהלו את חשבון הבית ואת חיי. אולצתי לעבוד 2 משמרות ביום, כולל סופי שבוע מלאים. לא היתה לי אפשרות לומר מילה בעניין. הם תפסו את השליטה על חיי. הם היו הסיבה עיקרית שחיפשתי הזדמנות לברוח. הלימודים והעבודה היוו עבורי דרך מילוט. הזדמנות להצליח בחיים, הרחק משליטתם.  כל כך השתוקקתי לקבל עצמאות, לבחור בעצמי איך לנהל את חיי. אני הייתי כמו בובה על חוטים בידיהם. המחשבה עליהם ליוותה אותי בדרכי לבשר להורי את החדשות הטובות.

הצצתי בשעון וראיתי שהשעה כבר עשר בלילה, מאוחר חשבתי. רק פנסי הרחוב הצר האירו את דרכי החשוכה בשכונה. כשהגעתי לבניין הישן, עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי בשקט לדירה הקטנה בקומה האחרונה. הבית היה רעוע, ישן והקירות היו מקולפים.  הבית היה חשוך ושקט. הנחתי כי הורי כבר ישנים. פניתי להיכנס לחדרי. הייתי זקוקה למקלחת ושינה טובה. כשפתחתי את הדלת הרגשתי ביד חזקה עוצרת בעדי. קפצתי בבהלה למשמע  קול גוער בי “איפה היית כל היום, אהה ? למה לא הגעת לעבודה במסעדה? “נאנחתי לעצמי. בתוך תוכי ידעתי שאצטרך להתעמת איתם, אך לא רציתי. ניסיתי בכוח לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר. ” לאן את חושבת שאת הולכת כשאני מדבר אליך?  את מזלזלת בי, אהה ? תעני לי ! “. הרגשתי את כף ידו של אחי לוחצת חזק בזרועי. “עצרי כשאני מדבר אליך, אחותי הקטנה, הבנת?”.     הוא הכניס אותי בדחיפה לחדרי והדליק את האור ואמר “תראו, תראו, מה יש לנו פה…את לבושה בהידור..”. ניסיתי לקחת שליטה למרות הכאב שפילח את גופי. “די יוסי, תעזוב אותי ! אתה מכאיב לי! זה לא עניינך בכלל מה אני עושה ואיפה אני נמצאת “. עניתי לו בהתרסה. אולי בפעם הראשונה בחיי. משום מה, כבר לא פחדתי ממנו. השתדלתי להסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בליבי. השתדלתי להיות שקטה שהוריה לא יתעוררו מהרעש. למרות הכאב מאחיזתו המשכתי ואמרתי “וגם ככה אני עוזבת ביום שלישי את המקום הזה.. ” צחוק ולגלוג יצאו מפיו של יוסי, מלווים בריח מהביל של אלכוהול וסיגריות, “ולאן בדיוק את חושבת שאת הולכת ? “.

חשפתי את הקלפים והשבתי בהתגוננות. “התקבלתי ללימודים באוניברסיטה. מצאתי עבודה חדשה. עם הכסף שהרוויח אוכל לממן את שכר הלימוד…אני מתחילה ללמוד בחודש הקרוב. מחר אעבור לרמת השרון. אני אטפל בילדה קטנה ואגור בבית אביה. יהיה לי מקום מגורים וגם אתפרנס משכר הגון”. בדיעבד אני חושבת שאולי לא הייתי צריכה לנדב את כל המידע הזה. הייתי תמימה. האמנתי שישחררו אותי מכבליי.

החיוך הציני של יוסי הפך במהרה  לתדהמה ולכעס מהול בתסכול “פשש, אחותי, אני לא מאמין שאת עוזבת אותנו. למה בכלל את צריכה את ללמוד? מה את חושבת שיצא ממך ? את מבזבזת את הזמן. תמשיכי לעבוד במסעדה אצל סעיד. אני צריך את הכסף. אם איך שאת ניראת ומתלבשת נמשיך להרוויח טיפים לא רעים בכלל. ” אנחת ייאוש יצאה מפי. המשכתי לחינם. זה היה כמו לדבר לקיר “יש לי חלומות והם לא נמצאים כאן אתכם בבאר שבע”.   יוסי שיחרר את אחיזתו והעיף אותי לרצפה בכוח.  הוא הסתכל מלמעלה ואמר  בלגלוג “תמשיכי לחלום אחותי, לא ייצא ממך כלום. חוץ מאיך שאת ניראת, אין לך מה להציע בחוץ. לא תגיעי רחוק. את עוד תתחרטי ותחזרי על ארבע שאסדר לך כאן עבודה”. הבטתי בו בעיניים מלאות תקווה וחייכתי “ימים יגידו. אני הוכיח לך שאתה טועה, יוסי. אני אגרום לאבא ואמא להתגאות בי. לפחות ממני הם ירבו נחת”. המשפט האחרון שאמרתי שבר את האיפוק שהיה אצלו. הוא סתר לי בחוזקה על הלחי ויצא מהחדר כשהוא טורק את הדלת אחריו. שכבתי במיטתה. ניסיתי להיות חזקה, לא להישבר, לא לבכות.  לא רציתי לתת לו להרוס את חיי וחלומותיי. במקום לבכות חייכתי, שמחתי ודמיינתי איך יראו חיי מעתה. איזה מזל נפל בחלקי קיבלתי הזדמנות ואני אקח אותה בשני ידי.

למחרת בבוקר, צלצול השעון המעורר העיר אותי. היום יהיה יומי האחרון כאן. ריח הבישולים של אמי עלה מהמטבח והזכיר לי גם כי תהיה זו הפעם האחרונה  שאתענג על ריחות הבישול שלה. דחיתי את הבלתי נמנע.  עכשו זה זמן מצוין לבשר להורי את החדשות הטובות ולקוות שאקבל  את ברכתם. איתה או בלעדיה, מחר בבוקר אני אעזוב את הבית. האמנתי שבליבי שישמחו ויתגאו בי. איזה הורה לא ירצה עבורו ילדיו חיים טובים יותר.              ליבי התמלא בהתרגשות.  להפתעתי הרבה, הוריי קיבלו את הבשורה על עזיבתי בהבנה ובאמונה כי אצליח בלימודיה. הם איחלו לי הצלחה בדרכה החדשה. “בתי היקרה ,תחסרי לנו כאן  מאוד,  תלכי תלמדי. תעשי משהו טוב עם החיים שלך. לא כמו אחייך, תראי אותם, לאן הם הגיעו..” . דמעות של שמחה עלו בעיניי. הודיתי להם על הכל. חיבקתי ונישקתי את הורי אחרי ארוחת הבוקר פיניתי לחדרי והתחלתי לארוז את מעט החפצים שהיו ברשותי.  לא היו לי הרבה פרטים. כמה ספרים, בגדים ונעלים. 2 מזוודות קטנות מיצו את עניין . סקרתי בעיניי את החדר הקטן, לראות שלא שכחתי דבר. לא יודעת למה, אבל כשהבטתי בחדר, בפעם האחרונה הרגשתי צביטה קטנה של עצב. נפרדתי בשמחה מחיי הקודמים ופתחתי דף לחיים חדשים. טובים יותר. הספקתי לחמוק החוצה לפני שאחיי יבחינו בי.                            הייתי כל כך נרגשת מהמעבר. קיוויתי לתפוס את הרכבת של שש בערב ולהגיע בשעה סבירה ולא מאוחרת לבית משפחת ריטמן. הבית החדש שלי.

בקצה האחר, השעה היתה כבר שבע וחצי בערב, שעת בין ערביים. השמש החלה שוקעת. בן וליה ישבו במרפסת הבית וצפו על הרחוב. הוא התקשר אליה באותו היום. הציע לאסוף אותה עם המזוודות מהרכבת. אך כצפוי, נענה בסירוב מכובד. הם חיכו בקוצר רוח לבואה של ענת. בכל כמה דקות שאלה אותו ליה, מתי תגיע ענת. זו היתה התחלה חדשה עבורם. הוא ציפה לה בכיליון עיניים. ליבו של בן החסיר פעימה ברגע שענת צילצלה בפעמון. הוא פתח את הדלת והתבונן בה הערכה. “שלום ענת, הגעת. חיכינו לך. כבר התחלתי לחשוב שלא תגיעי הערב. ליה לא הפסיקה לשאול אותי מתי תגיעי”. הרגשתי מעט נבוכה מדבריו. “אני מתנצלת אם המתנתם לי. היה עיכוב קטן בהגעת הרכבת לתחנה”. ניגשתי לילדה שישבה על הספה והסתכלה עלי כשנכנסתי. שאלתי בפניה עדינה. מעט מהססת “הי ליה, מה שלומך מתוקה ?את יודעת שאני מאוד שמחה לבוא לגור איתך. נוכל לעשות הרבה דברים ביחד. מה את אומרת? ” ליה הנהנה בהסכמה וחייכה. פתחתי את זרועותי וקיבלתי אותה לחיבוק חם ואוהב. ” יהיה לנו כייף ביחד, אני מבטיחה לך” הוספתי ונשקתי לראשה.  בן עמד מהצד והשקיף על ביתו הקטנה. על פניו היתה הבעה של סיפוק רב. אחרי כמה משחקים עשינו  אמבטיה והשכבתי אותה במיטתה. מספרת לה סיפור ועוד סיפור לפני שינה. כיסיתי אותה ונשקתי על מצחה. לבסוף איחלתי לה חלומות מתוקים וכיביתי את האור בחדרה. הילדה הזו גרמה לי לרצות לעטוף אותה בהרבה אהבה . כבר מן ההתחלה הרגשתי שיש חיבור הטוב בינינו. לפחות אני חושבת כך. חייכתי לעצמי וירדתי במדרגות לכיוון הסלון. עכשו הייתי צריכה לפגוש בבן. להמשיך לדבר על העניינים הטכניים בנינו. ירדתי בשקט וראיתי את בן, ישב בספת העור  מרותק למסך הלפטופ  שעל ברכיו. הוא לא הבחין בי כלל שנכנסתי. הבנתי שהוא עסוק במשהו חשוב. לא רציתי להפריע. פניתי אליו בשקט “הי בן, ליה כבר ישנה. היא היתה כל כך מותשת ונרדמה מהר”. כשבן ניתק את עיניו מהמסך והביט בי עברה בי תחושה מוזרה מעט. האומנם, עדיין התרגשתי להתחיל בעבודה אבל היה שם משהו מעבר לזה. הנוכחות שלו בחדר, הישיבה מולו השפיעה עלי. אני יודעת, חשבתי לעצמי. יושב מולי גבר נאה. לא תיקון, בעצם יושב מולי גבר חתיך, הורס, הזכרתי לעצמי. הוא מסתכל עלי ולא מסיר את עיניו. זה בטח מבלבל. בטח שארגיש אי נוחות מסוימת. דברים כאלה חולפים במהרה כרגע שמתחילים להכיר יותר. מה יהיה איתי ? חשבתי.       אני מנתחת את המצב יותר מדי. כנראה שהייתי שקועה במחשבות. כי לא הבחנתי בו כשפנה אלי  “ענת ? בואי שבי איתי. עכשו זה זמן מצוין לדבר על נושאים חשובים בהסכם העבודה. אני מבין שעברת עליו ? את בטח מבינה את גודל ההתחייבות שאני מבקש ממך “. בן הביט בי בעיניו הכחולות, מבטו  היה כנה . היתה שם דאגה אמיתית. ואז הוסיף “את יודעת, זו מחויבות גדולה והדרישות שלי ממך הן אך ורק למען  בטחונה של ליה. את מבינה היא כל מה שיש לי בחיים. להביא אותך לביתנו היתה החלטה לא קלה עבורי. אבל אני בהחלט שמח שבחרתי בך. ” דבריו קסמו לי. חייכתי אליו. מסמיקה קלות “תודה. אני מעריכה את הכנות שלך. ואעמוד בכל תנאי ההסכם. אני מבינה את גודל האחריות ומוכנה לכל התחייבות. אין לי בעיה עם  תקופת עבודה של שלוש שנים “. הוצאתי מהתיק את ההסכם שהכיל מספר לא מבוטל של סעיפים והנחתי על השולחן. לא בכל יום הורה מפקיד את ילדו בידי מטפלת זרה. “הינה חתמתי על ההסכם “. בן לקח את ההסכם ומבלי להעיף בו מבט השיב לי “יופי, מצוין תודה. אעביר אותו לעו”ד שלי ונוכל לצאת לדרך”. שוב לחצנו ידיים. לאט לאט התחלתי להרגיש איך המתח באוויר מתחיל להישבר. דברנו בפתיחות על העבודה, המגורים בבית וסדר היום באופן כללי. הקשבתי והנהנתי בהסכמה. לאורך כל השיחה בן המשיך לוודא שאני מבינה ועוקבת אחר דבריו. ביני לבין עצמי התחלתי לתהות לגביו. היו לי הרבה סימני שאלה בראש. ידעתי שעם הזמן אקבל את התשובות. בן אומנם צעיר, אבל בעל ידע וניסיון רב. הספקתי ללמוד עליו בזמן הקצר שתכונות כמו כנות וכבוד הם במקום הראשון.

ramat-hasharon-model-017-c3

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה