איילין ותומאס

איילין – פרק 10.

 

"חומד, תתעוררי, האורחים באים עוד שעה וחצי." אמא שלי העירה אותי מהשינה הכל כך מתוקה שלי. לא הסגרתי סימני ערות ולא זזתי, רציתי שתעזוב אותי ותיתן לי להמשיך לחלום לפחות עוד שעה.       

"את מתנתקת ברגע זה מהמיטה או שאני שולחת את אחיך לגרור אותך ממנה." הוסיפה, זינקתי מהמיטה במהירות.

אנדרו חזרה להתעלל בי ברגע שחזר לבית של ההורים, הוא שפך עלי דליי מים, הפך את המזרן שלי כשאני עליו, הוציא אותי לחצר, חצי מהחודש שלי בוזבז על ניסיונות להתעלות על מעשי הקונדס שלו, 'בנים תמיד יישארו בנים' אמא אמרה, רק שהגיע הזמן שלו להתבגר, לחיות איתו תחת אותה קורת גג היה סיוט מתמשך באור יום. אהבתי אותו בכל ליבי, אבל מרוב שיעמום הוא הרחיק לכת, לא רציתי לנחש מה תהיה הדרך היצירתית שלו להעיר אותי אם אמא תקרא לו אז פשוט קמתי, בלי סיבוכים לא רצויים.

"ילדה טובה." אמא נישקה את מצחי והשאירה אותי לבד להתארגן לקראת 'האורחים החשובים' של אבא. כל האורחים שנהגו להגיע  לארוחת בוקר מאוחרת היו יצורים פלצנים ומתנשאים, בדיוק כמו אבא שלי, הם חשבו שהם יותר טובים מהאחרים, הייתי אמורה להתהדר עבורם, להיראות יפה ולציית לכל מילה שאבי אמר לי, חתיכת דיקטטור, נמאס לי לשמש עבורו בובה על חוט.

אחרי מקלחת קרה שהעירה אותי סופית לבשתי את הבגדים שאמא שלי בחרה לי לילה לפני כן, גם כן בגד מתנשא, שמלה בצבע ורוד תינוקי שבהחלט לא החמיאה לגוון עורי הבהיר אבל כן הייתה מספיק אלגנטית ויקרה בכדי להותיר רושם יומרני על האורחים, נעלתי את נעלי הבובה הלבנות של 'קלואי' וסידרתי את שיער כלפי מעלה, נראיתי כמו בובת פורצלן.

שנאתי להיות הבת של אבא שלי ולא להיות אדם בזכות עצמי, תמיד הציבו לי סטנדרטים גבוהים וציפו ממני ללא אפשרי, הייתי בובת הראווה של אבא שלי ושק החבטות הפרטי שלו כשאף אחד לא צפה בנו, הייתי צעצוע, לא יותר מזה, וציער אותי שהתחלתי להבין זאת מאוחר מדי, אחרי שהכניסו אותי יותר מדי עמוק לתפקיד. הפעם זאת הייתה אמורה להיות ארוחה עם קניינים מלאס וגאס, לא ידעתי על מה הם ידברו וזה לא עניין אותי, התפקיד שלי היה להגיד כל הזמן 'כן אבא', 'ברור אבא', 'אתה צודק אבא' ולסיום 'אתם לא תצטערו על זה'. זאת הייתה הפגישה השלישית מתחילת השבוע שחייבו אותי להיות נוכחת בה, כאילו שלא יכלו לערוך אותה בלעדי. המצב רוח שלי היה נורא בגלל העונש שאבי הטיל עלי. אז מה אם חמקתי לפני שני לילות למסיבה בבית של טיילור? זה היה סוף השבוע שלי, לא רציתי לבלות אותו בדיבורים משעממים על פוליטיקה וקניינות. הבחירה שלי הייתה לצאת מהבית באמצע הלילה ולנסוע למסיבה, כולם ישנו או היו עסוקים מדי בעניינים שלהם, אף אחד לא הבחין בכך שאני כבר לא בחדר שלי. הלילה היה פנומנלי, נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן, בעיקר בגלל שאחרי המסיבה נפגשתי עם תומאס ועשינו אהבה עד הבוקר.    חזרתי מוקדם בבוקר, נכנסתי לבית דרך החלון של החדר שלי בגלל שסילביה, העוזרת בית שלנו הכינה את הבית לקראת בואם של האורחים, לא יכולתי להיכנס דרך הקומה התחתונה מבלי שתגלה שיצאתי מהבית, וסילביה לא טובה בשמירת סודות, מניסיונות קודמים ידעתי שהיא תמכור אותי לאבי מבלי למצמץ. לא היה שום תענוג בלטפס על הסולם הנשלף ובכל שניה אני יכולתי ליפול למטה ולהיתפס.     צלחתי את דרכי פנימה, אבל כשפתחתי את החלון וזינקתי אל תוך החדר, הופתעתי לגלות את אבא שלי יושב על המיטה ומחכה לי. רותקתי למשך שבועיים, מה שאמר שלא יכולתי לצאת מהבית וללכת להופעה של 'השכונה', התחננתי בפני אבי ללילה חופשי אחד אבל האיש לא הכיר את המושג רחמים. כעסתי עליו וכעסתי על עצמי על כך שנתפסתי.

ירדתי למטה אחרי עשרים דקות, כל העובדים היו על הרגליים ועמלו כמו נמלים, הם ניקו, שאבו, שטפו וקישטו את החדרים לכבוד בואם של האורחים, אם לא הייתי יודעת מה באמת הולך שם הייתי חושבת שהם מתכוננים לקראת בואו של נשיא ארצות הברית, כל מה שהיה חסר הוא שטיח אדום פרוס מדלת הכניסה עד שביל הגישה.

 "קמת? מצוין, תשני את התסרוקת שלך, את לא ברברית." אבא שלי נעמד מולי לבוש בעוד אחת מעשרות חליפות העסקים המהודרות שלו, הוא היה רענן ועצבני, טון הדיבור שלו הדגיש לי את זה שהוא לא מרוצה מההופעה שלי. לא יכולתי לענות לו לכן פשוט פיזרתי את הקוקו הגבוה וקלעתי צמה עבה, האיש הזה הוציא אותי מדעתי.

"ותעשי משהו מועיל לשם שינוי, תפסיקי להתבטל." הורה לי ונעלם משדה הראייה שלי. אם הוא לא היה אבא שלי הייתי כנראה כבר מוציאה את כל הצד הרע של אוצר המילים שלי עליו, זה שהוא מבוגר ממני לא נתן לו את הזכות לדבר אלי כמו לשפחה או רובוט חשמלי שמקבל פקודות. לא היה טעם להרים סצנה שלמה לכן עשיתי את מה שהוא אמר לי והלכתי למטבח, הבטן שלי קרקרה יותר משתים עשרה שעות, היו ריחות מעולים שהגיעו מהמטבח, ככל שהתקרבתי ככה הייתי מוכנה כבר להכניס משהו לקיבה הריקה שלי. הייתי כל כך קרובה, ואז סילביה עצרה אותי לפני שהספקתי לפתוח את הדלת ולהיכנס.

 "מר. גריימס אסר על הכניסה למטבח לכל חברי המשפחה, מצטערת." אמרה, הוא לא היה רציני, ואם רציתי פשוט לשתות מים? הייתי צריכה ללכת לאסלה בשביל זה?

 "אני מתה מרעב, בבקשה." לא האמנתי שאני צריכה להתחנן עבור אוכל בבית שלי. הפעלתי את עיני הכלבלב שלי והסתכלתי עליה. הייתי רעבה ולא התכוונתי לחכות שעה עד שהפלצנים יגיעו, ואז עוד לחכות עד שיקראו לנו לשולחן.

 "בבקשה סילביה." התחננתי שוב פעם וזה עבד, "חכי כאן." היא נשברה ונכנסה פנימה. אחרי כמה דקות היא יצאה עם שקיות זבל גדולות בידיה ושקית קטנה וחומה שעלו ממנה אדים. "קחי, אל תגידי שום דבר לאבא שלך." נתנה לי את השקית החומה, "טריות מהתנור." הוסיפה ופנתה ללכת.

 "חכי, אני אזרוק את הזבל." אמרתי, רציתי לעשות משהו טוב בשבילה, ככה זה עבד, היא עושה לי טובה ואני מחזירה לה אחת כזאת, מנגנון מטומטם למדי שלא התקיים בשום בית אחר שהכרתי.

"זה בסדר." אמרה, התעקשתי ולקחתי את השקיות השחורות מהידיים שלה. ידעתי שאם אצא דרך הכניסה הראשית אבא שלי יתנפל עלי במילים לא נעימות ואזכורים על כך שאסור לי לצאת מהבית, אפילו לא כדי להיכנס לבריכה, הלכתי אל עבר היציאה המשנית. הפחים עמדו יחסית רחוק מהבית, ממש בכניסה לחלקה שלנו, משאית הזבל הייתה נכנסת כל הזמן פנימה במיוחד כדי לפנות את הפחים הגדולים שלנו. בכל פעם שהיינו צריכים לרוקן את הזבל בבית היה מוטל על מישהו ללכת חצי קילומטר, אני תמיד התנדבתי, רציתי להתרחק כמה שאני יכולה משם, ממנו.                             

אם לא הייתי כל כך עייפה כנראה הייתי מתלהבת מהיום הקיצי היפה שקישט את כדור הארץ, אבל המוח שלי היה עסוק בדברים אחרים, במחשבות עד כמה אני מחכה להתבגר ולעזוב את הבית הדפוק שלי. רציתי לפתוח את השקית החומה כל הדרך, הדבר היחידי שמנע ממני זאת היה הזבל בידיים שלי, קודם כל היה עלי להיפתר ממנו ורק אז האוכל החם יהיה בפי. נפטרתי מהאשפה והתחלתי לחזור הביתה עם אוכל בפי, רק שההליכה הייתה בקצב איטי יותר, משכתי את הזמן, בבית התחולל כאוס, רציתי להתרחק ממנו. חשבתי על הלילה ההוא שחמקתי מהבית, זאת הייתה חתיכת מסיבה, חצי מהאנשים לא יכלו לחזור הביתה בכוחות עצמם ונשארו לישון אצל טיילור, הם היו כל כך עייפים שלא הצלחנו להזיז אותם ולהכריח אותם ללכת בכוחות עצמם.              

זה היה אחד החלקים הכי מצחיקים במסיבה, זה היה לילה מצחיק בכללי וכשהוא נגמר, לא רציתי לחזור הביתה. היה לי ראש טוב ומצב רוח מעולה, התקשרתי לתומאס בסביבות שלוש ושאלתי אם הוא רוצה להיפגש, כעבור עשר דקות הרכב שלו חיכה לי מחוץ לחניית ביתו של טיילור. נסענו לאותו המקום שבו התנשקנו לראשונה, רק שבמקום לצאת מהרכב ולשבת על מדרגות האבנים נשארנו בפנים, דיברנו, התמזמזנו, צחקו, בסופו של דבר גם הזדיינו. למדתי להיות מכורה למגע שלו, להשפעה שלו על הגוף שלי, על הרגשות שלי, על המחשבות שלי. הוא הפך לנקודת האור בחיי והקרבה אליו היה כנראה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לי, אף פעם לא האמנתי שחלומות מתגשמים ואז היקום הוכיח אחרת, שלי התגשם והפך אותי למאושרת. רק מלחשוב על תומאס ועל מה שהוא עשה לי באותו הלילה הרגשתי את החום בשיפול בטני מתפשט בליווי אותה תחושה נעימה. הבחור הזה הטריף אותי.

הטלפון בכיסי זמזמם, הוצאתי אותו ונכנסתי להודעה החדשה מלייסי, זאת הייתה תמונת אולטרסאונד של העובר, השליש השני הגיע להתחלתו, עוד קצת והיא תדע אם זה בן או בת. הכל היה במקום, ההתפתחות תקינה, לייסי מאושרת, יכול היה להיות טוב יותר? הוא דומה לך שלחתי לה בתגובה והוספתי סמיילי בוכה מצחוק, היא ענתה בסמיילי מרוגז וכתבה שתתקשר אלי מאוחר יותר. הבטתי בתמונה במשך כמה שניות נוספות והכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס כשעל פני חיוך מטומטם של אושר.

כל כך שמחתי והתלהבתי שכמעט פלטתי את הסוד בטעות מספר פעמים, זאת הייתה משימה קשה לשמור על הידיעה הזאת לעצמי, רציתי לשתף את אמא, את האחים שלי, את תומאס ושלבי, רציתי שכולם ידעו כמה טוב לאחותי בחייה, לצערי, לייסי עדיין לא הייתה מוכנה. היא האמינה בדרכה ואני בטחתי בה, היא ילדה גדולה, היא ידעה מה היא עושה.

דחפתי עוד לחמנייה חמה אל תוך הפה שלי ונגסתי בה בדרכי חזרה לבית, היה לה טעם אלוהי ומתוק, אם יכולתי למרוח עליה שוקולד, הייתי בגן עדן.

"הילדה הנעלמת." הקול הקפיץ אותי והוריד לי את הלב לתחתונים, הוא הגיע משום מקום, הסתובבתי וראיתי את תומאס עומד כמה מטרים מאחורי מרוצה מעצמו.

 "אל תעשה את זה יותר בחיים." אמרתי ובלעתי את גוש הלחמנייה, "מה אתה עושה כאן?" שאלתי והתקרבתי אליו.

"לא שמחה לראות אותי?" צחק וכרך את זרועותיי סביב גופי, הוא ניתק אותי מהאדמה, זה היה ההרגל החדש שלו, להרים אותי ולהזכיר לי עד כמה נמוכה אני לעומתו.

הוא הדביק נשיקה חמימה על שפתיי, היא בהחלט הייתה עדיפה על פני שוקולד.                                                                                        

"אתה צוחק עלי? אתה הדבר הכי טוב שקרה לי מהבוקר." צחקתי ונישקתי אותו שוב פעם, חמדתי את הטעם של שפתיו, יכולתי לבלות שעות בלחקור אותן. הוא הוריד אותי בחזרה כשהחמצן נגמר ולא יכולנו להישאר מחוברים אחד לשני מבלי לנשום, הזרוע שלו עטפה את מותני וקירבה בינינו.

"למה את נראת כמו הילארי קלינטון בצעירותה?" הביט עלי וצחק, ככה בהחלט אף אחד עוד לא קרא לי.

"הדרך היצירתית של ההורים שלי להעניש אותי על כך שלא ביקשתי ממנו רשות ללכת למסיבה." אמרתי והצעתי לו את הלחמנייה האחרונה, הוא הניד בראשו לשלילה והפציר בי להמשיך לאכול.

"את יכולה לקחת בגדים משלבי, נעצור אצלנו." הציע, כמעט ירקתי החוצה את האוכל, הסברתי לו שאני לא יכולה ללכת להופעה לא משנה כמה רציתי וחיכיתי לה.

"אני לא יכולה." הורדתי את ראשי, רציתי לבכות, חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה זמן, זאת הייתה ההופעה האחרונה של הלהקה לפני יציאתה לסיבוב הופעות עולמי, שום סיכוי לכך שישחררו אותי לרוקפורד, איפה שההופעה הייתה אמורה להתקיים.

"גבולות נועדו כדי שנחצה אותם." תומאס חזר על המילים שלי, שנאתי את העובדה שהוא כל כך קשוב אלי כמו שאהבתי זאת, הוא לעולם לא שכח דבר ממה שאמרתי לו. יכולתי להבריז מהארוחה, יכולתי להמרות את דברי אבי ולהכניס אותי לצרות עוד יותר עמוקות, המחיר היה שווה את זה, לא היה לי ספק, השאלה היחידה שעצרה אותי היא האם אוכל לשלם אותו.

"שורה ראשונה בייבי, מאחורי הקלעים, תוכלי לראות את הזיעה שלהם ולהריח אותה, תוכלי לצעוק את השירים שלהם בקולי קולות, תוכלי לרקוד כמו משוגעת, תוכלי לעשות הכל." הוא אתגר אותי.

"אוכל למצוא דרך מקורית להודות לך על כך שלקחת אותי." חייכתי וצחקתי, מה שהדליק את תומאס, הוא הביט בי באזהרה, "את עוד תהרגי אותי." צחק וחיבק אותי.

כן, להיות קרובה אליו ולהקשיב ביחד בלייב ללהקה האהובה עלינו זה משהו שהייתי מוכנה לשלם עליו מחיר גדול, אפצל בתשלומים, במלא אבא שלי מתעלל בחיי, מה הוא כבר יוכל לעשות? ימנע ממני ללכת לבית הספר?

"אולי." חייכתי, "אבל זה יהיה מוות מתוק."

"אין לי ספק בכך." הסכים איתי.

"אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, בייבי." הוא הצמיד אותי אליו חזק יותר וזאת הייתה הרגשה פנומנלית, המילים האלו הפכו עבורנו אוויר לנשימה, התכוונו אליהם. ידעתי שאני בידיים טובות, שמחתי שאני בין הידיים של תומאס, הוא שחרר אותי והוביל אותי אל עבר הגדר שאותה היינו צריכים לעבור כדי לעזוב את חלקת האדמה שהקיפה את הבית שלנו. תומאס עזר לי לטפס מעל הגדר, האוטו השחור שלו עמד בשולי הכביש וחיכה לנו. מחשבות מטונפות עברו במוחי כשהתיישבתי במושב הקדמי, לרכב היה ריח של סקס, תומאס כנראה הבין על מה חשבתי וחייך לעצמו כשעורר את המנוע לחיים, הוא החל בנסיעה, יד אחת על ההגה, יד אחרת אחזה בשלי.      הוא היה מכור למגע שלי לא פחות ממה שאני הייתה משלו, זה היה הקסם בינינו, היינו זקוקים אחד לשני כדי להתקיים.

"אתה דוחף אותי להיכנס לצרות." אמרתי והבטתי בבית שהופיע במראה הצדדים של הרכב,

"בייבי, את גרמת לי לעשות דברים הרבה יותר גרועים." הוא צחק והדליק את הפלייליסט שברכב, כן, חשבתי לעצמי, אני לא הולכת לצאת בזול מהסיטואציה הזאת.

"יהיה בסדר." הוא הרגיע אותי וליטף את מפרקי אצבעותיי בתנועות מעגליות ונעימות, אהבתי שהוא עושה זאת, הרגשתי עקצוץ בעורי.

"כל עוד אני לצידך." אמרתי, המילים תפסו צורת הבטחה שמצאה חן בעיני שנינו, התאים לי לא לעזוב אותו לעולם.

☼☼☼

"אני מקווה שהיא רואה שם חלומות טובים."

"אסור לנו לתת לה להתמודד עם השדים לבד."

"איך מצילים אדם מעצמו?"

הקולות המגוונים חדרו למוחי יחד עם כאב בלתי מעומעם שגרם לי לרצות לצעוק מעבר לגבולות השמיים. כל תא זעיר בגופי סבל וגרם לי להצטער על כך שאני לא מתה. צבע שחור ואטום נפרס ומילא את שדה הראייה שלי, לא ראיתי דבר מלבד חשכה מאיימת שאליה לא נחשפתי בפעם הראשונה.

"אתם חושבים שייקח לה הרבה זמן להתעורר?"

התעוררתי כבר, כיצד לא ידעו זאת? כמה זמן ישנתי?

אזרתי את הכוח שהיה לי וניסיתי להרים את עפעפי, המשימה כשלה, ניסיתי להניע איבר כלשהו, להוציא קול מגרוני, לתת סימן שאני שומעת, שאני ערה, שאני כאן, שום דבר לא הצליח.

"הרופא אמר שזה יכול לקחת זמן." קול אחר אמר וזה היה הקול היחיד שהצלחתי לזהות, הוא היה שייך לתומאס.

לא הבנתי מדוע הוא היה היחיד ולמה דווקא אותו ראיתי בחלום, את התמונה שלנו יחד, מצבים שחלקנו אחד עם השני. כולם היו מטושטשים, רק הוא היה חד ובהיר כשמש. הרגשתי אותו, הרגשתי את היד שלו אוחזת בשלי, לא טעיתי, המגע שלו היה דבר שאי אפשר היה לטעות לגביו, הוא היה רך ונעים, מרגיע ומחמם.

הרגשתי אותו, הוא הרגיש אותי? המוח שלי פקד על גופי לזוז, לתת סימן כלשהו לקיימות שלי, רק שאף שריר לא שמע לפקודתו.

הרגשתי תסכול עמוק שנבע מחוסר ההקשבה של עצמי לעצמי ומהעובדה שלא זכרתי דבר ממה שקרה לפני שנרדמתי, המציאות הייתה מעורפלת יחד עם זיכרוני, צעקות הדהדו במוחי אבל לא יכולתי להצמיד אותן לסיטואציה שבהן הן נפלטו, זכרתי כאב נפשי אבל לא זכרתי מה עורר אותו זכרתי כעס, פחד, תימהון, ידעתי שמשהו רע קרה, פשוט לא זכרתי מה, ולא יכולתי לשאול אף אחד כי מיתרי הקול שלי סירבו לבצע את עבודתם ולהפיק צלילים.

"אתן חושבים שהיא יכולה להתעורר ולא לזכור אותנו? כמו ב'לא תשכח'?" זה היה קול של בחורה.

"מריה!" כמה אנשים צעקו ביחד.

התחלתי לזהות את הקולות ולהתאים להם שמות, תומאס, בריאנה,  לוק, שלבי… אלו היו החברים שלי, המשפחה שלי, הם היו לצידי, הם חיכו לי שאתעורר וזה מה שרציתי לעשות, רק שהמודעות שלי הלכה ונעלמה, שקעתי בשינה עמוקה שסחפה אותי למקומות שבהם עדיין לא ביקרתי.

 

☼☼☼

 

"Make me feel like I am breathing

Feel like I am human"

הקול של תומאס היכה באוזני פעם נוספת, רק שזאת לא הייתה מכה מהסוג הרע אלא ליטוף מענג ומצמרר, הוא זימז את השיר A LITTLE DEATH של 'השכונה' וליטף את פרקי האצבעות שלי בתנועה מחזורית ומדגדגת. תומאס אף פעם לא שר בסביבת אנשים, מה שאמר שהיינו לבד.

ההרגשה הפיזית שלי השתפרה והכהות שכיסתה את עיני התחילה להתפוגג במתינות רגועה שהקלה על הכובד הפנימי שלי, הקשבתי לשורות נוספות של השיר, יכולתי להקשיב לקולו שנים, רק שהוא הפסיק.

"מה עם THE BEACHE?" שאלתי, שמחתי לשמוע את הקול של עצמי, שיכולתי לזוז, להרים את עפעפי ולהיחשף לתאורה המעומעמת בחדר.

"ברבי!" תומאס קרא בהפתעה, השינוי הקיצוני במידת החוזק של קולו הכאיבה לראשי.

"אל תזוזי, אני אקרא לרופא." הוא אמר ושחרר את האחיזה שלו בי, הרגשתי את החום עוזב ביחד איתו והצטערתי על כך. הרגשתי כאב כשניסיתי להזיז את ראשי לכן ירדתי מהרעיון, ממה שעיני הצליחו לקלוט, הבנתי שאני בבית חולים, הכרתי את התופעה בצורה טובה מדי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי. החדר היה חשוך וכך גם מה שמבחוץ אליו, דרך חלון מלבני וקטן יכולתי לראות את הלילה האפל והשמיים הכהים, החדר היה מאוורור בצורה קיצונית מדי והרגשתי את עורי מצטמרר כנגד המשב הקר שהגיע מהמזגן, השמיכה הדקה לא הגנה עלי. ראיתי פרחים צבעוניים, בלונים ובעיקר קופסאות של שוקולדים ומתוקים אחרים, הם קרצו לי וביקשו ממני שאכניס אותם לפה ואחסל אותם, איך יכולתי להגיד לא? הושטתי את ידי אל עבר השידה לצידי וכמעט העפתי את האינפוזיה מידי כשתפסתי את קופסת השוקולדים המלאה.

"טוב לראות שיש לך תיאבון."  גבר מבוגר לבוש בחלוק לבן נכנס מבעד לדלת ואחריו הופיעה תומאס, הרגשתי כמו ילדה קטנה שנתפסה על ידי אמה גונבת עוגיות טריות בערב חג המולד, לא עשיתי שום דבר רע ועם זאת הרגשתי אשמה, פשוט לא יכולתי לשלוט על עצמי בקרבת מתוקים.

"קוראים לי דוקטור קול," הרופא הציג את עצמו, לא יכולתי לראות דבר מלבד רעמת שיער אפורה, הייתי בלי משקפיים.

"את זוכרת מה קרה?" הוא שאל אותי, הזיכרון שלי לא השתנה, הנהנתי לשלילה, הרופא התקרב אלי בזמן שתומאס התיישב על הכורסא לצידי.

"מיס גריימס, הובאת לכאן עם הרעלת אלכוהול וכמות סמים גבוהה בדם, עשינו לך שטיפת קיבה, הלב שלך עצר פעמיים, הצלחנו להחזיר אותו למצב פעולה אך כדי לוודא שלא ייגרם שום נזק בלתי הפיך לגופך הכנסנו אותך לתרדמת מלאכותית." אמר,

"כמה זמן הייתי בה?" שאלתי ועיקלתי את המילים שלא הצליחו להפתיע אותי.

"שלושה ימים," הרופא אמר, בפעם הקודמת הייתי בקומה יותר זמן, "אחרי שווידאנו כי הכל בסדר הוצאנו אותך ממנה. כרגע הבדיקות שלך מראות שהמצב הפיזי שלך בסדר. יכול להיות שיהיו לך קשיי נשימה בתקופה הקרובה כתוצאה מצינור ההנשמה שהכניס חמצן לגופך, כמו כן קיים סיכוי שתרגישי קושי לבצע פעילות ספורטיבית, הייתי ממליץ על הימנעות מוחלטת ממנה בימים הקרובים ושיבה לאורח חיים רגחל ותקני בתהליך הדרגתי." הוא הסביר את מצבי, ושוב פעם, שמעתי את המילים האלו בעבר, המילים היו אותן מילים פשוט המקום שבו הן נאמרו היה שונה וכך הרופא שהעביר אותן אלי.

"עם זאת, מפאת היסטוריית האשפוזים שלך אנחנו מודאגים ממצבך הנפשי, הייתי מציאה לך לדבר עם הפסיכיאטרית שלנו."

"אני לא חולת נפש." מחיתי בכעס והסתכלתי על הדמות המטושטשת בזעזוע, ניסיתי להרים את עצמי למצב ישיבה אבל לא הצלחתי.

"אף אחד לא אמר שאת כן." תומאס אחז בידי ואת הפנים שלו הצלחתי לראות באופן מושלם מאחר והיה קרוב אלי, הוא נראה תשוש ומוזנח, כאילו לא ישן במשך שבועות, הזיפים שקישטו את פניו הפכו לזקן והשקיות מתחת לעיניו הוסיפו לגילו עשר שנים נוספות, הוא ניסה להרגיע אותי בעזרת עיני הטובות והכחולות שיכולתי לטבוע בהן, "דוקטור, אולי תדברו על זה בבוקר?" פנה אל הרופא, הוא הסכים. במהלך השעה הבאה נכנסנו אחיות אחת אחר השנייה וערכו לי בדיקות שונות, חלקן כואבות, חלקן פחות, חרקתי שיניים בדממה וחיכיתי שייסיימו.

"איך את מרגישה?" תומאס שאל אותי כשחזר לחדר, כל הזמן הזה הוא חיכה בחוץ.

"כמו מישהי שישנה שלושה ימים רצופים." ניסיתי לאלץ את עצמי לחייך, הוא החמיץ פנים וצחק.

"נוח לך?" התקרב. הנדתי בראשי בשלילה והוא שינה את מיקום הכרית שעליה נשען גבי, הרגשתי לא בנוח לשבת אבל לא הייתי מוכנה לחזור למצב שכיבה.

"תודה." מלמלתי בביישנות שהופיעה משום מקום.

"איילין," אמר את שמי בכבדות ונאנח, המבט על פניו הסגיר את הרחמים שהרגיש כלפי, הכרתי את ההבעה הזאת יותר מדי טוב, שנאתי אותה. הוא התיישב על צד מיטתי וכלא את כף ידי בין שתי ידיו, אצבעותיו החליקו על עורי במגע רך ונעים שלקח אותי לעולם אחר.

"אני לא מוכנה לדבר על זה, לא עכשיו." אמרתי והסטיתי את השערות שנפלו על עיני מאחורי אוזני.

"את ניסית להרוג את עצמך?" קולו רעד וכאב ויכולתי לראות את הפחד בעיניו, הוא באמת חשש כל כך לאבד אותי?

"ניסיתי להרוג חלקים בתוכי, לא את כולי." הודיתי ושניות לאחר מכן הדלת נפתחה. מי אם לא מייסון ואנדרו הופיעו בפתחה, מיוזעים, מוזנחים ולא שונה מתומאס, עייפים.

"ליל!" מייסון מיהר לחבק אותי, משכתי את ידי מתומאס שפינה את המקום לאחי הגדולים. הם עטפו אותי בחיבוקי הדוב שלהם בצורה כה חזקה שכמעט הרגשתי את עצמותי נמחצות תחת משקלם הכבד. הם אמרו לי כמה הם שמחים שאני בסדר וכמה הם דאגו לי, הם קראו לי מטומטמת בגלל שהראשון שפניתי אליו כשהייתי בבעיה היה בקבוק האלכוהול, הם המשיכו למחוץ אותי וסיפרו לי כמה מבוהלים הם היו וכמה עצום היה הפחד לאבד אותי. זה היה שידור חוזר של אירועים מהעבר, מילים שונות עם אותה המשמעות. אחיי אהבו אותי, לא היה לי ספק בכך, אבל לא יכולתי להסביר להם מדוע עשיתי את מה שעשיתי, זה היה משנה את כל המצב בינינו, בתוך המשפחה המפורקת שלנו. לא הייתי מוכנה להיחשף עדיין וידעתי שזה מה שייקרה אם יימשיכו להיות איתי באותו החדר. שכנעתי אותם שאני עייפה למרות שהרגשתי די אנרגטית, ביקשתי מהם לתת לי לנוח קצת, להסדיר את המחשבות, הרגשות. הם הקשיבו לי והבטיחו לחזור לקראת הבוקר, הם עזבו, ציפיתי מתומאס לעזוב ביחד איתם אבל הוא היה בדעה שונה משלי.

"הם רוצים לקחת אותך בחזרה לשיקגו." אמר וחזר להיות קרוב אלי.

הבטתי עליו בזעזוע, את החלק הזה אנדרו ומייסון לא הזכירו.

"אני לא חוזרת לשם, במיוחד לא עכשיו." התנגדתי לרעיון בתקיפות, שיקגו זה המקום האחרון שהייתי שמחה להגיע אליו במצבי.

"הם נשמעו רציניים במיוחד."

"הם לא מחליטים עלי.

"אולי הם לא בוטחים בכושר השיפוט שלך." הייתה נימת האשמה בקולו, באיזה צד הוא?

"ממש מתאים לכם להתאגד נגדי." החנקתי צחוק עצוב, "אני רוצה לישון, תלך בבקשה." אמרתי בכעס והחזרתי את גופי למצב שכיבה מאוזן, לא רציתי לישון אך גם לא רציתי לדבר עם תומאס, במיוחד לא על כושר השיפוט שלי.

"ברבי, לא התכוונתי להעציב אותך, פשוט.. מנקודת המבט שלנו לא נראה שאת יודעת מה טוב עבורך ומה לא." המילים שלו פגעו בי גם אם זאת לא הייתה כוונתו, סובבתי את גופי ונשכבתי על הצד כשגבי מופנה אליו, הייתי הבן אדם היחיד בידע מה טוב עבורי ומה לא, ידעתי שתומאס לא טוב עבורי, ששיקגו לא טובה עבורי, שללכת לפסיכיאטר לא יהיה טוב עבורי.

"אין לך מושג על מה אתה מדבר." כעסתי.

"אז תסבירי." התעקש ועקף את המיטה שלי כדי שיוכל לראות את פני. הצטפנתי לכדור והצמדתי את ברכי לבטני, בחילה עברה במוחי כשחשבתי על המילים הכתובות במכתב, על כל השנים שהעברתי וחייתי בעולם שלא היה שייך לי, שלא הייתי אמורה להיות חלק ממנו, החיים שלי היו אנדרלמוסיה מוחלטת, להסביר אותם פירושו לחשוף את כל הסודות ששמרתי בפנים, מה שלא הייתי מוכנה לעשות.

"ברבי," תומאס נשף בכבדות והתיישב על ברכיו מול מיטתי, פניו היו בגובה בפני ויכולתי לראות בעיניו את הנואשות העמוקה למידע שהסתרתי, הוא לא היה היחיד שהביט בי בצורה הזאת, "את הורגת אותי."

"מוות מתוק." מלמלתי ונזכרתי בפלאשבק שלי, סימן שאלה עלה על פניו של תומאס, הוא לא זכר, "פשוט תעזוב אותי, אתה טוב בזה."

הפנים של התקשו והבעת פניו התרוקנה למשמע המילים שלי, הן פגעו בו, ולתדהמתי, הצטערתי שהוצאתי אותן אפילו שהן היו כנות.

הוא כעס או התאכזב, לא הצלחתי לפרש את שפת גופו, הוא קם על רגלי. האמת? ציפיתי ממנו לעזוב את החדר ולהיעלם בליווי טריקת דלת כמו שידע לעשות אבי, שמעתי את צעדיו הכבדים מתרחקים ממני והייתי בטוחה שעוד רגע אשאר לב, אבל לא, טעיתי.

תומאס טיפס על המיטה שלי ודחק אותי הצידה, הוא נשכב על צידו והניח את ראשו על הכרית שלי, מבלי להוציא קול הוא הצמיד אותי אליו והידק את האחיזה שלו סביבי, ידו חיבקה את ביטני, נשימתו דגדגה את עורפי, שכבנו בכפיות. לא הבנתי אם אני מזועזעת מהחוצפה שלו או מוקסמת ממנה, הקרבה אליו חזרה להיות ממכרת, הרחתי את ריח הבושם שלו, הרגשתי את עורו החם, הוא צמצם את כל החלל הריק בינינו והפך אותנו לגוש איברים אחד גדול ומסורבל.

"הבטחתי שאני לא עוזב יותר, ברבי, אני עומד במילה שלי." הוא לחש אל תוך אוזני, "אני אוהב אותך, בכל ליבי, והתנהגתי כמו אידיוט במשך יותר מדי זמן, הייתי שמוק אגואיסטי ואני עדיין כזה בגלל שאני רוצה אותך לצידי," הוסיף ולקח נשימה, "אפילו שאת לא רוצה. אם אצטרך, אעמול כל יום ויום כדי להרוויח מחדש את  האמון שלך בי ואוכיח לך שאני כאן כדי להישאר, אפילו אם תמשיכי לדחוף אותי החוצה." המילים שלו היו שקטות אבל הרעישו את מוחי, הוא נישק את ראשי ומבלי לראות ידעתי שהוא עצם את עיניו.

הוא אהב אותי?

"אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, בייבי."

"יהיה בסדר."

"כל עוד אני לצידך."

עצמתי את עיני והרגשתי את ההיפוכים בתוך גופי שנבעו מהקרבה אליו, כל מה שהוא עשה היה לשים את הקלפים על השולחן כמו שהם, מאז שהוא הגיע. לא יכולתי לעשות את אותו הדבר, הבטחתי לשמור על הסודות, ובדיוק התווסף עוד אחד לרשימה.

תומאס היה בהיר כשמש ואני חשוכה כלילה, היינו ניגודים אחד עבור השנייה, אבל בצורה קסומה, הגופים שלנו התאימו בצורה מושלמת.

☼☼☼

"אבא שלך רוצה לדבר איתך." אמא אמרה לי כשנכנסתי לבית בבוקר למחרת, ידעתי שאני עמוק בתוך החרא, הוא יעניש אותי עד סוף חיי. התקרבתי בצעדים כבדים אל דלת העץ במסדרון הרחב של הקומה השנייה, הבטן שלי התהפכה מכאבים, פחד ועייפות, הייתה לי תחושה נוראית שמשהו רע הולך לקרות ברגע שאחצה אותה, ועם זאת, סיפקתי עבורו מספיק סיבות לשנוא אותי, לא רציתי להוסיף עוד אחת.

הקשתי על דלת העץ וכששמעתי את קולו הכועס נוהם ומורה לי להיכנס פנימה, משכתי אותה אחורה ובמאמץ כביר דחפתי את עצמי להיכנס. אבא נשען על קצה שולחן העבודה המגולף והמגונדר שלו כשמשקפיו נחות על חוטמו, כמו תמיד, לבוש בחליפה יקרה.

"מה את מעדיפה לשמוע קודם?" שאל אותי וסימן לי להתיישב על כורסת העור החומה מולו. גררתי את רגלי לכיוונו כשכל גופי רעד, אולי באמת הגזמתי הפעם, שתקתי.

"ילדה מטומטמת." הוא החניק צחוק כשנעמדתי במרחק מטר ממנו, לא הייתי מסוגלת להתיישב, בטח שלא לדבר, עיניו שידרו רצח ופחדתי ממנו פחד מוות, הוא נראה מאיים במיוחד, יותר מהרגיל.

"את הולכת להצטער על זה כל החיים שלך," אמר והביט לכיווני בעיניו הכהות והחלולות ששידרו אלי שנאה שאין כמותה, "את באמת חושבת שאת יכולה להתנהג כמו שאת רוצה ושלא יהיו למעשים שלך השלכות? באיזה עולם את חושבת שאת חיה? 'ארץ לעולם לא' או 'ארץ הפלאות'?"

התפלאתי שהוא בכלל מכיר את המקומות האלו, הוא לעולם לא קרא לי סיפורים לפני השינה.

"תעני לי כשאני מדבר איתך!" הוא צעק עלי, דפק את מרפקו על השולחן והרעיד את האוויר סביבי, קפצתי ממקומי והתרחקתי אחורה כשהתקדם אלי, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך כועס, האם עברתי את הגבול לחלוטין?

"ילדה כפוית טובה!" הוא צעק עלי, "אני נותן לך מקום לישון בו, בית, אוכל, מים חמים, קונה את כל הצעצועים היקרים שאת רוצה ובכך את גומלת לי?" הוא צמצם בינינו את המרחק והרגשתי שאני עומדת להקיא, "תראי איך את נראת, זונה בת שבע עשרה!" הרים את קולו עוד יותר ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי את גב כף היד שלו מתנגשת בפני ומעיפה אותי אחורה, אבא היה גבר גדול וחזק, לא הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים ונפלתי תוך כדי שראשי נחבט בשידה היפנית מהעץ היקר שעליה עמד אחד הפסלים האהובים על אבא שלי. הכאב טשטש את עולמי, ידעתי שיש לי נטייה להכעיס את אבי אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שהוא ירים עלי את ידו ויפגע בי באופן פיזי. מוזר, יכולתי להתמודד עם הנזק הנפשי שלו בצורה יותר טובה מההתמודדות שלי עם נזקו הפיזי. התיישבתי על ארבע והקאתי תוך כדי שדמעות התגלגלו במורד פני והרטיבו את השטיח היוקרתי שלו ביחד עם הקיא שלי, הרגשתי כל כך רע, פגועה, מחוללת, הכאב היכה בכל חלק בגופי אפילו שהמכה שלו הייתה בפני.      כל כך פחדתי שינסה לפגוע בי שוב פעם, הגוף שלי התעוות מרעד, מיהרתי להתנתק מהרצפה ולפני שאפשרתי לו להתקרב אלי מחדש ברחתי מהחדר. רצתי במורד המדרגות בהתייפחות היסטרית ויצאתי מהבית כשברקע סילביה קראה לי ביחד עם אימי. רצתי על שביל הגישה עד שהגעתי למדשאה ואחריה לשער הכניסה הנעול, טיפסתי מעליו וקרעתי את החצאית השחורה שהשאלתי משלבי, כשהייתי במרחק בטוח מהבית הוצאתי מכיסי את הטלפון וחייגתי אל לייסי ברעד וחיכיתי עד שתענה לי.

"הלו?" הקול שלה נשמע אחרי עשרה חיוגים שנמשכו כנצח, לא יכולתי להוציא מילה מפי, פשוט בכיתי.

"ליל? מה קרה?" הדאגה הייתה שקועה עמוק בקולה.

"אבא הרביץ לי." לקחתי אוויר ואמרתי לבסוף, "תיקחי אותי מהבית הזה, בבקשה, אני לא רוצה לחזור לשם, הוא יהרוג אותי." התייפחתי בהיסטריות והרגשתי איך האוויר שלי נגמר, התקשיתי לנשום, הרגשתי שאני נחנקת ועוד רגע נגמרת.

"אלוהים תינוקת! איפה את?" היא התחילה לבכות ביחד איתי.

"בכביש שמחוץ לבית." מלמלתי.

"אל תזוזי, אני באה לקחת אותך." היא אמרה וניתקתי את השיחה. כיסיתי את פי בידי וצעקתי לתוכן מזעזוע, כאב, שוק.

אבות אמורים להגן על הבנות הקטנות שלהן.

למה שלי החליט שזה בסדר להכאיב?

מה עשיתי לו שהוא שנא אותי מילדותי?

האם אי פעם המלחמה הזאת תיגמר?

למה הרגשתי שהעולם מתחיל להתמוטט?

איפה אתה, אושר? מדוע החלטת לנטוש אותי?

הקאתי שוב פעם בליווי דפיקות כואבות במקום שבו ראשי פגש את השידה של אבי. רציתי שהאדמה תבלע אותי.

ידעתי, ידעתי שזאת רק ההתחלה, הרגשתי שמכאן והלאה החיים שלי הולכים לעבור טלטלה, זה מסוג הדברים שבן אדם יכול להרגיש בעצמותיו, משהו רע עמד לקרות.

את המכה הראשונה עברתי, מה יהיו תשע הבאות?

 

 ☼☼☼

התעוררתי מזיעה ודומעת, נזכרתי בכל מה שקרה באותו הלילה.

"אל תדאגי, בייבי, אני כאן." תומאס משך אותי קרוב אליו, הפעם הייתי עם פני כלפיו, הצמדתי את הלחי שלי אל בית החזה שלו והוצאתי את כל הרעל החוצה, שחררתי את הדמעות החוצה.

"יהיה בסדר." הוא אמר לי והמילים האלו גרמו לי לבכות עוד יותר חזק, הכל הפך להיות לא בסדר ביום שבו הן נאמרו מפיו לראשונה, פחדתי שוב פעם ובמקום להיות הגיונית ולהתנתק ממנו, קירבתי את עצמי אליו עוד יותר, עוד קצת והייתי נטמעת בתוכו.

"אני אוהב אותך, אני אעזור לך להילחם בהם." הוא לחש לי וידיו חיבקו אותי. הרמתי את ראשי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי בכאב, בפחד. קירבתי את ראשי אליו ומחקתי את המרחק שהיה בין שתינו, נישקתי אותו, התנפלתי על שפתיו בהזדקקות, בנואשות, ברצון לסלק ממני החוצה את כל הכאב שהרגשתי והוא נישק אותי בחזרה, בתובענות שאין כמותה, פיו כיסה את פי, לשונו תקפה בצורה נעימה ולוהטת, הטעם המתוק שלו הצליח למחוק ממני את המרירות ולהרגיע אותי, כמו קסם. התנתקתי ממנו בכובד בזמן שהחליק את ידו תחת ראשי, נשענתי עליה ונשמתי פנימה את הריח המוכר והאהוב שנמנעתי ממנו במשך שנה וחצי.

הבחור הזה ריסק אותי, אבל לא היה בכוחי להדוף אותו ממני, לא עוד.

"I hope you find a way to be yourself someday,

In weakness or in strength,

Change can be amazing.

So I pray for the best, I pray for the best for you.

I wish you could be honest, I wish you could be honest with me."

הוא שר את המילים האלו עבורי.

איך יכולתי להיות כנה איתו, אם לא הייתי כנה עם עצמי?

איך הוא התכוון לתקן את האהבה השבורה שלי כלפיו?

 

☼☼☼

הימים שהגיעו לאחר מכן היו ארוכים במיוחד ומתישים.

קודם כל, כעסתי על הפה הגדול של האחים שלי, הם חשפו מידע שרציתי לשמור לעצמי, מאז שהתעוררתי, בריאנה, לוק, ג'ני, מריה וגארי הביטו עלי ברחמים, הם ידעו שאיבדתי את אחותי, הם ידעו שאיבדתי את אחותי ההרה, המבטים המיוסרים שלהם כשהסתכלו עלי הייתה הסיבה לכך שלא רציתי שידעו, לא יכולתי לסבול אותם, בגלל זה ביקשתי משלבי ודין לשמור על התאונה בסוד, ואז הכל נחשף. באשמת מייסון ואנדרו, באשמת תומאס, המושג פרטיות היה זר עבורם. החבורה כולה קרקרה סביבי בזמן שבית החולים ערך בדיקות והשתכנע בכך שאני כשירה לחזור הביתה.     לא זכיתי לרגע אחד של מנוחה ושקט בזמן שהותי שם, מישהו תמיד ישב לצידי במהלך היום ובידר אותי למרות שלא הייתי משועממת, תומאס נשאר איתי בלילות, בכל פעם שרציתי לשירותים אחת הבנות ליוותה אותי למקרה שאחליט ליטול את חיי בחדרון הקטן והמסריח. כולם החליטו שיש לי נטייה אובדנית, שאני לא רוצה לחיות יותר. ניסיתי להסביר להם שזה לא כך, שמה שקרה בלילה ההוא לא היה ניסיון התאבדות ושלא רציתי להוביל את עצמי למצב כל כך גרוע, פשוט הגזמתי, לא הצלחתי להפסיק כשהייתי צריכה.     רציתי חופש מהמחשבות וכשקיבלתי אותו כבר לא הצלחתי לחשוב בצלילות ונמשכתי אל תוך עולם אפל שהתקשיתי לצאת ממנו. כמובן, כשהסברתי להם שכל הסיפור היה כושר שיפוט לא נכון, אף אחד לא האמין לי, לא החברים שלי, לא המשפחה שלי ובטח שלא הרופאים שלי, התיק הרפואי והאשפוזים הקודמים שלי רק דחפו אותם יותר לקבוע לי פגישות עם הפסיכיאטרית. השיא הגיעה באחד הערבים כשבריאנה ודין ישבו איתי, כשהאחות הגיעה עם ארוחת בית החולים הדוחה, בריאנה לקחה את הסכין והחביאה אותו ממני אפילו שהיה מפלסטיק, בהנחה ובאמת הייתי מנסה להתאבד, איך סכין שלא מצליח לחתוך חתיכת בשר היה מצליח לחתוך את עורי ולגרום לי נזק?

לא ידעתי איך לאכול את ההתנהגות שלהם אז פשוט פרצתי בצחוק, זה היה עדיף מבכי.

למחרת מייסון ואנדרו ניהלו איתי שיחה רצינית על כך שההורים לא יודעים דבר על "התאונה" שלי ושהם מאמינים כי עדיף שכך יהיה, הסכמתי איתם במאה אחוז, אם היו יודעים שום סיכוי שהייתי נשארת בפלורידה, הם היו גוררים אותי בחזרה לשיקגו בכוח. הבטחתי לאחיי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו, לקח להם זמן להאמין לי אבל בסופו של דבר זה קרה.

במהלך השהות שלי בבית החולים קיבלתי את הרושם שכולם מאשימים את עצמם על מה שקרה לי, שלבי חזרה והאשימה את עצמה על כך שעזבה אותי מתח תחילה, מייסון ואנדרו על כך שלא היו קרובים אלי כמו שרצו להיות, בריאנה על כך ששחררה אותי הביתה לבד באותו היום, תומאס על כך שעזב באותו הערב כדי לבלות עם דין והשאר מצאו סיבות מטופשות אחרות, ניסיתי לשנות את דעתם ולמחוק את רגשות האשמה שלהם, אולם לא הצלחתי, הם הכניסו לעצמם לראש שהם אשמים וסירבו להאמין אחרת. יומיים לאחר מכן שוחררתי מבית החולים עם פרוגנוזה טובה והפנייה לביקורים אצל פסיכיאטר קבוע שמחלקת בריאות הנפש דחפה אל תוך מסמכי השחרור שלי ביחד עם רשימה של מכוני גמילה מסמים ואלכוהול שלא התכוונתי לבקר בהם, אמרתי להם שאין סיכוי שאני הולכת לדבר על הבעיות שלי עם אדם זר רק שאף אחד לא רצה לשמוע. ביום שני תומאס ומייסון החזירו אותי הביתה. ג'ני חזרה להכנות החתונה שלה, אנדרו טס לאורלנדו לישיבות החשובות שלו, מריה עזרה לשלבי להכין את הבית ודין קיבל עליו את התפקיד לנסוע ולקנות מצרכים למקרר הריק שלנו.

היחס שלהם אלי היה כמו אל תינוקת, אל תיגעי בזה, אל תעשי את זה, אל תחשבי ככה, אל תלכי לשם.. ידעתי שהם דואגים לי אבל הם החלו לסגור עלי באיטיות והרגשתי את תחושת המחנק ששנאתי. היחיד שסילק את ההרגשה הזאת ממני היה תומאס, במשך כל הזמן הזה הוא גרם לי להרגיש כאילו אני עפה בלי כנפיים בכל פעם שנגע בי, נישק אותי או חיבק אותי בלילות החמים. לאחות לא מצאה חן במיוחד העובדה שהוא חולק את אותה המיטה עם המטופלת אבל עם הזמן היא התחילה להעלים עין. לא דיברנו על מה שקורה בינינו, הוא נשאר קרוב ובאיטיות נכנס מתחת לעור שלי מחדש, השתכן בתוכי באותה דרך כמו פעם, לא היו לי מספיק כוחות להיאבק, הרמתי ידיים ונתתי לו אותי במחשבה שיום אחד אני הולכת להיפגע ממנו שוב פעם. בקרבתו הרגשתי טוב, מוגנת, נחשקת, שוב פעם איילין הצעירה (לא שהייתי זקנה, פשוט החיים דחפו אותי להתבגר יותר מהר ממה שרציתי), המאושרת, זאת שהייתי לפני שהמכות התחילו. הוא עזר לי להעלים את הסיוטים בלילות והרגיע אותי בכל פעם שהדמעות עלו בעיני ואיימו לפרוץ החוצה, הוא היה הסם המאלחש שהיטיב את המציאות המסיירת שהפכה להיות חלק קבוע ממני.

כשהגענו אל הבית תומאס עזר לי לצאת מהמושב האחורי של האוטו ומיקם אותי לצידו, הוא עמד כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את הפחד שלו באוויר, זה לא שהיו לי כוונות לאבד שיווי משקלו ולהתרסק על האדמה תחתי, שוב פעם.                      לא המשכתי לחכות לבנים ונכנסתי לבית, ברגע שפתחתי את הדלת שמעתי קריאת 'ברוך רופא חולים' רועמת וכולם קפצו עלי עם חיבוקים ומתנות, כאילו לא ראיתי אותם כמה שעות לפני כן.

להבהיל אותי עם מסיבת הפתעה היה רעיון לא חכם במיוחד, הרופא אמר שהלב שלי צריך לנוח, הורדת ליבי לתחתונים לא נכללה בהגדרה של המושג 'מנוחה', לפחות זכיתי לאכול את עוגת הגבינה הטעימה של מריה. החבורה התפזרה לקראת הערב כששכנעתי אותם שהכל בסדר ושאני רוצה לנוח קצת. נותרנו רק אני, שלבי, מייסון ותומאס. החלפתי את הבגדים עם ריח בית החולים לגופייה ושורט קצרים ויצאתי לחצר החולית שאליה התגעגעתי.

השמיים הכהים נפרסו מעלי ורוח חמימה עקצצה את עורי בזמן שהתיישבתי על החול הקריר. האוקיינוס היה שקט מתמיד והריח המלוח שלו מילא את אפי, שינוי המיקום בהחלט תרם להרגשה שלי להשתפר, לא יכולתי להעביר דקה נוספת יותר בבית החולים, רציתי הביתה. חפרתי את ידי בגרגירי החול הקטנים ושיחקתי בו, השקט שהיה סביבי היה כל מה שרציתי לקבל אחרי ימים רועשים במיוחד בבית החולים, רצית קצת שלווה, רציתי את היכולת לחשוב בדממה מבלי שאף אחד יתפרץ לראשי בשאלות, הסברים והטפות מוסר.

חשבתי על הסוד החדש שהתווסף לרשימה וכיצד אני עומדת להתמודד איתו, התגובה הראשונית הייתה מוגזמת מדי וקיצונית מדי, היא זאת שהובילה אותי למיטת בית החולים. נדרשתי לחשב מסלול חדש כי כל מה שאי פעם האמנתי בו התערער, דברים הפכו למובנים יותר, התשובות לשאלות שלי הגיעו ביחד עם המעטפה הזאת.

הבנתי למה כיילב גריימס שנא אותי בכל ליבו בזמן שאת ילדיו האחרים אהב. לא עשיתי לו שום דבר רע, פשוט לא הייתי שלו.

המכתב הזה היה תשובה לבדיקת האבהות ששלחתי למכון חקר הדי.אן.איי, היו לי את הספקות שלי וכדי שאוכל לישון בלילות עם שאלה אחת פחות הייתי חייבת לבצע את הבדיקה. השגתי את הדי. אן.איי שלו, שלחתי את שלי וכעבור שבועיים התשובה הגיעה, מילים שחורות על גבי דף לבן, ההתאמה בין הגנים שלנו, הסיכוי לכך שהוא היה אבי הביולוגי, היה אפס. זה טלטל את עולמי, גרם לי לשאול שאלות חדשות, לקבל תשובות על הישנות, לתהות בקשר לכל קיום המשפחה הדפוקה שלנו. הבעיה אף פעם לא הייתה בי, לא עשיתי שום דבר רע שגרם לו לשנוא אותי, הוא ידע שאני לא שלו וזה הטריף אותו, כשנזכרתי בכל מבט ששלח לכיווני וראיתי מחדש את אותה ההבעה החלולה שבעיניו, הבנתי מאיפה היא מגיעה, מה גרם לה להיות שם כשהביט בי, רק בי. הוא לא היה מעיז להרים יד על מייסון, אנדרו או לייסי, אבל עלי הוא העז, הוא הפך את משימת חייו לפגוע בי ואני נפלתי בפח, כעסתי כל כך, על כיילב, על אמא שלי שנכנסה להיריון מגבר אחר, על כך שלא ידעתי מי אבי הביולוגי, על המחשבה שלא פגשתי חלק אחר במשפחה שהיה שייך רק לי.

איפה שהוא בעולם ישב אבי הביולוגי, יכול להיות שהוא ידע על קיומי ויכול להיות שלא, יכול להיות שהיו לי אחים נוספים, אולי אפילו אחיינים, אנשים שהיו דם מדמי, כעסתי על כך שיכול להיות שפספסתי חיים אחרים, פחות שבורים. המכתב היה מכה נוספת, איבדתי את הספירה איזו, אבל היא גרמה לי לאבד איזון מחדש ולפנות לדרך היחידה שהצליחה לשחרר אותי.

השתחררתי יותר מדי, כמעט עד מוות.

זאת לא הייתה הכוונה שלי, לא הפעם.

"תמיד היית אדם של ים." מייסון הופיע והתיישב מולי, אף פעם לא הייתה לו בעיה להפריע לי ברגעי ההתבודדות שלי.

"אני לא מבינה איך אתה לא." התיישבתי בישיבה מזרחית והסתכלתי על פניו התשושות, קצת שינה לא הייתה מזיקה לו.

"יש משהו בריח המלוח, קשה לי לעכל אותו." צחק.

"אתם סתם מפונק מדי, מפחד שגרגיר חור יפגע בך." אמרתי ואספתי בכף ידי ערימת חול, פתחתי אותה מעל המכנס של מייסון והקפיצה שלו הצידה רק חיזקה את הטענה שלי.

"זאת פסולת!" צעק והתרחק ממני, "בדיוק כמו האוקיינוס." גיחך.

"סתום, הוא יכול לשמוע אותך." אמרתי והסתכלתי על הימה הענקית מלפני, עבורי היא הייתה קסומה, כמו תרופה מרגיעה לפקעת עצבים כמוני.

"את באמת חייבת טיפול." מייס הקניט אותי וליטף את ראשי כשהתקרב אלי מחדש.

"דיברנו על זה, אני לא הולכת להכניס את עצמי לשום מוסד ובטח שלא לבקר פסיכיאטרית שחושבת שהיא יכולה לפתור את הבעיות של המטופלים שלה." גערתי.

"אז תספרי לי מה קרה, תתני לי לעזור לך, אני מכיר אותך יותר מדי טוב, אני יודע שלא סתם החלטת להשתכר, משהו ערער אותך."  הוא התיישב שוב פעם לצידי והביט בי ברצינות.

"מייס," לחשתי, "עכשיו הכל בסדר, באמת." ניסיתי לשכנע אותו, את עצמי.

"בגלל תומאס?"

השאלה שלו הפתיע אותי, "איך הוא קשור?"

"אני רואה איך הוא מסתכל עלייך, הבחור מאוהב בך ולא יכול להתנתק ממך, הוא הופך אותך למאושרת?" שאל. זאת הייתה אחת השאלות המסובכות ביותר שאי פעם הפנה אלי.

"הוא מוריד את הכאב." עניתי, השלכתי הצידה את העובדה שהוא גרם לחלק ממנו.

"אני דואג לך, ליל, חשבתי שאחרי מה שקרה בשיקגו לא תנסי לפגוע בעצמך יותר. מתי תביני שמה שקרה זאת לא אשמתך?" הוא הביט בי בהתייסרות וליטף את ראשי כמו שלייסי נהגה לעשות, עצמתי את עיני ודמיינתי שזאת היא לצידי.

"רק שזאת כן." לחשתי והשענתי את ראשי על כתפו הקשה, הוא שתק מאחר וידע שאם יבטל את דבריי אמשיך לבטל את שלו.

חשבתי על כל מה שקרה אז, על הניסיונות שלי לשים קץ לחיי, על התאונה, על היחס של כיילב כלפי, על האבדה שלי, על הגילוי שאבי לא באמת אבי. הרבה יותר מדי דברים רעים קרו בתקופה קצרה מדי, מייסון ידע רק חלק קטן מהאמת, אם היה יודע את כל הסיפור לא היה לי ספק שהיה מאשים אותי כמו שאני האשמתי את עצמי.

מבלי לדבר מייסון תמך בי למרות הכל ועודד אותי, הוא היה אחי הגדול וידעתי, שלא משנה מה היה כתוב במכתב ההוא, הוא תמיד יישאר כזה, לא חלקו את אותו האבא וגם אם לא היינו חולקים את אותה האמא הוא היה נשאר אחי, הקשר בינינו הייתה בלתי נתון לניתוק, לא משנה מה היה המרחק בינינו ומה הסתרנו אחד מהשני, אותו הדבר לגברי אנדרו. השתחררתי מהאחיזה של מייסון ונשכבתי על החול, הרמתי את מבטי אל השמיים, הכוכבים האירו וכיסו אותם כמו מפת אורות ענקית ומהודרת, יכולתי לבלות את כל הלילה בצפייה בהם ולאפשר להם, ללייסי, שהייתה איפה שהוא ביניהם, לצפות בי בחזרה.

ראית, אחות גדולה? שאלתי בליבי והסתכלתי על הכוכב הנוצץ ביותר, אנחנו לא חולקות את אותו האבא.

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה