איילין ותומאס

תומאס – פרק 9.

 

“חשבתי שאתה שונא מתמטיקה.” דין צחק בזמן ששקעתי ברחמים העצמיים שלי, “אני שונא.” עניתי בכובד וחשבתי על כמה אני לא רוצה לחזור לשיקגו ולהתחיל לעבוד בתפקיד הלוגיסטי שנשמר עבורי בזמן שסיימתי את לימודי התואר באוניברסיטת שיקגו.

“בן בעקבות האב.” דין הנהן. עד כמה שאהבתי את המשפחה שלי וכיבדתי את העסק המשפחתי, לא רציתי להיות חלק ממנו, זה שהייתי טוב במספרים לא אומר שהייתי חייב למצוא לעצמי עיסוק בתחום הזה. ובכל זאת, איך שהוא נפלתי בפח שאבי טמן לי ונרשמתי ללימודים פיננסיים ומנהל עסקים, מה שנתן לאבי את האור הירוק למשוך אותי אל תוך החברה. מצד אחד הבנתי אותו, הייתי בנו היחיד והוא רצה שאקח את המושכות לידי כשיגיע זמנו לפרוש, הוא רצה להיות בטוח שאוכל להתמודד עם התפקיד, וזה לא שלא יכולתי, לא רציתי, רק שאף אחד לא שאל אותי מה הרצונות שלי, הציבו לי תנאים והייתי חייב לעמוד בהם.

הערצתי את שלבי ואיילין על כך שלהן היה את האומץ הדרוש לצאת נגד הוריהן, עד כמה רע שזה נשמע, ולבחור בדרך שלהן.

איילין הייתה אמורה ללמוד בבית הספר לעסקים באוניברסיטת ניו יורק כמו שאר אחיה ולאחר מכן לקבל תפקיד גבוה בחברה של אביה, היא אף פעם לא אהבה את הרעיון ובזמנים שבהם בטחה בי וחלקה איתי את המחשבות הפנימיות שלה סיפרה לי על הדרכים השונות שבהן רוצה לנקוט כדי לגרום לאביה לא להתערב בהשכלה שלה.

אחרי העזיבה שלה יצא לי לפגוש את משפחת גריימס מספר פעמים, אחיה מייסון ואנדרו קיבלו את העזיבה בהבנה בעוד שהוריה הכחישו וזעמו, ברברה סיפרה שכיילב יצא מדעתו וסגר את הגישה של איילין לכל חשבונות הכספים שלה בתקווה כי זה יחזיר אותה בחזרה הביתה, מה שלא קרה, ובצורה חלקית, האמנתי שאיילין עשתה את הבחירה הנכונה. בזמנו, גם מבלי להיות קרוב אליה ידעתי עד כמה מצבה רע, היא הייתה צריכה לרכוש לעצמה את החופש הזה, להתרחק. הדבר היחיד שהצטערתי עליו כמו שלא הצטערתי על דבר מעולם, הוא שלא הייתי לצידה כשהייתה זקוקה לי.

“מה עם בריאנה?” שאלתי והעברתי את הנושא, נמאס לי לחשוב על הדברים שיכולתי לעשות ולא עשיתי.

“היא מטורפת,” דין ענה וצחק, “כאילו ממש מטורפת.” הדגיש את המילים מחדש, “אבל מקסימה בטירוף.”

הבנתי על מה הוא מדבר, גם לאיילין היו רגעים שבהם גרמה לי לפקפק בשפיות שלה.

“מה עם ליל? עדיין שונאת אותך?”

“אני חושב שכן. אולי אני מתאמץ יותר מדי וזה רק מרחיק אותה ממני.” נאנחתי, “בכל פעם שאני מסתכלת עליה אני מרגיש שהיא מסתירה ממני משהו, שהיא לא חושפת את כל הרגשות שלה כלפי…” צלצול הטלפון של דין עצר אותי מלהמשיך לחשוף את ליבי בפניו, הוא סימן לי לחכות וענה.

“כן הוא פה איתי,” אמר וישר הבנתי שמשהו לא בסדר, “נגיע כמה שיותר מהר.” הוסיף וניתק את השיחה, “זה היה לוק,” פנה אלי, “יש בעיה עם איילין.” המילים האלו הספיקו כדי לגרום לי לזנק מהספה בדירה שלו ולרוץ החוצה.

איזו בעיה יכלה להיות עם איילין? היא הלכה לישון מוקדם, בשעה שעזבתי את הביתה היא ישנה כמו תינוקת, כל כך שלווה ורגועה, הייתי בטוח שתמשיך בדרך הזו גם אם אקפוץ לדין לכמה שעות.

יכול להיות שטעיתי? אסור היה לי לעזוב אותה, היא הייתה מצוברחת כל היום, התרגלתי לזינוקי מצב הרוח שלה, הייתי בטוח שזה בגלל ההתנהגות שלי אמש ב’לבלס’, שהשתיקה שלה מתנקמת במילים הרבות שהוצאתי מפי תחת השפעה ארסית של אלכוהול.

 

שנאתי שהדרך ל’לבלס’ מהדירה של דין לוקחת כל כך הרבה זמן, כשלוק התקשר אליו, הוא לא הסביר מה בדיוק לא בסדר עם איילין, רק אמר שצריך לבוא לקחת אותה במהירות. לא הייתי צריך להיות גאון כדי להבין שהמצב קשור לאלכוהול, מה שלא הבנתי הוא מדוע איילין בחרה לברוח לפינה הזאת פעם נוספת, הייתי בטוח שאחרי הבוקר שבו לא הפסיקה להקיא היא הבינה שלשתות עד אובדן חושים זה לא פתרון התמודדות עם הדברים שהציקו לה, ובכל זאת, זאת הייתה מחשבה צבועה, אחרי הכל ליל אמש עשיתי את אותו הדבר.

הרגשתי בחילה נוראית מרוב דאגה, שלבי לא הכינה אותי לתפקיד הזה כראוי, אני לא הכנתי את עצמי לאכפתיות שלי כפי איילין כראוי. לא רציתי לאכזב אף אחת מהן ובכל זאת הרגשתי שאני מפספס משהו. כשאיילין עזבה, הייתי משוכנע שהצליחה לקבל את השקט שלה עם ההתחלה החדשה, הייתי בטוח שהמרחק מאביה ומהלחצים שלו הצליח לעשות את העבודה, שהיא נמצאת במקום שטוב לה, לא יכולתי לנחש עד כמה טעיתי. אולי מאות קילומטרים הפרידו בינה לבין שיקגו, אולי תקופת זמן של שנה וחצי הפרידה בין המוות של לייסי להווה – למרות הכל מצבה לא השתפר, וידעתי, שאם משהו רע קורה ב’לבלס’, האשמה עלי, שום פעם אכזבתי אותה, לא הייתי ליד כשהייתה זקוקה לבן אדם קרוב.

דין עצר מול כניסת המועדון, יצאתי מהרכב ולשמחתי הפעם השומרים לא הפכו את המשימה שלי להיכנס פנימה קשה כמו בליל אמש. המוזיקה פגעה באוזני במכה מהירה ומכאיבה, האורות המהבהבים סנוורו את עיני, הצעירים הגזימו עם תנועות הריקודים שלהם, אותה סצנה כמו אתמול, בקושי הצלחתי לשמוע את המחשבות של עצמי, הבומים החזקים חדרו אל תוך גופי וגרמו לליבי לרעוד בקצב שלהם. איילין הייתה אמורה להיות איפה שהוא בין החוגגים, המשימה למצוא אותה נראתה כמעט כבלתי אפשרית.

דין השיג אותי ונעמד לצידי, הוא חייג ללוק שהחליט שזה זמן טוב לא לענות. התפצלנו, הוא עלה לחפש אותה במעלה המדרגות בזמן שאני לקחתי על עצמי את הקומה התחתונה. דחפתי מרפקים במותניים של אנשים, נאבקתי על הדרך פנימה, הרגשתי זיעה זרה נמרחת על עורי, ראיתי בנות נמרחות על בנים בצורה זנותית ומבחילה, התפללתי שאיילין לא נמצאת בין הבנות האלו. חיפשתי אחר השיער הבלונדיני שלה ועיניה האפורות בזמן שנבלעתי בתוך עולם מועדונים שלא רציתי להיות חלק ממני, בחורות נדבקו אלי, משכו אותי להצטרף למקצב המלוכלך של מוזיקת הטראפ הרועמת. נאחזתי בפאניקה כשלא הצלחתי למצוא אותה, הרמתי את ראשי למעלה והבטתי על המרפסות שהשקיפו על הרחבה שבמרכזה עמדתי, לא היה לי ספק שאיילין לא למעלה, היא הייתה חייבת להיות איפה שהוא בסביבה, הרגשתי זאת בתוכי.

ניווטתי את עצמי אל הברים, הראשון היה ריק מנוכחותה, השני גם כן, כשהתקרבתי לשלישי עצרתי את עצמי, לא הבנתי מה קורה לבחורה המתוקה שפעם הכרתי.

היא הייתה על הבר, זזה לצלילי הרמיקס המחריש בצורה חסרת גבולות, הריקוד שלה, אם אפשר היה לקרוא לתנועות הוולגריות שלה ריקוד, הוא גרם לכל הגברים סביבה ללטוש בה מבטים מלוכלכים, והיא, היא פשוט רקדה כשבידה בקבוק וויסקי כמעט ריק, העיניים שלה היו סגורות והיא חייכה, לא מהחיוכים הביישניים שנהגה להסתיר ממני אלא חיוך של אושר אשר אותו לא הצלחתי להבין.

יצאתי למועדונים, ראיתי בנות שאיבדו שליטה על עצמן, רקדו על הבר, התפשטו, הובילו גברים אחריהן לשירותים, אף פעם לא האמנתי שאיילין, אותה נערה שהכרתי מגיל ארבע עשרה, תהפוך לאחת מהן. נכון, היא לא הובילה אף גבר לשירותים אבל היא כן אפשרה להם לצפות בה ולהכניס אותה לפנטזיות מלאות הזימה בראשם. הבגדים שלבשה היו סך הכל בד דק שלא כיסה את גופה כמו שהיה אמור לכסות, הקעקועים שקישטו את עור בטנה בצבצו דרך גופיית הבטן, אפילו לא היה לי מושג שהיא כיסתה את עצמה בציורים האלו, הבטן היה אזור שאותו לא הצלחתי לראות במהלך השהות שלי בביתה.

דחפתי את הקהל הבלתי רצוי אחורה ותפסתי את ידה, היא אפילו לא טרחה לפתוח את עיניה ולהביט מי נגע בגופה ללא רשותה, לא רציתי לחושב מה יכול היה לקרות לה אם לוק לא היה עובד הערב ומתקשר לעדכן אותנו שהיא יצאה משליטה.

“בחייך, תן לבחורה לחשוף קצת עור!” אחד הבחורים מאחורי צעק כשמשכתי את ידה של איילין וניסיתי למשוך את תשומת ליבה אלי, היא התעלמה ממני והמשיכה להזיז את האגן שלה ימין ושמאלה בצורה מחזורית. עזבתי אותה לכמה שניות רק כדי שאוכל לתקוע בפרצוף העלוב של הבחור אגרוף ממוטט, כאב חד פילח את כף היד שלי כשהתנגשה בלסת של הסוטה, הוא עף אחורה ונפל על הרצפה כשהבעת שוק על פניו. הבחורים מסביב פנו לתקוף אותי אבל עצרו כשראו את השומרים מתקרבים אלינו, קיבלתי אור ירוק להמשיך במשימת ‘חלץ את איילין’.

“ברבי!” צעקתי וניסיתי לגבור על הרמקולים שעמדו לא רחוק מאיתנו, היא לא שמעה אותי, המשיכה בשלה, הרימה את הבקבוק ולגמה ממנו עד הטיפה האחרונה. קיוויתי שהיא לא סיימה אותו לבד, איפה היה לוק לפני? מדוע אף אחד לא עצר אותה?

בלי ברירה עטפתי את רגליה בידי ומשכתי אותה למטה, היא התהפכה קדימה אך תפסתי את שאר גופה לפני שהספיקה לפגוע ברצפה, רק כשהרגישה בשינוי מצבה הקיצוני העיזה לפתוח את עיניה ולהביט בי. היא הופתעה מהנוכחות שלי אבל התעלמה ממנה. היא התיישרה והניחה את הבקבוק הריק על הבר ולפני שהספקתי לומר מילה החלה להתקרב אל עבר רחבת הריקודים, אני הייתי רוח, אף אחד בשבילה. ההליכה שלה הייתה עקומה, היא תפסה את שיערה הסבוך וניסתה ליישר אותו בעזרת אצבעותיה, לא הבנתי מה קורה לה, מה עובר בתוכה, היא הייתה במרחק שנות אור מהמציאות.

השגתי אותה כרכתי את זרועותיי סביבה, בעדינות ניתקתי אותה מהקרקע, נשאתי אותה אל עבר הדלת הראשונה שראיתי, שבמקרה היו שירותי הנשים. כמה בנות זעמו במיוחד כשעקפתי את מקומן בתור ונכנסתי פנימה.       נעלתי את הדלת והנחתי את איילין בחזרה על הרצפה.     היא מעדה אחורה ודפקה את ראשה בקיר, מה שלא הזיז לה במיוחד. המודעות שלה הייתה במצב מעורפל ברמה קיצונית, חיוך מטמטם חושים מרוח על פניה האדומות אך הבעת עיניה ריקה וחלולה, אם רק הייתי נשאר בבית, כל זה לא היה קורה.

התעלמתי מהדפיקות בדלת מהצד השני והתקרבתי אל איילין, “מה קורה לך?” שאלתי אותה, אור הפלורסנט המעומעם האיר את תמונת פניה האומללות. ראיתי כאב, ראיתי צער, יגון, בהלה, חרדה, היא הייתה שבורה, מרוסקת מבפנים, שום זכר לאושר שהיה שם בזמן שרקדה על הבר.

“מה העניין?” צחקקה בטיפשות, “לא נהנת מהמופע? רוצה הופעה פרטית?” שאלה והביטה בי בצורה שיכלה להרוג אותי, כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה שנאה.

“ברבי, אני רוצה לעזור לך. תגידי לי מה לא בסדר, אני אעשה הכל כדי להקל עלייך.” צמצמתי את המרחק בינינו, הייתי נואש להבין מה היא שומרת בפנים.

“אתה לא רוצה לעזור לי, אתה רוצה אותי, יש הבדל.” מלמלה ומשכה באפה, היא הרימה את זרועה וניגבה אותו הלוך ושוב, היא שתקה כמה שניות ואז עיקלה את שפתיה לחיוך, “אתה יודע מה?” שאלה והתקרבה אלי עוד יותר, “אתה יכול לקחת אותי. אני ריקה אבל אני עדיין אני, ואותי אתה רוצה, לא?” דיברה בחוסר הגיון ולפני שהספקתי להבין מה קורה התנפלה עלי עם שפתיה, היא נישקה אותי בחוסר רכות ואגרסיביות, בכניעות, כאילו נגעלת מהמגע שלי, המצב היה היה כל כך שגוי. רציתי אותה, אבל לא כך, לא כשהטעם היחיד שאני מרגיש הוא אלכוהול והרגשות היחידים שלה כלפי הם שנאה. דחפתי אותה אחורה ממני בתקיפות, לא הכרתי את הבחורה מולי, זאת לא הייתה איילין.

היא הביטה בי בזעזוע כשהתנגשה בקיר האחורי בפעם השנייה, ואם חשבתי שמבטה הקודם יכול להרוג אותי אז טעיתי, ההבעה החדשה על פניה מוטטה אותה, היא הייתה כל כך רחוקה ממני, מעצמה. “מה קורה, מתוקי? עכשיו כשקיבלת אותי נמאס לך, שוב פעם?” צחקה והתקרבה אלי למרות המבט המבהיר ששלחתי אליה, לא רציתי קרבה מהסוג הזה כשהיא במצב כזה נורא.

היא תפסה את אבזם החגורה שלי וניסתה לשחרר אותה, הידיים שלה היו קפואות כקרח ועיניה לא נותקו משלי אפילו לא לשנייה, לא הייתה בהן שום חיבה כלפי, היא האמינה שהיא פוגעת בי מבלי להבין שהיא פוגעת בעצמה, הדרך שלה לברוח הובילה אותה למקומות לא נכונים.

צעקתי עליה להפסיק ושתעזוב אותי, לא הייתי צריך לחזור על המילים שלי פעמיים. היא ניתקה את האחיזה בי, “אתה יכול ללכת להזדיין.” אמרה ועקפה אותי, בתנועה מסורבלת וכמעט בלתי אפשרית פתחה את מנעול הדלת, נהר של בנות נכנס פנימה והתחיל לקלל אותי בזמן שאיילין חזרה אל תוך המועדון, לא יכולתי לאפשר לעצמי לאבד אותה. התנצלתי בפני הבנות ורצתי אחרי איילין שבקושי עמדה על הרגליים, היא נשענה על אנשים, מעדה עליהם, דחפה אותם בפראות הצידה. הדרך שבה החזיקה את ראשה כאילו כל רגע עומד ליפול היה סימן לא טוב, לא ידעתי כמה רעל הכניסה לעצמה ואם היא נמצאת בסכנה. בדרך פלא היא מלאה את הדרך החוצה, שמרתי ממנה מרחק, לא רציתי להפחיד אותה ולגרום לה להיעלם משדה הראייה שלי לגמרי, האמנתי וקיוויתי שאוויר נקי יגרום לה להרגיש יותר טוב.         לטישת המבטים של הממתינים בתור להיכנס פנימה היו תופעה ששנאתי, הם הביטו באיילין בתור המופע המרכזי של הערב, אטרקציה חינמית, עוד בחורה שאיבדה את הראש כתוצאה משתייה מופרזת, לאף אחד מהם לא היה מושג שהיא איבדה הרבה יותר. הייתי בטוח שהיא תעצור ותנוח ולפני שהספקתי להגיע אליה היא ירדה אל הכביש מבלי להביט אם יש רכב קרוב, והיה.

חריקת הבלמים החרישה את אוזני וגרמה ללב שלי לצנוח למטה, הנהג עצר במרחק סנטימטרים ספורים ממנה בזעזוע, איילין נבהלה והטיחה את אגרופיה במכסה המנוע ויצרה גומות זעירות שעצבנו את הנהג במיוחד. הוא הוריד את החגורה ויצא החוצה כדי לברר מה קורה, ירדתי אל הכביש וסימנתי לו להתרחק, שהיא לא מרגישה בסדר, ראיתי שמשהו לא טוב קורה בתוכה, היא החווירה ובית החזה שלה עלה וירד במהירות ענקית, כל גופה רעד. היא השעינה את ידיה על הרכב, העמידה שלה לא הייתה יציבה.

“ברבי?” התקרבתי אליה והנחתי בעדינות את ידי על גבה, היא לא הגיבה, רק התנשמה בכבדות, “בואי ניקח אותך לבית חולים, בסדר?” הקול שלי היה רגוע למרות שבתוכי התחולל בלגן חסר גבולות, היא לא זזה, “שום בתי חולים.” ניסתה להישמע מאיימת,

“הם יעזרו לך להרגיש טוב יותר.” ניסיתי לעודד אותה, היא הנהנה בהבנה ודחפה את עצמה מהרכב, היא החזיקה את עצמה בעמידה מספר שניות ואז בלי שום אזהרה מוקדמת התמוטטה. התגובה שלי לא הייתה מספיק מהירה, הגוף שלה צנח על האספלט הקר וראשה התנגש בו, עיניה נסגרו והיא לא הסגירה שום סימני חיים.

אנשים התחילו לצעוק ולהתקהל מסביבנו, צעקתי אליה, ניסיתי להעיר אותה, היא לא הגיבה לא לקולי ולא לניעורים החדים שלי. לוק הופיעה מבעד לדלתות הכניסה ורץ אלינו, השומרים פיזרו את ההמולה, צעקתי להם שיזמינו אמבולנס במהירות. החל מאותו רגע נכנסתי לערפל, לוק לא הצליח למצוא דופק, הוא אמר שיכול להיות סיכוי שהוא עדיין נמצא אבל חלש מדי, כשלא מצא סימני נשימה התחיל לבצע החייאה, עמדתי בצד משותק, לא האמנתי שזה באמת קורה, הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך סרט אימה, בתוך סיוט, שאלו לא החיים האמיתיים ובכל רגע אתעורר ואנשום לרווחה, אבל זה לא קרה. איילין לא הגיבה ואני התחלתי לדמוע כמו גבר חלש ורכרוכי, היא שכבה שם חסרת סימני חיים ולא יכולתי לעשות שום דבר כדי לעזור לה, אכזבתי אותה, השארתי אותה לבד פעם נוספת והיא הובילה את עצמה לתהום שבלעה אותה, יכולתי למנוע זאת, יכולתי להיות לצידה ולהיות אוזן הקשבת שלה, אם הייתה מספר לי מה הורס אותה מבפנים שום דבר מזה לא היה קורה.

האנשים שצעקו מסביב, קולות הבכי, ההלם, הרעש שהגיע מתוך המועדון, כל הצלילים האלו טשטשו את ראשי, רק קולות הסירנות של ניידת טיפול הנמרץ המתקרבת הצליחה להחזיר אותי בחזרה. הפרמדיקים רכנו מעליה וחיפשו אחר דופק, התפללתי שלא מאוחר מדי, שהיא עדיין בחיים.

הם חיברו אליה מכשירים והעמיסו אותה על אלונקה ותוך דקות ספורות לקחו אותה ממני.

“אנחנו נוסעים אחריהם.” לוק התקרב אלי בהבעת פנים מזועזעת, הוא עזר לה עד שהפרמדיקים הגיעו אבל עדיין הרגשתי צורך לחטיף לו, “למה לא עצרת אותה?!” צעקתי עליו ותקפתי אותו מול כולם, המכה שלי הצליחה לזעזע אותו אך לא להפיל אותו, הוא לא תקף אותי בחזרה, והצטערתי על כך, רציתי להרגיש את הכאב שהגיע לי. “אנחנו נוסעים אחריהם.” חזר על המילים שלו והתעלם מהגבה המדממת שלו, “אנחנו נוסעים אחריהם.” זאת הייתה הפעם השלישית, הרגשתי כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה מה שאנחנו עושים. הוא משך אותי אל תוך החנייה והתקרב לרכב הונדה שעמד בנקודה החשוכה ביותר, “דין,” מילמלתי, לא ידעתי איפה הוא.

“הוא יהיה בעקבותינו.” חוק אמר ונכנס אל תוך הרכב, פניתי לעשות את אותו הדבר אך הגוף שלי עצר אותי, בחילה נוראית תקפה את בטני וגרמה לי להקיא, הרגשתי שאני קרוב להתמוטטות, ללא שום ספק, זה היה הלילה הגרוע בחיי.

 

☼☼☼

“אני נורא מצטער, היא לא שרדה את הניתוח.”  זאת הייתה הבשורה המרה שהרופא הודיעה לאישה שישבה לא רחוק מאיתנו, חדר ההמתנה היה כל כך ששקט שיכולנו לשמוע הכל.

בריאנה פרצה בבכי ביחד עם האישה המבוגרת שזה עתה איבדה את אימה בניתוח להחלפת מפרק, ג’ני הידקה את אחיזתה בארוס שלה וסגרה את עיניה, מריה, הבחורה החדשה נשאה תפילה והצטלבה, לוק התהלך בעצבנות מקצהו האחד של החדר לשני במחזוריות ודין ניסה להרגיע את בריאנה.

חלפה כמעט שעה מאז שהעבירו את איילין דרך דלתות חדר המיון ואף אחד לא טרח לעדכן אותנו מה מצבה. קמתי מהכיסא וניגשתי שוב אל עמדת האחיות שעמדה לא רחוק מאיתנו, “אדוני,” הבחורה הצעירה הסתכלה עלי בחריפות כשהבחינה בי מתקדם לעברה בפעם השנייה בחמש הדקות האחרונות, “אמרתי לך כי אעדכן אותך ברגע שאקבל מידע על מצבה.” אמרה בקולה הצרוד שהסגיר את ההרגל המגונה שלה לעשן.

“אני צריך לדעת מה קורה איתה.” אמרתי והשענתי את גופי על הדלפק, לא הייתי מוכן לזוז מבלי לקבל תשובה.

“אתה תדע, בקרוב.” הבטיחה לי בפעם המי יודע כמה, אותן מילים שחזרה עליהן כשניגשתי אליה קודם. לא יכולתי להמשיך לשבת בשקט או לשבת בכלל.

“בבקשה,” התחננתי, ידעתי שהיא בחיים, אילולא לא הייתה, אחד הרופאים היה ניגש אלינו כמו שניגש לאישה המבוגרת שסרגה גרביים חורפיות בזמן שאימה נותחה, הוא היה אומר לנו שעשה את כל המאמצים בכדי להציל אותה אבל הם כשלו ואנחנו היינו מסרבים להאמין שאיילין איננה יותר כי עולם ללא איילין בתוכו הוא לא עולם נכון.

כולם היו מתחילים לבכות, אפילו לוק ודין, ואני? אני הייתי צועק על הרופא שהוא לא עשה מספיק בכדי לשמר את החיים השברירים שלה ואולי אפילו מכה אותו בגלל שהאגרסיביות שלי חגגה בתוכי וכל הרגשות; הכעס, האכזבה והבהלה היו חומקים החוצה ומתנקזים לכוח פיזי שהייתי מוציא על הבן אדם שעמד מולי. אבל זה לא קרה, והתפללי בכל ליבי שזה לא יקרה.

“אדוני, אם לא תתרחק אאלץ לקרוא לאבטחה ולבקש שיוציאו אותך להמתין בחוץ.” זאת לא הייתה האזהרה הראשונה שלה ולפי תחושת הבטן שלי, גם לא האחרונה. איבדתי עשתונות ודפקתי בעצבנות את אגרופי על הדלפק, האחות קפצה בכיסא שלה בבהלה ושלחה לעברי מבט מאיים וחמור, סובבתי אליה את גבי וראיתי את כל הנוכחים בחדר ההמתנה מסתכלים עלי, חלק ברחמים, חלק בכעס וחלק בהאשמה. שחררתי את אגרופי באיטיות ובנשימות עמוקות הכנסתי חמצן אל תוך הריאות שלי.

לא יכולתי לשכנע את עצמי לחזור לכורסאות החורקות ולא יכולתי להישאר במקום שבו עמדתי, ידעתי שלא משנה לאן אלך ההרגשה המבחילה שלי לא תשתפר והלב שלי לא יאט את קצבו. יצאתי החוצה, אל האוויר הנקי וחסר ריח הניקיון והתרופות שעמד בתוך המיון. ניסיתי להבין כיצד אפשרתי לאירועים להתגלגל בצורה שכזאת, איך לא קראתי את הסימנים שמשהו אצל איילין לא בסדר, איך השארתי אותה לבד אחרי שהבטחתי לא לעשות זאת שוב לעולם? אם היא לא תצא מזה, אם הנזק שנגרם לה בלתי הפיך, זאת תהיה אשמתי, איך אוכל להסתכל למשפחה שלה בעיניים, לשלבי, ואגיד להם שאכזבתי אותם, את איילין?

חייגתי אל שלבי וכמו תמיד, בזמן שבהם הייתי צריך אותה יותר מכל דבר אחר, היא לא הייתה זמינה. השארתי הודעה קולית וביקשתי ממנה לחזור אלי ברגע הראשון שתשמע את ההודעה, הרהרתי הרבה. לא ידעתי אם להתקשר למשפחה שלה או שמא האחות עשתה זאת כבר, ואם לא, מה אומר להם? הילדה הקטנה שלכם הרעילה את עצמה ונמצאת בטיפול נמרץ? הסתובבתי לרגע וההרס העצמי שלה כמעט הצליח לשים קץ לחייה?

לא. לא הייתי מוכן לדבר איתם, לא לפני שאדע מה מצבה.

המחשבה שברגעים אלו היא נלחמת על חייה קטלה אותי, זה לא היה אמור להיות כך, היא כבר כמעט נהרגה בתאונה ההיא, מדוע זה קורה לה בפעם השנייה? את מי היא הרגיזה שם למעלה שמנסה לקחת אותה מהחיים על פני כדור הארץ?

אף פעם לא הייתי אדם מאמין במיוחד, אולי פעם, כשהייתי ילד קטן, ההורים שלי היו מכריחים אותי לבקר איתם בכנסייה בכל יום ראשון, וגם כשנאלצתי להתפלל לאלוהים לא ידעתי אם אני מאמין בו. לא פעם שאלתי את עצמי לאחר המוות של אימי איזה מן אל מסוגל לקחת אימא מילד ולהשאיר אותו לבד, איזה מן אל קוטף את אלו שהאמינו בו בכל ליבם ולא עשו דבר רע לאף אחד.

אמונה הייתה עבורי שאלה אחת גדולה מאז ומתמיד, אף פעם לא התעמקתי בנושא הזה, מי ברא את העולם, אכלס אותו בבני אדם ולאחר מכן שלף אותם אחד אחרי השני. הפסקתי ללכת לכנסייה אחרי המוות של אימא שלי, כך גם אבי. שנינו כעסנו על אלוהים על כך שלקח מאיתנו אדם כה קרוב ואהוב, אישה שלא הגיעה לה לסבול במשך כל כך הרבה זמן, עד הנשימה האחרונה שלה. כשאמא חדלה להתקיים נוצר קרע בלתי מעורער ביני לבין כל ישות רוחנית כלשהי שהייתה או לא הייתה קיימת ביקום הזה, היא הלכה מוקדם מדי וכך גם לייסי, אחותה של איילין, היא הייתה אחת הנשים הטובות ביותר שאי פעם הכרתי, היא הייתה אדם הקרוב ביותר לאיילין, היא עזרה לה כל חייה, גידלה אותה, הגנה עליה ותפסה מקום גדול בליבה, המוות שלה היה הוכחה נוספת עד כמה לא צודק העולם.

אסור היה לאיילין להתווסף לרשימה הזאת. לראשונה מזה שנים פניתי לישות העליונה שפקפקתי בקיומה, התחננתי בפניה שלא תגזור את אותו גזר הדין לאיילין, זמנה ללכת מוקדם מדי, היא סך הכל ילדה, בת תשע עשרה סך הכל.

“תומאס?” הקול החדש של הבחורה החדשה הגיע מאחורי אחרי אלוהים יודע כמה זמן שנשענתי על מעקה הברזלים, מבלי שתגיד מילה נוספת סובבתי את גופי והובלתי אותו חזרה אל חדר ההמתנה. החבורה כולה עמדה על הרגליים כשנכנסתי, רופא מבוגר דיבר עם האחות מעבר לדלפק, “הוא אלינו.” בריאנה אמרה כשהתקרבתי אליה ואל דין, היא תפסה את ידי ואחזה בה בחוזקה בזמן שהרופא התקרב אלינו, “איילין גריימס?” שאל ונעצר מול חצי המעל שבנינו באופן לא מכוון, הנהנו, הרגשתי שעוד רגע אני בעצמי אצטרך טיפול רפואי ופינוי לטיפול נמרץ, מערכות הגוף שלי היו במרחק קטן מקריסה מוחלטת.

“אתם משפחה או חברים?” הביט עלינו.

אף אחד לא בחר באפשרות השנייה, איילין הייתה המשפחה שלנו.

“טוב, אז ככה. המצב שלה לא פשוט,” נאנח, “היא הגיעה עם הרעלה משולבת של אלכוהול וסמים, אנחנו מריצים בדיקות כדי לברר מה בדיוק היא לקחה, אבל מה שזה לא יהיה, החומר גרם לגופה לקרוס, מנת יתר, היא חווה הפרעות בקצב הלב אך הצלחנו לעצור אותן, כרגע ליבה חלש אבל פועל וזה הכי חשוב. עשינו לה שטיפת קיבה בנוסף להכל וצילומים נוירולוגים, כרגע היא מונשמת ומורדמת, נוכל לדעת אם נגרם נזק נוסף כשנוציא אותה מהקומה.” הסביר, היא חיה, זה כבר דבר טוב, הרגשתי הקלה עצומה ובכל זאת ידעתי שהסיפור עוד לא נגמר.

“כמה זמן היא הולכת להישאר ללא הכרה?” ג’ני שאלה ברעד.

“כל עוד חייה בסכנה, אנחנו צריכים קודם כל לוודא שפעילות הלב והמוח שלה לא נפגעה ולהיות בטוחים כי גופה יצליח להמשיך לתפקד כראוי כשנעורר אותה, כרגע המצב שלה קריטי, היממה הקרובה היא זאת שתקבע אם היא תהיה בסדר או לא.”  הרופא אמר, “ניסינו ליצור קשר עם איש הקשר למקרי חירום שלה אך לא הצלחנו, אתם מכירים דרך כלשהי להגיע אליה?”  שאל והביט במשך הטאבלט שבידו, ידעתי שהוא מתכוון ללייסי.

“לייסי נהרגה לפני כמעט שנתיים.” אמרתי בשקט.

“אנחנו ניצור קשר עם המשפחה שלה.” דין הוסיף.

“מיס גריימס הולכת להישאר הלילה ומחר בטיפול נמרץ, אתם יכולים ללכת, במקרה ויהיה שינוי במצבה בית החולים יצור אתכם קשר.” הרופא אמר והתרחק מאיתנו,

“מי זאת לייסי?” בריאנה שאלה ברגע שנותרנו לבד, הסתכלתי עלילה בבלבול, איילין לא סיפרה לה על אחותה ועל התאונה?

דין הסתכל עלי בחריפות, הייתה לי תחושה שפלטתי משהו שלא הייתי אמור, הוא הנהן בראשו לשלילה כשרציתי לענות על השאלה של בריאנה, היא הסתירה זאת בסוד?

“דין?” היא קלטה את התנועה שלצידה והסתובבה אליו, “מי נהרגה לפני שנתיים?” שאלה והעבירה את מבטה על כל אחד מהנוכחים, רק אני ודין ידענו את התשובה, ולפי הסימנים שלו, היינו אמורים לשמור עליה בסוד.

“אני אגלה גם אם לא תספרו לי.” אמרה בקול נוקשה וקר.

“לייסי הייתה אחותה, הן היו בלתי נפרדות, לפני כמעט שנתיים הן עברו תאונת דרכים קשה מאוד, רק איילין שרדה.” אמרתי.

“אחי!” דין קרא לי בכעס, “היא לא רצתה שאף אחד ידע!” הוסיף, “אתה ידעת?!” בריאנה התנפלה על דין ודחפה אותו אחורה, “ידעת שהחברה הכי טובה שלי איבדה בן אדם קרוב אליה והסתרת זאת ממני?!” הפעם הייתה זאת היא שכעסה והרימה אתה הקול.

אולי פתחתי תיבת פנדורה, אולי חשפתי סוד שאיילין רצתה לשמור, אבל לא היה אכפת לי, אי אפשר לשמור דבר כזה בסוד, אולי אם הייתה משתפת את החברות שלה בסיפור כל זה לא היה קורה והיא לא הייתה מגיע לבית החולים בגלל מנת יתר שיכולה להרוס לה את החיים ולקחת אותם.

“תפסיקו,” מריה הפרידה בין דין ובריאנה, “זה לא משנה מה קרה בעבר ומה היא הסתירה מאיתנו, מה שחשוב עכשיו זה לתמוך בה, גם אם מרחוק, היא לא הייתה רוצה שתריבו, תבררו את היחסים שלכם אחרי שהיא תצא מכלל סכנה.” ג’ני הייתה כנראה האדם היחיד בחדר עם היגיון בריא, המילים שלה הצליחו להגיע אל דין ובריאנה והם הפסיקו להתווכח, עם זאת, מבט הכעס והאכזבה בעיניהם לא נעלם לשום מקום.

“תומאס, אתה יכול ליצור קשר עם המשפחה שלה?” ארוסה של ג’ני, שאת שמו עדיין לא ידעתי, פנה אלי. הנהנתי בחיוב למרות שלא רציתי להיות הבחור עם החדשות הרעות, האחים של איילין אף פעם לא באמת אהבו אותי, הייתה לי תחושה תמידית שהם שנאו את הקרבה שלי אליה, להיות זה שאומר להם שאחותם הקטנה מאושפזת בגלל מנת יתר רק יגרום להם לשנוא אותי עוד יותר. הוצאתי את הנייד מכיסי והתרחקתי מהחבורה, הכנסתי את המספרים של אנדרו ומייסון אל תוך זיכרון הטלפון ביחד עם כל שאר המספרים ששלבי השאירה על המקרר, תהיתי למי מהם כדי לצלצל. השם הראשון שהופיעה היה אנדרו, חייגתי ברעד.

אחרי שמונה צלצולים זכיתי למנעה, השעה בשיקגו הייתה קרובה לארבע בלילה, “הלו?” הקול של אנדרו היה ישנוני, תחושת דז’ה וו נוספת עברה עלי כשנזכרתי בשיחה שלי אל דין בלילה שבו בריאנה ואיילין השתכרו.

“אנדרו? מדבר תומאס סמית’, אני מתקשר בקשר לאיילין.” אמרתי בנשימה כבדה וקול רועד ומפוחד.

“ליל? מה קורה איתה?” קולו הרצין ויכולתי לשמוע את גופו מתנתק מהמיטה במהירות.

לקחתי נשימה ארוכה, “היא נמצאת בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ.”

“אלוהים אדירים, מה קרה?” צעק אל תוך הטלפון והחריש את אוזני, איך אסביר לו?

“היא..” פתחתי את פי, “היא עברה הרעלת אלכוהול ולקחה מנת יתר.” בקושי הצלחתי להוציא את המילים החוצה.

“אני אעלה על טיסה בשעה הקרובה,” מלמל בחרדה, “היא בסדר?”

“מורדמת ומונשמת.” לחשתי.

“תעדכן אותי בכל שינוי, אנסה להגיע כמה שיותר מהר.” אמר וניתק את השיחה מבלי להשחיל מילה נוספת.

חזרתי אל החבורה, הם החליטו שהדרך הכי טובה היא לעשות משמרות, אני מצדי, לא התכוונתי לעזוב את בית החולים אפילו לא לרגע. ג’ני, ארוסה ומריה אמרו שיחזרו בבוקר, דין נזכר ששכח לנעול את הדלת לדירתו ובריאנה הודיעה שהיא נשארת עד שאיילין מתעוררת. נשארתי עם בריאנה והפרצוץ החמוץ שלה, היא לא הפסיקה לכעוס על דין בגלל שלא סיפר לה על לייסי והתאונה, היא כיוונה את כל האשמה עליו בגלל שקשה לבוא בטענות לבחורה בקומה, חלקתי איתה את אותה ההרגשה המגעילה, כשמסתירים ממך משהו ואתה יודע זאת, רק לא יכול לברר מה בדיוק. לגלות דבר כזה אחרי שנה וחצי של חברות צמודה זאת מכה מטלטלת, לגלות על זה מבן אדם אחר שחשף את הסוד לא מרצון זאת בעיטה לפרצוף, הרגשה כואבת ומתסכלת.   הבנתי מדוע איילין לא שיתפה את מה שקורה אצלה בפנים איתי, לי ולה הייתה היסטוריה, מה שלא הבנתי זה מדוע היא הסתירה את עצמה מהחברות הטובות שלה.

“היא הייתה במצב רע,” בריאנה נאנחה והושיטה לי כוס קפה חמה מהמכונות בהמשך המסדרון, הודיתי לה, קצת קפאין היה יכול לעזור לי באותו רגע, “בארוחת הצהריים שלנו,” המשיכה והתיישבה לידי, “הגוף שלה רעד, היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים, היא עזבה לפני שאכלה מהקינוח  אחרון שלנו.”

“היא אוהבת קינוחים.” אמרתי ונזכרתי בכל אותם המתוקים ושאני והיא חלקנו, בין אם זה בבית או במסעדות, הבחורה הייתה מכורה לסוכר ברמה מסוכנת, תמיד התבדחנו על כך שיום אחד היא תתעורר ותמצא את עצמה במכון גמילה מסוכרים, לעזוב מבלי לטעום קינוח לא נשמע כמוה.

“ראיתי שמשהו לא בסדר איתה, היא מעולם לא הייתה כל כך חיוורת,” הקול של בריאנה נשבר יחד איתה, “לא הייתי צריכה לתת לה ללכת מבלי לברר מה קרה, אולי אם הייתי לוחצת עליה מספיק כל זה לא היה קורה.”  דמעות התגלגלו במורד לחייה, ופעם נוספת, הבנתי מה היא מרגישה. היא האשימה את עצמה בזמן שאני האשמתי את עצמי, יכולנו למנוע את מה שקרה, יכולנו לספק לה עזרה, לתמוך בה, לעודד אותה ובמקום זאת היא שוכבת אי שם בחדר קר עם מכונה שנושמת בשבילה ונלחמת על החיים השבריריים שלה בפעם השנייה בחייה.

“היא לא יכולה לא לצאת מזה.” אמרתי וניסיתי להישמע כמה שיותר משוכנע, הרופא אמר שזה תלוי בה, היא אמורה להילחם עד הסוף, לא משנה כמה רעים לה החיים על פני כדור הארץ, זאת לא הדרך הנכונה לסיים אותם.

“תספר לי על לייסי.” ביקשה ממני בריאנה כשסיימה לשתות את הקפה שלה.

“היא הייתה גדולה מאיילין בעשר שנים ועדיין השתיים היו החברות הכי טובות, בחורה נבונה עם לב טוב.” אמרתי ונזכרתי בכל הפעמים שבהם חילצה את איילין ממצבים מסובכים, “הן היו ממש דומות אחת לשנייה למרות הפרש השנים.” הוספתי, “שתיהן בלונדיניות, שתיהן עם חיוך מרהיב ועיניים בהירות שגרמו להרבה אנשים להתעכב ולהעמיק בהן מבט.”

“יש לך תמונה שלה?” שאלה. הוצאתי את הטלפון ונכנסתי לפרופיל הישן של לייסי בפייסבוק, שאותו אף אחד לא מחק עדיין, הושטתי את המכשיר לבריאנה, היא לקחה אותו ובחנה את התמונה של הבחורה המחייכת למצלמה, “היא כל כך יפה.” לחשה והחלה לדפדף בשאר התמונות, החיוך שלה הופיע בכל תמונה, האושר שלה היה משהו שהיא לא ניסתה להסתיר, הוא קרן ממנה החוצה, מבלי להגזים, לייסי הייתה אחת הנשים המאושרות ביותר בחיי שפגשתי, היא תמיד צחקה ושמחה, שמרה על שלוות נפש גם במצבים מורכבים ולעולם לא הסגירה סימנים לכך שמשהו לא בסדר.

“אני לא מאמינה שהיא לא סיפרה לי עליה, למה שתסתיר זאת?” קולה של בריאנה היה מיוגע ומתוסכל, היא הושיטה לי בחזרה את הטלפון.

“אני לא יודע, אולי ניסתה להשאיר את העבר במקום שאליו הוא שייך.” שיערתי, הסבר הגיוני אחר לא עלה במוחי.

“איך זה קרה?”

“הן נסעו ליד ‘צ’רי היל וודס’ בלילה גשום, נהג טס במהירות של מאה חמישים קילומטר בלי אורות והתנגש בהן.” אמרתי ונזכרתי בתמונות שהופיעו בחדשות כמה ימים לאחר התאונה, הרכב שלהן נהרס לגמרי, החלקים שלו היו מפוזרים ברדיוס ענקי, “לייסי נהרגה במקום, איילין שכבה מורדמת בבית החולים במשך שבועיים בטיפול נמרץ עם פגיעות קריטיות ושוחררה אחר חודש וחצי.”

“אז המצב הזה מוכר לך?”

“הייתי מחוץ לגבולות ארצות הברית כשזה קרה, בדבלין. כשחזרתי להלוויה של לייסי איילין עדיין הייתה מחוסרת הכרה, הלכתי לבית החולים לבקר אותה מספר פעמים אבל המשפחה שלה ביקשה להניח להם להתמודד עם המצב בלי הפרעה חיצונית, וכאשר איילין התעוררה היא לא רצתה לראות אף אחד, בטח שלא אותי.” נאנחתי בכבדות, כאב התפשט בגופי ביחד עם הזיכרון הרע והישן.

“מה עשית שגרם לה לשנוא אותך?”

“נפרדתי ממנה.” עניתי.

“בגלל שהפסקת לאהוב אותה?” בריאנה הביטה בי בעיניה הכהות והצמאות למידע.

“בגלל שפחדתי מההשפעה שלה עלי.” נענעתי בראשי וביטלתי את דבריה, להפסיק לאהוב את איילין זה כמו להפסיק לנשום, כמעט בלתי אפשרי. במשך חודשים שכנעתי את עצמי שהקשר שלנו היה טוב מדי מכדי להיות מציאותי, המצב רוח שלי היה תלוי אך ורק באיילין, יום רק היה עבורי יום שלא ראיתי אותה, שמחה עבורי הייתה הצצה מהירה בחיוך עוצר הנשימה שלה, הפכתי להיות תלוי בבחורה הזאת וזה הפחיד אותי עד מוות, ידעתי שיום אחד היא תרסק את ליבי ואז לא יישאר ממני כלום, היא תלך ואני אשאר, אז הקדמתי תרופה למכה ונפרדתי ממנה, פגעתי בה וגרמתי לכל האמון שלה בי להתפוגג, חשבתי שאני מציל את שנינו משיברון לב עתידי בזמן שמה שעשיתי היה בעצם להרוס אותה ולהכאיב לה. הייתי מטומטם, אסור היה לי לשחרר אותה, עדיף שהייתי נשאר בכלא התלותיות שלה אחד בשני ויום אחד סופג את המכה במקומה. התנהגתי כמו פחדן ועל זה איילין משלמת את המחיר.

“אל תיפגע, אבל זאת הסיבה הכי דפוקה לפרידה ששמעתי עליה, אין פלא שהיא כל כך כועסת עלייך. אם באמת היה אכפת לך ממנה היית אמור לשים את האושר שלה במדרגה אחת מעל שלך.” אמרה כאילו מבינה עניין.

“התנהגתי בטיפשות, השתניתי.”

“ובכן, אני לא מכירה את הבן אדם שהיית אז, אבל אני כן רואה איזה מן בחור אתה עכשיו, ובין אם אתה רואה את זה או לא, לאיילין כן אכפת ממך למרות שלא נראה כי מגיע לך במיוחד.” אמרה בקול קשה.

“לא אכפת לה ממני.” מחיתי, איילין שנאה אותי.

“זאת הבעיה בכם, הגברים, אין לכם מושג איך לקרוא נשים וכיצד להתנהג איתן.” חיוך זעיר עלה על פניה ומחק מרירותה, “היא מנסה לשכנע את עצמה שהיא עדיין שונאת אותה, ואם אתה באמת מכיר אותה טוב…”

“תחזור על שקר כמה פעמים ותתחיל להאמין בו בעצמך.” קטעתי את דבריה, אלוהים יודע איך המשפט הקודר הזה הפך למוטו של חייה, היא באמת ניסתה לגרום לעצמה להאמין שהיא עדיין שונאת אותי?

“בדיוק.” בריאנה הסכימה, “אני לא מכירה את איילין הרבה זמן כמוך, אבל אני יודעת שהיא מסוגלת לסלוח לבני אדם רק כדי שיישארו בחיים שלה, אני כמעט בטוחה שזה המצב איתך.”

הרהרתי על המילים שלה וראיתי את ההיגיון שעומד מאחוריהן.

“אתה חייב לעבוד מחדש על האמון ביניכם.” בריאנה הוסיפה והשעינה את ראשה אחורה.

“אני יודע.” הסכמתי איתה. אולי לא הערכתי את הבחורה כמו שצריך, לבריאנה הייתה חוכמה נסתרת שלהרבה בנות בגילה לא, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם היא מדברת מניסיון אישי.

“אם ליל הייתה יודעת שאני מדברת איתך עליה היא הייתה חונקת אותי. אני מקווה שהיא תהיה בסדר.” לחשה והצמידה את ברכיה לחזה שלה, ידיה עטפו את רגליה והיא השעינה את ראשה עליהם.

“היא תהיה.” אמרתי בקול הבטוח ביותר שהצלחתי להפיק מגרוני, “ואת לא צריכה לכעוס על דין.”

אף אחד מאיתנו לא אמר מילה לאחר מכן.

הזמן עבר באיטיות מייגעת, אנשים נכנסנו ויצאו מחדר ההמתנה, חלקם עם חדשות טובות וחלקם לא. קולות הבכי ברקע הפכו לדבר רגיל שהצלחתי להתעלם ממנו, ידעתי שאם אהיה קשוב אליהם אגרר אל תוך עומק הכאב והצער, מה שלא הייתי מוכן אליו. איילין עמדה להיות בסדר, לא הייתה שום דרך אחרת.

לקראת הבוקר דין הגיע עם אוכל וספלי קפה גדולים שאני ובריאנה התנפלנו עליהם כמו חיות שלא הכניסו מזון לתוכם במשך ימים. ההרגשה הכללית שלי המשיך להיות נוראית, בין אם אכלתי או לא בחילה חגגה בבטן שלי וכאב הלם בראשי ללא רחמים, למרות הקפאין הרגשתי שהכוחות הולכי ואוזלים מגופי אך דחיתי כל הצעה של דין או בריאנה לחזור לבית ולנוח מעט, רציתי להיות שם כשאנדרו ומייסון יגיעו, רציתי להיות שם כשהרופא יצא עם החדשות הטובות ויגיד לנו שהכל בסדר, רציתי לכפר על עוונות העבר והפעם, כן להיות שם כשאיילין תתעורר ולהבהיר לה בצורה ברורה שאני לא הולך לשום מקום. הסערה בין דין ובריאנה חלפה יחד עם הזמן והם ישבו בצמידות אחד לשני, בריאנה שאלה על עברה של איילין ודין סיפק לה את התשובות שידע, הן לא היו רבות במיוחד אבל בריאנה הייתה מוכנה לשמוע הכל, רק לא שקט.

אני מצידי, הייתי מוכן להיקבר בתוכו.

 

☼ ☼☼

לקראת תשע בבוקר אנדרו ומייסון נכנסו בסערה לחדר ההמתנה ורצו לעבר עמדת האחיות, הם אפילו לא הבחינו בי, בבריאנה ובדין, ישבנו בקצה החדר. האחים היו לבושים בבגדי בית זרוקים, מה שלא קרה אף פעם לפני כן, המראה שלהם תמיד היה מגונדר, גם אם יצאו לקניות במרכולת השכונתית, לפני שנים איילין סיפרה שבארונות שלהם יש יותר משמונים חליפות שונות, לא האמנתי לה אך עם הזמן השתכנעתי, כשכל פעם הופיעו בבגד שונה ומהודר.

למצוא אותם בבגדים מוזנחים ומקומטים היה מראה נדיר וחד פעמי שרק הראה עד כמה באמת הם מיהרו לעזוב את הבית ולעלות על טיסה לפלורידה. בריאנה צפתה באחים בעיניים פעורות בזמן שהאחות עדכנה אותם במצבה של איילין, “הם כל כך יפים.” אמרה בקול חולמני שלא נבע מהעייפות שלה.

“מותק, אני כאן.” דין הניח יד על כתפה והביט בבחורים ממול.

התגובה של בריאנה הייתה טיפוסית, לאחים גריימס היו גנים טובים ומראה שכל בחורה נמשכה אליו, הם היו זכרי אלפא כמו שקראה להם איילין, גם מבלי לדבר הם שידרו כריזמה וכוח, אפילו בלבוש המוזנח ביותר ועם שיער פרוע שלא פגש מסרק ביממה האחרונה. דין החמיץ פנים, לא מצא חן בעיניו הדרך שבה בריאנה מביטה על אנדרו ומייסון למרות שבתוך תוכו הבין שאין סיכוי כי אחד מהם ינסה לקחת לו את בריאנה.

“אנדרו, מייסון,” קמתי והתקרבתי אליהם כשסיימו להתעדכן, הושטתי להם את ידי וכל אחד מהם לחץ אותה ברעד מוחלט.

“היא תהיה בסדר.” ניסיתי להרגיע אותם, הבנתי שלהיות בפאניקה לא יעזור וישפר את מצבה או מצבנו.

“חסר לה שלא.” מייסון אמר והבחין בבריאנה ודין שישבו לא רחוק מאיתנו וצפו בנו.

“ההורים שלכם מגיעים?” שאלתי כשחזרנו לפינת ההתנחלות שהקמנו.

“הם ביפן,” אנדרו ענה, “לא סיפרנו להם עדיין, עדיף שלא ידעו.”

לא הבנתי את זה, אם אני הייתי שוכב אי שם בקומה במצב קריטי כן הייתי רוצה שהורי ידענו ויהיו לצידי בין אם מצבי יחמיר או לא, אף פעם לא הבנתי איך המשפחה הזאת עובדת, פעם אחר פעם הם הפתיעו אותי.

“אנדרו, מייסון, זאת בריאנה, חברה של איילין, ואת דין אתם כבר מכירים.” הצגתי את אחיה של איילין, הם לחצו ידיים והתיישבו בכיסאות מולנו. הנוכחות שלהם גרמה לחדר ההמתנה להפוך לקטן יותר וצפוף יותר, הם היו שני ענקים, גבוהים, הגובה במשפחה עבר אליהם ודילג על איילין.

“אז מה קרה?” אנדרו התכופף והשעין את מרפקיו על ברכיו, הפנים שלו היו עייפות ומוטרדות, הוא הרעיד את רגלו בעצבנות.

הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו איך להסביר את המצב של איילין, לא היה לנו מושג מה דחף אותה להחזיר את ההרס העצמי שלה למצב פעולה מחודש.

“ליל ילדה טובה, היא לא תעשה דברים כאלו אלא אם כן משהו ממש פגע בנקודה רגישה אצלה.” מייסון אמר, הוא ציפה מאיתנו שנענה לו, הוא רצה לקבל הסבר איך לכל הרוחות נתנו למצב הזה לקרות, הבנתי את הדאגה שלו, במקומו הייתי עושה אותו דבר.

“אני חושבת שזה משהו שנאמר בארוחת הצהריים,” בריאנה אמרה ברעד, “נפגשנו עם הבנות וג’ני, החברה שלה, היא הודיעה שהיא מתחתנת ושהיא בהיריון. מיד אחרי זה ליל התחילה להרגיש לא טוב ועזבה בסערה.”

מייסון ואנדרו הסתכלו אחד על השני והמבט שחלקו חשף את העובדה שהם הבינו מה היה הגורם שדחף את איילין למצב הזה. לא יכולתי שלא להכניס את הקשר שלי ושל איילין למצב הזה, קיימנו יחסי מין באופן קבוע, האם קיים סיכוי שהכנסתי אותה בטעות להיריון? התגובה החריפה שלה לחדשות של ג’ני גרמה לי להרהר בכך רבות אבל ביטלתי את המחשבות האלו בשכנועים עצמיים שאילו איילין באמת הייתה נכנסת להריון היא הייתה מספרת לי, לא משנה כמה כעסה עלי ושנאה אותי, תינוק זה לא דבר שהייתה מסתירה ממני, היא לא הייתה מסוג האנשים האלו, וחוץ מזה, אם הייתי מכניס אותה להיריון, האחים שלה היו הורגים אותי בידיים חשופות.

אנדרו הוריד את מבטו לרצפה האריחים הלבנה עד כאב עיניים, “לייסי הייתה בהיריון.” מייסון הודה בשקט, “היא הייתה בחודש חמישי כשנהרגה.”

ספגתי את המידע בדממה, בחדשות לא אמרו שום דבר על כל שהאישה שנהרגה הייתה בהיריון, בדרך כלל דברים כאלו מוצגים בתקשורת, מה שכן, זה הסביר הרבה.

“שילמנו הרבה כסף כדי להסתיר את ההיריון שלה.” אנדו לחשה בכאב.

“למה?” בריאנה הביטה בהם בהלם מוחלט, הבחורה בהחלט רצתה לדעת דברים.

“כי גילינו על ההיריון הזה רק כשהיא נהרגה, אף אחד במשפחה לא ידע על כך ולא היה לנו מושג מי האב, היא לא הייתה נשואה ואבא שלנו לא היה מוכן שידעו כי הבת הבכורה שלו עמדה להפוך לאם חד הורית בגיל עשרים ושבע. הוא שילם הרבה כסף כדי שאף אחד לא ידע.”

התנהגות טיפוסית של כיילב גריימס, אילו עוד דברים האיש הנורא הזה הסתיר? לא יכולתי להאמין להתנהגות שלו, הוא איבד בת אחת, כמעט גם את השנייה, ומה שהיה חשוב עבורו זה שהתקשורת לא תדע שלייסי קיימה יחסי מין מחוץ לנישואים ונכנסה להיריון? איזה מן בן אדם חולני עושה דברים כאלו?

“ליל הייתה מרוסקת אחרי התאונה, היא האשימה את עצמה במוות של לייסי ושל התינוק, עם הזמן התחילו הסיוטים ומשם רק המצב החמיר.” אנדרו אמר והסיוטים שלה הפכו עבורי למובנים, היא ראתה את מה שהכאיב לה, את התאונה, את המוות של לייסי, של התינוק שלה, לא פלא שהייתה כל כך מצוברחת אתמול, ההיריון של ג’ני הזכיר לה אבדת אחותה ואחיינה.

“היא לא סיפרה שום דבר.” בריאנה השעינה את צד גופה על דין ודמעות עמדו בעיניה החומות, מייסון הנהן בהסכמה.

“אנחנו לא מרבים לדבר על זה, השתיקה זאת התרופה היחידה שאנחנו מכירים.” אמר, האם הוא הבין עד כמה זה שגוי? לפעמים מילים הן אלו שעוזרות להתרפא, לשמור כל כך הרבה רגשות וכאב בבטן זאת לא דרך נכונה להתמודד עם אבדה, הרגשות רק מתעצמים עוד יותר עד שהם מגיעים לגבול היכולת לשמור בפנים, מה שמוביל להתפוצצות, מה שכנראה הוביל לירידה מהפסים של איילין.

“חשבנו שזה רעיון טוב לתת לה להתרחק, הגנו עליה מפני אבא, סיפקנו לה את המרחק שביקשה מאיתנו, כנראה זאת הייתה טעות.” מייסון נאנח וטמן את ראש בידיו. הפעם היחידה שראיתי את האחים מדוכדכים בצורה כזאת הייתה בהלוויה של לייסי.

“זאת הייתה החלטה חכמה.” בריאנה הגנה על שיקול הדעת של איילין אבל דבריה לא היו משכנעים במיוחד.

השנים האחרונות היו תסבוכת ענקית, הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן אחורה.

☼☼☼

היינו בדרך לאיילין ביחידה לטיפול נמרץ, הרופא הסכים לנו לראות אותה לזמן קצר ולארח לה חברה בזמן ששעות הביקור לא נגמרו, בריאנה ואני הצטרפנו אל מייסון ואנדרו, השאר הסכימו להיות אלו שיישבו איתה למחרת. לא ידעתי למה לצפות. הרופא אמר שהתפקוד הלבבי שלה סביר ושהם הצליחו להוציא את כל שאריות הסמים מהמערכות שלה, הרופא אמר שזה נס שהיא עדיין בחיים, שרוב האנשים לא היו שורדים כשכל כך הרבה רעל בגופם, זאת הייתה אמורה להיות מחמאה אבל אף אחד מאיתנו לא לקח אותה כזאת, זה היה אסון. אחרי בדיקות מקיפות נאמר לנו כי לא נראה שנוצר נזק במוח וכי אם מצבה ישתפר הם ינתקו אותה מהמכונה בעוד עשרים וארבע שעות כדי לבדוק אם תוכל לנשום עצמאית. המחשבה על כך שלא הרעידה את גופי.

עברנו דרך המסדרונות הלבנים עם אורות הפלורסנט שהאירו בצורה חדה, באוויר היה ריח כבד של כימיקלים וכל מיני סטיקרים עם סיסמאות היו תלויים על הקיר, ‘בדיקה מצילה חיים’, ‘אם שותים לא נוהגים’, ‘חיסונים זאת לא רשום אלא חובה’. שנאתי בתי חולים עוד מגיל קטן כשאמא שלי הייתה לוקחת אותי ביחד איתה לכימותרפיה הממושכת שלקחה, החרא לא עזר לה בכלום, רק גרם לעורה להחוויר ולשיערה לנשור. אחרי מותה ניסיתי כמה שיותר לשמור על הבריאות שלי ולהימנע מביקורים במקומות כאלו, יותר מדי זיכרונות כואבים.

“תנסו לדבר איתה, קיים סיכוי גדול שהיא שומעת.” הרופא אמר ופתח את הדלת לטיפול נמרץ. נכנסנו פנימה.

ספרתי לפחות חמש עשרה מיטות שעמדו בצורת ח’ מול עמדת האחריות, בין כל מיטה למיטה הפרידה מחיצה גבוהה ומספר גדול של מכונות רפואיות שונות. המיטה של איילין הייתה המרוחקת ביותר.

החדר היה שקט וקודר, רוב המטופלים היו שרויים בתרדמת, מעטים אלו שישבו לצידם קרובי משפחה ודיברו איתם, ידעתי שכל הגה שנוציא מפינו יתנוסס עד קצוות החדר.

“מר. גריימס, ” הרופא פנה אל אנדרו, “הפסיכיאטרית שלנו מעוניינת דבר איתך, אני יכול להגיד לה שהיא יכולה לרדת אליכם עכשיו?” שאל, אנדרו הביט במיטה של איילין והנהן. הרופא עזב.

“אני מפחדת.” בריאנה הודתה בבושה ונעצרה לא רחוק מקצה המיטה.

“גם אני.” אמרתי ובכל זאת התקדמתי.

איילין שכבה על הסדינים הכחולים כששמיכת בד לבנה כיסתה את חלוק בית החולים שעל גופה, צינורות אינפוזיה היו מחוברים לזרוע השמאלית שלה וצינור גדול ועבה יצא מתוך פיה וחובר למכונה שעמדה ליד. המוניטור עקב אחר קצב הלב שלה שלשמחתי היה יציב. לראות אותה שוכבת שם ללא תזוזה גרם לי להתפרק מבפנים, היא לא נראתה שלווה כפי שקיוויתי שתיראה, היא נראתה כאילו בתוך תוכה מתנהל מאבק, אולי נגד עצמה, אולי נגד החיים.

היא נראתה כאילו בין לילה הזדקנה, שיער הבלונדי איבד את צבעו והתאורה גרמה לו להיראות כמעט אפור, עיגולים שחורים כיסו את תחתית עיניה ועורה נראה מחוספס.

האם ככה נראתה אחרי התאונה עם לייסי? האם ככה שכבה במשך שבועיים ונלחמה על החיים שלה? לפי מה ששמעתי, הפגיעות שלה בתאונה היו הרבה יותר קשות, חתכים רבים, איברים שניזקו ותיקונם דרש ניתוח, פגיעת ראש, עצומות שבורות. התאונה ההיא ריסקה אותה באופן פיזי, הרעל שהכניסה לעצמה הפעם ריסק אותה באופן מנטלי.

“אוי תינוקת, מה עשית לעצמך?” מייסון התקרב אליה וליטף את ראשה בעדינות. התקרבתי מהצד השני והתיישבתי על כיסא פלסטיק שעמד לצד מיטתה. לאצבע שלה היה מחובר מד חמצן ודופק שסימנו שהמצב הכללי שלה בינתיים בסדר. הסיבה היחידה שהחזיקו אותה בטיפול נמרץ הייתה התרדמת המלאכותית אליה הם הכניסו אותה, הרופאים חששו להעיר אותה וידעתי שזה לא דבר טוב. תפסתי את ידה בעדינות ושילבתי אצבעותיה באצבעותיי, עורה היה חם ונעים למגע, חלק כחרסינה ובהיר כלבנה. עצמתי את עיני והתעלמתי מהמבטים המופתעים של מייסון ואנדרו.

‘בבקשה, תיהי חזקה’ התחננתי בפני איילין בליבי, ‘תתני לי הזדמנות נוספת ואני אגרום לך לשכוח את כל הדברים הרעים שעבר, באשמתי או לא’ הוספתי וספגתי פנימה את החום שלה. יותר מזה היא לא יכלה לתת לי באותו הרגע, יותר מזה לא רציתי לקחת ממנה.

 

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה

מעבר לסרגל הכלים