איילין ותומאס

איילין – פרק 8.

 

“ואז החזרנו אותו הביתה שיכור. סוף הסיפור.” אמרתי לבנות שהתחילו לשאול יותר ויותר שאלות בנוגע לתומאס ולהיסטוריה שלנו, סיפקתי להם את המידע הבסיסי ביותר. הוא היה אחיה של החברה הכי טובה שלי, לא מעבר.

“במקומך הייתי מנצלת את אי כושר השיפוט שלו ומושכת אותו אל תוך המיטה שלי כמה שיותר מהר.” מריה צחקה וקרצה לכיווני.

“את אפילו לא ראית אותו במציאות!” קראתי בהפתעה, לא יצא לה עדיין לפגוש את תומאס, היא חזרה לארצות הברית מבלגיה לפני שעות בודדות וכבר תפסה את הצד הלא נכון בקונפליקט.

“קיבלתי תמונות.” לגמה מהקוקטייל האקזוטי שלה ומבטה שכוון אל בריאנה הסגיר את המעורבות שלה בדבר. כעסתי עליה.

“אם את חושבת שהוא כל כך מושך, את יכולה לקחת אותו לעצמך.” אמרתי באגביות וניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה, המחשבה על מריה ותומאס ביחד עוררה במערכת העיכול שלי תגובה לא רצויה שלא יכולתי לשלוט בה, אותה בחילה שהרגשתי כשראיתי אותו ואת ג’קלין רוקדים בצמידות אחד לשני בליל אמש.

לא הייתי אמורה לקנאה, לא היה אמור להיות אכפת לי, לא הייתי אמורה להתמודד עם הרגשות האלו ועדיין, הרגשתי מבולבלת ואחוזת אימה בכל הקשור לחזרה של תומאס לחיי. האם זה היה שקר עצמי כשחזרתי וטענתי שלא אכפת לי ממנו? כנראה שכן.

הבן אדם הזה היה חלק גדול מהחיים שלי ותפס חלק עוד יותר גדול בלב שלי, אולי הוא לא יצא משם סופית, אולי לא יצא לעולם, אולי אצטרך להתמודד עם הזיכרונות הכואבים עד סוף חיי ולעולם לא אוכל להתקדם הלאה בלעדיהם.

“אני לא חושבת שהוא מושך, אני יודעת שהוא כזה. וגם את, אלוהים, ראיתן את הזרועות שלו והקעקועים? אף הורה לא ישמח לראות את הבת שלו יוצאת עם בחור בגודל ובממדים שלו.” מריה המשיכה לפנטז על תומאס, התנהגות טיפוסית לטורפת הגברים מספר שתיים של בוניטה ספינגס, היחידה שהייתה מעליה ברשימה היא ג’קלין.

“במקומך לא הייתי בונה על הבחור. הוא מטורף על ליל.” ג’ני נכנסה לשיחה וסוף סוף הניחה את הטלפון שלה בצד, “אין סיכוי שתצליחי לפתות אותו.” צחקה ולגמה ממיץ התפוזים הסחוט שלה.

“אתן יודעות עד כמה אני אוהבת אתגרים.”  מריה שלחה אלינו מבט מלוכלך. ידענו, כל העיר ידעה. במשך שמונה חודשים מריה ניסתה להיכנס לתחתונים של בן ראש העיר, סטיב סימונס, הבחור ייבש אותה פעם אחר פעם ושבר את השיא כשגרם לה להתאמץ עבורו מעל לחצי שנה. אבל כמו כל גבר אחר, בסופו של דבר הוא נכנע, מריה כבשה פסגה נוספת והמשיכה הלאה לקורבן הבא. הייתה לה סבלנות של טורף, אם תרצה תוכל להכניס את תומאס למיטה שלה, חבל שג’ני לא העריכה אותה כראוי.

“אל תדאגי מתוקה,” מריה פנתה אלי והניחה את כף ידה על שלי, “אני לא רודפת אחרי גברים של חברות.” ניסתה להרגיע אותי, לא שדאגתי, או שכן? לא הבנתי באיזה מצב אני נמצאת בקשר לתומאס, אחרי שלוק השכיב את תומאס במיטתו אמש הוא לחש לי מילים שמנעו ממני להירדם במשך רוב הלילה, ‘את עוד תיהי שלי, אני אגרום לך לחזור אלי ולפתוח דף חדש’. זה מה שהוא רצה, האם זה מה שאני רציתי? לא ידעתי מה התשובה לכך, רציתי לשכוח את המציאות שלי בשנתיים האחרונות, לא לחזור למצב ההתחלתי שלה.

אף אחת מאיתנו לא דיברה יותר על תומאס, הזמנו ארוחת צהריים וישבנו בחלק החיצוני של המסעדה הקבועה שלנו, לשמחתי תומאס ישן חזק בבוקר והצלחתי לחמוק החוצה מבלי להעיר אותו, אחרת היה יושב באיזו פינה צדדית ומביט בי אוכלת ומעבירה את הזמן עם חברותי.

“אז הקטע ביניכם, הוא כמו הספר הזה, אהבה בכיכר אינדיה?” מריה חזרה לנושא אחרי הביס הראשון בפשטידת החביתה שהזמינה, ידעתי שהיא לא תניח לי.

“אני לא קוראת ספרות אירוטית.” עניתי ובדקתי אם הבייקון שלי הספיק להתקרר.

“אוי מתוקה!” קראה בקול רם והקפיצה את השולחנות הסובבים אותנו, “את חייבת להתחיל, זה שינה את עולמי.” צחקה ומשכה בגבותיה מעלה ומעטה בניסיון להצחיק אותי. היא הצליחה.

“אני לא מאמינה שבאמת התגעגעתי אלייך.” נאנחתי בכבדות וצחקתי, חודש הטיול שלה באירופה בהחלט הרגיש כהרבה יותר, עורה הבהיר הספיק לתפוס גוון כהה יותר, שיערה הבלונדיני ארך, החיוך שלה לא ירד מפניה ברגע שיצאה מהמונית בהמשך הרחוב, אירופה עשתה לה טוב.

“את זאת שסירבת להצטרף ליורוטריפ שלי.” משכה בכתפייה.

חשבתי על הדחייה שלי, אולי אם הייתי מסכימה הכל היה נגמר אחרת ותומאס לא היה מופיע בחיי ואז הפצעים הישנים לא היו נפתחים בצורה כל כך מהירה וכואבת.

‘את תמיד תתחרטי על הבחירות שלא עשית, אבל זה בסדר, זה חלק מהחיים’ קולה של לייסי הדהד בתוכי והעצים את הצער שהרגשתי כתוצאה מחסרונה. לא הצלחתי להתרגל לעובדה שהיא כבר לא ליד.

“יש לי הפתעה עבורכן!” ג’ני קראה בהתלהבות מוגברת כשהקינוח הגיע, היא הרימה את תיקה מהרצפה והוציאה שלוש מעטפות לבנות, כל אחת מאיתנו קיבלה אחת. הוצאתי אתה הכרטיס הלבן בתוכה וקראתי את תוכנו, זאת הייתה הזמנה לחתונה שתתקיים בעוד שבועיים בדיוק. היא לא רצתה להתחתן בסתיו?

“סוף סוף סגרתם תאריך!” בריאנה התלהבה לא פחות מג’ני ומיהרה לחבק אותה, “כל כך קרוב!” מריה הוסיפה והצטרפה לחיבוק, גם אני הצטרפתי ובירכתי אותה, שמחתי בשמחתה אפילו שהאמנתי כי היא ממהרת, ובכל זאת, לא הייתה לי זכות לשפוט, לכל אחד הייתה אהבה שונה, מערכת יחסים שונה, היא לא הייתה שלי לכן גם לא הייתה לי זכות להתערב.

“יש עוד משהו שאני רוצה לספר לכן.” ג’ני הודיעה ונחלצה מהמחיצה הקולקטיבית שלנו, “אני בהיריון.”  הכריזה והצעקות של בריאנה ומריה פצחו את האוויר הדומם מחדש, הבנות האלו אהבו למשוך אליהם תשומת לב. בירכנו אותה ותחקרנו אותה, איזה חודש, אם זה בן או בת, איך היא תקרא לילד, השאלות הרגילות שהגיעו עם כל תחילת היריון אצל בחורה. ישבנו שם במשך שעתיים נוספות ודיברנו על הכל וכלום, על החתונה המתקרבת, השמלות שנלבש, על מערכת היחסים של בריאנה ודין, על הרצון של מריה למצוא לעצמה בן זוג עוצר נשימה לחתונה, על ההווה ועל העתיד.

שלושת הבנות לקחו את החלק הפעיל ביותר בשיחה הרועשת, המחשבות שלי היו רחוקות מההווה, קברתי את עצמי בערפל העבר כמו שידעתי לעשות.

“את רועדת.” בריאנה התקרבה אלי שמריה וג’ני נכנסו אל תוך המסעדה כדי להתפנות. אפילו לא שמתי לב איך הגוף שלי מגיב למחשבות שרצו במוחי, הרגשתי שאני קרובה להתמוטט, רציתי להיעלם.

“אני לא מרגישה טוב.” אמרתי ואולי זאת הייתה האמת הראשונה שהוצאתי מפי בימים האחרונים. הרגשתי נורא, ראשי הסתחרר, הרגשתי בחילה, כאבים בחזה, הרגשתי את החור בליבי מתעצם ובולע אותי אליו, רציתי להיעלם. חיכיתי עד שהבנות חזרו והתנצלתי על כך שאני צריכה ללכת, הן קיבלו את העזיבה שלי בהבנה. לא ידעתי כיצד הצלחתי להגיע לרכב שלי שחנה בהמשך הרחוב, הרגשתי את הרגליים שלי כושלות תחת משקלי.

נכנסתי לאוטו ולקחתי נשימות עמוקות, לא רציתי לאבד הכרה והשקעתי את כל מאמצי כדי למנוע זאת, לשמחתי גופי הקשיב לבקשתי ולא אכזב אותי כמו שנהג לעשות בקרבתו של תומאס.

 

☼☼☼

“בנים בגילי לא יודעים כיצד לגשת אלי בצורה שתגרום לי להרגיש בוגרת, הם לא יודעים כיצד לפזר אהבה בצורה הנכונה, כיצד לגעת בי.” אמרתי בזמן שערכתי את השולחן לארוחת הערב בחדר האוכל בדירתה של לייסי, העפתי מבט מהיר בהבעה המזועזעת של אחותי הגדולה, שמשום מה הצחיקה אותי.

“את עוד לא בת שבע עשרה אפילו!” קראה בהפתעה, “אף אחד לא אמור לגעת בך!” הוסיפה והניחה את קערת הטאבולה לצד הלימונדה הטרייה שעזרתי לה להכין. עד כמה תמימה יכלה להיות?

“דווקא על החלק הזה נתפסת?” צחקתי וסידרתי את כלי האוכל בצורה שהייתה גורמת לאמא שלי להיות גאה בי.

“תהיי רגע רצינית,” השעינה את שתי ידיה על גב הכיסא והרצינה את מבטה, “את לא אמורה לתת לאף אחד לגעת בך אם את מרגישה לא בנוח, הגוף שלך שייך רק לך..” החלה לנאום בפני את אותו הנאום ששמעתי מאמא לפני שנה, קטעתי אותה, “אני יודעת שאני לא.” אמרתי, “אנחנו לא עושים שום דבר נגד רצוני.” הוספתי וניגשתי למטבח, לייסי הלכה בעקבותיה.

“אתם מקיימים יחסי מין?” שאלה בזמן שהוצאתי מהתנור את תפוחי האדמה המטובלים, כמעט נכוויתי כששמעתי אותה פותחת בנושא שלא רציתי לדבר עליו עם אף אחד.

“לייסי!” קראתי בכעס, “אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה.”

“את רואה? זה רק מראה עד כמה את לא מוכנה.” נעמדה לצידי והביטה בי בעיני הנץ שלה.

“לא, אנחנו לא מקיימים יחסי מין.” החמצתי לעברה פנים, “את צריכה להבין אותי, אני לא רוצה לדבר איתך על חיי המין שיש לי או אין לי בדיוק כמו שאת לא רוצה לדבר איתי על חיי המין שלך ושל דרק.” הסברתי את עצמי, הפעם היא החמיצה פנים.

“אני מבינה אותך, אבל חשוב שתדעי שלכל פעולה יש השלכה, אם את מתכננת לשכב איתו לפחות תוודאי שאת מוגנת.” אמרה.

“בסדר.” הסכמתי איתה וחזרתי לחדר האוכל כדי להמשיך במלאכה. תומאס ואני הפכנו לקרובים יותר בשבועות האחרונים, לא דיברנו על הלילה ההוא לצד האגם אבל גם לא הכחשנו את ההתרחשות שלו. הפכנו לקרובים יותר, גם מבחינה חברית, וגם מבחינה פיזית. המגע שלו הפך למשהו שציפיתי לו בכל פעם שהיה קרוב אלי, הנשיקות שלו לקחו אותי לעולם אחר, הדרך שבה הסתכל עלי, כאילו אני הדבר היקר ביותר עבורו גרמה לי להרגיש פרפרים מרחפים בבטן. אם עד לפני כמה שבועות הייתי דלוקה עליו, לא היה לי ספק, כעט זאת התאהבות, מהירה וחזקה, מטלטלת.

הוא הפך למוקד המחשבות שלי כשהתעוררתי בבוקר וכששכבתי במיטה בלילה, מעולם לא חשבתי שניתן להרגיש כלפי בן אדם רגש כל כך עוצמתי.

“אמא יודעת?” לייסי שאלה אותי כשסיימתי לפנטז על הלשון של תומאס בפי, אם רק הייתה יודעת מה עובר במוח המלוכלך שלי.

“לא,” עניתי, אם אמא הייתה יודעת הייתה ממהרת לספר את החדשות לברברה, ברברה לאביו של תומאס, ואביו של תומאס לאבי, הטפות המוסר שלו היו הדבר האחרון שרציתי לשמוע.

“מה עם מייסון, אנדרו, אבא?” שאלה והדליקה שני נרות ריחניים שעמדו בצדדים השונים של השולחן המלבני, ריח נעים של פירות קיציים התפשט באוויר ודגדג את אפי. הנהנתי בראשי לשלילה.

“שלבי?”

“רק את יודעת.” קיצרתי את התחקיר, שמרנו את הרגשות שלנו לעצמנו, “בבקשה אל תספרי לאף אחד.” ביקשתי, לא רציתי תשומת לב מיותרת, אם מייסון ואנדרו יגלו הם לא יניחו לנו לנפשנו, ככה לפחות הם חושבים שאני מבלה עם תומאס רק בגלל היותו אחיה של שלבי.

“אל תדאגי, אני חייבת לך.” עודדה אותי וחייכה אלי.

בטח שהיא חייבת לי, שמרתי על הסודות שלה תחת מנעול במשך שנים. 

לייסי הביטה בשעון על ידה השמאלית, “אני הולכת להתקלח במהירות לפני שדרק מגיע.” אמרה ונעלמה במסדרון דירתה.

התיישבתי על ספת העור הלבנה בסלון הרחב שלה ונכנסתי לספרייה הסדרות בטלוויזיה שלה, פרקים חדשים של ‘שובר שורות’ קרצו לכיווני וגרמו לי לבגוד בשלבי ולצפות בהם למרות שסיכמנו להקדיש עבורם את סוף השבוע הקרוב.

כמה דקות לפני שהפרק נגמר שמעתי מפתח מסובב את המנעול וכעבור כמה דקות דרק הופיע בסלון, לבוש בבגדי העבודה שלו, אחת מידיו החזיקה את המזוודה העסקית שלו שנהגתי לרדת עליה באופן מתמיד, בעוד שהשנייה החזיקה זר ורדים ענקי וצבעוני.

“ההתנחלות שלך אצלנו הולכת להיגמר מתישהו?” צחק כשראה אותי שרועה על הספה שלו.

“זה תלוי, אם אבא שלי יהפוך לבן אדם נורמלי, אז כן.” אמרתי בבתמרמרות ובמשיכת כתפיים, עצרתי את הפרק.

“במילים אחרות, אף פעם.” צחק ונעלם למשך כמה דקות במטבח, לאחר מכן חזר עם אגרטל זכוכית מהודר ובתוכו הזר היפיפה.

“לא היית צריך.” אמרתי וקמתי לבחון את הפרחים הצבעוניים, “שוקולד היה יכול לעשות את העבודה ביעילות טובה יותר.” צחקתי והרחתי את הוורדים האדומים.

“תפסיקי להידבק לארוסי.” לייסי הופיעה בקצה המסדרון ומיהרה לגשת לדרק, היא חיבקה אותו ונישקה את שפתיו, עיניה התמלאו אהבה.

“אל תדאגי מותק, אני לא בקטע של קטינות.” צחק וליטף את פניה של לייסי בעדינות. התמונה מלפני הייתה דביקה וקיטשית, אם היה זה סרט כנראה הייתי מחמיצה פנים, אבל לראות את האהבה הטהורה בין אחותי לדרק היה מראה קסום, חמש שנות זוגיות והאש ביניהם לא כבתה, הדרך שבה דרק הביט באחותי הייתה הדרך שבה ציפיתי מבעלי לעתיד להביט בי, הוא אהב אותה יותר מאת חיו, לא היה לי בכך ספק.

“מה פשר הפרחים?” לייסי סוף סוף התנתקה ממנו וניגשה לבחון את הזר שעמד במרכז השולחן, ורדים היו האהובים עליה.

“גבר לא יכול לקנות לאישה שלו פרחים מבלי שתהיה לכך סיבה?” דרק הוריד את ג’קט החליפה ותלה אותה על גב הכיסא הקרוב.

התיישבנו לאכול ארוחת ערב. דרק סיפר ללייסי איזה יום עבר עליו, על הקידום שהוא בונה עליו ועל החברים שלו לעבודה שהחליטו למתוח את העובדת החדשה במסיבת תחילת השנה הקבועה בחברה. לא באמת התעניינתי בלהקשיב לאורח היום שלו כמו שלייסי התעניינה, המינימום שיכולתי זה לשבת בשקט, לאכול את האוכל הטעים ולהודות להם על כך שהסכימו לסבול אותי במהלך השבוע האחרון. התנחלתי בחדר השינה השני שלהם כבר כמה ימים, העניינים בבית הלכו ונהיו גרועים יותר, אבא הרגיש רע, המצב הבריאותי שלו בתקופה האחרונה הדאיג את אמא, היא אמרה לו פעם אחר פעם להוריד לחצים בעבודה, לקחת חופש של כמה ימים, להירגע ולתת לגוף לרפא את עצמו. כמובן שהוא לא הקשיב לה, הוא המשיך להיות אותו איש מעוצבן וקשוח כמו תמיד, רק עם תופסת של הרגשה פנימית רעה, וכשלו רע, לכולם רע. בגלל זה ביקשתי מלייסי לישון אצלה כמה ימים מחוץ לשיקגו, במלא הייתי על הכוונת של אבי, לא רציתי להסתכן ולהיות קרובה אליו במקרה וירצה להרוס למישהו את היום. ארזתי תיק, עליתי על אוטובוס לאורלנד פארק וקברתי את עצמי בבית של לייסי ודרק, חיכיתי עד שהרוחות בבית בשיקגו יירגעו לפני שאחזור לשדה הקרב. העברתי את הימים בצפייה בטלוויזיה, עזרתי במטלות הבית, העצמתי את כישורי הבישול שלי תוך כדי למידה מלייסי ודיברתי מדי יום במשך כמה שעות עם תומאס, טלפון, סקייפ, אס.אמ.אס, כל דרך שיכלה לקרב אותנו למרות המרחק הפיזי הלא מהנה שהיה בינינו. התגעגעתי אליו, מאוד. הוא היה במרחק שעת נסיעה ממני ועדיין הרגשתי כאילו יבשות ואוקיינוסים מפרידים בינינו. בשבועות האחרונים היינו דבוקים אחד לתחת של השני, הניתוק הפתאומי זעזע אותי כשהבנתי עד כמה בעצם רע לי בלעדיו. רק עוד כמה ימים אצל לייסי, ואז אחזור לשיקגו.

לשמחתי, תומאס הבין את הצורך שלי לתפוס מרחק מהמשפחה שלי, הוא היה בקיע במלחמות הפנימיות שהתנהלו ביני לבין הורי ותמך בי בכל פעם שהרגשתי מצוברחת, הוא היה המשענת שלי בכל פעם שרציתי ליפול, ועל כך אין מספיק מילים כדי להודות לו.

“ליל,” לייסי פנתה אלי בהפתעה כשהעמסתי מנה נוספת של תפוחי אדמה לצלחת, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתייחסה אלי מאז שהתיישבנו לאכול. הרמתי את מבטי אליה, היא אחזה בידו של דרק, שניהם הביטו עלי.

“אז אני קצת רעבה,” אמרתי והנחתי את צלחת האוכל שהעמסתי מחדש, “את מבשלת טעים.”

שניהם הביטו אחד על השני ופרצו בצחוק, הייתה לי תחושה שהם יודעים משהו שאני לא. “זה לא קשור לאוכל,” דרק אמר, “אנחנו רוצים לספר לך משהו.”

על פי הבעת פניהם המאושרת ידעתי שמה שזה לא יהיה, הבשורה טובה, ורק על פי פניה של לייסי, יכולתי לנחש שעוד סוד הולך להתווסף למאגר המתרחב בתוכי.

“נו,” דחקתי בהם כששתקו מספר שניות, שנאתי כשאנשים מורחים את הזמן, לייסי הסתכלה עלי בעיניה החומות שנצצו ועיקלה את שפתיה לחיוך מקסים, היא הידקה את אחיזתה בידו של דרק ולקחה נשימה ארוכה, “אנחנו מצפים לילד.”

“אלוהים אדירים!” צעקתי בהתפעלות ומחאתי כפיים, תחושת אושר עילאית חיממה את ליבי, אלו היו חדשות נהדרות, לייסי חלמה להפוך לאמא כל חייה, “אני הולכת להיות דודה!” זינקתי מהכיסא ורצתי לחבק את אחותי הגדולה שפיתחה בתוכה חיים חדשים. כרכתי את זרועותיי סביבה ומחצתי אותה בכל הכוח שהיה בתוכי, כשחשבתי על כך שאני יכולה להזיק לעובר, שחררתי אותה, “אני כל כך שמחה בשבילכם!” הרגשתי איך נאגרות בעיני דמעות של אושר וחיבקתי את דרק, גיסי לעתיד.

“תודה ילדונת, גם אנחנו שמחים בשבילנו.” דרק חיבק אותי בחזרה וצחק, לא יכולתי לתאר כמה טוב ליבי הרגיש למשמע החדשות הנהדרות האלו, תוספת חדשה למשפחה, תינוק, חיים חדשים.

“עכשיו תחזרי לאכול.” לייסי צחקה וניגבה את נהר הדמעות שבעצמה שחררה החוצה.

חזרתי לכיסא שלי מול זוג ההורים לעתיד ולא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים. לייסי קרנה, רק אז הבחנתי בכך, היא הייתה מאושרת כל חייה, לא משנה מה קרה, אבל כשגיליתי שהיא בהיריון ראיתי בה משהו שונה, היא קרנה, במלוא מובן המילה.

“כמה זמן?” שאלתי ודחפתי את הצלחת הצידה, לא יכולתי לחשוב על אוכל, בטח שלא להכניס אותו לגוף שלי, הרגשתי יותר מדי נסערת, בצורה טובה.

“עוד לא הגעתי לאמצע השליש הראשון, חמישה שבועות.” אמרה בזמן שדרן הניח את ידו על כתפה וקירב את הכיסא שלו לשלה, אי אפשר היה להפריד בינו לבין אחותי.

“וכמה זמן אתם יודעים?” הסתקרנתי לדעת כמה זמן הצליחו  לשמור את החדשות המרעישות בסוד ממני.

“בדיוק שבוע.” דרק ענה ולגם מהלימונדה.

“אני ישנה אצלכם שבוע!” קראתי בהפתעה וניסיתי להיזכר אם הייתה ההתנהגות של אחד מהם הייתה שונה בזמן שהעברתי אצלם, ידעתי שנשים בדרך כלל מקיאות בשליש הראשון של ההיריון, אבל לייסי לא הסגירה שום סימני בחילה, לפחות לא כאלו שאפשר לראות, לשמוע או להריח. הבטן שלה הייתה שטוחה כמו תמיד, שום בליטה, היא שתתה קפה בלי קפאין בכל בוקר כמו שעשתה במשך השנים האחרונות, קפאין גרם לה לכאב ראש. לא היו שום סימנים מסגירים שיכולתי לקרוא כדי לנחש מה מצבה בעצמי.

“אני הולכת להיות דודה!” קראתי שוב פעם כלא מאמינה.

“אל תשכחי שיש לך עוד שני אחים.” דרק מיהר להזכיר לי, הוצאתי לכיוונו לשון, “הם יהיו הדודים של התינוק, דודה תהיה רק אחת.” אמרתי בביטחון וחייכתי לעבר הזוג מלפני.

שמחתי בשמחתה של אחותי, מאז שזכרתי את עצמי לייסי חלקה איתי את חלומותיה בקשר למשפחה, ידעתי באילו שמות היא רוצה לקרוא לילדים שלה, לאיזה גן ראשון לשלוח אותם, באילו בגדים תלביש אותם, איזה סיפורים תקרא להם לפני השינה ובמיוחד, ידעתי עד כמה חסרת גבולות תהיה האהבה שלה כלפיהם. לייסי נולדה להיות אמא, היא שימשה כאחת כזאת עבורי בזמנים שבהם ההורים לא היו ליד כדי לספק את התמיכה שילדתן דרשה,  לייסי הייתה אחותי, אחת החברות הכי טובות שלי ואימא, את הסטטוס הזה היא קיבלה על עצמה הרבה לפני שנכנסה להיריון.

“זה אומר שתספרו להורים על הקשר שלכם בקרוב?” שאלתי והשענתי את מרפקי על שולחן העץ, הנחתי את סנטרי עד אצבעותיי השלובות וחיכיתי לתשובה.

“לקראת הסתיו.” לייסי נאנחה והביטה בדרק בדאגה, היא הרימה את ידה וליטפה את פניו בעדינות, כאילו מפחדת לשבור אותו, הבנתי את החשש שלה.

בקרוב יחול יום השנה החמישי לקשר שלהם, אשר אליו הורינו לא מודעים כלל. זאת הייתה משימה קשה להסתיר את העובדה כי ללייסי יש בן זוג, חמש השנים האחרונות כללו הרבה שקרים, סודות, התגנבויות באמצע הלילה ומשימות כיסוי שאפילו משרד הביטחון של ארצות הברית לא ידע כיצד לבצען. בסופו של דבר, הכל היה שווה את זה, לייסי אהבה את דרק כמו שלא אהבה בן אדם בעולם. היא לא סיפרה למשפחה בגלל אבא, היו לו תוכניות אחרות לגביה, בני זוג אחרים והחלק הכי גרוע, הוא היה גזען.

דרק אספריי היה אינדיאני, משפחתו השתייכה לשבט הקניארים, אבא שלי לא היה מקבל טוב את הידיעה שהבת שלו יוצאת עם אדם עם עור שחום. הגזענות שלו הייתה החלק הכי נוראי באישיותו הבלתי נסבלת. אם לייסי הייתה מתוודה בפני אבי על קשר עם בן אדם ממוצא אחר, גוון עור כהה והיסטוריה שונה, הוא לא היה מהסס לאסור עליה להמשיך להיפגש איתו, היא ידעה זאת ואני ידעתי זאת, כל המשפחה ידעה עד כמה חשוכות דעותיו ומחשבותיו, אפילו מייסון ואנדרו וויתרו על האפשרות להביא הביתה בחורות שהיו בקשר איתן ולהציג אותן בפני ההורים.

מייסון התחיל להיפגש פעם עם בחורה אפרו אמריקאית, קראו לה שאנון והיא הייתה אחת הבנות הנחמדות ביותר שהכרתי אי פעם, הייתי בת אחת עשרה בזמן שאנדרו ושאנון בני תשע עשרה. אבא שלי זעם כשגילה עם מי יוצא בנו, מבחינת מעמד חברתי וכלכלי, שאנון והמשפחה שלה היו זהים אלינו, הוריה החזיקו ברשת מפעלי טקסטיל, ההון העצמי שלהם היה גבוה, הם התרועעו באותה חברת אנשים כמו אבי, אבל העובדה שצבע עורה של שאנון היה שונה הטריפה אותו. הוא השקיע את כל מאמציו בלגרום לזוג להיפרד ותוך כדי התהליך הצליח לגרום נזק למפעלים של הוריה, הייתי קטנה יותר, לא הבנתי מה בדיוק אבא עשה אבל התוצאה הסופית הייתה ברורה כשמש, מייסון חווה את שיברון הלב הראשון שלו, שאנון פרשה מהלימודים באוניברסיטת שיקגו ושניים מהמפעלים של הוריה נסגרו. לייסי פחדה שאבא יפעל באותה הדרך, לדרק לא הייתה משפחה חיה בארצות הברית, הוא לא היה עשיר, עובד פשוט בבנק מקומי באורלנד פארק, איש טוב עם חלומות רבים שאהב את אחותי והפך אותה למאושרת. לא היו לו הרבה דברים שיכול היה לאבד, לא משפחה, לא חפצים, לא כסף, ועם זאת, אבא שלי ידע כיצד להרוס חיים של בן אדם.       כדי להימנע מכך היא שמרה את הקשר שלה בסוד מפני כולם, הגילוי שלי לא היה מכוון, יום אחד נסענו לטיול בבית הספר והגענו איך שהוא לעיר שבה הוא חי, האוטובוס שלנו עצר בתחנת דלק כדי לתת אפשרות להתפנות לפני הדרך בחזרה. הייתי היחידה שיצאה, השלפוחית שלי באותו היום הייתה רגיזה במיוחד. כשיצאתי מהשירותים ראיתי בחנות ליד את אחותי מנשקת את הזר הגבוה והשחום. חטפתי הלם וכששאלתי אותה כמה ימים לאחר מכן מי היה הבחור שדחף לפיה את לשונו היא סיפרה לי הכל. הבטחתי לשמור את דרק בסוד, ראיתי מה אבא הצליח לעשות למייסון, לא רציתי שיוביל את לייסי לאותו המקום, הגיע לה להיות מאושרת.

בהתחלה שמרנו על כך בסוד שנה, אחר כך שנתיים, ואז שלוש, וארבע ובסופו של דבר השנה החמישית התקרבה לסופה.

במשפחת גריימס אין רגע מתאים שבו אפשר להנחית פצצה כמו דרק ולצאת מכך בשלום, המהלכים חייבים להיות מחושבים בקפידות והמצב רוח של אבא צריך להיות מרומם ביותר כדי שלא יהרוג אף אחד מאיתנו, מה שלא קרה אף פעם. הוא תמיד התמרמר, התעצבן, כעס, זעם, מעטים היו רגעי השמחה שחלקנו.

לייסי החליטה שהיא מעדיפה לשמור את דרק לעצמה והבנתי אותה, הוא היה בחור מדהים שטיפל בה ברגעים שחלתה, שהצחיק אותה ברגעים שהתעצבה, שאהבה אותה בכל מצב, אפילו אחרי הריבים שלהם, והיו הרבה, לשמחתי, הם הצליחו להתגבר על הכל והפכו לזוג המאושר ביותר שהכרתי. כששאלתי את לייסי מה הסוד, היא ענתה – ‘שאלתי את עצמי מה באמת חשוב בשבילי ובניתי את החיים שלי סביב זה, סביב דרק’, המילים האלו המיסו אותי.         עד כמה שקשה היה עבורי לשמור על אהבתה בסוד, שמחתי שהיא שיתפה אותי בחלק הזה של החיים שאף אחד אחר חוץ ממני לא הכיר, זה היה כבוד גדול והוכחה לעד כמה באמת היא בוטחת בי.

“אבא שלכן לא הולך להיות מאושר כמו שאנחנו מאושרים כרגע.” דרק צחק בעצבות והביט ברכות בלייסי שהביטה עלי. גם מבלי לשמוע את קולה מודה בכך, ידעתי שהיא פוחדת.

“את לא הולכת לעבור את זה לבד.” עודדתי אותה והושטתי את כף ידי לעברה, היא לחצה אותה בהכרת תודה.

סיימנו את הארוחה באופן רשמתי כשדרק הצהיר שאם יכניס עוד חתיכה אחת של תפוחי אדמה לפה, יתפוצץ. הוא דחק בנו לעבור לסלון בזמן שפינה את השולחן ושטף את הכלים המלוכלכים, בתור שתי בנות ששנאו ניקיון, לא התווכחנו.

בהמשך הערב צפינו ב’פצוע האנגלי’ על פי דרישתה של לייסי, בזמן האחרון החיבה שלה כלפי סרטים זוכי אוסקר הלכה וגברה, ואם בחורה בהיריון רוצה משהו, שום דבר לא יעצור אותה. לא התעמקתי בסרט, הייתי יותר מדי נלהבת מהמצב, לא הצלחתי  להתמקד בעלילה ההיסטורית וכעבור מאה עשרים דקות שכנעתי את לייסי לשחרר אותי.       הלכתי לחדר השינה שהעברתי בו את הלילות האחרונים וזרקתי את עצמי על המיטה הזוגית הרכה שהריחה כמו ורדים, הבטתי על התקרה הלבנה ופשוט חייכתי, יותר מזה לא יכולתי לעשות. כעבור כמה דקות הטלפון שלי זמזם מהשידה בקצה החדר, קמתי וראיתי הודעה חדשה מתומאס, זאת הייתה תמונה של שני כרטיסים להופעה של ‘השכונה’ בעוד שבוע, לא האמנתי לראות עיני, ידעתי שהכרטיסים אזלו לפני כמה שבועות, כבר וויתרתי על החלום לצפות בהם בלייב.

השגתי גם כניסה למאחורי הקלעים, קיבלתי את ההודעה כעבור כמה שניות. אושר זאת מילה קטנה לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע, החיים שלי הלכו והפכו לטובים יותר מרגע לרגע. מבלי לשרוף זמן מיותר חייגתי אל תומאס במהירות ונשכבתי במיטה על הבטן, הוא ענה כעבור שלושה צלצולים.

“אני מתה עלייך!” צעקתי בהתרגשות כששמעתי את קולו, כשמה שבאמת רציתי להגיד זה ‘אני אוהבת אותך’, אבל זה היה מוקדם מדי ולא מילים שראויות להיאמר בשיחת טלפון.

“אני שמח שאהבת.” צחק והרגשתי חמימות בשיפולי בטני למשמע הקול הנמוך והצרוד שלו, עליתי על המסלול המהיר לאושר.

☼☼☼

התעוררתי מהסיוט על הכרית הרטובה שלי בהתנשמות כבדה. חזרתי לגור בזיכרון ולא ידעתי כיצד לצאת ממנו, הוא היה חזק מדי, מכאיב מדי ומציאותי מדי, הרגשתי שאני הולכת ונבלעת בעבר. החושך של הלילה התחלף בצבע אדום עשיר ועז, בדם שכיסה אותי, את אחותי, את הלילה ההוא. קפצתי מהמיטה במהירות ורצתי לחדר האמבטיה בהיסטריה, הרגשתי את עורי שורף מבפנים, הצלקות הישנות שלי בערו והחזירו לחיים את כל הפצעים מאותו הלילה. התחושה הייתה כל כך אמיתית, כאילו החבורות שלי טריות, עורי חתוך וקרוע, הדימומים שלי ממשיכים לזהם את הסביבה, חייתי מחדש את ההתרחשות הנוראית של התאונה והרגשתי כל טיפת כאב שגרמה לגופי להתעוות בייסורים. הרמתי את הברז והשפרצתי מים קרים על כל הפנים שלי, על הצלקות הפיזיות שנותרו על עורי, בגב, ברגליים, בבטן, בידיים, אפילו הקטנה על העורף גרמה לי להרגיש כאילו אני עולה באש, נשרפת מהזיכרונות של עצמי, נאחזת בשיגעון הישן. עברו כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שהרגשתי את סוג הכאב הזה, רציתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי שהכאב ייפסק, רציתי להיעלם.

הפעם הכאב היה שונה, מייסר יותר, חד יותר, הוא עינה כל חלקיק חי בגופי וגרם לי לרצות לקלף את העור של עצמי. המים לא הרגיעו שום דבר, התחושה הייתה הפוכה, הן רק העצימו את הסבל שנשאתי בתוכי. הקאתי אל תוך האסלה את כל מה שהכנסתי לגופי במהלך היום, רציתי להוציא את הנשמה החוצה גם כן. הפסקתי להקיא כשהגוף שלי התרוקן. נשענתי על הקיר הקר וחיכיתי עד שהכאב יעבור, גירדתי את הצלקות שלי והבטתי בהן, שנאתי אותן, הן היו הדבר היחיד שנותר לי מהלילה ההוא, פיסות עור פגומות ומכוערות ששיקפו את המצב הפנימי שלי.

ירדתי למטה וחיפשתי אחר התרופה שלי, בקבוק של ויסקי, וודקה, בורבון, לא היה אכפת לי איזה סוג, העיקר שהאחוזים יהיו מספיק גבוהים כדי למחוק אותי. הארונות היו מרוקנים, האלכוהול היחיד שהיה בבית הייתה תמיסת חיטוי רפואית שלא הייתי מוכנה להכניס אל תוך הגוף שלי. בדקתי את כל המחבואים הסודיים שאני ושלבי שמרנו בהם בקבוק למקרי חירום, אבל גם הם לאכזבתי היו ריקים. יותר מתמיד, רציתי את תחושת הטשטוש, את ההקלה, את החופש, גם אם אלו היו תחושות מדומות וזמניות, הייתי זקוקה להן, לברוח מהשדים שלי, לברוח מהפצעים, לברוח עד שלא אגיע למקום טוב ונעים שאפסיק להרגיש את ההרגשה החלולה שהזינה אותי במשך כל יום.

נחלצתי מהפיג’מה הוורודה שלי ולבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון, שורט קצר וגופייה סגולה, אפילו לא טרחתי ללבוש חזייה או לסרק את שיערי, מיהרתי לכיוון דלת היציאה. לרוע מזלי נתקעתי בשולחן ברחבת הכניסה, הכאב מההתנגשות היה שום דבר לעומת מה ששאר גופי הרגיש. הפלתי את כל החפצים שעמדו עליו, פסל קערת חלוקי הנחל התנפץ לרסיסים בעוד כל המכתבים החדשים התפזרו על הרצפה. חלקי הזכוכית התפזרו על הרצפה, לא הצלחתי לראות אותם בגלל החושך ולא ידעתי לאן להתקדם מאחר ורגלי היו יחפות, גיששתי ממרחק אחר המתג ואור לבן ובהיר פגע בכאב בעיני. התכופפתי להרים את השברים אבל עצרתי כהבחנתי במעטפה הלבנה שלא שמתי לב אליה לפני כן, סמל מכון חקר הדי.אן.איי היה מצויר בחלק הקדמי שלה והשם שלי הופיע בתור הנמען. הלב שלי הלם בפראות כשהבנתי שהתוצאות הגיעו כעבור שבועיים בלבד, בתוך המעטפה הזאת שכבה התשובה לאחת השאלות המשמעותיות ביותר ששאלתי את עצמי בכל חיי.           עזבתי את השברים והרמתי את המעטפה, דחפתי אותה לתוך כיס השורט והחלקתי את רגלי לתוך הכפכפים.  נכנסתי למונית הראשונה שעברה ברחוב.

לא רציתי להיות צלולה כשאני קוראת את התוצאות.

לא רציתי להיות בכלל.

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה