איילין ותומאס

תומאס – פרק 6.

 

ניסיתי לא לחשוב עליה, אבל לא הצלחתי, משימה בלתי אפשרית.

המילים הדהדו שוב ושוב במוח שלי, ‘לא ידעתי אם אתה מתגעגע אלי או שוכח אותי’, איך אפשר לשכוח מישהי כמוה? אף פעם לא שכחתי, שמרתי את הזיכרונות המשותפים שלנו בפינה מיוחדת שיצרתי רק עבורה.

כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, אחרי כל הנזק שגרמתי, אטמתי את הפינה הזאת וחסמתי אליה את הגישה, הקפאתי את הרגשות שלי ואכסנתי אותם עם הדבר היחידי שהיא הותירה אחריה, זיכרונות.

איילין הצליחה להגיע אל הפינה הזאת מבלי להתאמץ ולהרוס את המעטפת ששמרה עליה, חור מיניאטורי אפשר לזיכרונות לצאת החוצה ולעלות בחזרה לפני השטח.

הלילות הארוכים שהעברנו בדיבורים על גג ביתה כשכולם ישנו, הטיולים שלנו בשעות הבוקר המוקדמות שלנו לצד קו המים של אגם מישיגן, הצרות המשותפות שהכנסנו את עצמנו אליהן, כל הזיכרונות, המילים והתחושות הציפו אותי כאילו מעולם לא עזבו. בחיי לא הרגשתי כל כך נורא עם עצמי כמו באותו הרגע, שנאתי את עצמי, כעסתי על עצמי, רציתי להחזיר את הגלגל אחורה ולקחת בחזרה את כל המילים הלא נכונות שאמרתי ואת כל המעשים המרושעים שביצעתי. אבל העולם לא עבד בצורה הזאת, מה שנעשה לא ניתן לשינוי, אלו היו אני והתוצאות המרות של הטיפשות שלי. הייתי צעיר, עשיתי את הדבר היחידי שאסור היה לעשות בכלא המתוק שישבתי בו, חלמתי על חופש.

כשהבטתי בעיני איילין מוקדם יותר בערב, חיפשתי אחר האש התמידית שבערה בעיניה האפורות, חיפשתי את אותה הלהבה שאף אחד לא הצליח לכבות לא משנה כמה חזקים ועוצמתיים היו הניסיונות. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבטתי בהן, לא הסתכלות חפוזה על הצבע המהמם והנקי שלהן או מבט מהיר על ריסיה השחורות והארוכות שקישטו את עיני השקד כמו מניפה יוקרתית, אלא אל תוך עומקן. לא הייתי בטוח מה חיפשתי בהן, אולי סימנים ראשוניים למחילה, הבנה, הייתי מוכן אפילו לראות את אותם הבזקי השנאה שהספקתי להתרגל אליהם, אבל הן היו ריקות. חלולות, צבע אפור ולא מעבר. הלהבה הרוקדת כבתה יחד עם רשימה ארוכה של תכונות אופי שהיו בבחורה הזאת, וההבנה שתרמתי ליצירת הנזק הזה קטלה אותי.

היא תמיד הייתה בחורה שמחה, לא משנה עד כמה המשפחה שלה, בייחוד אביה, לחצו עליה להידמות להם. כיילב רצה שהיא תהיה כמו אחיה, ממושמעת, צייתנית ושתקנית, שלא תמרה את פיו ושתלך בדרך שהוא סלל עבורה. אבל היא הייתה שונה, נפש חופשיה שאי אפשר לכלוא בכלוב כמו ציפור ולצפות ממנה לשבת בשקט מבלי לנסות לצאת החוצה. היא הייתה פראית, שנונה ומצחיקה, מכורה להרפתקאות. חוקים עבורה היו רק מילים כתובות על דף וחציית גבולות הייתה התמכרות כפייתית שהכניסה אותה לצרות פעם אחר פעם. היא הייתה שלמה עם עצמה למרות שסובביה תמיד מצאו לנכון להעביר כלפיה ביקורת חריפה בקשר לאישיות שלה, למראה שלה, למעשים שלה.

היא תמיד הייתה חזקה.

אבל לא היום.

לא כשחשפה בפני חלק מהרגשות שלה, לא כשהבטתי בעיניה וראיתי שיברון וכאב. היא התהפכה. בעבר, הייתה חזקה מבפנים וחלשה למראה חיצוני, בהווה, הציגה תדמית קרירה וצינית, בלתי מעורערת, כשבפנים, בתוך החלקים הכבויים של נפשה, הצלחתי לראות עד כמה עדינה ושברירית הפכה להיות.

הלחצים שאבא שלה הפעיל עליה, הסיפור בינינו, העזיבה של מייסון לניו יורק, המוות של לייסי… היא ספגה כל כך הרבה חרא בחיים, זה לא היה נכון, היא הייתה צריכה לקבל את הסוף השמח שתמיד חלמה עליו, את השקט שלו ייחלה.

התעוררתי מקולות הבכי שלה מוקדם יותר בלילה, אלו לא היו זעקות נוספות שהגיעו מהסיוטים המסתוריים שלה אלא קולות חניקה שקטים ויבבות קצרות. רציתי לקום ולשאול אם הכל בסדר, אם יש דרך כלשהי שבה אוכל לעזור כדי להקל על מה שהיא מרגישה, רציתי להיות ליד הפעם ולא לברוח, כמו שידעתי לעשות בצורה הטובה ביותר. רציתי לחבק אותה ולהתנצל על הצורה הנוראית שבה התייחסתי אליה. רציתי להרגיש את מגע עורה הרך, להביט בעיניה שחשפו את האמת, להיות שם ליד ולתמוך בה, אבל לא הצלחתי לשכנע את עצמי להתנתק מהמיטה ולגשת. פחדתי שמא תסלק אותי, שתגיד לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים ולא תהיה לי ברירה אלא ללכת, כי היא צודקת, לא מגיע לי להיות שם, לצפות ולנגב את הדמעות שתרמתי להיווצרותן. במקום זאת, שכבתי עם עיניים פקוחות בזמן שנשטפתי בזיכרונות המרים והמתוקים מעברנו.

עברנו הרבה בארבע שנות החברות הצמודות שלנו, היסטוריה מלאה בדמעות צחוק מהולות בדמעות עצב, בחיוכים שמחים ושבורים, בלבבות שלמים ומרוסקים.

נזכרתי בפעם הראשונה כשפגשתי אותה ואת שלבי, הייתי בן ארבע עשרה, מבוגר מהן בשנתיים. אבא שלי הוביל אותי אל תוך הבית של ברברה והתחיל להציג בפני את הבנות שעמדו מולי. לא היה לי מושג מי מהן עומדת להפוך לאחותי החורגת, רק קיוויתי, שהנערה עם החיוך הביישני והשיער הבלונדיני הפזור זאת לא שלבי, ולשמחתי היא לא הייתה, “זאת איילין, החברה הכי טובה שלי.” שלבי הציגה אותה בקול שקט, “אני מקווה שלא אכפת לך שהיא כאן איתי.” אמרה בחשש. עניתי שזה בסדר ויצאנו לחצר בית משפחת מיצ’ל, סמית’ לעתיד. התיישבנו על הדשא הירוק ושלבי ואני התחלנו את תהליך ההיכרות בינינו. איילין לא דיברה הרבה באותו יום, היא פשוט ישבה לצד שלבי ותמכה בה.

ידעתי על האירוסים של אבי וברברה במשך שלושה שבועות עד שנפגשתי עם המשפחה שלה, ידעתי שאני עומד להיכנס לשלב חדש בחיים ולחיות במציאות חדשה. הייתי בטוח שהתהליך התחיל ברגע שאבא שלי הכריז בארוחת ערב מפוארת שהוא מתחתן מחדש, אבל האמת הייתה שהחיים החדשים שלי התחילו באותו מפגש ראשוני עם איילין. אולי היא לא דיברה הרבה, אבל ידעתי שאני והיא נהפוך לחברים. היו לה עיניים טובות ויופי עוצר נשימה, היא לא הייתה שם כדי רק כדי לתמוך בשלבי.

היא הייתה שם גם בשבילי, כדי להראות לי שהכל הולך להיות בסדר כל עוד היא בסביבה. וכך באמת היה, במשך ארבע שנים, היא הייתה תרופה למחלה, רוח חורפית ביום קיץ חם, מכסה לסיר, החברה הכי קרובה שלי.

ואז התאהבנו אחד בשני.

נבהלתי.

פחדתי שאני לא מספיק טוב עבורה.

סילקתי אותה החוצה.

עשיתי את הטעות הגדולה ביותר של חיי.

כחלק מההכנה שאמא שלי ערכה לי לקראת מותה, קיבלתי ספר עצות חיים שכתבה, כאלו מניסיונה האישי וכאלו שהאמינה שיום אחד הן יעזרו לי. באחד העמודים היה כתוב ‘לעולם אל תעזוב מישהי שכמותה לא תמצא לעולם’. זה היה חוק נוקשה מאוד, גם עבור אימי וגם עבור אבי, זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהקשר שלו עם ברברה עבד בצורה כה טובה, הוא מצא אותה בתקופה הכי חשוכה בחייו והיא הצליחה להרים אותו והחזירה אותו לגבר שהיה פעם.

הוא הבין שלא ימצא מישהי כמוה והתחתן איתה.

ואני, ברוב טיפשותי, מצאתי את האדם היחיד בעולם שבאמת הפך אותי למאושר, ומרוב פאניקה ופחד מהמצב החדש שאליו נקלעתי, השלכתי את כל מה שהיה בינינו לפח.

“אידיוט.” קיללתי את עצמי.

לא הצלחתי להירדם שוב פעם, התהפכתי בעצבנות מצד אחד לשני, מהבטן לגב, שום תנוחה לא הייתה נוחה, הסיכוי להירדם אבד. קמתי בשקט מהמיטה ויצאתי למסדרון, התקדמתי אל עבר החדר של איילין והצצתי פנימה. המיטה שלה הייתה ריקה.

ידעתי שהיא יצאה מהבית ובכל זאת רציתי לוודא שזה לא היה הדמיון שלי כששמעתי את דלת המרפסת בקומה התחתונה נפתחת. ירדתי למטה ומילאתי לעצמי כוס מים קרים.

רוח הפרצים הקיצית נשבה פנימה דרך דלת הזכוכית הפתוחה והרקידה את הווילון הלבן בפראות. יצאתי החוצה ורגלי שקעו בחול הקריר. זה היה אחד הדברים הקסומים בבית הזה, רגע אחד אתה בתוך מבנה מגורים ורגע לאחר מכן על החוף, קרוב לאוקיינוס.

איילין ישבה לא רחוק מהבית, מקובצת בצורת כדור, ברכיים צמודות לחזה, ראש שעון מטה, ידיים עוטפות את גופה.

היא ישבה לבושה בכותונת הלילה הלבנה והקצרה שלה מבלי לזוז או להוציא הגה, לא יכולתי לדעת אם עדיין בוכה או שהשלב הזה עבר. היא בכתה הרבה, מספר פעמים בכל יום, לא הבנתי מאיפה הגיע מלאי הנוזלים ואיך היא לא מתייבשת, הרי בסופו של דבר, אמור להיות מכסה לכמות הדמיות שאפשר להוציא החוצה מבלי ליצור נזק, לא?

הרמתי את ראשי לשמיים הכהים שכוסו בכוכבים רבים, אמא שלי הייתה ביניהן, הביטה בי באכזבה ולחשה עוד אחת מהעצות שרשמה בספרה, ‘לעולם אל תתעלם מאדם שאוהב אותך, דואג לך ומתגעגע אלייך בגלל שיום אחד אתה יכול להתעורר משינה ולהבין שאיבדת את הירח בזמן שחיפשת את הכוכבים’. לא זכרתי אם היא ראתה סרט כלשהו והעצה הזאת הופיעה בו,  או ציטטה אותו מספר או שמעה את המילים בשיר והתחברה אליהן, ידעתי שהיא הדגישה אותן בספר העצות שלה וסימנה הרבה סימני קריאה אדומים אחריו. אם הייתה יודעת שפעלתי בצורה הפוכה ממה שהייתי צריך הייתה גוערת בי. לא רציתי לאכזב אותה, זאת מעולם לא הייתה הכוונה שלי. לא היה אכפת לי לאכזב את אבי, לא היה אכפת לי לאכזב אפילו את עצמי. אבל איילין, זה היה סיפור אחר לגמרי.

הדבר שהכי פחדתי ממנו היה לאכזב אותה, חששתי מהיום הזה שבו תתעורר ותבין שאני לא מי שהיא מחפשת, שהיא רוצה מישהו בוגר יותר, אחראי יותר, רציני יותר, אחד שמתאים לאישיות הפלפלית שלה, בחור שיצליח להגשים את כל החלומות שלה.

כשהייתי לצידה נהגתי לשקול כל מילה לפני דיברתי, כל פעולה, הבעת פנים ומחשבה, נזהרתי כמו שלא נזהרתי לעולם, ואחרי שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים בלהיות הבן אדם שמתאים לה, הרמתי ידיים ולקחתי כמה צעדים אחורה.

איבדתי את הירח שלי, למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה? האם יום אחד הייתי מגיע לאותה מסקנה אילולא שלבי לא הייתה מביאה אותי לבוניטה ספרינגס?

“תמיד קברת את עצמך בלילה.” אמרתי כשנעמדתי מאחוריה.  אולי זה לא היה צעד חכם לפלוש מחדש למרחב הפרטי שלה, פשוט לא יכולתי להישאר מבחוץ. רציתי שתכניס אותי פנימה.

היא לא זזה כששמעה את הקול שלי ולא הסגירה שום סימנים לכך שהיא לא רוצה אותי שם, ראיתי בזאת אור ירוק והתיישבתי לידה, לא רחוק מדי ולא קרוב מדי, מספיק קרוב כדי לשמוע את הנשימות שלה ומספיק רחוק כדי לא להרגיש את חום עורה.

רציתי להגיד לה, ‘קדימה, תכניסי אותי אל תוך ליבך.’ אבל שתקתי. הבנתי מדוע לא רצתה אותי שם, פעם אחת הספיקה לה, למה שתרצה להסתכן עוד פעם?

“מה אתה רוצה ממני?” היא שאלה לבסוף והרימה את פניה.

גם בחשכה יכולתי לראות את עיניה הנפוחות והאדומות שהסתירו בתוכן כל כך הרבה דברים שהייתי נחוש לגלות.

“אותך.” עניתי, “אותנו, את מה שהיה בינינו פעם.” זאת הייתה הפעם היחידה שלא שקלתי מילים, אם הייתי מתעכב וחושב אם באמת כדאי לי לקחת את הסיכון, לא הייתי אומר זאת.

לא יכולתי להחזיק בפנים את תחושת הגעגוע למצב שהיה בינינו לפני שהכל הסתבך. רציתי את החברה הכי טובה שלי בחזרה אפילו אם בעצמה לא רצתה אותי.

“אתה לא יכול לקבל אותי.” צחקה בעצבות והסיטה את שיערה מאחורי אוזנה, התשובה הזאת הייתה עדיפה על פני הצעקות שדמיינתי במוחי, המילים שלה היו כבדות.

היא הביטה על האוקיינוס השקט, על השמיים הכהים והכוכבים המנצנצים. פיזית, היה בינינו מרחק של סנטימטרים ספורים, מנטלית, היא הייתה במרחק שנות אור ממני, ואני? רציתי אותה כמה שקרוב אליי, לשמר אותה, להגן עליה, להראות לה שאולי פעם לא הייתי בסביבה כשהייתה זקוקה לי, אבל עכשיו המצב שונה.

“ברבי,” לחשתי בשקט. היא סובבה את ראשי אלי והשעינה אותו על כתפה השמאלית, שיערה נפל וכיסה את פניה אך היא לא הרימה יד כדי למשוך אותו אחורה. היא פשוט הסתכלה עלי עם דמעות בעיניה שאיימו לפרוץ החוצה מבלי להוציא מילה, היא הפכה למומחית בשתיקות ממושכות.

הורדתי את עיני לשפתיה בצורת הלב, יכולתי לראות שהיא עדיין מחזיקה בהרגל לנשוך אותן מבפנים. רציתי לשחרר אותן, לטעום אותן, להיזכר איך מרגיש החיבור הפיזי בינינו. היא גרמה לי לחזור לנקודת ההתחלה, לרגעים שבהם חשבתי על המגע בינינו, על המשיכה המכאיבה והמסוכנת שהרגשתי כלפיה.

רציתי לנשק אותה כמו שלא רציתי שום דבר אחר בחיים, לא עניין אותי שהיא מתעבת אותי, שפגעתי בה ושאני חוצה גבולות אסורים, היא בעצמה חזרה וטענה במשך שנים ‘גבולות נועדו כדי שנחצה אותם’, אז למה לא בעצם? רציתי אותה, וכשהחזרתי את עיני למעלה, ראיתי שהיא מבינה אותי, שהיא יודעת מה אני הולך לעשות. זה היה אחד החסרונות היחידים שבכך שהכירה אותי כל כך טוב, היא יכלה לצפות מראש כל מהלך שלי.

“תומא..” החלה להגיד את שמי, לא נתתי לה לסיים.

נישקתי אותה. ברכות, בתובענות בתשוקה, כמו שמעולם לא נישקתי בחורה לפני כן. היה לה טעם מתוק של גן עדן, השפתיים שלה היו רכות ומלאות, והן נישקו אותי בחזרה.

תפסתי את העורף שלה ומשכתי אותה קרוב יותר אלי, צמצמתי את המרחק הפיזי המחריד שהיה בינינו, היא לא התנגדה.

הידיים שלה מצאו בקלות את עורפי, הסתובבתי והשכבתי אותה על החול, היא הייתה מתחתי, הלשון שלי הייתה בתוך הפה שלה, הרגשתי זיקוקים מתפוצצים במעמקי גופי, זאת הייתה הרגשה פנומנלית, מעולם לא רציתי אותה כמו באותו רגע.

שנייה אחת הייתי ברקיע השמיני, ורגע לאחר מכן הרגשתי את הדחיפה אחורה. כאב פיזי פילח את בית החזה שלי כשהשפתיים שלנו התנתקו אחת מהשנייה.

“ברבי,” התחלתי להגיד כשראיתי את הבעת פניה המזועזעת, כאילו התעוררה הרגע מאחד הסיוטים שלה, שביל דמעות זלג במורד לחייה הסמוקות עד שפתיה הנפוחות, התכופפתי לחבק אותה אבל היא דחפה אותי פעם נוספת.

“לא.” מלמלה והנידה את ראשה לשלילה במחזוריות, “אתה לא יכול לעשות לי את זה.” אמרה וזינקה במהירות על רגליה.

“ברבי,” אמרתי שוב ותפסתי את ידה החמה, “הכל בסדר.” ניסיתי להרגיע אותה, היא נישקה אותי בחזרה ואז דחתה אותי, לא ידעתי מה אני אמור להרגיש, מה היא מרגישה כלפי.

“שום דבר לא בסדר.” אמרה בקול כואב והביטה בי, ובאותו רגע ראיתי את חלקיקי השנאה שלה כלפי שוב פעם, הערתי את הלב השבור שלה, את האהבה השבורה שלה כלפי.     היא השתחררה מאחיזת ידי ורצה בחזרה אל תוך הבית והשאירה אותי לבד לצד האוקיינוס, תחושת דז’ה וו חזקה פקדה את שפתיי בכאב מתוק ומר יחד. חייתי את הרגע הזה כבר.

 

“בנג’מין רולינג.” היא אמרה את השם החדש ששנאתי, “הוא הזמין אותי ללכת להופעה של ‘השכונה’.” הוסיפה בהתרגשות בעוד ואני הרגשתי את דמי מבעבע בכעס. אסור לה ללכת עם השמיניסט המטומטם הזה להופעה של הלהקה האהובה על שנינו.

איילין הביטה בי בהתרגשות שלא הייתה אמורה להיות שם, כעסתי עליה, עד כמה עיוורת יכלה להיות?

“בכל מקרה,” אמרה והוציאה מכיס ג’קט העור השחור שלה חפיסת סיגריות, “ההופעה בקרוב, אני צריכה להחזיר לו תשובה בימים הקרובים.” אמרה ושלפה מקופסת הקרטון וינסטון ארוך, שנאתי את זה שהיא מכניסה את הזבל הזה אל תוך הגוף הטהור שלה והורסת אותו, אבל באותו הרגע לא היה אכפת לי להכניס את הרעל הזה לעצמי. לקחתי ממנה את הקופסה והוצאתי אחת בשבילי, היא הושיטה לי את המצית הדולק שלה.

“משהו ממש מציק לך.” זאת לא הייתה שאלה, הייתי עד כדי כך שקוף?

שנינו שאפנו פנימה את העשן המזיק. איילין התהלכה הלוך ושוב מלפני בזמן שישבתי בשקט על מדרגות האבן והבטתי בתמונה המהממת שנגלתה לפני. היא הייתה עוצרת נשימה, השיער הבלונדיני והארוך שלה בהק כנגד אור הלבנה, עורה הבהיר היה חלק כחרסינה ועטוף בריח קיצי של פירות מתוקים. למרות החום היא הייתה לבושה בבגדים חמים וארוכים שהחמיאו לגזרה הדקה והמפתה שלה. היא הפכה לנערה, לא סתם ילדה שהכרתי, אלא למישהי שנמשכתי אליה. כבר מספר חודשים הסתכלתי עליה בצורה שונה, מחברה הכי טובה שלי הפכה בקלות לבחורה היחידה שעניינה אותי, שרציתי אותה, היא הייתה אמורה להיות שלי, לא של בנג’מין רולינג. הוא היה שמוק, לא הגיע לו לקבל את איילין. גם לי לא, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליה.

“לא שמעת? שמעתי שהוא ואחיו נחקרו במשטרה בחשד להתעללות בבעלי חיים.” שיקרתי, אם לא שלי, של אף אחד.

איילין עצרה והביטה בי בתימהון, יכולתי לראות את הגלגלים במוח שלה רצים במהירות, מעכלת את המידע הבדוי שזה עתה סיפרתי לה. היא העריצה בעלי חיים יותר מבני אדם, ידעתי שאין שום סיכוי כי תצא לדייט עם בחור שמסוגל לפגוע בהם, הסטנדרטים שלה היו הרבה יותר גבוהים.

“אתה צוחק עלי!” פלטה קריאה חזקה אל האוויר השקט, “איך אף אחד לא יודע על זה? איך אתה יודע?” שאלה אותי בחשד, מסרבת להאמין.

“אחד הבחורים מנבחרת הפוטבול שמע את חבר שלו מדבר עם בן דודו, שבמקרה חבר של אחיו של בנג’מין. הם שומרים על החשדות בסוד.” המצאתי סיפור והקצנתי אותו. הבנתי שהיא מאמינה לי כשפניה הפכו למצוברחות. היא קירבה את הסיגריה הדולקת לשפתיה ושאפה פעם נוספת, הייתי מוכן להתחלף עם הסיגריה הזאת אלפי פעמים, לגעת בשפתיה הרכות והוורודות, אבל זה לא היה הזמן המתאים.

איילין חדלה לזוז בעצבנות והתיישבה מדרגה אחת מעלי, היא טמנה את ראשה בידיה ומלמלה לעצמה משהו שלא הבנתי, האם באמת הייתה עד כדי כך מצוברחת בגלל בנג’מין? לבחור היה אגו עד השמיים וריח תמידי של מרכך כביסה של בחורות, הוא נהג בכל בוקר לבית הספר על סקייט ותמיד הגזים עם הספריי לריח טוב מהפה. אולי הוא נחשב לנאה בעיני הבחורות הצעירות בבית הספר, אבל הייתה לו אישיות דפוקה. איילין צריכה להודות לי, לא להתעצב.

“אל תדאגי,” אמרתי והסתרתי את החיוך על פני, “אני בטוח שנוכל להשיג כרטיסים למופע הבא שלהם.”

“אוף אידיוט!” קראה לעברי בהפתעה, “למה אתה תמיד חייב להרוס הכל?” שמעתי חוסר אונים בקולה. הרגשתי רע, אבל לא הייתי מוכן להיחשף בשקר, שמרתי על שתיקה.

“אין לי מושג על מה את מדברת.” הקנטתי אותה וכיביתי את שארית הסיגריה, הטעם הרג אותי, לא הצלחתי להמשיך.

“תחזיר אותי הביתה.” אמרה לפתע וקמה על רגליה. היא באמת כעסה, על מה?
“רק הגענו.” נפנפתי אותה, בחורות, הורמונים, חייתי עם שלבי באותו בית, ידעתי שהן אמורות להתנהג ככה כשהן מגיעות לגיל שש עשרה. הלילה היה נעים ויפיפה, לא רציתי לחזור הביתה.

“תחזיר אותי הביתה!” דרשה. היא אף פעם לא התנהגה בצורה כזאת כלפי, או כלפי כל אדם אחר.

“אולי במקום לשחק אותה מלכת דרמה, תושיבי את הישבן המתוק שלך ותספרי לי למה את כל כך מעוצבנת?” המשכתי להשתעשע איתה, ידעתי שהיא אוהבת כשאני מחמיא לה, זה גרם לה להרגיש יפה ומיוחדת,  זה הרגיע אותה כמו קסם.

“למה אתה חייב להיות כזה?” היא עקמה את מבטה ושילבה את ידיה על בית החזה שלה. היא האמינה שהפוזה המאיימת הזאת הקנתה לה מראה קשוח, אבל לא היה בה שום דבר נוקשה.

“את אוהבת אותי כמו שאני.” צחקתי, הרוגז שלה היה הדבר המקסים ביותר שאי פעם ראיתי.

“אני שונאת אותך.” אמרה בחמיצות וזרקה את שארית הסיגריה על הבטון וכיבתה אותה בעזרת רגלה.

“את יכולה להמשיך לשקר לעצמך. שנינו יודעים שזאת לא האמת.” אמרתי ותהיתי אם יש לה מושג מה אני מרגיש כלפיה, ההצגה הזאת שלנו, הפלירטוטים המקריים, המחמאות והקנאות ההדדית, עבורי אלו סימנים מובהקים לרגשות הלא חבריים שהיו לי כלפיה, אבל איך היא פירשה אותם? כשעשוע? משחק?

דיברנו על הכל, על החברים שלה, על המשפחה שלה, על בית הספר והלימודים, התחביבים, החלומות, הדברים שהיא אוהבת, אבל אף פעם, בשום שיחה, היא לא חשפה בפני את הרגשות שלה כלפי בנים אחרים. זה היה עבורה קו לא ניתן לחצייה. העובדה שסיפרה לי על הדייט עם בנג’מין רולינג, הייתה הפתעה עבורי.

האם היא באמת חיבבה מישהו בפעם הראשונה, ואני הרסתי את הסיכוי שלה לאושר בגלל קנאות רכושנית?

“אתה נראה כאילו מישהו העיף לך סטירה.” ציינה באגביות והתרחקה ממני. היא השעינה את גופה על גדר הברזלים הלבנה שהפרידה בינה לאגם מישיגן שנפרס לפניה. מצב רוחה הפך לקודר בשניות, מנוגד לחלוטין לאושר שאיתו הגיעה לפגישה שלנו.

הוצאתי מכיסי את הטלפון הנייד ונכנסתי לפלייליסט השירים המנוגנים ביותר. לחצתי על Flawless של השכונה והמוזיקה סילקה את דממת הלילה שאפפה אותנו. היינו מרוחקים מבני אדם, מהכביש, ממבנים, רק אני והיא לצד אגם מישיגן.

“תפסיקי להיות כל כך חמוצה.” אמרתי וקמתי, הנחתי את הטלפון על האבן והתקרבתי אליה, “הסתדרת טוב מאוד בלהקשיב ללהקה הזאת מבלי ללכת להופעה שלהם.” לחשתי אל תוך אוזנה, הגב שלה נצמד אל בית החזה שלי, היא הייתה במרחק סנטימטרים ספורים ממני. כרכתי את ידי סביב בטנה והרכנתי את ראשי לשקע צווארה,

 ‘You’re a doll, you are flawless‘ לחשתי באוזנה כשג’ס רתרפורד, הסולן של הלהקה החל לשיר.

But I just can’t wait for love to destroy us‘ היא זימרה את השורה הבאה וחיבקה את ידי שעטפו אותה. המגע שלה היה חם ומעקצץ, הובכתי מהעובדה שהיא מצליחה להשפיע עלי כמו סם, הייתי מוכר אליה, לא רציתי לחלוק אותה עם אף אחד אחר כמו שלא רציתי שתהיה מצוברחת, הייתי שרוי בהיאבקות ממושכת בין להחזיק אותה או לשחרר אותה, לא הייתי שלם לגבי אף אחד מהאפשרויות, לכן דילגתי בין אחת לשנייה. באותו רגע קסום, כשהיא צמודה אלי ואין אף אחד סביבנו שיכול היה להפריע לנו, בחרתי להחזיק, ולא סתם להחזיק, בכל הכוח, עד הסוף.

ראשה הגיע עד אמצע בית החזה שלי, היא השעינה אותו אחורה וסגרה את עיניה, התענגנו על צלילי הלהקה האהובה עלינו בדממה, נהנים מהמגע המשותף ומהקרבה הבלתי מעורערת בינינו. היא הייתה כל כך קטנה, ועם זאת תפסה מקום כל כך גדול בעולמי, מקום שאף אחד אחר בעולם לא יצליח לתפוס, לא משנה מה.

“שיקרתי לך.” אמרה כשהשיר האהוב עליה, Afraid, הפסיק להתנגן. הקול שלה היה חלש ורועד, לא הבנתי למה היא מתכוונת. היא השתחררה מהאחיזה שלי, לקחתי צעד אחורה והבטתי בפנים המלאכיות שלה, הן היו מודאגות, אור הפנסים האיר את טיפות הזיעה שהתגלגלו במורד מצחה.

“בנג’מין רולינג לא הזמין אותי לדייט.” הודתה בראש מורכן מטה. לא הבנתי.

“אז למה אמרת שכן?” שאלתי מבולבל, המצאתי סיפור לא נכון לגבי הבן אדם רק בגלל העובדה שהציע לה לצאת, והיא אומרת לי שהוא לא?

“כי קיבלתי עצה נוראית מאחותך.” אמרה במרירות.

צחקתי, תמיד, אבל תמיד, שלבי מצאה את עצמה קשורה איך שהוא לעניין הדייטים של איילין, עד כמה שאהבתי את אחותי הקטנה, היא לא ידעה לתת טיפים נכונים בקשר ליחסים וזוגיות.

“סיפרתי לה שאני מחבבת נער אחד ושאני לא יודעת איך לבדוק אם הוא מרגיש אותו הדבר כלפי.” הסבירה את עצמה, “היא אמרה לי שאני יכולה לנסות לספר לו שמישהו אחר הציע לי לצאת איתו, ואם התגובה שלו תהיה שלילית בקשר לכך, זה אומר שאנחנו באותו ראש.” איילין יישרה את מבטה אלי. נדרשו עבורי כמה שניות כדי להקל את מה שהיא אומרת. אני הבחור שהיא מחבבת? היא רצתה לבדוק מה תהיה התגובה שלי כשתספר לי שאחד הבחורים בשכבה מעליה הציע לה לצאת לדייט?

“היית חייב להרוס לי?” היא צחקה צחוק עצוב והסיטה את שיערה המבולגן אחורה. לא ידעתי מה אני אמור להרגיש, בהלה או אושר, שמחה או פאניקה, האם אני אמור לנשק או לנוס על נפשי לפני שאהרוס הכל? הייתה לי נטייה נוראית שכזו, כל דבר שבו ידי נגעו נהרס, בין אם זה חפץ או בן אדם.

“את מחבבת אותי?” שאלתי כלא מאמין, אף פעם לא ראיתי בפלירטוטים שלה משהו מעבר לשעשוע, האם כל הזמן הזה הם היו אמתיים? האם יכולתי לא לראות שהכוונות שלה כלפי יכולות להיות מעבר לאזור החברות בינינו?

“לפעמים. כשאתה לא מעצבן אותי והורס לי תוכניות שנרקמו הרבה זמן.”

עיכלתי את הנאמר. עד כמה עיוור יכולתי להיות?

“ברבי..”

“אל תגיד לי שסתם הבכתי את עצמי עכשיו.”  קטעה אותי והכניסה את ידיה הזעירות אל תוך כיסי מעילה. הוצאתי אותן.

אחזתי בה והרגשתי איך החשמל עובר ביניהן, מעביר בי תחושות שאף פעם לא חוויתי בעבר, הייתי מכור אליה, לתגובות הלוואי שהיא עוררה בגופי, בנשמתי.

“מי אני עבורך?” היא שאלה והביטה בי עם עיניה הגדולות מלמטה. איזו שאלה טיפשית, היא הכל עבורי, השמש, הירח, הכוכבים, האוויר לנשימה, המזון, האנרגיה שהחזיקה אותי על הרגליים. כיצד לא ידעה זאת?

הסתכלתי עליה וחשבתי,  זה הכל או כלום, רציתי הכל.

רכנתי אליה בהפתעה ונישקתי אותה, את השפתיים המושלמות והמלאות שלה שחיוכן גרם לי לתחושת אושר מענגת בכל פעם מחדש. היה לה טעם מר של סיגריות מעורבב במתיקות של דובדבנים, שני ניגודים חזקים שתאמו לאישיות ההפכפכה שלה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי בחזרה, נשיקה יחסית נועזת עבור בחורה בגילה. המחשבה על כך שמישהו אחר נגע אי פעם בשפתיים שלה הבחילה אותי, היא הייתה אמורה להיות רק שלי.

סילקתי את המחשבות המטרידות הצידה ועטפתי את זרועותיי סביבה, בתנופה מהירה ניתקתי אותה מהאדמה והושבתי אותה על מעקה הברזל העבה כדי שנהיה באותו גובה וגבי לא יישבר בניסיון להתכופף אליה. היא כרכה את רגליה סביב האגן שלי ומשכה אותי צמוד יותר, ידיה טיילו במעלה גבי, ידי חיבקו אתה גוף השביר שלה. מעולם לא הרגשתי מאושר כמו באותו רגע, לא רציתי שהוא ייגמר לעולם, רק אני והיא נגד העולם, שני בני אנוש שמתפקדים כאחד. לא ידעתי איך היא הגיעה לחיי ומי שלח אותה לתוכם, מצאתי אותה בתקופה הכי מלחיצה שעברתי, היא הייתה קרן השמש היחידה בסערה שאליה נקלעתי ולא הייתה לי כוונה לשחררה את אחיזתי בה, אף פעם.

 

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה