איילין ותומאס

פרק 15  – איילין.

 

"יום רע, שלב, יום רע." חזרתי על המילים בזמן שירדתי מהאוטובוס ועליתי על השביל שהוביל לבניין של לייסי ודרק.

"יותר רע מהימים שבהם גילינו כי השחקנים האהובים עלינו מ'האנטומיה' מתו?" היא שאלה בצרידות, מעבר לקו שמעתי את השיעולים הבלתי פוסקים שלה, שמחתי שלשם שינוי היא החליטה להישאר בבית ולא להופיע בבית הספר חולה, כמו שנהגה לעשות תמיד. החיסור הראשון שלה השנה, לא היה לי ספק שנדרש עבורה מאמץ רב בכדי להחליט להישאר בבית.     היא הייתה מהתלמידים האלו, שלא משנה מה מופיעים בבית הספר. לא היום. למזלי, היא לא ראה איזה חרא של יום עבר עלי.

קמתי שלושים דקות אחרי שהייתי אמורה לקום, איחרתי לאוטובוס לשיקגו והגעתי רק בשיעור השלישי, השארתי את עבודות ההגשה שלי בגאוגרפיה והיסטוריה על שולחן הכתיבה בחדר העבודה של דרק, חטפתי ריתוק, במקום לקחת מהמקרר את השקית של ארוחת הבוקר שלי לקחתי את השקית של לייסי, אשר הייתה מלאה באוכל אורגני שלא יכולתי לעקל, נכשלתי במבחן בכימיה וכנראה גם בבוחן הפתע במתמטיקה, רבתי עם השותפה שלי במעבדה בביולוגיה ומצאתי את עצמי מבצעת את הניסויים בלי שום עזרה מצדה, וכל זה רק בתחום הלימודי.     מבחינה פיזית, העברתי את כל היום עם בחילות וכאבי בטן, הייתי בטוחה שזה בגלל האוכל המקסיקני שאכלנו אמש.     הראש שלי הסתובב, העור שלי בער וההורמונים שלי השתוללו, בכיתי בשירותי בית הספר בגלל שטויות, פשוט לא יכולתי לשלוט במה שקורה בגוף שלי.

והחלק הכי גרוע, הקינוח המתוק ליום המזוויע, שמעתי מאחת הבנות בשכבה שלי, שאחותה הגדולה שכבה עם תומאס באחת ממסיבות בית האחווה שלו באוניברסיטה. זאת הייתה הידיעה שמותתה אותי סופית. לא רציתי להאמין, אבל ידעתי שלסידני אין סיבה לשקר בקשר לדבר כזה.

ההיריון שלי הלך והתקדם, במשך ימים אספתי כוחות בכדי לקבוע עם עצמי מתי אלך לספר לתומאס על הבת שלו, השמועה על הלילה שלו עם הסטודנטית, מחקה החוצה את כל התכנונים שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עומדת מולו וחושפת בפניו שהוא עומד להפוך לאבא בזמן שבמוחי מבזיקות תמונות שלו עם מישהי אחרת.

כעסתי עליו נורא. על זה שלא רע לו, שהוא המשיך הלאה בזמן שאני נותרתי קשורה אליו ברמות מסוכנות.

אילולא לידיה, כנראה הייתי מנסה למחוק את ההיסטוריה באותה הדרך כמוהו, שוכבת עם כל בחור מזדמן שהיה מעוניין בי, מוחקת מהמוח שלי את הזיכרונות של הלילות המשותפים שלנו בכך שהייתי יוצאת חדשים, עם זרים. אבל לא יכולתי לעשות זאת, לא לעצמי ולא לבת שלי.

"את חיה?" הקול של שלבי משך אותי החוצה מההרהורים.

"כן." עניתי בלחישה והבחנתי במרכולת שמעבר לכביש, גם אחרי שאכלתי במשך כל היום את חטיפי האנרגיה מהמכונה בבית הספר עדיין חשקתי באוכל אמיתי, סוכר, שומנים ופחמימות.

"איך זה שאת חוזרת רק עכשיו הביתה? השעה שמונה בערב!" שלבי שאלה והתעטשה.

"אמרתי לך שלב, יום רע." נאנחתי וצפיתי בשמיים הכהים שנפרסו מעלי. שלושה אוטובוסים! שלושה אוטובוסים נאלצתי להחליף בכדי להגיע לאורלנד פארק, ובנסיעה האחרונה נאלצתי לשבת ממש על הגלגלים, היטלטלתי מצד לצד בצורה כל כך חזקה שהייתי בטוחה כי עוד מהמורה אחת על הכביש ואפלוט את כל תכולת בטני החוצה. שלא לדבר על הפקקים, שעה וחצי ביציאה משיקגו וחצי שעה בכניסה לאורלנד פארק. יום ממש רע.

"לא נורא, לעומת תומאס, את עוד בסדר." היא אמרה תוך כדי שקינחה את אפה. אני מקווה שהוא חטף מחלת מין. חשבתי.

"מה איתו?" שאלתי וניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה. בחודשים שלא דיברנו, נאלצתי להמשיך להעמיד פנים בפני שלבי והאחרים שאני לא שונאת אותו, אף על פי ששנאתי.

הם לא ידעו עלינו שום דבר וכך גם קיוויתי שהמצב יישאר, לפחות עד שאספר לו על ההיריון שלי.

"השעו אותו מהאוניברסיטה לשבוע. "היא נשמעה נרגשת אפילו שהידיעה לא הייתה חיובית במיוחד. "הוא עשה הרבה בלאגן, והגיע שיכור לשיעורים והכה איזה תלמיד, בקיצור, הסתבך על מלא. אבא שלו שולח אותו לדבלין כדי שיבקר את דודה שלו וישאף אוויר נקי לפני שהוא חוזר ללימודים. הוא ממש זועם עליו, מתברר שאף בן למשפחת סמית' עדיין לא קיבל עונש כל כך גדול באוניברסיטה."

נאבקתי לא ללחוש 'מגיע לו'.

"אולי לך היה יום רע," שלבי המשיכה לדבר בזמן שחציתי את הכביש לעבר המרכולת, "אבל לו היו שבועות רעים. הוא לא עצמו בזמן האחרון. שמעת שהוא שכב עם אחות של דניס?"

"כן. זה נכון?" היססתי, לא בטוחה אם אני רוצה שהדבר יישאר בגדר שמועה או יהפוך לעובדה.

"אני לא יודעת, הוא לא ממש מדבר איתי בזמן האחרון." קולה הפך לעצוב, לא יכולתי שלא לקוות כי אני היא לא הסיבה לכך שהקשר בין האחים דעך מעט.

"תראי שלב, אם הוא עשה משהו רע, שיישא בתוצאות. אל תדאגי לו." אמרתי ונכנסתי אל תוך המכולת, העובדת בקופה, ג'וסלין שמה נדמה לי, נופפה לעברי בזמן שלקחתי את סל הקניות. זאת הפעם החמישית השבוע שנכנסתי למקום, היא כבר זיהתה אותי בתור חברה ולא בתור לקוחה.

נופפתי לה בחזרה בליווי חיוך מנומס.

"את נשמעת כמו אבא שלו." קולה של שלבי הרצין.

"אבא שלו צודק."

"יש לך נטייה לא להסכים עם אבות." שלב צחקה, "מוזר לשמוע ממך את המילים האלו."

"כן, באמת מוזר." הסכמתי והעמסתי אל תוך הסך חבילות של עוגיות שוקולד צ'יפס, אשר בשבועות האחרונים הפכו עבורי כדלק שהתניע את המערכת שלי. מצאתי את עצמי זוללת ללא סוף, תופעת ההיריון היחידה שאהבתי, מאחר והיא הצדיקה את הכמיהה שלי למתוקים. החדר שלי היה מלא בקופסאות ריקות של העוגיות, על המיטה, מתחתיה, בתוך ארון הבגדים, על הרצפה, על השידה. הרגשתי כאילו אני גרה בתוך פח מחזור של חפיסות קרטון, ובמקום לנקות אחרי קצת, המשכתי לקנות אותן ולזבל את החדר, הרגשתי נורא אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.

"שלב, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר בערב, תודה על הליווי הטלפוני אבל כרגע אני לא יכולה לדבר, "אמרתי כשידיי הפכו לעסוקות בזריקת הקופסאות אל הסל, "תרגישי טוב."

"אני אחכה לשיחה." אמרה והשיחה נותקה. הכנסתי את הטלפון אל התיק והמשכתי להעמיס מצרכים ואוכל, כרטיס האשראי של לייסי היה אצלי, ידעתי כי אני יכולה להתפרע.

הסל התמלא עד תומו. נעמדתי מול הקופה והתחלתי לפרוק החוצה את כל החטאים הקטנים שהוסבו תחת השמות 'חטיפים' ו'מתוקים'.

"או שיש לך תיאבון מאוד לא בריא או שאת בהיריון." ג'וסלין צחקה והתחילה להעביר את המאכלים בקופה.

"כן, היריון בגיל שבע עשרה, זאת אני." אימצתי חיוך, היא חשבה שצחקתי, כשאני לא. עוד כמה חודשים, כשתראה את הבטן הענקית שלי, תבין, כמה קרובה הייתה לאמת.

הקנייה הסתכמה בשלוש שקיות בשווי שמונים דולר.

לא היה לי מושג לאן הכסף נעלם, אבל זה קרה.

יצאתי אל הרחוב. גשם קל החל לטפטף בעוד ובצעתי את דרכי אל עבר הבניין הקרוב. אילולא המצב רוח הירוד שלי וההרגשה הפנימית הרעה שלי, הייתי חושבת כי זה לילה יפה ומזג האוויר בחוץ מושלם, לא קר מדי ולא חם מדי.

הסימנים הראשונים לסערה הקרובה החלו להופיע, ידעתי שאת הימים הבאים אני הולכת להעביר בדירה מבלי לצאת ממנה, מאחר ובימי שישי לא התקיימו לימודים במערכת שלי, יכולתי להתחיל את חופש סוף השבוע שלי באופן רשמי.

נעצרתי מול המעלית במבואה ולחצתי על הכפתור בזמן שהטלפון שלי צלצל, הנחתי את השקיות על המרצפות שרק עברו שטיפה והוצאתי אותו מהתיק, הפנים של לייסי נפרסו על המסך, עניתי. "אני למטה."

רכי לנסות לחכות למעלית, היא תקועה בקומה השביעית." הקול שלה נשמע עייף, "התיק של כבד?"

"לא."

"לא לשלוח את דרק לעזור לך לעלות?"

"אני בהיריון, לייסי, לא נכה." שמעתי בקולי נימת כעס לא מכוונת, בזמן האחרון יצר הגינון האימהי שלה גדל, ומסיבה מסוימת, היא הפעילה אותו עלי, כנראה בגלל שחשבה כי העובדה שאני נושאת ילדה ברחמי, הופכת אותי לשברירית, במיוחד אחרי הפרידה מתומאס.

"אל תתמהמהי, העוף ברוטב לימון עם זיתים, האהוב עלייך, בדיוק יצא מהתנור." אמרה וניתקה את השיחה.

שינסתי כוחות, הרמתי את השקיות ונכנסתי לחדר המדרגות החשוך והקר. שמונה קומות, מאה עשרים ושש מדרגות.

זה מה שהפריד ביני לבין אוכל נורמלי, ביתי וטעים.

הרופאה שלי, דר. שוורץ, אמרה שזה בריא לעסוק בספורט במהלך ההיריון, כל עוד אני לא אתאמץ יותר מדי ולא אנסה לשבור שיאים אולימפיים, המשימה לחצות את המדרגות הייתה אמורה להיות קלה, אבל ברגע שהגעתי אל הקומה החמישית, הרגשתי כי אזלו כוחותיי.

התיישבתי על המדרגות בחלל החשוך והקר והתמקדתי בנשימות עמוקות, ראשי הסתחרר והנשימה שלי לא הייתה סדירה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה.

בליווי המחשבה שאלו סך הכל עייפות ונפילת סוכר, הוצאתי מאחת השקיות את קופסת העוגיות והתחלתי לזלול.

כשחוסלו שלוש עוגיות, חשתי שוב פעם ברע.

בחילה גדולה יותר מזאת שבבוקר תקפה אותי ואיימה להוציא החוצה את כל תכולתה ,וביחד איתה, הופיעה התכווצות כואבת בבטן התחתונה שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר, ולא יכולתי להאשים שום אוכל.

השארתי את כל חפצי בחדר המדרגות וזינקתי במהירות על רגלי, הייתי נחושה להגיע לדירה ולבקש עזרה.

בדרך לא דרך צלחתי להגיע לקומה השמינית ולהיכנס למסדרון.

"לייסי!" צעקתי  תוך כדי התכווצות מייסרת שהרגישה כסכין אל תוך הבטן. התקפלתי בכאב מול דלת האלון הלבנה בכניסה לדירה שלהם, תפסתי את בטני וכיסיתי בידי את הבליטה, את התינוקת שלי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, איתה, עם שתינו.

לפעמים הבטן הציקה לי, פה ושם הרגשתי אי נוחות ואף כאבים קלילים, דר. שוורץ אמרה שלפעמים זה קורה ושההתפתחות של התינוקת בסדר, שהיא בריאה וכי שום סכנה לא נשקפת לחייה או לחיי.

באותו רגע הרגשתי כאילו מילותיה היו שקר אחד גדול ושמן. שום דבר לא היה בסדר.

כתמים כיסו את שדה הראייה שלי בעוד שחיבקתי את עצמי וניסיתי להתפלל לאלוהים שיעצור את הכאב הבלתי נסבל, הכל הפך למטושטש. הורדתי את מבטי אל הבטן, לא הופתעתי לגלות כתם דם גדול ומכוער במכנסי, הרגשתי שאני מדממת. נכנסתי להיסטריה כמו שלא נכנסתי לעולם, מלבד כאב לא הרגשתי דבר, הרמתי את ידי על הדלת ודפקתי עליה, הדבר האחרון שראיתי לפני ההתמוטטות שלי, היה כתם דם בצורת כף היד שלי על דלת עץ האלון הלבנה, והדבר האחרון ששמעתי, היו הקריאות הרמות של אחותי לדרק, שנדמו כהקולות המכאיבים ביותר שיכלו אוזני לשמוע, לאחר מכן, העולם הפך לשחור, קר, ואכזרי.

 

☼☼☼

 

זה לא קל.

זה לא קל להתעורר אל תוך יום שאת יודעת שהוא יהיה אחד הגרועים בחייך, רע יותר מהיום הקודם.

זה לא קל להבין, גם מבלי לשמוע את הרופאה אומרת זאת, שהחיים שהתפתחו בתוכי הופסקו.

זה לא קל, לפקוח את העיניים ולהבין שעל השמש והכוכבים, כבר לא אסתכל באותה צורה.

זה לא קל, להבין שלא משנה עד כמה מאמצים אשקיע, לעולם לא אחזור להיות אותה איילין.

הלוואי ויכולתי לעצום את עיני מספיק חזק בכדי להיעלם ולדמיין שכל זה לא קרה, הלוואי ויכולתי להעלים את ההרגשה החלולה שהתיישבה בתוכי כמו טפיל, גם בבטן וגם בלב.

"ליל, מתוקה." הקול של דר. שוורץ גרם לי להתכווץ בכאב, הסטתי את מבטי מקופסת עוגיות השוקולד שעמדה על אחד המדפים והעברתי אותו לרופאה. היא עמדה לא רחוק מהמיטה שעליה שכבתי, מחוברת לצינורות שהכניסו אל תוכי נוזלים ותרופות, תרופות שגרמו לי לא להרגיש שום דבר ולהרגיש הכל בו זמנית. עיניים מלאות רחמים הסתכלו עלי בכאב.

"היא כבר לא בחיים?" המילים בקעו ממני בלחישה רועדת, היא לא אמרה דבר, אבל הרגשתי. זה היה מוזר.

כל הזמן הזה, ארבעת החודשים וחצי שבהם הבת שלי התפתחה בתוכי, ניסיתי להרגיש אותה, לא רק כשהנחתי את ידי על הבטן שלי, אלא מבפנים, ידעתי שהיא שם אבל לא תמיד הרגשתי אותה, אבל באותו רגע, כשעיני רפרפו באיטיות על פני הגוף שלי, הרגשתי את החיסרון שלה יותר מכל דבר אחר, מלווה בכאב עמוק שלא ידעתי אם אוכל אי פעם לסלק.

"אני מצטערת מתוקה," דר. שוורץ התקרבה אלי והניחה את ידה על ידי בזהירות, כאילו אם תנועתה תהיה חדה מדי או מהירה מדי, תפגע בי. "עברת מה שנקרא 'הפלה בלתי שלמה'. שק ההיריון שלך נפרד מהרחם וצוואר הרחם התרחב, לא הייתה שום דרך למנוע את ההפלה. חלקים משק ההריון שלך נפלו, מה שהוביל לדימום, אך נותרו שרידי היריון בתוך הרחם, לכם נאלצנו לבצע גרידה." הקול שלה היה עדין אך מילותיה גסות.

ניסיתי לעקל את דבריה. היום הרע, הבחילות, כאבי הבטן, זה לא היה סתם, הכל היה קשור להפלה. כיצד לא יכולתי להבין זאת לפני כן? אולי אם הייתי מתנהגת באחריות ולוקחת את עצמי לרופא זה לא היה קורה? אולי היה לי סיכוי להציל את התינוקת שלי ולא עשיתי זאת?

עצמתי את עיני בעוד שגל דמעות השתחרר מהן החוצה.

לא רציתי להיות. פשוט לא. להיות בלעדיה הרגיש לי לא נכון בכל המובנים.

"יכולתי למנוע את זה?" שאלתי בחשש שמא התשובה לא תמצא חן בעיני.

"לא מתוקה, יש דברים שאי אפשר למנוע. אבל את בריאה וצעירה ואת תתאוששי מזה. הרחם שלך בריא ושלם, אחרי שהטראומה תעבור תוכלי להיכנס בעתיד לעוד הרבה הריונות."

להיכנס להיריון ולקחת סיכון לאבד את התינוק שלי שוב פעם? לא תודה. פעם אחת הספיקה לי.

"אני רוצה להישאר לבד." ביקשתי ממנה, בטענה שאני צריכה זמן לעקל את מה שהתרחש. לצערי, היא סירבה.

במשך השעה הקרובה עברתי סדרה ארוכה של בדיקות כואבות ופולשניות שגרמו לי לרצות להתכווץ עד לגודל חיידקי שבו הם לא יצליחו להגיע אלי.

 הרגשתי כאילו אני מצויה בתוך ערפל, שום דבר לא היה בהיר או מובן, רק קטעים קצרים של מציאות, החיבוקים של לייסי, המילים המנחמות של דרק, הבעת הצער של הרופאה, לא יכולתי לשמוע או לראות אותם יותר, במיוחד לא את לייסי.

לא ידעתי כיצד להסתכל בעיניה או על בטנה, לא ידעתי כיצד אוכל להיות בסביבתה ובסביבת התינוק שלה אחרי שאיבדתי את שלי. ידעתי שאלו דברים נוראים להרגיש, אבל לא יכולתי שלא. הבטן שלה, הזוהר על פניה שלא דעך אפילו שפניה היו עצובות כמו שמעולם לא היו, הרגשתי שאין בי כוחות מספיק חזקים להתמודד עם זה, עם המציאות.

היא חזרה על המילים של דר. שוורץ וטענה שזאת לא אשמתי, כי לא היה שום דבר שיכולתי לעשות, אבל מהשיחות עם הפסיכולוגית במרפאה, הבנתי שכל הלחץ וחוסר הסדר בחיים שלי, הם אלו שהובילו את הגוף שלי לדחיית התינוקת. לא הצלחתי להבין כיצד דבר כזה יכול לקרות, הייתי כל כך מוכנה אליה, כל כך קשורה אליה, רציתי אותה כמו שלא רציתי דבר מעולם, אז למה?

למה הגוף שלי החליט שלא מתאים לא להמשיך את ההיריון שאליו התחברתי? למה הוא החליט שמבלי לשאול את המוח שלי הוא יכול לקחת ולהרוס חיים של גוף זעיר שעוד לא התפתח עד תומו? כל כך הרבה שאלות של למה הדהדו בראש שלי וגרמו לי להימצא במצב של 'זומבי'.

שלושה ימים שכבתי במרפאה. הייתי אני ולא אני, שאריות של בן אדם. זאת הייתה המכה השלישית, קודם אבא שלי, אחר כך הפרידה מתומאס ואז ההפלה. הן לא התכוונו להיעצר, אלא ההפך, הרגשתי שברגע שאצא מהמרפאה הן רק  ימשיכו.

איך לכל הרוחות, אחרי כל מה שעברתי, אצליח להתנהג כמו בן אדם רגיל? איך אחזור לבית ספר, אדבר עם בני אדם, אנהל קשרים? איך ממשיכים הלאה אחרי דבר כזה? זה נראה לי כלא הגיוני, עוד משימה בלתי אפשרית.

 

☼☼☼

 

"זה בסדר, את לא צריכה להחזיק את הכאב בפנים, תבכי אותו החוצה." המילים של אחותי הגיעו לאוזני אך לא נכנסנו אליהן. עמדתי מול קבר של מישהי שעדיין לא נולדה וחיפשתי את המילים הנכונות להיפרד ממנה, אבל לא משנה כמה גדול היה אוצר המילים שלי, פשוט לא הצלחתי להוציא מגרוני החוצה צליל. מאז השיחה הקצרה עם דר. שוורץ, העברתי את זמן החלמתי במרפאה בשתיקה מוחלטת, מעבירה במוחי את היום הנורא ההוא מחדש, בוחנת את ההתנהגות שלי, את הדברים שעשיתי ולא עשיתי, את הטעויות שביצעתי ועליהן אני משלמת את המחיר.

גדלתי אל תוך סביבה שבה למדתי להיות ביקורתית כלפי עצמי. בכל פעם שפישלתי בדרך כלשהי או עשיתי משהו לא כשורה, הייתי עוצרת את הזמן ומסתכלת אחורה, בוחנת את העבר ובודקת, באיזו נקודה שגאיתי, מה פספסתי, מה הייתי צריכה לעשות בכדי לא להגיע לתוצאה המרה שלא מצאה חן בעיני.

עשיתי את אותו הדבר גם הפעם, בוחנת בדייקנות את כל האירועים שקרו במהלך החצי שנה האחרונה. אני לא חושבת שהחיים שלי היו מתי שהוא כל כך אינטנסיביים כמו בששת החודשים האחרונים, כל כך הרבה קרה, כל כך הרבה השתנה, אני השתנתי. מוחי חלף על כל זיכרון במוחי, אבל הבעיה הייתה, שלעומת הפעמים הקודמות, הפעם לא הצלחתי לשים את האצבע על מה עשיתי לא נכון. בזמנו, כשהייתי מעורבת עמוקות במערכת היחסים שלי עם תומאס, הרגשתי שזה הנדבר הנכון ביותר שעשיתי אי מעולם, אז למה ההשלכות של הקשר שלנו כאלו כואבות? מה התפקשש בדרך והוביל אותי לתוצאות ההרסניות האלו, איתן נאלצתי להתמודד לבדי?

שאפתי פנימה כמות גדולה של אוויר ונאנחתי בכבדות בעוד טיפות של גשם התחילו לרדת מהשמיים ולהכתים את הסוודר השחור שלי. דמעות התחילו להתגלגל במורד פני בעוד הרגשתי את האומללות מכלה אותי בתוכה.

"ליל, אנחנו צריכות ללכת." היד של אחותי מצאה את מקומה על הכתף שלי, ברגע שנוצר מגע, לקחתי צעד הצידה והתרחקתי מלייסי. לא יכולתי להתמודד איתה באותו הרגע.

"אני אחכה לך במכונית." היא שחררה את המילים לאוויר בלחישה שקטה ועזבה אותי לנפשי. רק כשהייתי לבד, הרשתי לעצמי להתכופף אל עבר האדמה הלחה ולהניח את אצבעותיו עליה ברעד. "תינוקת שלי," המילים רעדו החוצה מגרוני, המחשבה שאני לא מזהה את הקול של עצמי הפחידה אותי, "אמא מאוד אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, והיא כל כך, אבל כל כך מצטערת שהיא לא הצליחה למלא את התפקיד שלה כראוי ולהגן עלייך." הנחתי את ידי הפנויה על פי וחסמתי את אנקת הכאב שפרצה החוצה מבלי לשאול אם אני מוכנה אליה, ההתייפחויות הפכו עבורי לדבר כה רגיל, שהפסקתי להילחם בהן. מה הטעם? כך או כך הכאב בלתי נמנע, הוא ישב בתוכי כמו חיידק שהתרבה ותפס פיקוד על כל תא זעיר במערכת האיברים שלי. הדמעות הפכו את שדה הראייה שלי למטושטש, הן נקוו ביחד עם הגשם סביב הקבר הטרי, הרגשתי שאני נשאבת שוב פעם אל תוך היסטריה.

"אני מבטיחה לך שאזכור אותך לנצח." ההבטחה נישאה לאוויר בליווי רעם שהרעיד את עולמי. ישבתי שם למשך כמה דקות נוספות, נספגת ברטיבות של חודש אוקטובר, שמעולם לא נראה כה קודר ואפלולי כמו בשנה הזאת.

בדרך לא דרך, הצלחתי להרים את עצמי מהקרקע ולהוביל את עצמי לרכב של לייסי. נכנסתי פנימה בשתיקה רועמת ועצמתי את העיניים בחוזקה, מסרבת לתת לדמעות נוספות לצאת החוצה, נמאס לי לדמוע, נמאס לי לכאוב, נמאס לי להרגיש.

רציתי קסם, כישוף פשוט שיגרום לכל הרגשות בתוכי לעזוב את נפשי, העדפתי להיות מאלחשת מאשר להחזיק בתוכי כל כך הרבה כאב. ועדיין, חייתי בעולם ריאלי קר ועצוב, שבו לא היו קיימות שום פיות או קוסמים שיכלו לקחת ממני את אחת התכונות שהפכו אותי לאנושית.

"ליל…" שמעתי את הצער בקולה השקט של אחותי, גם מבלי להסתכל עליה ראיתי בדמיוני את המבט המרחם שלה, רחמים.   זה כל מה שקיבלתי ממנה בימים האחרונים. מנה גדולה וקרה של רחמים, שלא רציתי. הם לא יכלו לעזור לי להרגיש טוב יותר או להחזיר את הגלגל אחורה? אז מה הטעם בהם?

"תחזירי אותי לשיקגו." ביקשתי ממנה וכיסיתי את פני בכפות ידי. לא יכולתי להסתכל עליה או להיות לידה, עד כמה שזה נוראי, הקרבה אל אחותי הזכירה לי את האבדה הגדולה ביותר שלי.

"את צוחקת עלי?" נימת ההפתעה בקולה הייתה חדה, מעורבב עם כעס ורוגז. לא עניתי, פשוט שתקתי.

זה הרגיש עבורי הזמן הגרוע ביותר לגור באותו בית עם לייסי.

לא יכולתי להמשיך להתקיים לצידה ולצפות מהצד במה שיכול היה להיות שלי, ידעתי שזה היה דבר נורא לחשוב ולהרגיש, אבל לא יכולתי אחרת. חשבתי על כך רבות, הבנתי, שגרוע יותר ממה שיש, לא יהיה, אוכל להסתדר עם אבי ועם הטענות האין סופיות שלו כלפי. לא, רציתי להסתדר עם הטענות שלו כלפי, כל דבר, רק לא להיות שם בזמן שאחותי זוכה לחוות את מה שהיה החלום שלי. חלום שהתחיל להתגשם ואז התנפץ למיליון חלקיקים קטנים של חוסר תקווה.

"מצידי תורידי אותי בכניסה לעיר, אני רוצה להיות לבד."

לא הצלחתי להסתיר את הארסיות בקולי. לא התכוונתי לשגר אותה כלפי אחותי, אבל לא הרגשתי שיש לי ברירה.

"ליל, מתוקה, דר. שוורץ אמרה שאת צריכה לנוח בתקופה הקרובה, שתינו יודעת שזה לא יקרה בחיים אם תחזרי לאמא ואבא. הבית שלך הוא איתי ועם דרק, אנחנו נדאג לך בתקופת החלמה, ואם כשתרגישי טוב יותר עדיין תרצי לחזור לשיקגו אני אחזיר אותך לשם." היא הניחה את ידה על רגלי וצבטה אותה בעדינות, כפי שהייתה עושה תמיד.

"את לא מבינה?!" הרמתי את קולי וצעקתי אל תוך החלל הקטן והחם של המכונית, לא הצלחתי להחזיק את עצמי שלווה ורגועה כפי שרציתי, "אני לעולם לא אחלים מזה ואני לעולם לא ארגיש טוב יותר, במיוחד אם אהיה שם לידך ואצפה בך מהצד הופכת לאמא, בזמן שהזכות הזאת נגזלה ממני."

זאת לא הייתה אני, לפחות לא הגרסה השפויה שלי. מעולם, אבל מעולם, לא הרשתי לעצמי לדבר אל אחותי בטונים כאלו. ועדיין, לא הצלחתי להחזיק את עצמי, גם אם זה הפך אותי לבן אדם רע, רציתי שהיא תבין שמרחק, זה הדבר שהייתי צריכה לשים בינינו.

לא ידעתי כמה המילים שלי הצליחו לפגוע בה, סירבתי להסתכל לכיוונה, אבל האוטו התחיל לנוע, והשאלה לאן היא לוקחת אותי, לאורלנד פארק או לשיקגו, הדהדה במוחי.

סופות הסתיו שהובטחו בחדשות טלטלו את הרכב מצד לצד בעוד ושקעתי במחשבות על איך החיים שלי הולכים להיראות.

כמו כמעט בכל פעם אחרת, נדדתי אל המקום שפעם היה בטוח עבורי, אל תומאס. ידעתי שהוא נמצא איפה שהוא בדבלין, רחוק מהמציאות שאני מכירה, רחוק מלדעת מה התרחש בחיים שלי אחרי אותו הרגע שבו הוא הוציא מהחיים שלו. הדחיות הבלתי פוסקות שלי בלספר לו את האמת, הובילו למצב מסובך שלא ידעתי כיצד לצאת ממנו. מצד אחד, רציתי שידע, שלקשר שלנו, אפילו שהוא נמאס עליו, היה תוצר מדהים ועוצר נשימה. ומצד שני, ידעתי עד כמה הידיעה כואבת, ולמרות ששנאתי אותו וכעסתי עליו והתאכזבתי ממנו, הבנתי שגם אם הוא ירגיש את הרגשות שהיו בתוכי, זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב, לא עם עצמי ולא עם האמת.

כשפקחתי את עיני הנפוחות והבטתי מעבר לזגוגיות החלון, מצאתי את עצמי בוהה בחשכה, והחלק המפחיד, החשכה בהתה בי בחזרה, קראה לי להצטרף אליה, אפפה אותי בניגוד לרצוני.

הרגשתי איך לייסי מורידה את המהירות ותוך כמה שניות הרכב עצר בשולי הדרך. "אנחנו טסות לפריז." היא הוציאה את המילים בכבדות, "נעשה הפסקה קטנה ממדינת אלינוי, זמן איכות עם סבא וסבתא יעשה לנו רק טוב. נבקר במגדל אייפל, נאכל קוראסונים, אקלרים ומקרונים, נעמוד שעות בתור ללובר, נחכה ימים ארוכים לשולחן פנוי בקפה פרוקופ ונחלים מהכאב." הנחישות בקולה גרמה לי להאמין שהיא איבדה את האחיזה במציאות, איזה פריז ואיזה מקרונים? הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לקבור את עצמי באפלה ולא לצאת ממנה לעולם.

"לייסי…"התחלתי להגיד,

"תשתקי." היא קטעה אותי בחדות. "אני יודעת שאת עצובה ושכואב לך, אבל תאמיני לי את לא היחידה שסובלת כאן.    

אחותי הקטנה, שהייתה בהיריון ביחד איתי, זה איבדה את התינוקת שלה, את באמת חושבת שישנתי אפילו לילה אחד מאז שזה קרה? כל בעיטה של בנג'י גורמת לי להרגיש אשמה, כל פעם שאני מניחה את הידיים על הבטן שלי אני מרגישה פחד אדיר, כל פעם שאני מסתכלת עלייך ורואה איך את מסתכלת עלי, בסלידה, אני מרגישה את כל האיברים בתוכי מתכווצים. אני לא מסוגלת לדמיין מה את מרגישה בפנים אבל אני רואה שאת מנסה לדחוף אותי החוצה וזה אחד הדברים שהבטחנו זו לזו שלא נעשה אותם לעולם, לא משנה מה. את נפש פצועה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בכדי לתקן את זה, אני יודעת שלא משנה מה אומר זה לא יעזור לך להתגבר על האיבוד של התינוקת, אבל את חייבת להבין, אם תתרחקי ממני עכשיו, אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמות אחת כלפי השנייה." שמעתי את קולה נשבר, ובפעם הראשונה מאז שנכנסתי לרכב, הרשתי לעצמי להסיט את מבי לכיוונה. לא הופתעתי לראות דמעות פורצות מהן החוצה.

"תדברי איתי, תצעקי עלי, תחשפי את כל הרגשות שלך, תשחררי את מה שיושב בתוכך, את יודעת שאוכל לספוג הכל, רק לא שתיקה." זאת הייתה התחננות שלא ידעתי כיצד להתייחס אליה.

"זה פשוט לא הוגן." נאנחתי ומלאי הדמעות התחדש. נמאס לי לבכות, אך זה לא היה בשליטתי.

"אני יודעת, מתוקה, אין הרגשה נוראית מזו, שהעולם מתפרק לך בין הידיים ואת לא יודעת כיצד לעצור את זה, אבל זאת רק תקופה כזאת, אני מבטיחה שזה לא לנצח, עם נחישות ועבודה קשה אנחנו נצליח לעבור אותה, ואז בעוד כמה שנים, את תהיי גאה בעצמך על כך שלא הרמת ידיים ונלחמת על החיים שלך."

"פריז לא תפטור שום דבר."

"אולי לא, ואולי כן, את שוללת מבלי לוודא."

"אני לא מסוגלת לייסי, אין לי כוחות יותר." הודיתי, נמאס לי להילחם ברגשות שלי, בהורים שלי, במציאות שבה אני חיה, מציאות שמעניקה לי דברים טובים רק בכדי לקחת אותם בחזרה.

"אז אני אשאיל לך את שלי." היא ניסתה לחייך אלי בעידוד אך לא צלחה במשימתה, כשהאווירה בחוץ ובפנים כל כך קודרת, כיצד אפשר לחייך?

ישבנו בדממה, רק קולות הטיפות המתנפצות על החלון והרעמים בחוץ מילאו את עולמו. חשבתי על המילים של אחותי, רציתי להאמין להן, רציתי להאמין שיום אחד אסתכל אחורה ואדע שהתגברתי על הכאב אבל היה בתוכי קול שדי נמוך ומכוער שאמר לי כי זאת רק ההתחלה, שלעולם לא אצליח להמשיך האלה. ומסיבה מסוימת, נטיתי להאמין לו ולא ללייסי.

"תחשבי על זה." לייסי ביקשה ממני וחזרה אל הכביש הרטוב והחלק. לחשוב זה היה הדבר היחיד שלא רציתי לעשות.

עצמתי עיניים וספרתי את הנשימות שלי, דורשת מהגוף שלי להרפות, וכשזה קרה, נפלתי לנמנום שליו וחמים.

כשפקחתי את העיניים, אלוהים יודע כמה זמן לאחר מכן, הפעולה לוותה בצעקה מחרישת אוזניים ואור בהיר שסנוור את עיניי. רגע אחד נסענו על הכביש ורגע לאחר מכן הגיעה הפגיעה, מכה חזקה שטלטלה את הרכב וגרמה לו להחליק על הכביש בתנועות מעגליות. מבלי להתכוון לכך, קולי הצטרף לצעקות של לייסי, צפיתי בה מנסה להחזיר את השליטה על הרכב, קוראת לעזרה, מנסה לעצור אותנו, היא לא הצליחה. עשרות רסיסי זכוכית ננעצו בעורי ברגע שהאוטו נחבט במשהו קשה ונעצר כשהדלת לצידי התעקמה, התנפצה ונעצה בתוך עורי. כריות האוויר לא פעלו, ועדיין, טעם מתכתי של דם פרץ בתוך פי וגרם לי לחטוף בחילה. הכל הפך למעומעם, הקולות, הראייה, המציאות. הבנתי מה קורה באותה מידה שלא הבנתי מה קורה. מישהו התנגש בנו, עפנו, נעצרנו. ניסיתי לסובב את הצוואר שלי לכיוונה של לייסי, כשלא שמעתי את קולה יותר. הגוף שלי סירב להקשיב לפקודות של מוחי. חיפשתי אחר העיניים שלה, העיניים הטובות והמוכרות שיכלו להרגיע אותי מהצצה קלה אליהן, חיפשתי אחר המגע החם שלה, אחר המילים שלה, אחר הקול שלה, אבל לא זזתי, לא הצלחתי. מסך בצבע אדום שחור כיסה את עיני בעוד הרגשתי את עצמי נחלשת.

הכאב, זה היה כאב חזק שלא הרגשתי מאודי, בכל מקום, בידיים, ברגליים, בבטן שלי, הוא היה בכל מקום, שולח גרורות לכל תא זעיר בגופי. "לייסי!" פתחתי את פי וניסיתי לצעוק את שמה, מלבד לחישה לא יצא צליל מגרוני. הייתי תקועה, ולא ידעתי מה קורה עם אחותי. "לייסי!" אזרתי כוחות חדשים וניסיתי להישמע באוזניה.

"אלוהים אדירים, ליל, מתוקה!" הקול שלה חדר אל תוך אוזני והרגיע אותי, בעוד והמילים שלה, והנימה שבה הם נאמרו, גרמה לי להבין שהמצב רע. "אל תזוזי, ילדונת, אני אלך לקרוא לעזרה, בבקשה אל תזוזי!" היא התחננה בפני וגם מבלי לראות את הדמעות בעיניה ידעתי שהיא בוכה.

"אל תעזבי אותי." ניסיתי להגיד אבל ידעתי שהיא כבר לא ליד. ואז הגיע הרגע הזה. הרגע שבו החיים חלפו כמו סרט מהיר, הימים הטובים והטובים פחות, כל הדברים שעשיתי בפעם הראשונה, כל הסיכונים שלקחתי, כל הפחדים שהחזיקו בי כבת ערובה, כל המילים שאמרתי והמילים שרציתי לומר אך לא היה לי מספיק אומץ. הרגשתי איך גופי נחלש, איך נפשי נחלשת.

לא ידעתי עד כמה חמורות הפגיעות שלי, פשוט ידעתי שהן שם, והמחשבה על כך שהן מסוגלות לקחת לי את החיים, לא הפחידה אותי כמו שחשבתי שתפחיד. לשבריר שנייה, חשבתי שזאת תהיה סיומת נהדרת לטרגדיה הזאת שנקראת 'החיים שלי', דרך מעולה לא להתמודד עם התוצאות הכואבות של הבחירות והמעשים שלי. עצמתי את עיניי וקיוויתי, קיוויתי שאם יש במרומים אלוהים שמקשיב לי, הוא ישמע את בקשתי וייקח אותי אליו.     לגן עדן, לגיהנום, לא היה באמת אכפת לי, העיקר בריחה מהחיים על פני כדור הארץ. רציתי מקום נטול כאב, נטול דאגות, נטול אבדון ושברון לב. רציתי להפסיק להרגיש, לכאוב, להילחם.

הייתי בטוחה שהוא ישמע את תחינותיי, הרגשתי שאני מתחילה להרפות, שהכאב מתחיל לעזוב את גופי, כאילו הנפש נשלפת מתוך הגוף ומותירה אותו לבד. לראשונה מזה ימים, ראיתי נקודת אור שקראה לי לבוא אליה, וזה מה שרציתי לעשות. לרוץ לעברה ולאחוז בה מספיק חזק בכדי שתעלים אותי מהמקום האפל ששווה אותי. הייתי כל כך קרובה אליה, במרחק של שניות, הרגשתי את החום שנדף ממנה החוצה. חום כל כך ממכר ונעים, חום שאיים להפשיר את כל הקרח שהצטבר בתוכי. האור הזה, זה היה המוות, ואני? אני הייתי מוכנה לחבק אותו בזרועות פתוחות.

הרי בסופו של דבר, החיים הם מחלה, והמוות הוא התרופה אליה. תמיד שנאתי תרופות, אבל את זאת, ידעתי שאוהב.

 

תגובות

תגובות פייסבוק

כתוב/כתבי תגובה